רקע
אליעזר שטיינמן
הסוס, החמור והשיר

הסוס והשיר, לפי כל הסימנים, הולכים צמוּדים בתולדות העולם האנושי. מכל מקום הם היו בני־לויה מתמידים כל זמן שהסוס צעד בראש כל כלי השרת במקצוע התחבורה והשיר צעד בראש כל האמנויות היפות. ואפילו לא מצאנו ראיה לדבר. יש לנו סימן לדבר, שהפיגסוס הוא סמל לבת־השיר, כשם שהפרנסוס נתייחד למשכן אלי השירה.

היוונים, כידוע, לא גרסו כעם ישראל “תן כבוד לתורה” ונהגו זלזול גמור בפייטנים ובהוגי הדעות שלהם, הוא הדין ביצירותיהם. את חכמיהם הרעיבו והניחו להם, כנראה, רק מקור־פרנסה חשוב אחד והוא החזרה על הפתחים, כגון למשל קסינופונס הגדול, שהטיף לאחדות־הבורא והיה גם מנגן ומשורר ומרוויח לחמו מן הקתרוס, שהעבד היה נושאו אחריו ביחד עם קצת מטלטלים מעיר לעיר וּמבית לבית, ומצרור השירים שלו. אוצר בלוּם חכמה ופיוט, נותרו לזכרון לדורות הבאים רק חרוזים בודדים. וקבלה היא בידי חוקרי התרבות, שמתוך כלל היצירות הרוחניות בשירה בחקירה ובהגות של חכמי יוון ניצלו אולי שניים או שלושה חלקים כנגד צ“ז או צ”ח חלקים שהלכו לאיבוד. אליקביליאדס היה פייטן גאון, אך נותרו זכר לחורבן מכל יצירותיו רק כמה קטעים משיר שנמצאו בשלהי המאה הקודמת בפפירוס מצרי בלוּי ושחוּק, שיירים מאודה לכבוד סוס, שזכה בתחרות המשחקים האולימפיים. הנה כי כן, עמדה לו לפייטן זכות הסוס. אגב, אותו סוס לא היה סוס פשוט, סתם בשר ודם, אלא קנינו של שר וגדול. השליט דאג להשארת הנפש של סוסו גיבור החיל, ועל ידי הסוס נתגלגלה זכות גם למחבר השיר.

דרך מקרה מופיע הסוס גם בפרק השירה הראשון של ישראל בחינת הנפש הראשית כמעט, כי ב“אז ישיר” נאמר מיד בפסוק השני אחרי “אשירה לה' כי גאה גאָה” – “סוס ורוכבו רמה בים”. אלא שכאן רק השיר הוא ממקור ישראלי ואילו הסוס לועזי, בן מצרים. ומצרים היתה בשעתה מכורת הסוסים, עליהם גאותה והם מקור גבורתה. מסתבר כי בימים ההם היתה חולשת המצרים נובעת מן העילה לגבורתם. הסוס היה מעוז צור ישועתם, בו בטחו, עליו נשענו, הוא כביכול נשקם הסודי וקלף הנצחון שלהם. והוא שהכשילם. מכל מקום הסוס המצרי, שלא הביא נצחון לבעליו, הביא לעולם את השיר הנשגב “אז ישיר” לישראל.

כנגד זה אין אנו מוצאים בפרק־שירה השני של ישראל והוא שירת דבורה, את הסוס כנפש הפועלת העיקרית, ה“מחותן” הראשי כאן הוא החמור דווקא. “רוכבי אתונות צחורות, יושבי על מדין והולכי על דרך שיחו”, הם המתנדבים בעם. ישראל לא היה עם הנשען על כוח הסוס. קרוב לשער שהסוס עורר ביהודים מאז ומקדם רגש רתיעה וסלידה. בפירוש נאמר ב“דברים” י"ז: “שום תשים עליך מלך… רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס”. היחס השלילי אל הסוס עובר כחוט השני בתולדות ישראל ובמאבקיו המדיניים והתרבותיים. הסוס הוא סמל הכוח והגבורה, הצהלה והעזות, הגאוה והרהב, הבטחון העצמי ושובע־הרצון. הללו הם דברים יפים לעצמם. במה דברים אמורים שאינם נעשים לפולחן. פולחן הכוח מתיש את הכוח וּמרדים את הגבורה. החייל הטוב הוא לא החייל בעל המקצוע, כי אם החייל לעת־מצוא, המתנדב לשעת חירום. וכך גיבור בעל מקצוע אינו גיבור. הפחד מפני הגבורה כפולחן, שסופה להמיט חורבן, בא לידי ביטויו ביהדות כהסתייגות משלטון הסוס. ניתן לומר, כי השיר “אז ישיר”, הוא לא רק שיר על מרכבות פרעה שצללו בים, כי אם גם שיר על השיר ממקור הסוס שטבע בים.

וכאילו במתכוון הטילה חכמת־ישראל הקדומה את הדגש בחמור. יששכר חמור גרם, משיח ישראל הוא עני הרוכב על החמור. גיבורי ישראל, המתנדבים בעם מימי דבורה ועד ימינו הם רוכבי אתונות צחורות. יש כאן מעין דוּ־שיח בין הסוס והחמור. שני יריבים, שני קטבים, שתי בחינות־עולם, שתי תפיסות חיים. אכן, גם שתי מערכות־קרב. החמור בניגוד לסוס הוא עניו וסבלן; אין הוא צוהל. אין הוא שבע־רצון, מכל מקום אינו מביע את קורת־רוחו מעצמו בקול רם. אין בו מן הפּאר והרהב, אבל רחוק הוא מלהכשיל במידה כזו. כיוון שאדם עולה על הסוס מיד מתעוררת בו גאוה, נעשה מכובד לעצמו, נוהג חשיבות בעצמו, מופיע פתאום כרוכב ומנהיג, אביר. כמה שנאמר בלעג בשירת דבורה על סיסרא המנוּצח: “אז הלמו עקבי־סוס מדהרות דהרות אביריו”. הסוס דוהר והאדם דוהר ודמיונו דוהר. הוא מגיע למוחין דגדלוּת, שוכח את מקומו, זמנו, משקלו, וּמגזים בערך עצמו. באמת מדגיש הכתוב בשמות י"ד, שנן ואומר: “ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו, ברכבו ובפרשיו, וידעו מצרים, כי אני ה' בהכבדי בפרעה, ברכבו ובפרשיו… וירדפו מצרים ויבואו אחריהם כל סוס פרעה, רכבו ופרשיו אל הים”. כלומר, הסוס רץ, דהר, אל הים, והאדם אחריו. סוס ורוכבו לא הרוכב וסוסו. ללמדך שהנשען על כוח הסוס נעשה לו הסוס עיקר והאדם טפל. המחלוקת בין הסוס והחמור אינה פלוגתא בין שני צדדים, שאחד הוא בעד הסוס והשני כנגדו לחלוטין. אלא יש כאן חילוקי־דעות מי עיקר ומי טפל, האדם או הסוס.

בין הסוס והחמור עומד השיר. אמנם, השיר דרך כלל מקורב הרבה יותר אל הסוס מאשר אל החמור. כזה היה השיר בן כל הדורות וכל זמן שהיה, כאמור, גולת הכותרת של האמנויות היפות, והמשורר מקורב אל “החצר” יותר מכל בעלי האמנויות האחרות. אלא שעדיין הדבר הוא בצריך־עיון גדול, על שום מה קשר הפייטן את רוב זמירותיו בכל הזמנים כמעט על מלחמות ועל מעללי המלכים ושבחי הגיבורים? על שום מה בכל שדה־קטל שם רבן הזמירות?

אפשר לדרוש ענין זה בשתי פנים. ייתכן כי הפייטן עצמו שטבעו במזל גבורה נוהה אחרי מערכות קשות וגורליות, הוא הראשון לרוץ לכל מקומות הסכנה. כיוון שהוא מצוי בחזית, הריהו מתאר אותה, שר עליה ואף מפיח בשיריו רוח גבורה באנשי הקרב. אבל יכול שהנימוק הוא מנוגד לגמרי. הואיל והמשורר הוא בעל נפש רכה ומפונקה, הוזה וחולם, ולפי טבעו אינו פושט ידו בגדוד, הריהו יוצא ידי חובת הלחימה בשירים, בחינת “ונשלמה פרים שפתנו”. בין כך וכך השיר דוהר במקום שהסוס דוהר. ובדין אמר תיאופיל גוטיה, פייטן צרוף, נציג העקרון אמנות לשמה, שיש רק שלושה דברים בעולם המחזיקים אושר, ואלו הם: השירה, האשה והסוס. שוב אנו רואים כמה צמודים השיר והסוס, אם כי לפי נוסחה זו מפרידה האשה קצת ביניהם.

אפילו חכם עתיק כקירקגור לא ראה במשורר אלא מעין האצלה של הגיבור ובבואה ממנו, סגן לו. “המשורר או הנואם, אומר הוא, אינו יכול לעשות כמעשה הגבור. אין הוא יכול אלא להעריץ את הגבור, לאהוב אותו ולשמוח בו, אבל מאושר הוא לא פחות מן הגיבור, כי הגיבור הוא כעין אני יותר טוב שלו, שבו הוא מתאהב”. “שבחו של אברהם”. מוזר ביותר לשמוע מפי הוגה־דעות מזוקק כזה הגדרה שנשתמרו בה סוגי התפיסה של הגרוטאות במהותו של הפיוט, כאילו עיקר יניקתו מן הגבורה. כל אחד משלם על פי דרכו מס לדעות קדומות ונושנות. השגת המשורר בחינת נושא־כלים של הגיבור נעוצה בהשגת הגבורה, בחינת שם נרדף לכוח הסוס, ובדין נהג, כנראה, הפייטן אחמד אבן מנסור, שהיה פותח כל שיר שלו בשבח הסוס.

לא רק שירים הם שירים. יש פרקי־הגוּת הכתובים בשפת הדיבור הפשוט, מה שקוראים פרוזה, ואף הם במעלת השיר. וכאלה הם ללא ספק הגיונותיו של מרקוס אבריליוס. לגודל הפלא אף הם באו לעולם במידה מסויימת בזכות הסוס, כי נכתבו בשעת הרכיבה על הסוס. אין להימנע מן הרעיון, שהסוס שימש לקיסר החכם והעניו מעין מקור השראה, כפי שהודיע במפורש אחד בן־דורנו, שלא היה קיסר, הוא הפייטן הרוסי אנדריי ביילי, שהוא חיבר את כל שיריו בדהירה על הסוס. ומן הסתם אין זה מקרה כלל, שבשיר היחיד של ישראל, שחותם הפיוט החילוני עליו, הוא שיר השירים, נתייחד מקום של כבוד לסוס, כמה שנאמר שם: לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי… צוארך בחרוזים… ועד תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף.

חושבני כי שלושה פסוקים אלו שבשיר השירים הם המס היחידי ששילמה שירת ישראל לפיוט ממקור ההשראה הסוסית. היו שסברו שישראל הקדמון לא גרס יופי, לא גבורה, לא פיוט. והיו שסברו שיוון לקחה את כל תשעה הקבים של יופי, גבורה ופיוט, וממילא לא הניחה כלום לאחרים. יש כאן שלוש טעויות שהן שש. היינו, טעות כפולה לגבי כל חמדה טובה שנתפרשה כאן. היוונים לא לקחו לעצמם את כל תשעה הקבים של שלושת הדברים ההם, וישראל לא ויתרה של שלשתם. אלא שירדו לעולם פעמיים תשעה קבים. כל תשעה לסוג מיוחד. סוג אחד נטלו אלו וסוג שני נטלו אלו. מסתבר שעלינו להניח קודם כל חלוקה נחרצה בין העמים, שאינה קיימת במציאות. מכל מקום קיימת חלוקה ברורה ומפורשת בין הסוגים. יש יופי תוקפני המצווח בקולי־קולות ויש יופי עניו ומבוייש, שעיקרו חוט של חן. יש גבורה של קולות ברקים ולפידים וכוח שחצני, ויש גבורה של קול דממה דקה הנחבאת אל הכלים. הראשונה היא גבורת הכוח והשניה כוח הגבורה; הראשונה פורצת גדרים והשניה כובשת יצרים. וכך יש שירת הכוח וכוח השירה; שירת השרירים ושירת הנשמה היתרה. שירת הכוח נסתמלה בגבורת הסוס ועיקר עיסוקה בתיאור קרבות וּבפיאור גבורים; שירת הנשמה היתירה היא כינור ותנים לענות האנוש, לדמעות עשוקים, לכיסופי הגאולה וליגון הנצח, לאשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ללמה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק.

ספר “התהלים” מלא מזן אל זן פרקי־פיוט, מחזות יופי וניצוצות גבורה מן הסוג השני. בספר “תהלים” אין סוסים דוהרים, אבל יש אילות רצות, אילות עורגות על אפיקי מים, נשמות צמאות. וכשם שנאמר “שקר החן והבל היופי”, במכוון לחן ויופי מסוג אחד בלבד, כך נתיב השירה בישראל נסלל במכוון ובהשראה עליונה לא לשירת הכוח, כי אם לכוח השיר. הוכרז, כביכול, חרם על הסוס בחינת סמל הגבורה והשירה. אמנם, השיר לא ניתק לגמרי מן המלך הגיבור. דוד גיבור ישראל הוא גם נעים זמירות ישראל. אבל הגיבור ניתק מן המלך. דוד המלך אינו עוד דוד הגיבור. הוא זה שישב עם החכמים בדל“ת אמות של הלכה ופסק שאלות באיסור והיתר. והוא זה ששר בתהלים ל”ג ט“ז–י”ז: “אין המלך נושע ברב־חיל, גבור לא ינצל ברב־כוח, שקר הסוס לתשועה”. ואילו שלמה בנו היה גם כן מלך ואף פייטן גדול, שכן חיבר חמשה ואלף שיר, כעדות הכתוב ב“מלכים”, אך לא הוא זכה לתואר נעים זמירות ישראל. יש יסוד לשער ששירי שלמה לא נתברכו ממקור ישראל, הם היו כל עיקרם תרגום מלעז, מכל מקום טבועים בחותם הפגסוס. אין האומה נותנת את הגושפנקה אלה על ילדי נכרים ומעשי־חיקוי. שלמה נכשל, כנראה בתחום הפיוט המקורי על שום שהיו לו, כידוע, בהשפעת בת פרעה ארבעים אלף אורוות סוסים ושנים עשר אלף פרשים, כמסופר ב“מלכים”. המטופל במלאי כזה של סוסים, אם אין שכינת הפיוט מסתלקת ממנו לגמרי, מכל מקום אינו מסוגל עוד להיכנס לפרדס הפיוט הצרוף ממקור ענות האנוש שב“תהלים”: הסוס הצוהל אוכל את היונה ההומיה של השיר הלירי הרך והענוג. וכאן מקום להעיר כי הפסוקים י“ט–כ”ח באיוב ל"ט על הסוס אינם סתירה לכאן, כי על איוב אין חותם תכנית של ישראל.

לכבודו של פגסוס יש לציין, שפטור לגמרי ממנו אי אפשר כלל בתחום הפיוט והחזון. ישראל גזרה עליו גירוש דרך שער זה של היכל השירה וחזרה והכניסה אותו בשער אחר. סוס כפשוטו, סוס של מטה, נמצא פסול כמקור־השראה לשירה, אבל סוס על פי דרש, סוס של מעלה, שב להיות כוח המעורר ליצירה. ב“יחזקאל”, נביא הגולה, מוצאים אנו סימן ראשון למפנה של דרך ארץ והדרת־כבוד לגבי הסוס. וכה לשונו. בפרק כ“ג, י”ב: “אל בני אשור. פחות וסגנים קרובים, לבושי מכלול, פרשים רוכבי סוסים בחורי חמד כולם”. אמנם, בחזיונו המקורי על נהר כבר, כשנפתחו השמים והוא ראה מראות אלהים, דמות ארבע חיות, נגלו לפניו האדם, האריה, השור והנשר, והסוס לא נמצא ביניהן. אבל דרך כלל הסוס כאן מופיע במלוא הדרו. השפעת־חוץ. ואילו אצל הנביא זכריה הסוס עולה לגדולה ומגיע כמעט למעלת ציר־אמונים של שופט העולם, מעין אראל או שרף: “ואשוב… ואראה והנה ארבע מרכבות, יוצאות מבין שני ההרים… במרכבה הראשונה סוסים אדומים וּבמרכבה השנית סוסים שחורים ובמרכבה השלישית סוסים לבנים ובמרכבה הרביעית סוסים ברודים אמוצים”. (זכריה ו' ג'). מתברר, כי ארבעה סוגי הסוסים האלה הם “ארבע רוחות השמים יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ”. הללו אינם לכאורה סוסים פשוטים כמשמעם, אלא סוסים חזוניים, אפוקליפטיים. אף־על־פי־כן ניכרת אצל נביא זה בקיאות במין הסוסים וגם נטיה להסתכלות בו. בפרק י‘, ג’ של זכריה נראה בעליל יחס של התפעלות אל הסוס, כמה שנאמר שם: “כסוס הודו במלחמה”. ולא נחה דעתו של אותו נביא עד שעמד וקרא בפרקו האחרון י“ד, כ‘: "ביום ההוא יהיה על מצולות הסוס קודש לה’”.

בין כך וכך והסוס יוצא ונכנס להיכל הפיוט. עתים הוא בן־בית ועתים רק אורח פורח; עתים הוא דוהר שם על רגליו האמיצות ומגמא ארץ ועתים הוא טס כנשר על כנפי החזון ומגמא רקיע, אבל אין פייטן בלי סוס, כשם שאין רועה בלי חליל. הסוס הוא עד היום המשביר המרכזי לנושאים פיוטים. אף חכמי הקבלה והחסידות נדרשו לו בזכות רכב־אש וסוסי־אש שבפרקי הנביאים. הסוס כיוון שיצא מידי פשוטו ונעשה אחד מברואי־מעלה, שוב דרשוהו כמין רוח וגילו בו פנים של מסתורין וזיקוקין די נור מאש הקודש. סובב סובב השיר – והסוס משמש לו לעולם ציר. ואף זכות ה“לסוסתי ברכבי פרעה” של שיר השירים עמדה לו שנעשה נושא רב־ענין ליודעי ח“ן. הסוס מאסוהו הנבונים בישראל נעשה לראש־בינה למקובלים ולחסידים. אפילו העגלון של הבעש”ט נהייה לאישיות אגדית. הבעש“ט, כשישב לעיין בסוגיית הדיבור והמחשבה, יצא והורה, שהמחשבה רוכבת על הדיבור, הדיבורים נקראים סוסים. ואסמכתא לכך הכתוב “לסוסתי ברכבי פרעה”, שהמחשבה הזרה היא בגדר פרעה. וכשם שהסוס מוליך את הרוכב לאיזה מקום שירצה, כן האותיות מוליכות את האדם מעולם העשיה ליצירה. עד כאן לשון הבעש”ט בצוואתו המפורסמת. ובליקוטים מהבעש“ט דף ז' נאמר: כשם שעל ידי סוסים נמשכת מרכבתו של המלך, כך על ידי הדיבור באותיות התורה נמשכת לאדם מרכבה עליונה. בעקבותיו של הבעש”ט מפרש גם ר' שניאור זלמן בספרו “תורה אור” פ' בשלח את הכתוב “כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה”: “דהנה האותיות נקראות סוסים, כמו שהסוס בטל לגבי רוכבו והרוכב מנהיגו, כך אותיות הדיבור בטלות לגבי השכל מנהיגו לכל אשר יחפוץ יטנו. אך מכל מקום יתרון־מעלה בסוס, שיכול להוליך את הרוכב למקום שאין הרוכב יכול לילך שם”.

וכך בדרכי־עקיפין ובדרכי־מסתורין הושבו לסוס כבודו ויתרון־מעלתו. אין, כנראה, עצה כנגד הסוס בחינת דרבן וסמל הלהט וההעזה והתאוצה והמעוף. אין שירה בלי מעוף, ואין מעוף בלי סמל חי ומעורר.

פרשת השירה והסוס אינה נוגעת רק לקורות הפיוט בעבר. היא דנה גם בהווה ובלעתיד־לבוא. הרבה גופי־הלכות להתפתחות השיר תלויים בה. עתים על כרחנו אנו שואלים ודורשים: השיר לאן? האם הוא בחזקת עולה או בגדר יורד? האם נכונו עוד עלילות לפייטן, או מין־אדם זה כבר הגיעה שעתו להסתלק מעל הבמה? תמצא לומר: שיר חדש בוא יבוא. מהיכן יבוא? המן הגורן או מן היקב? המן המטוס והפצצה הגרעינית? קיימא לן: מולד השיר ביער, בקמת השדה, בהמית המעין, באוהל תם, בלילות ירח, בצעירים רודמים. כן, גם בבטלה מעט, בחומרי־בדידות, בזמרת הציפור ובצהלת הסוס. והנה אין עוד כמעט יערות־עד בעולם, אין המוני מעיינות שוקקים, אין עוד עיירות נידחות ופינות־סתר, כי העולם כאילו נעשה כולו חשוּף ושקוף. אין אוהל הדוד תם. אין אח בוער, אף אין ירח יקר הולך בכרכים, קול הסוס הצוהל כמעט נדם. ובכן, ממה יהיה ירק השיר ניזון וחי?

אולם השירה רוח היא באנוש. רוח לא מתה ולא תמות. פגסוס הסמל בוודאי עוד ישמיע את מצהלותיו, אלא שמאתנו נסתם, לפי שעה, חזון.

יש רואים בקצב המהיר, העז והסוער את המלאך הגואל. ייתכן. אך הלב נוקף וחושש: מי יודע אם יושיענו זה? יש להניח כי אף שטן המהירות הוא פייטן גדול, אבל ספק הוא, אם גם פייטן בחסד עליון. ליקוי גדול לשטן המהירות, שהוא נחפז מאוד ואין לו פנאי. עדיין אנו סבורים שהשירה ניזונה מן הרגשות. לרגש דרוש פנאי. מי שאין לו פנאי, שירתו אימתי תהא נעשית? בלי רגשות, שירה מניין?

אני מחזיק בדעתי הנושנה, שהשירה הוא עץ הצומח בזמן. השיר הוא ענין של זמן. זמן יש לדור הרוכב על החמור, ואפילו על הסוס, ולא לדור המטוס.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!