הידיעות המועטות, שהגיעו אלינו בעניין מצבם החברתי של יהודי רומי בתקופת הקיסרות, מעידות, שמרובים היו העניים היהודים בעיר זו. נראה שבדורות הראשונים שלאחר חורבן הבית נעשה הקבצן היהודי דמות טיפוסית בהווי הרומי. “היהודי המתחנך על־ידי אמו לבקש נדבה”¹נזכר כמה פעמים אצל סופרי הזמנים הללו. עדויות אלו ידועות יפה לחוקרים², אבל עדיין לא נתפרשו כל־צורכן, ועיון חדש בהן נראה שהוא דבר במקומו בספר־היובל המוקדש לחוקר ההיסטוריה החברתית של עמנו³.

הסופר הראשון, שבדעתנו לעסוק בו, הוא קליאומֶדֶס, איש יווני בן המאה השניה לסה"נ, מחבר ספר־הדרכה בתורת האסטרוֹנוֹמיה לפי שיטת הסטואיים⁴ בפרק הראשון של הכרך השני מותח קליאומדס ביקורת חריפה על הדעות האסטרונומיות של אפיקורוס. הוא לועג לאופן הדיבור הפשוט והמגושם שלו, הנראה לו כהוכחה לטמטום שכלי ולהפקרות מוסרית כאחד, ומסיים את גידופיו באמרות־בוז חריפות. הוא מביא לדוגמה שישה ביטויים מכתבי אפיקורוס המעידים, לדעתו, על קלקולו כסופר ובן אדם, ומעיר:

“על ביטויים אלה אפשר לומר, שמקצתם לקוחים מבתי־בושת ומקצתם דומים לדיבורי הנשים העובדות בימי חגן של האלות הממונות על ברית־הנישואים, ומקצתם שאולים מבית־הכנסת ומפי הקבצנים הניצבים על פתחו: אלה הם ביטויים השגורים בפי היהודים ומקולקלים הם ושפלים הרבה מן הרמשֹ”⁵.

קליאומדס מייחס את ששת הביטויים, שהוא מביא מכתבי אפּיקורוס, לשלושה סוגים שונים של בני־אדם: (א) למבקרים בבתי־בושת; (ב) לנשים המשתתפות בתהלוכה הפרוצה, שהיתה נערכת לכבוד האלות הממונות על הנישואים (דֶמֶטֶר ופֶּרסֶפונה)⁶. (ג) ליהודים המתפללים בבתי־הכנסת והקבצנים העומדים בפתחיהם.

אם נשים לב במיוחד לששת הביטויים, נראה שאפשר לייחס כל אחד מהם לאחד משלושת הסוגים הנ“ל. ארבעת הביטויים: “מצב שקט של בשר־האדם”, “גירוי־עיניים”, “דגדוג־הגוף” ו”זנות“⁷ שייכים בעניינם לשני הסוגים הראשונים. הביטוי החמישי: צעקות קדושות” הזכיר לקליאומדס את תרועת השמחה של הנשים הרוקדות בימי החג היווני הנ"ל⁸. נותרת הלשון “תקוות אמונה” (πιστά ελπίσματα) ), שהזכירה, כנראה, לסופר היווני את דברי המתפללים בבית־הכנסת ונוסח הברכות, שבהן הודו הקבצנים העומדים בפתחו לנותן הנדבות. התואר πιστός נחשב בעיני משכילי יוון ורומי כמונח השגור בלשון הדת של ישראל. הוא ציין, לדעתם, את דבקותם של היהודים באמונה מחוסרת הדעת (ידוע מאמרו של הוראטיוס: Credat Iudaeus Apella ), שלא כחכמה היוונית, המיוסדת על הוכחות הגיוניות⁹. השם ἐλπίς אמנם לא נחשב ליוונים כלשון המיוחדת לדת ישראל, אבל משמש הוא מושג דתי כללי, המציין את התקווֹת הכרוכות בחיי העולם הבא, בפי חברי דתות המסתורין וכן בפי היהודים המיוּונים¹⁰. אם כן יש להניח, שקליאומדס התכוון לאמונות האסכאטולוגיות של היהדות.

כדאי לשים לב למשפט, שבו מסיים קליאומדס את תיאור הביטויים שהוא מביא מכתבי אפּיקורוס. הוא קורא להם “ביטויים יהודיים, ומקולקלים, ושפלים מרמש”. שלוש מלות־גנאי אלו מציינות שלוש מגרעות שונות בסגנונו של אפּיקורוס¹¹. השתיים האחרונות מכוּונות לטיבו הספרותי¹², ואילו הראשונה למוצאו קליאומדס כועס על כך, שיווני החושב את עצמו לאדם משכיל משפיל את כבוד הלשון היוונית עד כדי שאילת ביטויים השגורים בפי היהודים. מתוך דבריו מדברת היהירות של הקלאסיציסט היווני, המבזה את הלשון העממית המדוברת בפי בני אומה בזויה וירודה. לפיכך בטלה דעת החוקרים המוסכמת, הרואים בדברי קליאומדס עדות לקיומו של ז’רגון יהודי־יווני מיוחד¹³. 7

דברי קליאומדס על התפילות הנשמעות “מתוך בית־הכנסת” ועל ברכת הקבצנים היהודיים העומדים בפתחיו נותנים לנו במקצת מושג על הרושם, שיווני המתהלך בפרברי רומי היה מקבל על המתרחש על־יד בית־הכנסת ובתוכו. אין אנו יודעים את מקום מגוריו של קליאומדס; אבל ראוי לציין, שהקבצן העומד לפני בית־הכנסת היה דמות ידועה לתושבי רומי בזמנים אלה. בסאטירה השלישית מתאר יוּבנאליס את התלאות, שעברו על ידידו העני וההוגן אוּמבּריקיוס. כשהלך לבדו בחוצות רומי בלילה, התנפל עליו איש עשיר וגס־רוח, פקד עליו לעמוד, שפך עליו קיתון של דברי גידוף ולעג לעניותו, כגון: "הגד, איפה הנך נוהג לעמוד? באיזה בית־כנסת אחפש אותך?¹⁴, וכוונת דבריו, לפני איזה בית־כנסת הנך עומד כפושט־יד? או: “אתה דומה לאחד היהודים העניים, המרוויחים את מחיתם כשהם עומדים במקום קבוע ומבקשים נדבות”.

יובנאליס מייחד את הדיבור על מקום העמידה של עניי ישראל ברומי במקום אחר של אותה הסאטירה השלישית, שבה הוא מספר על החלטת ידידו אוּמבּריקיוס לעזוב את רומי הרועשת והמלאה אנשי בליעל. אוּמבּריקיוס מחכה לעגלה שתביא אותו ל־cumae השקטה; הוא עומד על־יד ה־porta Capena, השער הדרומי של עיר־הבירה: “במקום שהיה נוּמה נפגש עם ידידתו בליל, עתה נחכרים חורשת המעיין הקדוש והמקדשים ליהודים, שסל ותבן הם מכשירי ביתם. על כל עץ הוטל לשלם מס לעם (הרומאים), ולאחר שהורחקו אֵלות השירה, נהפך היער לקבצן”¹⁵. החורשה שעל־יד ה porta Capena היתה, לפי האגדה, מקום מושבה של אגריה (Egeria), ראשת אלות־השירה ואהובתו ויועצתו של המלך נוּמה. לכבודה ולכבוד בנות־לוויתה הוקמו שם מקדשים. אבל בימי הקיסרים נשכח כנראה הפולחן, והבתים העזובים, שהיו רכוש ציבורי, הוחכרו ליהודים, ששילמו שכר־דירה לקופת המדינה. קרוב לוודאי, שיהודי רומי בחרו במקום זה בגלל החורשה והמעיין; הרי בתי־כנסת רבים נבנו בתוך חורשות ועל־יד מים חיים, ששימשו לטבילה¹⁶. לפיכך אפשר, שדיירי החורשה הקימו שם בית־תפילה¹⁷. חורשת אגריה גבלה את ה־porta Capena, התחנה הראשית לנסיעות ומקום העמידה של כלי־הרכב. תחת אילנות החורשה עמדו עניי ישראל וביקשו נדבה. יובנאליס המתרעם על חילול המקום, שהיה קדוש לאבות רומי, מתאר את הדבר כאילו נתפשה החורשה על־ידי הקבצנים היהודיים ונהפכה לקבצן.

פושטי־יד שהתייצבו על־יד הכבישים נזכרים פעמים רבות על־ידי הסאטיריקנים הרומיים. אחת הנתיבות הראשיות היתה via Appia, שראשיתה היתה ה־porta Capena־. הנוסעים השתמשו בכביש זה להגיע לדרום הארץ ולנמליה. הם עברו את העיירה אריקיה (Aricium; כ־20 קילומטר דרומית לרומי). סמוך לשער עיר זו הואט קצב הנסיעה בגלל מעלה תלול, ועל גבעת המעלה הזה (clivus Aricinus) עמדו שוב קבוצות קבצנים וביניהם יהודים רבים¹⁸ הופעתם במקום זה יסודה בתולדות היישוב של יהודי רומי. לפי מקור מאוחר, עברו רבים מהם לאריקיה לאחר שגורשו מרומי מטעם הקיסר קלודיוס¹⁹. אפשר שבאותו זמן ומאותו הטעם השתקעו בחורשת אגריה; שהרי גם מקום זה הוא מחוץ לתחום רומי, שנאסר מטעם הקיסר על היהודים.

פעם שלישית מזכיר יובנאליס את הקבצנים היהודיים בסאטירה השישית המפורסמת, שבה הוא מצייר את השחיתות של נשי רומי ואת אמונות־השווא, שאחריהן היו כרוכות. בין כוהני הפולחנות הזרים, המוכרים למטרונה את סודות־דתם, יש גם פותרת־חלומות אחת, “יהודיה רועדת, שהשאירה בבית את הסל והתבן, והיא לוחשת אל אוזן האשה הרומית דברי בקשה; זוהי הפרשנית של חוקי ירושלים, הכוהנת הגדולה של האילן והמבשרת הנאמנה של (רצון) שמי השמים. גם ידה מלאה כסף, אבל במידה מעטה: הרי היהודים מוכרים חלומות בזול לפי אוות־נפשך”²⁰. יובנאליס מצייר טיפוס מצוי של יהודיה ענייה. רכושה העיקרי הוא הסל המלא תבן, המשמש לשמירת המאכל החם ליום השבת²¹. כלי זה יובנאליס מזכירו כרכוש הקבצנים העומדים על־יד חורשת־אגריה. הוא היה כנראה סימן אופייני לפושטי־היד היהודים, שנדדו ממקום למקום. לעומת סמל העניות מעמיד הסאטיריקן את תוארי־הדת המפוארים: “הפרשנית של חוקי ירושלים, הכוהנת הגדולה של האילן, המבשרת הנאמנה של שמי השמים”. הניגוד בין דלות ההופעה והעסק של היהודיה ובין שאר שלושת התארים, שנחלקים לה, על דרך הפּארוֹדיה נאמר. התואר הראשון מדמה אותה לרב חכם המדריך את המטרונה בחוקי התורה²²; השלישי – לכוהן האל העליון של רומי, הaugur, המפרש את סימני העתיד²³; והשני – לכוהן הגדול בירושלים. אבל עיר־הקודש נחרבה ונשארו ליהודיה המסכנה רק האילנות של חורשת־אגריה, שבצלם היא עומדת, עם שאר ישראל, ומבקשת נדבות. אילנות אלה משמשים לה כקודש־קודשיה, ולכן היא נקראת: “הכוהנת הגדולה של האילן”²⁴.

החיזיון של מבקשי הנדבות היהודיים, העומדים תחת אילנות החורשה שעל־יד השער הדרומי של רומי, הכה שורשים עמוקים כל כך בדמיון הרומאים, עד שהסאטיריקן הסתפק ברמז כדי להעלות את התמונה הידועה בזיכרון קוראיו. כמאה שנים אחר־כך ביקר ר' יהושע בן לוי ברומי והביא משם את החיזיון, שהמשיח “יושב לפני שערי רומי בין עניים וסובלי מחלות”²⁵. נראה שההווי הריאלי לחזיונו של הרב שימשה אותה התמונה של עניי ישראל, העומדים לפני השער הדרומי של רומי, שציירה יובנאליס. השינוי באופן־התיאור משקף את ההבדל בין ראיית ההיסטוריה היהודית בעיני בן־רומי ובין ראייתה בעיני בן־ישראל.