¹

(Iuvenalis, Satura, XIV, 101־104)

“הם משננים ושומרים ויראים את החוק היהודי, שמסרוֹ משה במגילת־סתרים: לא להורות את הדרך אלא למי שמקיים אותם דיני הקודש ולא להביא למעיין המבוקש אלא את המסורסים בלבד”.

ארבעת החרוזים האלה עדיין לא נתפרשו כל צורכם.

א. שתי המצווֹת, האומרות להורות את הדרך לתועה ולהשקות את הצמא, נחשבו לחוקי־היסוד של היחס שבין האדם לחברו לפי תורת הסטואיקנים, שיובנאליס היה ממחזיקיה; עיין; Seneca, benef., IV, 29, 1; Cicero, off., III, 54; Sen., epist., 95, 51 השווה גם Athenaeus, VI, 238 F (העדויות הנ"ל הובאו כבר בספרי הפירושים של Mayor ושל פרידלנדר). היוצא מזה, שהסאטיריקן ביקש להבזות את היהודים כשונאי הבריות.

ב. ברנאיס ( Gesammelte Abhandlungen, II, p. 71־80) הראה, שהפועל metuunt בחרוז הראשון בא לרמוז לכינוי הגרים “יראים”, metuentes; אבל לא ראה, שבחרוזים הבאים נרמזים שלושת הדינים, שקדמו לקבלת הגרים בתוך כנסת ישראל. השווה בבלי יבמות מו, א: “לעולם אין גר עד שימול ויטבול” (עיין ז’יסטר, א, עמ' 255, 1; שירר, ג, עמ' 181 ואילך). נמצא, ה“מעיין המבוקש”, שאליו נצטווּ היהודים לנהל את ה“מסורס” בלבד (מלת־גנאי לנימול, המצויה גם אצל מארטיאליס, ח, 82, 6; יא, 94), היה מקום הטבילה. כך הבינו גם הפרשנים העתיקים את החרוז (עיין הסכוליון למקום: fontem‘, ubi baptizatur; גם אפיקטטוס, ב, 9, 20; ריינאק, עמ’ 155, קרא לגר בשם “הנטבל” βεβαμμένος; השווה שירר, ג, עמ' 184, 87). בתי־כנסיות רבים נבנו על־יד נחלים שוטפים, שמימיהם שימשו לטבילות (Krauss, Synag. Altertumer, 281 s. וגם טבילת הגרים נעשתה במים חיים (השווה Orac. Sibyll., IV, 165) לפיכך יש לשער, שהמליצה “להורות את הדרך” פירושה הדרכת הגרים בעיקרי היהדות. תורת הספר היהודי, שהושקע בתוך הספר הנוצרי Διδαχή ונועדה ללמד את הגרים (או את הנכרים, עיין ג.אלון “תרביץ”, שנה יא‘, עמ’ 127 ואילך) את מצוות היהדות, נתלבשה בצורת דרשה “על שתי הדרכים” (עיין G. Klein, Der alteste christliche Katechismus und die judische Propagandaliteratur, 1909 ). באיגרת לרומאים (ב, יט) קרא פאולוס למגיירים שמבין היהודים בשם “מורי דרך (οδηγόν) לעיוורים” וכמותו הכריזה הסיבילה היהודית (ג, 195) כי עם ישראל “יהיה מורה הדרך (χαθοδηυοί) בחיים לכל הבריות” (השווה שירר, ג, עמ' 164). Norden; Agnostos Theos, p. 299 s. העיר, שפאולוס רמז בדבריו הנ“ל לספר יהודי־הלניסטי, שמחברו השווה את תורת ישראל להוראת הדרך לתועה. והיוצא מזה, שדברי יובנאליס על תוכנה של תורת משה ניתנים להתפרש בשתי פנים: ה”פשט" התכוון ל“שנאת הבריות” של ישראל ואילו ה“דרש” – למנהג של קבלת הגרים: מילה, טבילה והוראה בעיקרי הדת.

ג. יובנאליס הפך את תורת משה לתורה סודית, שנכתבה במגילת־סתרים (arcano volumine) ושנמסרה מדור לדור לבני סיעתו בחשאי (tradere משמש כאן מונח למסירת תורה סודית, השווה נורדן, שם, עמ' 289 ). תוכנה של תורה איסוֹטרית זו לא היה כלל וכלל כתוכנה של התורה הרשמית של היהדות. כבר אויבי היהודים שבידידי אנטיוכוס סידטס הפיצו את הדיבה, שמשה “חקק חוקים המצווים לשנוא את הבריות” (ריינאק, עמ' 57. עיין למעלה, הערה 104), אבל דבריהם נתכוונו לספרי החומש עצמם. יובנאליס הסיק מדיבה זו, שיצא לה פרסום רב בתקופה העתיקה, שלא המקרא, אלא ספר סודי של משה המטיף לרעיון של שנאת הבריות החזיק את התורה האמתית, שבני־עדתו נצטווּ לשננה להם. הטלת חשד על התורות האיסוטריות של כתות מתבדלות היה תכסיס שכיח בדברי הפולמוס הדתי. כיובנאליס טענו גם אויבי הברית של פיתאגוראס, ש“הנאום הקדוש” של מייסדה לא החזיק כללים מיסטיים, כמו שאמרו חסידיו, אלא הוראות מהפכניות, המכוּונות לדיכוי ההמונים (עיין למעלה, הערה 236). יובנאליס הפך את תורת משה לתורת של ברית־מסתורין גם כדי להטיל עליה אשמה, שחלה לפי דעת הפילוסופים (הסטואיקנים) על 5כל תורה של סיעה דתית. חברי המסתורין חוטאים לפי דעתם בצרוּת־עין, על שלא אבו לשתף בחכמתם את כל בני־האדם, אלא מתי־מספר מעטים (השווה (Heinemann, Poseidonios, I, p. 150.

גם טאציטוס עשה את “שנאת הבריות” לתוכן ההוראות האמיתיות של היהדות, אבל נזהר מהזכרת המקרא, כדי להשתמט מבירור היחס בין “שתי המסורות” של היהדות. לדעתו “נתרווּ” המתגיירים בשנאת היהדות בדרך ההשפעה ה”אטמוספירית" של חבריהם החדשים, ולא על־ידי ספרים או תקנות. עיין למעלה, הערה 250*.