בודהא לא חיבר ספרים; סוקרטס לא הרצה את רעיונותיו בכתב; ישו, אם היה, לא היה סופר; אפיקטטוס, עבד לשעבר שנעשה מורה למלך מארקוס אברליוס, לא משך בעט־סופר; אין בידינו כל כתבי רבי ישראל בעש"ט, וספק גדול אם כתב אפילו קונטרס קטן; כל הסימנים מוכיחים שאף הגאון מוילנה, שהיה מלא וגדוש תורה וחכמה, לא היה להוט אחרי מעשי־קולמוס ודרך כלל הסתפק בהערות קצרות עיין שם. הוא צנא מלא ספרי ומלא עיינין, ספרא לפי טבעו לא היה. גדולי המשפיעים נמנעו מכתיבת ספרים. מה טעם?
טעמים רבים לדבר. מהם שהזמן גרמם ומהם שטבעו של חכם זה ופלוני גרמם. בכלל הטעמים אף ענין אימת הציבור אל יהא קל בעינינו. יש שאימת הציבור נופלת עליהם בעמידתם על הבמה למראה האנשים החיים הצופים אליהם ומצפים למוצא־פיהם. ויש מרגישים את עצמם בתוך ים הראשים כדגים במים ושיחתם שוטפת כמעין המתגבר, וכנגד זה פחד נופל עליהם כל פעם שהם ניגשים אל שולחן הכתיבה. גליונות הניר הלבן מהלכים עליהם חרדות.
אימת הניר הלבן או הלוח החלק היא מידה נאה, הנובעת מתוך הרגשת האחריות ורגש הכבוד לבריות. הגעו עצמכם, גליון לבן זה, אותו לוח חלק. היה אין גמור מבחינת הביטוי. בא פלוני וכותב עליו את מחשבותיו, עושה אותו שליח להולכת הגיגיו של בר־נש אחד אל הציבור כולו בזמן הזה ואולי גם בדורות הבאים. הרי זו היא חוצפה וגאוה. דומה היא להכרזה, כי אני פלוני בן פלוני חשוב לעצמי וכל ילדי־רוחי נראים לי תכשיטים, הראויים לבוא בקהל הרחב. ענין אחר שיחה חיה, פעולה רוחנית בחוג מצומצם של מקורבים ותלמידים, שאין בהן משום פגיעה בנימוס ובמידת הענוה. חכמים גדולים מטבעם ענוים ונסתרים הם. אינם להוטים אחרי הפרסום. ואף בורחים ממנו. אבל הקובע את דבריו בדפוס תוקע עצמו לתוך הפרסום, אם כי לתוך פרסום שלילי על הרוב.
אפשר לדון על ענין זה גם מבחינה הפוכה. רבים מעדיפים את השיחה החיה על כתיבת ספרים מתוך חשק לזרוע במהירות ובדחיפות את רעיונותיהם בלבבות, להשפיע לאלתר ובפועל ממש, ולא לשלוח את לחמם על פני מים רבים. טוב להם קב אחד למראה־עינים מתשעה קבים השפעה מרחוק. גדולי־רוח, הם קצרי־רוח לעתים. לכן לא נראתה להם דרך הסופר נאותה לתכליתם. טחנות הכתב – הדפוס לא נודע עדיין בזמנים ההם – טוחנות לאט. ספר לאיש אינו ספר למאה ולאלפים. הספר עושה את דרכו מיחיד ליחיד ולא על נקלה דבר שבכתב נעשה כוח הפועל להניע המונים. מה שאין כן הדיבור החי, הפועל לפעמים כרעם ופולח כברק, ויש שהוא מחולל נס להפוך אספסוף לקהל מקשיבים והמונים לעדה ממושמעת. על הרוב שפר חלק הנואם משל חכם הכתב. הוא רואה את ה“עולם” בעיניו ממש, הוא זורע וקוצר מיניה וביה. יש נואמים הקוראים לדיבורם הפומבי בשם משא, ובכל זאת אין הנאום קרון־משא, אלא קרון ברכבת מהירה – עתים מוצא אתה נאום, שאינו כלל בגדר קרון אלא בחזקת קטר לעצמו. שאין לו כלל קרונות ואינו מסיע כלום – ואילו הספר הראוי לשמו הוא קרון־משא, המתנהל לאט, אלא אם כן הוא ספר־נאום או חזון־בלהות של סיפורי־מעשיות מרתקים המגיעים לשיא־תפוצה. ספר כזה פעמים אין לו הילוך, אלא דילוג, קפיצה ומרוצה של אמוק.
נביאי ישראל נואמים היו ולא סופרים. משה ראשון בנביאים ציוה רק בערוב ימיו את העם ב“דברים” כ“ז א’–ג' לאמור: והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ וכו' והקימות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד, וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת”. בכל מקום נאמר בחמשה חומשי תורה: ויאמר משה, וידבר משה. ויכתוב משה לא נאמר. ובפרשת אז ישיר משה, “בשלח” ט"ו, מדייק הכתוב: אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר. ללמדך, שזו היתה שירה שבעל פה. משה לא ישב על האבנים לחבר שיר, לכתוב, למחוק, ללטוש, להתקין, להתאים בית לבית ולדייק בדלת וסוגר, בקצב ובמשקל. השירה נאמרה מאליה מפי משה. היא היתה בת־קול מנפשו. משה שר את שירת הים, כשם שהים שר את שירתו, שר לפי תומו ולפי רגשו. השירה למשה היא שפיכת הנפש, שאון גלי הרוח, כדרך שהים משתפך ועובר על גדותיו. לא שמענו אומרים משה הפייטן. או משה הסופר, משה המחבר, אלא משה רבינו. משה נתן תורה. הוא נתן מה שלקח ממקור השפע העליון. פעם אחת, בסוף פרשת “בשלח”, נאמר למשה מפי ה‘: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק. ולא נאמר שם, שמשה עמד למלא את פקודת ה’ לכתוב בספר. אדרבה, נאמר שם בפסוק הסמוך: ויבן משה מזבח, אלהים ציוה עליו לכתוב ספר והוא בונה מזבח. גם לשון הכתוב “כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע” מוקשה לכאורה. ממה נפשך אם כתוב, אזנים למה? בודאי כוונה יש בדבר. משה נתן אימון באזנים יותר מבעינים. הנואמים החוצבים להבות עושים אזנים, וכל העושה אזנים עושה גם נפשות. אולם לא מצאנו שסופרים עושים עינים להם. ממילא אין להניח, שהם עושים גם נפשות ממש. משה לשיטתו: האזנים הן יסוד האדם. היהדות עומדת על השמיעה. ולכן ציוה לרצוע במרצע את אזנו של העבד האומר אהבתי את אדוני. מי שאינו רוצה להיות בן־חורין, אוזן למה לו? מי שאינו רוצה להיות בן־חורין, אין לו, כנראה, אזנים לשמוע שום קול, קל וחומר בת־קול המכרזת בכל לב: אדם, בן־חורין נולדת! אבל יתכן שאף ערל־אזנים מסוגל לקרוא ספרים, ואולי גם לחבר ספרים. “שמע ישראל” זו היא תורת משה. תורה אינה ספרות. חמשה חומשי תורה אינם חמשה ספרים או חיבורים.
את “הלוחות הראשונים לא כתב משה. והפסוק ב”שמות" כ“ד, י”ב, מעיד על כך: “ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם”. ובכן, משה לא כתב אותם. משה משך תמיד את ידו מן הכתיבה. ספר “דברים” מתחיל במילים אלו: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. פעמיים לשון דיבור. ובספר “דברים”, ט' י‘, חוזר משה ואומר: "ויתן ה’ אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים, כאילו ביקש להשמיענו, כי הכתיבה מותרת רק באצבע אלהים, ולא בצפורן האדם. ושוב הוא חוזר ומדגיש כמה פעמים את דבר אלהים על שני הלוחות האחרונים, שאף הם נכתבו על ידי אלהים. ראה “דברים”, י' א–ד.
משה שבר את הלוחות הראשונים – השבירה למה? שבירה באה ממקור הכעס והאכזבה. אכן, משה היה מאוכזב ממעשה הכתב. חיבור כל כך קצר, כמה לאוין, עשרת הדברות, והעם לא רק שמע באזניו, כי אם גם בעיניו ראה את הקולות והלפידים כמו שכתוב – ולא ציית. עבר על הכתוב, חילל אותו. ובכן, מה כוחו של עט סופר? העט אינו את, לא מגל, לא מחרשה, לא טרקטור ודחפור בלשון ימינו. העט הוא רק עט. כלי עלוב, אפילו עט באבן אינו פועל כלום, עט בנייר על אחת כמה וכמה.
נביאי ישראל לא אהבו את העט, לא חלקו לו כבוד. בשירת דבורה נאמר: “ומזבולון מושכים בשבט סופרים”, דוקו: בשבט ולא בעט. באותה שעה גדולה וחגיגית בהתנדב עם לא רצתה דבורה להזכיר את העט. היא עצמה היתה פייטנה בחסדי שמים, היא הזכירה בשירתה הנצבת לעד רוכבי אתונות צחורות. קול מחצצים בין משאבים. שריקות עדרים, כוכבים במסילותם, שלל צבעים רקמה, צבע רקמתים, ואת העט לא הזכירה. עט־סופרים אין מביאים בין הקרואים לעצרת־עם ביום חג ומקרא קודש.
נראה הדבר, שענין כתיבת הספרים היה בעולם העתיק עסקם של המלכים והמושלים בלבד. והם כתבו לאו דווקא בגדלות דמוחין, אבל בגדלות הדעה וההכרה העצמית, רעמסס השני הוא שכתב את החיבור, שהכותרת “אני ואפסי עוד” הולמת אותו ביותר. וכך אמר עם הספר: “מי עוד כמוני? הבה אקח את עמי ואפרוש את כנפי ממשלתי על ארצות ואיים רחוקים, אשר לא ידעוני”. והוא שציוה לחרות על העמודים במבואי הערים המנוצחות על ידו לאמר: “הבוז לאלה, מוגי־לב המה כנשים!” – רצונו לומר, שכל המנוצחים על ידו מוגי לב כנשים היו. מלך ספרא רבא זה שקד גם לתקנת ההשכלה בעמו, ובהיכל אחד מכלל היכלותיו נמצא בית־עקד הספרים הראשון הנודע בתולדות העמים. אף לאחשורוש היו סופרי המלך, ואף הוא ציוה לשלוח ספרים ביד הרצים. הוא עצמו חובב־ספר היה, וכשנדדה שנתו ביקש להביא לפניו את ספר הזכרונות.
יוליוס קיסר, בדומה לנפוליון אחריו, שעשה אותו דוגמה לעצמו בכל, לא אמר די בכתר מלכות וקנה לו במשיכה גם כתר הסופר, אף על יהוא מסופר במלכים ב‘, י’: ויכתוב יהוא ספרים. אולם נביאי ישראל לבם לא הלך אחרי אומנות הסופר. ישעיהו לקח מידי אחד השרפים רצפה, שהורידה במלקחים מעל המזבח, כמסופר בישעיהו ה–ז, ויגע אותה על פיו. ישעיהו היה איש־בעל־פה, נואם חוצב להבות אש. הוא ראה את שליחותו במגע חי לעם טמא־שפתים, אשר בתוכו ישב. באנשי הכתב נהג חשדהו ולא כבדהו. הוא העמידם בצד מחוקקי־און. והרי כך לשונו בישעיהו י‘, א’: “הוי החוקקים חקקי־און ומכתבים עמל כתבו”. משל דבר זה מוסכם ומקובל היה בזמנו, שסתם כותבים הם מכתבים או מכתבבים. לא סופרים כי אם סופררנים, ולא ספרים הם מחברים, כי אם ספרפרים או ספרונים בלשון זמננו. אולם פעם אחת נאמר אליו בנאום ה‘, בישעיהו ל’, ח': “עתה בוא כתבה על לוח אתם ועל ספר חקה. ותהי ליום אחרון לעם עולם”. ויש בדיבור זה משום אמונה ביעוד הספר ובכוח הגנוז בו לעמוד לאורך ימים. ושוב אין המדובר כאן בספר־לימוד, כי אם בספר־זכרון. ספר מסוגל להיות מצבה, אנדרטה, מזכרת, אבל תורה לומדים מפי מורה חי, לא בהשבעת הקולמוס, כי אם בהשפעה אישית, על ידי שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך. הכל כאן לשון הגדה ואמירה.
מה שסתם ישעיהו פירש ירמיהו, והוא שעמד והכריז בפה מלא: אכן, הנה לשקר עשה עט שקר סופרים. (ירמיהו ח‘, ח’.). שקר פעמיים. שקר כפול. ירמיהו כדרכו מדבר גלויות וברורות ואף כפולות. הוא לא אהב סופרים. הוא עצמו בוודאי לא משך בעט סופר. היה לו סופר משלו, והוא ברוך בן נריה, כמה שנאמר בירמיהו ל“ו, י”ד: ויכתוב ברוך על מגילת ספר. לכאורה כתוב שם בראש הפרק שאלהים ציוה לירמיהו לאמר: קח לך מגילת ספר וכתבת עליה וכו‘. לא עשה זאת ירמיהו בידיו ממש, כי אם קרא לברוך בן נריה "ויכתוב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה’ אשר דבר אליו על מגילת ספר". ברוך כתב את הספר, ברוך קרא מעל הספר באזני העם, ירמיהו גופו נמנע מן ההתעסקות בספר. היתה עליו, כנראה, אימת הספר. ניתן לשער כי הספר בימיו יצא לתרבות רעה במידה כזאת, שהוא שמר נפשו מפניו והתרחק ממנו ככל האפשר, שלא יערבבוהו עם מחברים שונים. כלום מה מבינים הבריות בכל כגון זה? כל הכתבנים יש להם בעיניהם אותם הפנים. הכל סוחטין ספרים בכוח הזיעה. הכל מחברים. הכל מושכים בעט. יש זמנים שבושה לבוא בקהל הסופרים, מה גם להיות בעל־מחבר. לכן מעיד עליו ברוך בן נריה התלמיד הנאמן; שמסר את חייו ואת כבודו למען רבו ושם על שכמו את משרת הסופר שאינה מכובדת, כדי להציל ממנה את רבו הנערץ, לאמר: מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו. ירמיהו אנין הדעת לא משך בעט. אדרבה, הוא משך את ידו מן העט ומן הדיו.
אגב, בידוע שאף ברומא היתה הכתיבה, ואף הקריאה בספרים, ענין שאניני הדעת סולדים ממנו. מלאכה זו הטילו על העבדים. הם היו כותבים מטעם האדונים וקוראים באזניהם. השכל מחייב, שבכל הזמנים נמצאו מבלי־עולם שקלקלו בקולמוסים עד שמעשי הקולמוס נתבזו על הבריות וכל ההוגה כבוד לנפשו או מתיימר להיות מכובד מתרחק מאומנות זו, הגורמת פחיתות כבוד הן לעסוקים בה והן לכל מי שבא עמהם במשא ומתן, בדומה לסופיסטים בשעתם, שהביאו את אומנות הדיבור ביוון לשפל המדריגה. אולם לא הרי בזיון לדיבור כבזיון לכתב. דברים בטלים בדיבור נכנסים לאוזן זו ויוצאים דרך האוזן השניה, בטלים ונדפים מאליהם. ואילו דברים בטלים בכתב צרה לדורות. הם שרירים וקיימים ומקיימים את השם הרע על כל אומנות הלשון.
ביחזקאל יש משב רוח לטובת הספר. משתנים הזמנים. עתים הספר והסייף כרוכים יחד; המלכים והמושלים מחברים ספרים, או שסופרי המלך ומזכירי השרים מעמידים את קולמוסיהם לשירות אנשי השררה ולשעשועים של הערב־רב. אבל יש זמנים אחרים, ובהם רמה קרנו של הספר. אותו זמן הסופר הנהו המשרת בקודש או כהן המשמש בבית המקדש. יתכן כי דווקא בזמנים של שפל חומרי, חורבנות וּפורענות, שאין השאננים מושלים ואין המושלים שאננים, הספר נעשה דבר שבקדושה ושבחרדה, עד שמייחסים לו רוח הקודש. יחזקאל בגלוּת בבל, על נהר כבר, רואה יד שלוחה אליו “והנה בו מגילת ספר” ו“היא כתובה פנים ואחור, וכתוּב אליה קנים הגה והי”. הנה אות מבשר לשבח ולעליה בקרית ספר. ואולי כאן סימן וזכר למולד הספר, לראש זריחתו ולראשית תבואתו. הספר הטהור והקדוש לא זו בלבד שאינו בזוי ונקלה, הוא צורך־נפש, מאכל ממש. שהרי כך נאמר ביחזקאל ג‘, א’: בן־אדם אכול, אכול את המגילה הזאת", “ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת וכו' עד “ותהי בפי כדבש למתוק”. ספר דבש. ספר חלב, ספר מן־שמים – בא גד, זריחה חדשה, בקר אור. בתהילים מ”ה ב' נאמר: לשוני עט סופר מהיר, כאן עט־סופר נזכר לשבח.
שינוי־ערכין.
למרבה הפליאה אף על דפי ספר התהלים לא זכה עט הסופר לא לאהבה רבה ולא לאהבה שאינה תלויה בדבר. וכך נאמר שם באותו כתוב במלואו: “רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך, לשוני עט סופר מהיר, יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך וכו' עד “חגור חרבך על ירך”. הוי אומר: שבח לסופר במידה שהוא עושה את עטו כלי־שרת לשבחי המלך. הספר והסייף משום־מה כרוכים בעולם העתיק. המלך מרחף תמיד מעל לסופר, וממילא יוצא שאין הסופר אלא צל המלך, אף מסתופף ב”חצרו" כאחד מאנשי השררה ומשרתיה. ראה אריסטו בחצר פיליפ המלך: ראה וולטר בחצר פרידריך קיסר, ראה גורקי במחיצת הרודן בדורו, ראה מעשים ברוב אנשי השם לדורותיהם, וראה האגרת הנודעה, אבל לא ידועה למדי, של מנחם בן סרוק אל ר' חסדאי השר, ותוכה רצוף קנים הגה והי על שבט השררה אשר ינוח על גורל המשורר. “בעוד נשמתי בי על ריבי אשווע” טוען הסופר, שנעשה לו עוול. “ועפעפי יזלו מים, ובכותי לילה ויום לא תפוגינה”. “אם לא בחצות לילה רגלי באת אלי לתקן ספר ולהחריז נהי ציויתני ואני כותב”. בהאסף אדוני אביך כוננתי רב ספר וחקותי דברי־קינות אשר קוננו כל ישראל". רבו דברי הטענה באגרת ההיא ומשמעותם ורוב רמזיהם וסמליהם פורצים ויוצאים מגבולות הפרשה הפרטית של מנחם בן סרוק אשר לא היה לו מנחם, כאשר דינו נתעוות על ידי אדוניו השר נותן־לחמו.
הספר והסייף ירדו, כנראה, כרוכים לעולם בפועל ממש, ולאו דווקא כדבר אגדה או כסמל. בראשית הימים היתה השירה מתנת־חלקו של איש השררה, והשר בשין שמאלית היה גם השר בשין ימנית. נאמר לה לשררה: ימין ושמאל תפרוצי. אפילו סולון המחוקק, שחכם גדול היה, חיבר שירים, שלא זכו, אמנם, לעולם הבא, כשם ששירים רבים טובים אף משירי המחוקק ההוא לא נשתמרו לדורות הבאים. לאחר כך נפרדו הרשויות. נסתעפו, משמע, עסקיו של המלך ולא יכול היה להיפנות לכתיבה – גם אנשים רבים בימינו בטוחים לפי תומם, שאילולא הטרדות העסקיות הקופצות עליהם בעולם המעשה היו מסוגלים לעשות שירים ולחבר סיפורים. מצד הכשרון אין מניעה. עיקר העיכוב מיעוט הפנאי – המלך נתרכז בעסקי המלוכה והפייטן עג לו עוגה משלו. אולם המלך רק נתרכז בעניני המלכות, אבל לא נצטמצם בהם. לא ויתר כלל על כתר השירה. אף הוא היה מהפך בידיו או בידי משרתיו עושי־רצונו בחררתו של הפייטן. קשה מזו: הוא ציוה על הפייטן להקנות לו הכל־יכול את פרי־רוחו, חלקו מכל עמלו בחיים. לשוא נתכווץ המשורר, ביקש להסתפק בקב חרובים, ובלבד לישב בשלוה בהיכל השירה, לא הניחו לו. אמרו לו: עבד המלך אתה. כל מה שקנה עבד קנה רבו. לכן הנך חייב לומר: מעשי למלך ואף לשוני עט סופר מהיר לו.
לא בכדי נתקיים אף בספרנו הקדוש הביטוי שבט הסופר, שריד הוא מזמן ערבוב שתי הרשויות של מלכות החרב ומלכות הכתב. שריד זה רומז הרבה. מסתמא נקפוּ יובלות הרבה עד שפסקה ההתרוצצות בין השנים האוחזים בטלית השירה והמלה עט דחקה את המלה שבט צרתה. המחוקק הוא סופר ואין בלתי סופר. הוא חקק באבן וחקק על ספר בחרט אנוש חוקים ומשפטים, הכרזות ואזהרות. ממילא ובדרך אגב חקק לו גם חרוזים וכל אמרי־שפר, כשלמה דבר אלפי משלים וכדוד הנעים זמירות, כשאול היה במתנבאים. והגדיל מרבים מלכים פרידריך קיסר גרמניה שכתב עשרים וארבעה כרכים על ענינים מדיניים ופרקי דברי הימים, ואף מנושאים פילוסופיים לא משך את ידו, וכן פרסם ששה כרכים של שירים בהוצאת האקדמיה המלכותית למדעים של ברלין, והכל גמרו עליו את ההלל, עד שבא איזה יהודי דל, נע ונד, משולל זכות־ישיבה בעיר הבירה, ושמו מנדלסון, ועבר על שבט הסופר המלכותי בתער המבקר וגער בהוד רוממותו לאמר: מה לך ולאהלי השירה ולחכמת הצירופים בלשון, סוב ופנה לך אל ארמונך ושב לך במנוחה על כסא מלכותך.
אגב הנפש הפועלת באגדות היא לעולם בת־מלכה. במדרשי ישראל יצאה בת המלכה ונכנס בן־מלך, המשמש משל החוזר לכל שכל טוב ומוסר־השכל. צאו וראו מי הם גבוריו של שקספיר: רוב מנין מלכים ומיעוט של שמשיו ונושא־כליו. המלך הוא לא רק מלח כל הקורות, הוא לבד יש ותוך. הוא המאורע, יתר הבריות הם הרקע. אילו הופיע בן כדור־לכת אחר לעולמנו והיה קורא רק את מחזותיו של שקספיר היה סבור, שלא נברא עולמנו אלא בשביל המלכים, ומלבדם יש רק קצת שמשים, נושאי־כלים וליצנים, כדי לשרת לפניהם ולשעשעם.
מידה מגונה יש במבקרים: הם פעמים מביעים בקול רם את מחשבתם ומה שרבים מן האזרחים מהרהרים ללא יכולת ביטוי. במבקרים ישרי־לב הכתוב מדבר, השומרים על הסדרים בקרית ספר. המבקרים אומרים מה שאומרים, אך הרשות יש לה דעה משלה. המחוקקים המדיניים והעסקיים משתוקקים להיות מחוקקים גם במלכות הטעם. המחוקק עלול לעולם לצאת מגבולו ולהיכנס לתחומם של המושכים בעט סופר. וכעין רמז לכך נשמע גם במקבילה בשירת דבורה: “מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופר”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.