פליאה היא, שקשה ליישבה וגם קשה להתעלם ממנה: מפני־מה לא הרצה סוקראַטס את רעיונותיו הנעלים בכתב? למה לא חיבר ספר?
מורה לרבים זה, שהיה להוט תמיד להדריך ולהשכיל, להפיץ מעיינותיו חוצה. וכחצים ביד גבור פתגמיו השנונים יוצאים דחופים מפיו, הכיצד לא נטל את קולמוס הסופר בידו להעלות את עיקרי־משנתו על הגליון ולחברם לספר? שיחותיו נעשו תורות שלימות, ומה טעם גזר על עצמו פרישות מתורה שבכתב?
כשאנו תוהים על מעשי סוקראטס וכיוצאים בו – ואין רבים כיוצאים בו בתולדות האדם – למה פעלו באופן זה ולא באופן אחר, או למה לא פעלו כלל, איננו עוסקים בחפירות העבר. הענין נוגע לנו ובעיות היום הזה תלויות בו. בני־אל־מוות חיים תמיד, חיים לפנינו ועמנו וגם בנו. הם אינם מי שהיו, אלא מי שהווים, כל אישיות יוצרת בהיקף זה היא הווה טהור, שכל דור רואה אותה באור חדש באספקלרית הזמן ונותן לה פירוש משלו.
וחוש נכון לוחש לנו, כי בבריחתו של סוקראַטס ממלאכת סופרים צפונה חידה הטעונה פתרון. בכוחו נפזר אולי כמה מבוכות בדברי ימי הספרות, ואולי נוכל גם להעמיד בקרן־אורה את המבוך, שהספרות בת זמננו נתקעה לתוכו. מכל מקום בעיה זו – היינו, טעמי היחס של סוקראַטס לבעל־פה ולבכתב – אינה נוגעת רק לאיש ולדורו ולתרבות העולם העתיק בלבד. היא נוגעת ביסוד ובשורש של אמנות הכתב. כל מי שאינו עיוור מלראות את מוקדי השקיעה של הספרות בדורותינו, נפנה ממילא לחכם עתיק זה, אב לדורות, ללמוד ממנו על ידי בנין־אב וקל־וחומר כמה גופי־דברים בחכמת הלשון ובדרכי השפעתה.
הרבה טעמים נאמרו בענין זה ואף אחד אינו מניח את הדעת. ההגיוני ביותר לכאורה שביניהם מופרך ביותר. והוא: לא חיבר ספר מתוך ידיעה או ניחוש, כי עתיד הוא לזכות שמלאכתו תיעשה על ידי אפלטון הצעיר שבתלמידיו.
זו היא סברה, שמצוה לערער עליה. אין להניח כלל שסוקראטס, חלוץ הרוח, המצוי תמיד בשורות הראשונות של כל מערכה, יישען על זולתו, ויהא זה בחיר תלמידיו, דוקא בהנחת היסודות להשקפת־עולמו במעשה־כתב. כל הרצאה בכתב היא דבר שבסגנון, ולגבי סגנון אין ממלא־מקום. שום חכם אינו יכול לצאת ידי חובת הבעה עצמית בתלמידו או בחברו. אפשר אולי לקדש אשה על ידי שליח, אבל אין מקדשים תורה וחכמה על ידי שליח. ובידוע שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. הסגנון הוא הרעיון. שינוי כל שהוא בניסוח הוא שינוי שבתוך, ופעמים שבעיקר. אף קשה לייחס לסוקראטס בטחון כזה בתלמידו שיהיה לו לפה ממש ולמליץ בינו ובין הדורות הבאים. אפלטון החכם והסופר הכולל היה נס; נאמנותו לרבו והתמכרותו אליו להעמיד לו מצבה לעד הן נס בתוך נס – ולא ייתכן לומר שהרב סמך על נס כפול כזה. הקושיה במקומה עומדת: מה נשתנה הרב מן התלמיד? מפני־מה אפלטון קצר וסוקראטס רק זרע? למה הוא מנע את הבר מן הדורות הבאים?
אילו היה בידינו דפים מעט כתובים בידי סוקראַטס עצמו, מסכתא קצרה, פרק מועט מפרי־עטו, היה דיוקנו של סוקראַטס ברור וגלוי ושלם הרבה יותר מכפי שהוא נראה לנו עכשיו. מעט מכלי ראשון טוב מהרבה מכלי שני. “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך”. שמי סוקראַטס פרושים בספרי אפלטון, אבל מעשה אצבעותיו אין בהם. חסרה לנו טביעת אצבעותיו של אדם גדול זה. חסרה משנה אחת לפחות בחתימת שמו. בדיבור יש נשמה; אך הכתוב והחתום בשם חותמו נשמה יתרה בו.
לפי סברה אחרת פיו של סוקראַטס הכשילו והרחיקו ממלאכת הסופר. רצה לומר, מאחר שגדול היה כוחו בעל־פה נעשה נחשל באמנות הכתב. או, לפי שגורסים אחרים, בזבזן היה בשיחותיו, ולא נותרו לו רעיונות לדרשם כמין חומר בכתב.
הנחה זו אינה צריכה כלל עקירה. היא נולדה עקרה. אין היא אומרת כלום ואינה מיישבת כלום. ממה נפשך, אם חכם בקיצבה היה האיש, שלא היתה לו אלא מנה אחת של שאר־רוח, שהספיקה רק לכדי שבעל־פה, למה באמת לא חסך את רכושו הרעיוני לבלי לבזבז כולו בשיחותיו? מה טעם להדליק נר רק לאחד, כשאפשר להדליקו למאה? ועל שום מה הדליק סוקראַטס נר חכמתו רק לחוגו המצומצם, לדורו, לשרויים במחיצתו הגופנית, ולא גם לרחוקים ממנו במקום ובזמן, לדורות הבאים?
סוקראַטס לא היה חכם בעל שאר־רוח קטן ובעל נשמה יתירה זעירה, שהיתה לו סעודה שאינה מספקת אלא לבעל־פה. הוא מעיין המתגבר לשאוב ממנו בדליים גדולים ולא בפכים קטנים. דומה, יש מעיינות, שאי אפשר כלל לשאוב מהם בכלים קטנים. זרמם כל כך חזק, שפגיעתו פעמים רעה. כלים קטנים עלולים להישבר מפאת עצמת הנביעה. וזהו מסתמא עניינו של האמור זכה נעשית לו סם־חיים, לא זכה נעשית לו סם־מוות. היה לו לסוקראַטס תלמיד קטן, כסינופונס, למשל, שבניגוד לאפלטון העלה בהשגתו מעין סוקראטס בזעיר אנפין, ואף היה מי שהציגו לראוה במחזהו “עננים” בחינת “לחמא עניא”. טבע מעיין חזק כזה להתגדל במידה ששואבים מתוכו, וככל שהוא מוסיף לתת מוסיפים לו. מוחין דקטנות יש להם קיצבה; מוחין דגדלות אין להם שיעור. ואם ככה, מה משמע נחשל בכתב משום שגדול בעל־פה? ופשיטא שחכם בשפע זה, שהיה נהר־די־נור של שכל, של רעיונות נועזים והשגות מופלאות והשקפות עוקרות הרים, מקום היה בראשו להניח שני תפילין, שבעל־פה ושבכתב. לא במסכנות אכל לחמו, אין לחם אלא תורה, ויינו המשוּמר לא היה מהול במיץ־זיעה.
נימוק שלישי מיישב את הענין באופן פשטני מאוד: כתיבת ספרים טעונה כשרון, וסוקראטס במחילה מכבודו לא היה בעל כשרון לחכמת הכתב. חד וגם פשוט: לא כתב משום שלא יכול. הוא היה חכם גדול, הוגה דעות עמוקות, דברן בחסד עליון, פולמוסן שלא קם כמוהו, אבל כתבא רבא לא היה. תלמידו אפלטון היה מחונן בכשרון הכתיבה; ואילו הרב – לאו. וחסל. ואם יש מי שאין דעתו נוחה מהסברת פליאות בנימוקים פשטניים רב מדי, אפשר לבזוק קצת תבלין על הפשטות ולומר על דרך החידוד, שסוקראטס היה יותר מדי גאון מלהיות בעל כשרון, או יותר מדי מסביר ומרצה ומתווכח בשער מלהיות יושב־אוהל צמוּד אל שולחן־הכתיבה.
נימוק חוסר הכשרון, שמייחסים לסוקראטס, מחייבנו לנגוע, ולו רק ברפרוף, בבעיית מהו כשרון. רק ברפרוף, כי זו היא סוגיה חמורה לעצמה.
מה טיבו של כשרון, שלא נפל, לפי הסברה, בחלקו של אדם ענק וחכם סוער זה, מקבציאל של כל סגולות התבונה והרגש? אדם כל בו ומחוסר כשרון?
ובכן, מהו כשרון: חכמה או מלאכה? רוח־הקודש או כושר? סוד כּמוס או סוד גלוי? רזין או רזין דרזין? מהו כשרון הכתיבה, קנין של כל מושך בקולמוס הסופר, שפסח דווקא על סוקראַטס?
כשאנו שוללים מסוקראטס את כשרון הכתיבה הרי זה כאילו אנו אומרים, שהכשרון הוא מין בושם כזה שאין לו שם ואין לו תואר ואין לו ממשות, מַן מן השמים, שאינו תלוי כלל בכוחות הנפש של בעליו ולא במקורות־רוחו. כשרון הוא רחמנא ליצלן, מן “דיבּוק” וסגולה של כישוף. ואכן, רבים באמת סבורים כך. ולא עוד אלא שיש גורסים, שגדלו של הכשרון נתון תמיד ביחס הפוך לגדלותו של האדם, רצה לומר, בשביל להיות בעל כשרון גדול צריך להיות אדם קטן דוקא. גדולה מזו, כזית שכל פוגם בכשרון. ואין צריך לומר שמוח גדול וחריף הוא מום ממש לגבי הכשרון. אם כך ניחא באמת. סוקראַטס היה יותר מדי אדם גדול ובעל־מוחין מלהיות ראוי לקבל כשרון במתנה מן ההשגחה העליונה.
אולם צריך להיזהר בפרשה זו מהעמקה יתירה בסוגית הכשרון, שלא לערבב את היוצרות. ראוי רק להעיר, שסוקראטס עצמו לא גרס כך; אדרבא, היה מוכן ומזומן בכל הזדמנות לעקור סברה זו מן השורש. כשם שאַפלטון תלמידו, הסופר הראשון, הרס את המחיצות בין רשויות הנפש ועשה כורך שכל ורגש, הגיון וחזון, מדע ופיוט, דעת ומיסתורין, אף הרב, איש הרוח האחרון, כך. הוא איש השכל היה הר־געש של רגשות. לכאורה, עמד בכל מאודו בתחום הדעת, אבל רק על מנת לחשוף את מה שמתחת לדעת. השכל שימש לו חפירה, כדי לבוא משם במחתרת הרגש. הוא ראה את עצמו כאיש האחוז “דיבּוק”, האמין ב“דימון” שלו. לגבי סוקראטס אין שום סתירה בין שכל לרוח־הקודש, בין עולם הנגלה לעולם הנסתר. לפי כל סגולות רוחו וכוחות נפשו ראוי היה שתשרה עליו שכינת הכשרון.
מוזר ביותר לשלול כשרון מן האיש, שהיה הצייר הגאוני של מהות הכשרון וגילוייו, הראשון בין כל חכמי העולם ששירטט, לפי המסורה מפי אפלטון, את המפה רחבת הידיים של נשמת הפייטן ואמן הכתב. מי שבא בסוד התהוות השירה, כלום אינו בן־בית בהיכלה? האיש שמבית היוצר שלו יצאו רוב המטבעות להגדרת עניינה של מלאכת־מחשבת, כלום אינו חכם־חרשים?! מי שניסח את מלאכת המחברים, כמסופר ב“אייאון” של אפלטון, בלשון זו: “כל הטובים במחברי האפוסים שרים את כל השירים היפים הללו לא באמנות, אלא בהיות עליהם השראת האל ובצלוח עליהם הרוח. וכך גם הטובים שבמשוררים הליריים. וכשם שהקורידנטים אין דעתם צלולה כשהם רוקדים, כך גם המשוררים הליריים אינם שפויים בדעתם שעה שהם יוצרים את הנעימות היפות הללו, אלא משהם פותחים בהרמוניה ובריתמוס ישתגעו ותצלח עליהם הרוח, בדומה לכוהנות באַבּכוּס השואבות מן הנהרות חלב ודבש בצלוח עליהם הרוח, אך לא בשעה שדעתן צלולה עליהן. המשוררים אינם אלא מליצי האלים. ועל כל אחד מהם צולחת רוחו של אל זה או אחר”. – איש כזה, שהיה שרוי לפני ולפנים של חכמת השיר והחזון, לא היה בעל כשרון?
משוּל נימוק חוסר הכשרון לגבי סוקראַטס לנימוק זה, שבו רוצים ליישב כל פליאה לגבי איזה חכם עתיק או גבור קדמון, ובשעת הדחק פוסקים ואומרים, שלא היה ולא נברא, אלא משל היה. משה לא היה כלל משה, הומירוס לא היה זקן ועיוור ולא יחיד בשם זה אלא להקה, שקספּיר לא היה שקספיר אלא פלוני בן פלוני אחר. להד"ם זה בא להקל מעלינו משא אישים גדולים, שאין צלם־דמוּתם מתיישב יפה בתמונת העולם ההולמת את מוּשגינו. ואם פלוני האדם הגדול הוא בדוּת, הכל ממילא מתיישב יפה. מסתבר ששבט זה נח גם על גורל סוקראַטס. ואכן, יש אומרים, שסוקראַטס לא חיבר ספרים על שום שלא היה כלל סוקראַטס, כלומר, לא זה, כפי שהוא עבר אלינו במורשה של אפלטון, אלא בחוצות אתונא היה משוטט איזה בר־נש יוצא־דופן, דבּרן, ווכּחן, שלא אמר כלל מה שמקובל עלינו מפי אפלטון שהוא אמר. משל אפּלטון הכל, ומשלו לא כלום.
חוסר־כשרון של סוקראטס הוא נימוק מגוחך לא פחות מחוסר־מציאותו. ואף על פי כן לא חיבר סוקראַטס ספר. מה טעם?
מוּתר אולי לשער, שסוקראטס לא הרצה את רעיונותיו בכתב, משום שהוא היה איש הרוח האחרון או משורר השכל הראשון ביוון. דברים שבכתב תורה הם, תורה חתומה בתעודה. תורה אפילו אין מעמידים עליה למשמר את הצו, “לא תוסיפו ולא תגרעו”, נתונה באפיקיה, כנוסה לתוך גבולותיה. אין היא עוד בזרימה. ויותר ממה שיש בה מן הרוח היא נעשית אות. אותיות אפילו אינן קפואות מקפּיאות. מבחינה זו אי אפשר כלל לומר שהוא היה איש השכל, אם כי הדגיש תמיד את עקרון הדעת. יש רוח ויש רוח. יש רוח זורמת ורוח קפואה; רוח הקודש ורוח כהה; רוח טובה ורוח רעה. וכן יש שכל הקטן ושכל הגדול; שכל מדבר ושכל שר; שכל משועבד ושכל רוקד. הרוח הזורמת היא רוח הקודש; השכל הרוקד הוא עצם הכשרון. וכבר סח סוקראַטס, שהמשוררים אינם אלא מליצי האלים ועל כל אחד מהם צולחת רוחו של אל זה או אחר. הווי אומר: סוקראַטס היה מליץ מטעם אלהי השכל. מליץ מטעם אלהי השכל אף הוא, כהקוריבנט, אינו שפוי בדעתו. וגם כן מין שגעון. רוח אשר צלחה על האדם.
הרוח הצולחת כדיבור וכשגעון אינה פוקדת את האדם בחדרי־חדרים, כשהוא יושב־אוהל. היא באה מן האדם אל האדם, יניקתה מן התשואות בראשי הומיות. סוקראַטס שאב רוח־הקודש בשווקים, בקרב המון־עם, במסיבות־רעים, במשתאות. מקום יניקתה של השראה זו הוא גם מקום פליטתה. בדומה לנבואה הישראלית אף היא נאמרת בשער בת רבים, נאמרת ואינה נכתבת. אין לרתמה באותיות הכתב. היא חג גדול, פרק־יצירה של מיניה־וביה. ואין אומרים לחג אסרו־חג, כי אי־אפשר לאסור את חג ההשראה מסוג זה ברצועות הכתב. מבחינה זו אפשר לומר שסוקראַטס היה אולי היווני היחידי שנתגלה בו ניצוץ יהודי. אף הוא אינו סופר ולא נואם, כי אם מתנבא. כנביא היהודי אף הוא משוגע איש הרוח, שהנהו חש יד גדולה, אנוּס על פי הדיבור. אין הוא נביא המוּסר, לא נביא המידות הטובות או מטיף ומוכיח של חובות הלבבות, אלא נביא הנביעה, נביא הדעת, בחינת ומלאָה הארץ דעה כמים לים מכסים. המאמין במגיה של הדיבור, בלוגוס, בשכל הפועל, בשכל הזורם, ברוח־הקודש של הדעת בכוח הגואל – וזהו יותר מכוח היוצר, שהוא מעשה כשרון – של הדיבור. הוא אמר: דבר נכונה והבראת! אם תדע היטב את פירוש המלות תעקור מלבך הרבה קוצים של חוסר־דעה, של שטוּת ורעוּת־רוח. היה נבון – ותהיה חזק. דע את עצמך ותגיע לאותה דרגה גבוהה של דעת, הגובלת ברוח הקודש.
סוקראַטס, איש הרוח האחרון ביוון, ואולי יחיד במינו שם, שאף לשני הפכים, לשני כתובים המכחישים זה את זה, לרוח שהיא דעת ושגעון בהעלם אחד, לשכל שר ורוקד, לתבונה היוצרת את עצמה בלי הרף, להרצאה של חכמה שהיא כמעיין הנובע וכנהר שאינו פוסק. אין לכנס חכמה שופעת ותבונה נביעתית כאלו לתוך מסגרת של מגילה כתובה. אין יריעה רחבה לשפע חכמתו של סוקראַטס, קצר המצע לה, כאמור בשירת אקדמות: אם יהיו כל הרקיעים גוילים וכל הימים דיו לא יספיקו. שכלו היה מלא שירה כים – ואיזה ספר יתאים להכיל את סוקראטס ומלואו? אילו סוקראטס בא לחבּר ספר, היה יוצא אצלו מין חיבּוּר של תרפ"ט כרכים. הספרוּת לא היתה למעלה מכשרונו של סוקראַטס, כי אם מחוץ להישגו הגופני.
השכל שכל סוקראַטס, אבל הידיים ידי בשר־ודם. יד כהה זו, אצבעות רזות אלו – מה כוחן לכתוב ספרו של סוקראַטס?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.