רקע
אליעזר שטיינמן
הסופר הראשון

אפלטון היה הסופר הראשון בזמן וּבמעלה, שביצר בכוחו היוצר לספרות מלכות משלה ועשאה מעצמה בלתי־תלויה. הוא הסופר הראשון הראוי לשמו ולכתר־תהילתו. הסופר מן הדין שיהיה ראשית כל איש כהלכה. וכזה היה אפלטון: איש־קוממיות ואיש־רוממיות. גבר מורם מני עם ואף מורם מני מלכים ומושלים. נגיד וּמצוה בהגיונו ובסגנונו המלכותי. המתבונן יבין כי הוא הוקם אל על בצו ההשגחה העליונה בדוכן הסופר, כדי ללמד לקרובים בדורו ולרחוקים בזמנים הבאים בינה בהלכות ספרות צרוּפה ובהליכות סופרים הראויים לאיצטלתם. לפי איזה צירוּף־נסיבות השיג סופר ראשוני זה את כל הבחינות והמדריגות העתידות להיות, בגדר הישגו של סופר אחרון. כל מה שתלמיד ותיק במסכת אמנות עתיד לחדש צפה מראש. משל היה סופר ראשון זה מעין אדם הראשון, שעפרו הוצבר מכל ארצות תבל ורוחו נקודת־מוקד של כל ניצוצות הכשרון האנושי בחכמת הלשון.

אפלטון לא היה סופר אחד, אלא אגודת סופרים במלואה, אישיות ספרותית מקובצת, שכל הנושאים הספרותיים והסגנונות באו אצלו לידי המחשה. הוא פּייטן והוגה־דעות, במאי ורבן המסות, מספר וחוקר תעלוּמות הנפש, חכם ודיין, מחבר מאמרים ראשיים, צופה הדורות וּבוחן משטרים, בעל שלטון השכל, אף חולם והוזה, מדינאי ופייטן. נואם וּמליץ נשגב, סופר האשכולות, שמכל דף ודף של חיבוריו יוצאת בת־קול וּמכריזה: אתם אנשי המקצועות ורבני המשבצות, המחלקים כל שדה־פעולה רוחני למגרשים ולחלקות, גוּרוּ לכם מפני אדם השלם וסופר הכולל הזה, המשמש מופת חותך, שאין ממלכת החזון מעין תיבת נוח, שכל חיה מכונסה לתוך הדיור שלה ואינה רשאית להסיג את גבוּל רעוּתה.

אין גבולות לרוח הסופר לאמר עד פה תבוא ולא תוסיף, ואין חכמה לשיעורים, למחלקות משרדיות. אין רשויות־רשויות, אלא יש רשות כוללת. חכם־לב – יבואו בשיחו בלולים רוח השיר וחמדת הרעיון, הגיון עלי כינור וחלום ברוב ענין, חקר לכל תכלית ושיחות נאות, שהן כביכול בגדר טיולים בפרדס ושעשועים ללא מגמה.

הנה הוא אפלטון: רוח גדולה, כוורת נושאים, שפע צורות וריבוי סגנונות. כזה ראה סופר ואל תשבש. איש פּשתגן הכתב. עטו – שרביטו; אבן החכמה – אבן הפינה לבחינת־עולמו; דברו – דבר השלטון. הוא בן העולם וּמן העולם, אבל אין הוא בתוך העולם, רגליו עומדות לעולם על הסף, על סף הדברים, על סף אין־סוף. והוא איש ערב־רב. במשמע הנאצל – כל־בו, כל השמחונות והעצבונות, החזיונות והדמיונות וההזיונות חוּברוּ בו. הנה הוא אפלטון ראשון לשבט הסופרים, ולשבט הסופר, הוּא הסופר המושלם. וראוּ פלא – או כלום זה פלא – שסופר גדול ומושלם זה לא קרא את מפעלו הגדול, החובק את ההשגות של המין האנושי בן כל הזמנים, על שמו, כי אם זקפו על שם רבו סוקרטס, משל הוא עצמו לא אמר כלום משלו, אלא הכל לקח משל רבו ושם בכליו. מה הניע את הסופר הכולל, אותו כלי כל חמדה, להיות נחבא אל הכלים? ייתכן: ענוה שהיתה בו, שמא רוחו הנדיבה המריצתו לקיים מצוה זו של מתן בסתר. ואולי נוסף לכל סגולות־רוחו הגדולות נתברך אפּלטון במידה טובה אחת, גולת הכותרת של המידות הטובות, והיא, הרגשת־תודה לרבו שלמדו תורה.

רבים מדאי הם כפוּי־טובה ומתכחשים לרבותיהם. יש משלמים תרומת־חובה ויש מביאים מראי מקומות מרובים, כדי להעלים את מראה המקום המיוּחד ששימש להם מקור־השראה. אך החכם הכולל והאמן הגדול הנהו גם נדיב גדול. הוא מעניק ביד רחבה, לא טפּין־טפּין, כי אם בשפע רב. וכך בא אותו תלמיד נאמן־רוח והעניק במתנה לרבו את מפעלו במלואו. כולו מזן אל זן, לא הניח אף פירור לעצמו. זו היתה נתינה, ביד מלאה, גדולה, רחבה ופתוחה. נדיב אשר קם על נדיבות תרם ונתן לא חומש, לא שליש, לא מחצה על מחצה, כי אם הכל ללא שיור. אם השערה זו נכונה, אנו למדים, שפעמים הגאוניוּת תופסת את האדם בכל כוחות נפשו וסגולות־רוחו, ואף במידת הנדיבות. אפלטון היה גאון בספרות ובנדיבות. כל מלאכה שעשה הגיעה אצלו לידי שלימות.

מה טוב ומה נעים להתכנס תחת טליתו של אפלטון, שעטרת הסופר הולמת אותו במידה שאין למעלה הימנה. אין דוגמתה, אלא יש רק בבואות ממנה – עתים בהירות ועתים חיוורות ומטושטשות ואף קלושות ביותר, בין סופרי הדורות. כל אשר בשם סופר יכוּנה, אפילו אין הוא זכאי לכך אלא לשמינית שבשמינית, רשאי להשתבח בעצמו שהוא קרוב־משפחה לאמן דגול זה. אולם יש מקום גם לחשש, שמא לא רק מחמת נדיבות ונדבנות תרם אפלטון כל שלו לרבו. ייתכן, שאפלטון נחבא תחת כנף־בגדו של רבו, שכבר היה שוכן אז בעולם האמת, לא מפני אימת הציבור, כפשוטה, אלא משום דעת הקהל השלילית, הקטלנית, מותר לומר, הרובצת בכל הזמנים על הסופר. מלאכת הסופר קלה בעיני הבריות, בזוּיה על הרוב. כך היה, כך הווה וכך יהיה.

בימי אפלטון היו דרכי הסופר אבלות ביותר. הסופיסטים אז בארץ יוון. הסופיסטים הם סופרים שבעל־פה, שעשו פלסתר את מלאכת הספרות, הפיצו ביטול לספרות, סופרים שונאי אומנותם, שטרחו תמיד, וכלל לא היו צריכים לטרוח הרבה, לקצץ את ענף מושבם. הם התקהלו והתנצחו, עתים התחרו זה בזה על פרסים ואף פרכסו זה את זה. הנצחנות ממעטת את הדמות; הפרס בא לכאורה להעלות את ערך החכמה, אך הוא מוריד את מעלת החכם, פעמים עד לכדי שפל המדריגה, כי הוא עושה אותו תלוי בחסדי הדיינים והשופטים, לעמוד ולצפות כשכיר־יום לשכרו. היינו, להיות סופר על מנת לקבל פרס. הסופיסטים עשו הכל להבזות את אומנות הלשון ומעמד החכם בעל הלשון. היו ביניהם שהפיקו מפיהם מרגליות חכמה בשווקים ובבתי־משתה ובכל המסבאות. הם נתכוונו להוכיח, ואם לא נתכוונו, הוכיחו שלא במתכוון, שאין החכמה זקוקה לרוח הקודש ואין החכם צריך להיות יושב־אוהל, אדרבה, חכמות בחוץ תרונה ואדם מסוגל בכל עת ובכל מקום, ללא הכנה וללא התייחדות עם נפשו, ללא ריכוז המחשבה וללא שהיה ותהיה, להגיד דבר־מה מבריק, מצלצל, להשמיע דיבור של בדיחותא או עומקתא, להפריח אימרת־כנף, להיות שנון. לא טוב לסופר להסתופף בחצר השררה, ולא טוב לו כשהוא יוצא לשווקים ומעמיד את שולחנו ברשות הרבים, האמנות היא לרבים, אבל אין היא רשות הרבים. יש לה רק מולדת אחת, והיא רשות היחיד. בכלל אין שתי מולדות, וכל האומר שתיים אין לו אפילו אחת.

אפלטון ראה זאת ברוח־תבונתו, חקרה, הבינה וערכה כראוי, לכן התבייש להיות סופר והתנזר כביכול מן הספרות. אילו יכול היה מסתמא כובש לחלוטין את נבואתו, פורש לקרן־זוית הרחק משאונם והמונם של בעלי אמנות הדיבור ושותק. הוא לא יכול, כנראה. הציקתו רוח השיר, רוח החזיון וההגיון. במשך ימים ושנים היה נטוש הקרב בנפשו, הוא נפל שדוד במערכה זו. כירמיהו לא יכול החרש. סברה אומרת, שהחכם היווני בא במגע אישי עם הנביא העברי ושמע מפיו לקח טוב. ואולי המתיקו השניים שיח על הנושא “עט שקר סופרים”, שירמיהו הרעיש עליו את מערכות יהודה וירושלים. אפלטון פעל בשני כיוונים מקבילים. א. ברח משוק הסופרים ונעשה יושב אוהל. אוהל בישראל הוא אקדמיה ביון. וזהו ענין אהלי שם ועבר, שיעקב למד בהם תורה. ב. עמד והעלה בכתב את כל הגיוני־רוחו הטבועים בתו הנצח וקראם על שם רבו, משל לא הוא החי, אלא רבו המת, הנהו הסופר.

דרך כלל אין אוהבים סופרים חיים. חולקים אולי כבוד־אמת רק לסופרים מתים.

למתים סולחים לפעמים גם את החמורה שבעבירות, והיא כשרון, אפילו כשרון ספרותי, המתיימר לחקוק את חזיונותיו בכתב שיהיו שרירים וקיימים לדורות. הסופר לפי תכונתו נושא נפשו לגדולות, שאם לאו מה הוא בא לחדש? כלום יכניס תבן לעפרים? הוא עוסק בהשקעות לטווח ארוך. רצונו, משמע, להטיל כסאו בין בני־אלמות. אולם הנצחיות מגיעה, לפי סברת רבים, למלכים, למושלים, לחולשים על אוצרות־כסף, כגון קרזוס, לעושי־מלחמות, ולא לבעלי רוח הקודש.

סופר הוא יודע נפשות, קודם כל הוא יודע נפש עצמו. אפלטון הסופר המובהק תהה בוודאי על קנקן עצמו וידע תפקידו. ומסתמא טעמים שונים, נעלמים מאתנו, הניעוהו לשים מסוה על עולם־מחשבותיו ולתלות על נשמתו היתירה שלט של רבו. בניגוד לסופרים בדורות האחרונים, המקנים חניכה לעצמם והעלם־שם לחיבוריהם, הופיע אפלטון בשמו המפורש על חיבוריו והוריד על ילדי־רוחו מסך של העלם־שם. הוא בגאון־סגולותיו כפף את קומתו לשמש הדום לרבו. לו נתן כבוד סופרים, לעצמו לקח את צד הגנות שבמלאכת החיבור. אמת היא: אין המחברים מכובדים בשום מקום ובשום זמן. משולים הם למלמדים ולבטלנים אחרים, שאומרים עליהם בשעת רצון, כי בזכות הבל פיהם של תלמידיהם העולם מתקיים, ועיר שאין בה עשרה בטלנים אינה עיר. ואף על פי כן חכמים ואנשי־מעשה מביטים עליהם במעין־ביטול של חיבה או חיבה של ביטול, טופחים להם על שכמם, אבל שלא על מנת להטפיח גם על שכם טופחיהם. עתים רוקדים לפניהם ואומרים להם: “קדוש, קדוש”, ואף “צא, צא” מחברת המכובדים. למלה מחבר יש לווית־טעם של לעג, בדומה לחובר ולהוזה ולמשוגע איש הרוח. אפלטון עצמו דן בחומר הדין את הפייטנים, סוג מיוחד של משוגעים, ולפי כל הסימנים לא היה מחבב את המחברים. לכן נטל על עצמו עטרת הקוצים של מחבר. כדי להגדיל שם רבו ולפרסם את טיבו בעולם. אנו רשאים להכתיר את אפלטון בשם סופר על כרחו.

אפשר אולי לשער מה טעם נעשה אפלטון סופר בעל כרחו, מבלי לחשוש למה יאמרו הבריות שהוא בטלן ומבלה־עולם. אולם קשה לנחש אף מקצת הטעם מפני מה סוקרטס, המלא והגדוש תורה וחכמה, חזיון ודמיון, ואף מחונן ביצר גדול של מחנך, מורה ומטיף. לא ניסה את הנוצה להעלות את רעיונותיו על הכתב.

היינה העיר בשנינות: “כי יכול בעלה של כסנטיפה ליעשות פילוסוף כה גדול, פלא הוא. תוך כל המדנים – גם לחשוב! אבל לכתוב הוא לא יכול. אי אפשר היה. סוקרטס לא הניח אחריו אפילו ספר אחד”. יפה השנינה ואין לקפח את שכרה, אבל תורה שלימה איננה. גוף הענין מבדח ואף מצער הרבה יותר מן הבדיחה הזאת. בדברים שבין איש לאשתו אין הזר מבין הרבה. אף בדברים שבין סוקרטס רב־מג החכמה לכסנטיפה המכשפה אין לנו הרשות לשפוט, עם מי משניהם היה הדין ומי היה צדיק בריבו. מנהג הוא – מחזיקים בו, כמובן, הגברים – להאשים את האשה בכל כגון זה. פוסקים ואומרים: אשת־מדנים. אבל גם איש־מדנים אינו יקר המציאות לחפשו בנרות. אילולא החשש מפני ערבוב פרשת היצירה בפרשת יצרים ביתיים ועיסוקים משפחתיים אפשר היה להביע השערה הפוכה משל היינה, והיא, שהשתמטותו של סוקרטס ממלאכת הסופרים שימשה גורם ראשי במחלוקת שבין סוקרטס ואשתו. רע היה לב כסנטיפה על בעלה, שהיה קצתו הולל וקצתו עצלן ועיקר עיסוקו בשיחות עם יושבי־קרנות. היא טענה כנגדו כך: אילו לפחות חברת סופרים, כפי שעשו אחרים לפניך, וכפי שמרננים אחרי תלמידך אפלטון, שהוא לוקח את כל אמרי השפר שלך ושם בכליו, אומרים עליו על אפלטון, הזעירא מן החבריא שלך, שהוא בסתר מושך בשבט סופר. ואתה מה? אין כוחך אלא בפה. מלל, מלל, טוחן אתה מלים, מלים. צמח שכמותך לא יעשה קמח. עצלן אתה. כן, ריחיים אין על צוארך. זנחת את אשתך, את ילדיך, לא עשית כלום לביתך, אבל גם שם לא יהיה לך, עצלן שכמותך.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!