א    🔗

לִלְמֹד וּלְהוֹרוֹת

ספר עברי חשוב נשלח לי זה לא כבר מאת אחד מבני החבוּרה: ספר "קיצוּר התלמוד “, כולל מסכת ברכות, ראש־השנה ויומא מתלמוד בבלי, מסודרות ומפורשות על ידי חיים טשרנוביץ. נדפס בלוֹזַן תרע”ט, בעיר שלא הופיעו בה, כמדומה, ספרים עברים עד היום. אבל הנה עוד שתי מלים חסרות על השער – צריך היה לומר: בהוצאת המחבר.

“מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה”. הנה מלחמת העמים והתנגשות המעמדות החברתיים, והנה עקת הציבור וצער כל יחיד ויחיד. עלוּבים המה בני־התורה. לסבל ירושה קדומה המה עובדים; נותנים שארית כוחם לחקור ולדרוש בה, לפרשה ולבארה. במאפל הדורות המה מבקשים נתיב. אין ארחות כבוּשים, אין ספרים וכלי־שמוש מדעיים בימי נדוד וגולה, אין תומך ואין עוזר, ואף אין רֵע. – וכי בשל פּרי הרוח בעמל נפש ובבדידות אין־קץ ורעיון חבוּא הוצא אל הפּועל, יחלו פגעי ההוצאה לאור, אין על עפר משלם; תחל העבדות הנמרצה של המחבר העברי למו“ליו. מתעמרים הם קשי־הלב לא אך ביגיעו ותמצית חייו, כי אם גם כבודו להם למרמס. שבע פעמים ביום יקלל המחבר העברי גורלו ונפשו תתמוגג מצער ומיגון. לא נתמה, כי ילאה נשׂוֹא ויקם ויוציא בעצמו דבריו לאור. אם זה הדרך לאנשי־רוח, לעמוד בשוק־הסופרים ולחזור עם תורתם על המו”סים, ישפטו אלה המתגאים עוד היום על הפרחת הספר העברי ועל נצחונו הגדול…

חיים טשרנוביץ, הידוע לנו בשם רב־צעיר, כתב בירחון “השילוח” פּרקים מחקריים אחדים לתולדות השולחן־ערוך ; הוציא לאור בשנת תרע"ב בהוצאת “הספר” ספר “התלמוד “, כולל סקירה כללית על מהוּת התורה שבעל־פּה, יסוד ההלכה והשתלשלות יצירתה עד חתימת המשנה, ספר נדפס קודם לכן ב”השילוח”. חזר והוציא בשנה שלאחריה בהוצאה ההיא ספר שני בשני חלקים בשם : "שיעורים בתלמוּד ", החלק הראשון כולל מבוא למסכת בבא קמא, והחלק השני ביאורים למסכת בבא קמא. והנה לפנינו עתה ספרו השלישי או הרביעי.

רב־צעיר הוא סופר תלמודי נאור, היודע לסדר משנתו בהשכל ובדעה. הוא בעל הגיון ובעל שכל ישר. אבל הוא חוקר בתורה, לא אך לדעת אותה ולהבין בה כי אם גם לחבבה ולהראות את המאור שבה. – מתוך חיבה יתירה יבוא לחקור בפרשותיה ובשביל קיומה וצורך קיומה לדורות הוא מעיין ודורש בה.

בהנחל עליון לגויים ולמשפּחות האדמה דברי חכמה ודעת ביכר את שבטי ישורון. לבני ישראל תורה, נביאים וכתובים, ניתנו בימי ילדוּת האומה; ושוב תורה אחרת נוצרה בימי בגרותה. “התלמוד לא לבד שאינו כולל סתירה לנביאים, אלא אדרבה, הוא בא למלאות את הנביאים, שהם בנין־אב לו”. "מה שראו הנביאים באספּקלריה של הנבואה, באו התלמודיים ולמדוהו במידת הבינה וההסתכלות של השכל; הנביאים עמדו לגלות לבאי עולם מה שבלבה של האומה הישראלית, והתלמוד – מה שבמוחה, ונמצא אתה אומר: התלמוד הוא המשך מן הנביאים ". “התלמוד הוא מבאר את הסתום שבתורה, מפרט את הכללים וּמעמיד את הדעות שבתורה על קיום המעשים הטובים” ("התלמוּד ", עמוד ב‘, ג’). “ההלכה היא דמוּת־דיוקנם של החיים וצורתה היא זעיר־אנפין של צורת היהדות” (הקדמה ל“שיעורים בתלמוד”, עמוד ג'). “בעלי הקבלה, חכמי הדורות והזמנים, שהיו מניעים את גלגל התנועה של חיי האומה, הם הם שהפיחו נשמת־חיים באותיותיה של התורה ונתנו בה רוח, כדי שתוכל להתקיים לדורות”. “תורה זו שניתנה לדור שעמד על הר סיני, נצחית היא, והלכה ונתגלתה בכל הדורות ובכל התקוּפות ההיסטוריות” (הקדמה ל“קיצור התלמוד”, עמוד II ). “היהדות הפרושית התלמודית היא יורשתה של היהדות הנבואית” (שם, עמוד קס"ז).

לנו, לפי דרך זו, בכל ימי העליה והירידה של הגוי הישראלי רק שלשלת ארוכה של דעות ישרות, של הנהגות טובות ושל מעשים ישרים; וכוָנת כל אחד ואחד של פּרשני האומה היתה אך להיטיב ולהאיר, לטעת זרע נאמן בלבות בני־אדם ולהדריכם במעגלי צדק ונועם. בודאי יש צירוּפים שונים בתורה, יש הלכה קדוּמה ומאוּחרה גם בתורת משה; יש חילוּפים ונטיות רבות, יש כיבושים שונים בגלגוּלי הדורות, ושוב יש השוָאות והשפּעות. – רב־צעיר יודע גם חוקי הרומיים, והוא דורש סמוּכים… מבדיל הוא בין כללים עומדים וּבין יסודות משוּתפים. הוא אינו בעל־דמיון בטבעו, ולוּ היה עוסק בלימוּדי־חול, בודאי היה שוקל ומברר הכל על נכון; אבל מחיבתו הנמרצה לתלמוד הוא בונה בנינים תולדתיים דמיוניים ותלוּיים בשׂערה. הוא חפץ להיות סוקר תולדתי, פּרשן ומבאר – וּבעיקר אינו אלא מחנך…

יתר אנו מוצאים בדבריו, כשהוא עוזב את הכללים וּבא לדון בפרטים, בענינים בודדים. יש לבכר את ספרו “שיעורים בתלמוד” על הסקירה הכללית שלו על־אודות “התלמוד”; ובשיעורים עצמם נעלים הם פרקי החלק השני, המתחילים בביאור סידור המסכתות בסדר נזיקין, בסדר הבבות ועוד, על החלק הראשון, המדבר על־אודות מושגי הנזיקין וחיוביהם, על־אודות מדרגות החיובים שבנזיקין ועוד. אין הדבר דומה, אם אנו נמצאים בעולמו של התלמוד ודנים על קישוריו עם מושגי התורה ובאים לקרב רחוקים ולסתום בחקירות עיוניות את התהום שביניהם, או אנו עומדים במיצר המשנה ואנו דנים בסמוכיה ותחומיה בעצמה. בשיעורים הללו, ועוד יותר באחרונים, רב־צעיר הוא איש שתורתו אומנותו, איש שבידו ללַמד. אך זה צר, שהוא משתקע ביותר במשנה החוּקית, ואינו שׂם לבו כראוי לתוספתא, שלדעת גדול אחד אך המשנה הקדומה היא. אם באים אנו להתבונן למהלך המשנה וחלקיה, צריכים אנו להפנות לבנו ברוב גם למדרשי חכמים, מדרש ההלכה, שהלא הם מקוריה הם. – ואם דבר לנו עם התלמוד, איך נשתקע בכּל אך דרכי החיים והתגלמות תנאי החיים בימיהם, בספרים, בתלמוד בבלי ונשכח את תלמודם של בני־מערבא?

בעיקר אין לנו עסק בכל המקצוע של ההלכה ודברי־סופרים עם דברים, שהמה, כנאמר ומבורר לנו, תוצאות בספריםתוריים, שרחוקים היו מעולם המעשה אף בזמנם… למבקר שיטה ניגודית בזה לשיטת המחבר. – המחבר יאמין בהוית המסורה, יאמין בהשתלשלות מוּדרגת מתורה לנביאים, ממשאות הנביאים לתורת הסופרים, ומאלה לדברי המשנה והגמרא; ואני לא כן עמדי. – אני איני מאמין, שהרבנים בני הנביאים או יורשי הנביאים הם… איני מאמין אפילו גם בזה, שרבי ההלכה היו המורים האמיתיים היחידים של העם והממשיכים המיוחדים של נחלת האומה. מפקפּק אני בזה, אם באמת “הקבלה נתגלמה ונשתמרה אך בבית־האוצר של התלמוד”, ואם רבה היא תורת הרבנים על תורת הקראים ואם לראשונה משפּט הבכורה. – בין יחזקאל הנביא ואפילו בין ישוע בן־סירא ובין הלל הבבלי או רבן יוחנן בן זכאי הבדל יותר גדול מאשר בין יהודה הנשיא לבין ענן בן דויד… בעיני רב־צעיר יש למעשה המסוּפר בתלמוד באלכסנדר ינאי ושמעון בן שטח בענין ברכת הזימון ערך של רשימה היסטורית (מבוא ל“קיצור התלמוד”, עמוד XXIV ); ובעיני לא ברור כלל, אם לכל ענין הזוּגות ואף למציאות שמעון בן שטח יש ערך תולדתי. – הודאיות שבעיניו, בעיני אני ספקות גמורים הן… מבואים אחדים כתב רב־צעיר לכל אחת מהמסכתות שקיצר, כולם אך בתור הקדמות לטפסי המשניות והגמרות, ובתור נוספות הביא ציוּנים והערות בסוף הספר. כל דבר מהם הוא קובע ברכה לעצמו וכולל תוכן ספר בפני עצמו; כל נושא שנגע בו דרך אגב, כדבר שכבר נתבאר כל צרכו, הוא ענין מסובך מאד ואינו ברור עוד כלל. – גם פּה גובר החובב, חובב ערכי היהדות לפי מידת המחבר, על החוקר, גובר המרצה על הדורש.

“תפילות ישראל התרוממו מימי קדם על מדרגת ההתפּתחוּת הנעלה ביותר”. “דבר שאין צריך לומר הוא, שאין בתפילות ישראל הקדוּמות זכר להצורה של השבעות ושל גזירות, הבאות בתוקף המלים בלבד, מבלי שיצורף להן רעיון, כמו שנוהגים בעלי־ההזיה וכיתות דתיות אקסטטיות וכו'”. “תפילת ישראל היא פּשוּטה ותמימה, אין בה התפעלות הנפש במידה קיצונית, התפּשטות הגשמיוּת, צעקות והתגודדות, המצוּיות אצל בעלי־הזיה שבדתות ידועות, שעיקרן כדי להכריח את הכוחות העליונים להשפּיע על המתפּלל שפע טוב וחסד אלהות”. “תפילת ישראל הטהורה וההיסטורית אינה באה להכריח את הכוחות של מעלה, אלא לבקש רחמים וחסד; ולפיכך אין היא דורשת אלא כוָנה שבלב והמלים אינן אלא הלבוש שלה” (מבוא לברכות, XIX, XVIII, XVII ). אבל עדיין צריך עיון, אם התפּשטות הגשמיות והתאמצות קיצונית של אדם באהבת קונו ויחוּדו עם קונו לא יתירה היא על אותה היהדות הבינונית, הבוחרת לה דרך הממוצע וזה אך זה לה לקו. – אם אדם נותן את כל נפשו לאלהות העליונה, הרי זה בן מדרגה יותר גבוהה מזה שנותן אך מקצת נפשו. מדוע המעט יתר הוא על הרב והבינוני עולה על הקיצוני? חידה היא ותהי לחידה.

בהברכות והקללות שבתורה – הוא אומר – יש אמנם למצוא שיור מהמושג הקדמון ששלט בעמים ובישראל, שהמלה יש לה תקיפות מצד עצמה להשפּיע על הכוחות של מעלה. אולם היהדות ההיסטורית התגברה על היהדות ההמונית ונתנה להברכות והקללות מובן אחר וכו'" (שם, עמוד XIX ). נוגע המרצה בשאלה יסודית ועמוקה של כל מסתרי הדת העברית מראשיתה ועד עתה כלאחר־יד ואינו שוהה בדבר כלל. – הוא מותיב לכאורה לעצמו, ותוך כדי דיבור הוא שוּב מפרק…

אם מחמיר התלמוד בחטא שבין אדם לחברו, רואה רב־צעיר בזה מעלה יתירה למושג התשובה של היהדות, לעומת מושג זה אצל בעלי דתות אחרות. “הגיעה היהדות להכרת ערך האדם הנעלה ביותר. היא מיעטה כביכול כוחו של היוצר וחלקה מכבודו לבשר־ודם” (עמוד קס"ג). אבל אין אנו יודעים עוד, אם באמת עליה היא בהשתלמות הדת לבכר את היצור על היוצר ולרומם את המוגבל על הבלתי בעל־תכלית…

רב־צעיר עוסק במחקר ספרי הדת הישראלית על פי צרכי הלב. הוא מסביר ומצדיק ומחבב ערכים ידועים, הנחשבים בעיניו ליסודי היהדות ולעיקריה. ויכולים אנו לדון עמו על כל ערך וערך ועל כל יסוד ועיקר… הסתום עד עתה אינו עוד מבואר והמקובל בודאי לא ראיה הוא. – אמנם יראת־הרוממות והכנעה פּנימית לדעה מסוּרה, שעשו לה כּוָנים, היא נטיה חשובה אצל מחבר דתי; אבל אין זה עוד דבר מדעי. אף חידושי בית־מדרשו של רב־צעיר, וכוחו אתו להאיר ולחדש, נוטים הם ביותר לברור אותו הצד הרצוי בעיניו… בפרטים ובחלקי המשניות הוא מפריד בין קרובים וּמבדיל היטב בין המקורים השונים; אבל בענינים כלליים תולדתיים הוא טח טיח הבקיעים ומאחה את הקרעים על פּי נטיית לב בלבד. הוא מישר את המעקשים ומאפיל ברצונו על הפּרכות שבכל עיון. הנה הוא בא, למשל, לנתח ולהאיר ענין, ואם תמצא לומר גם לבקר; אבל חפצו לבנות ולשכלל את טירת היהדות גובר עליו תוך כדי דיבור. לכאורה הוא הולך את דרכו וגם מחפּש לו דרך; אבל נדחה הוא בכל פּעם מרשות־היחיד לאמונת רבים… נדחה הוא מחוּג המחקר והדרישה המדעית לגבול השירה. לרב־צעיר החוקר התלמודי גם לב מרגיש, והוא מתגעגע לדת טהורה וזכּה.

“הביטוי היפה ביותר של החרטה הוא הוידוי. כשאדם מזכיר את חטאיו הוא מטעים על ידי כך, שיודע הוא בעצמו עד כמה הוא זקוּק לרחמים וחסד ושהוא מכיר בחטאו, שאם אין הכרת החטא אין תשובה. על ידי זה, שהוא משוה נגדו את החטא, הוא מרגיש ביתר עוז את נפילתו ומכניע את לבו לפני אלהים” (מבוא למסכת יומא, עמוד קס"ז). ומכאן למיצר הכנסיה הקתולית שבה הוידוּי הפרטי של אדם הוא חוק, מנהג דתי קבוע, אך שעל. והן גם כת חסידית ידועה דורשת מהמאמינים “וידוי־דברים לפני הצדיק”. ההזיה הדתית, שבה בוחל רב־צעיר סוקר התולדה והתורה, היא באיזו מידה גם מנת־חלקו הוא.

“צורת המחשבה של אומה הנחקקת בכסא הכבוד של נשמתה העליונה היא חשובה כשפתה, ואפשר שמעלתה עוד חשובה ממעלת השפה: שאילו השפה היא הלבוש של הנפש ואילו צורת המחשבה היא הנפש עצמה וגילוי המהוּת שלה. וגרוע טשטוש צורה זו, שהוא טשטוש הצלם הלאומי, משאר סגוּלותיה של האומה שנפסלה צורתן מחמת הגלות: לשון שנשתכחה יש לה תקנה בהמשך הדורות על ידי לימוד והסתגלוּת, סדרי החיים שנשתנו, מנהגים שנשתנו יש להם תקנה בחזרה, אולם כוחות הנפש שאבדו לה לאומה היא אבידה שאינה חוזרת”. “שכחת התלמוד זוהי שכחת היצירה הגדולה ביותר של היהדות אחר כתבי־הקודש, שבה נשתקפה נשמת האומה במשך כל הדורות ושבלעדיה אי אפשר לנו לעמוד על מהוּת צורת האומה, השתלשלות מאורעותיה ודרכי התפּתחוּתה. עזיבת התלמוד זוהי עזיבת המקור החי והרענן שבכוחו ובגבורתו היה הגלגל הלאומי חוזר” (מבוא ל“קיצור התלמוד”, עמודים III, IV ). ולפי ש“התלמוד הוא ים גדול ורחב־ידים ולאו כל אדם יכול למצוא בו נתיבה”, שׂם לו המחבר למטרה לקצרו ולתת לתלמידים המבינים את תמציתו בצורתו הקדומה ובמהלכו.

אמנם דרך הקיצור, שזה יסוד כל ספרו זה, ביקשו כל גאוני הדורות. – אבל דורשי התלמוד שבוּ תמיד אל המקור, ואך ממנו בעצמו למדו מהוּתו ודרכו. איזה מושג נוכל לקנות לנו מארג התלמוד ומבנין היכלו, אם נסתכל אך בחדרי שאלתות דרב אחאי גאון, או בהלכות גדולות, באלפסי וברא"ש לבדם. הנה הקיצור המדעי מבדיל בין העיקר ובין הטפל וּמוציא דבר מדבר; אבל אין אדם אחד יכול למוד וגם לדעת מהו העיקר ומה נחשב לטפל? – קשה לעמוד על התחומין, לא אך בדברי אגדה, כי אם גם בחלקי ההלכה. “על ידי האספּקלריה של הסדר המחודש, יאמר רב־צעיר בעצמו, אפשר לנו להסתכל בבבואה דבבואה של נפש קדמונינו, אבל לא בבבואה עצמה”. “הסתכלות ישרה ואמיתית בנפש קדמונינו אינה אפשרית אלא למי שנכנס לחדרי חדרים של בית היוצר שלהם ונעשה כבן־בית אצלם, למי שמקשר נפשו לנפשם חיבור ממשי לא על ידי מחיצה ולמי שיושב ושונה כנגדם ורואה את בעלי־השמועות כאילו עומדים לפניו” (מבוא, עמודים IV, X ).

כי נקביל מלאכת רב־צעיר למעשה מיכאל לוי בעל “הקול” בקיצורי־התלמוד שלו, נראה את הצעד הענקי של מעשי רב־צעיר. סדרי פרקיו תורות שלמות הם, פּירושו הבהיר הוא באמת דרך ישרה וחדשה. וחבל של נדר את חייו למלאכה רבה זו בלבד, שאולי הוא יחידי בה. אבל כל מלאכת הקיצור היא ענין בו אור וּצללים יחד… המבינים בודאי לומדים מספרו בכל פּרק, ולמתחילים הנה לפניהם אורח סלול. – חוששים אנו רק לאלה, וזה בודאי חשש גם הוא, שרבים ישארו עומדים בשערי הקיצור ולא יכנסו להיכל הישן. – מאלה, שנשאו עליהם בנעוריהם את עול ה“חדר” ו“סָפוּ להם כתורא” את סוגיות התלמוד באי־סידורן כצורתן, יצאה כל שיירת חוקרי התלמוד, דורשי נתיבותיו ומסדריו. מאלה בא גם רב־צעיר, החוקר התלמודי והמקצר יחד. – אבל אותו הדור, שכבר אוכל את הפּירות המבושלים ומקבל הכל בסדר נאה ומשובח – שוב אינו מוציא פּירות…

זוהי מנת־חלקם של השׂרידים בנו. עובדים המה בחרף־נפש ובתנאים קשים מנשוא לצרכי נפשם ולאחרים, עמלים המה לדור הבא אחריהם; ומי יודע – אם בוא יבוא? – – –

ב    🔗

סֵפֶר עַל־אֹדוֹת רַשִ"י

אליעזר מאיר ליפשיץ, מורה בבית־המדרש למורים בירושלים, הוציא לאור בשנת תרע"ב בהוצאת “תושיה” ספר אחד נקוב שם “רבי שלמה יצחקי (רש"י)”. מונח היה הספר אצלי זמן רב, מבלי אשר קראתי בו, והנה “איקלע האי גברא לאתרן” ויאמר לבקרני. לא אביתי לראות פּני איש בל אדע פעלו. כה עברתי בין פרקי הספר, ואת אשר לא פיללתי מצאתי בו.

ליפשיץ קרא הרבה ושנה הרבה. באהלי המחשבה שלו עוד נמצא את כלי השימוש שהובאו מפּה ושם. בביטויו נרגיש לפעמים קשי הדיבור. הוא נושא אבנים, מושך בחבלים; עייף ויגע הוא עומד בכל פּעם ממשׂא הרעיונות ומכוֹבד ההגיון. לו תכנית מסומנה בכל משאיו, והוא משתדל למלא אחריה במידה הדרושה. הוא, המורה בבית־מדרש למורים, בפרקיו אלה אינו מורה כלל. הוא פורש את השמלה של אחד מיוצרי היהדוּת ומבאריה; ולא אך מביט אל פּניו, כי אם חודר הוא אל תוכו, אל מהותו.

לכאורה אך ספר תולדתי מונח לפנינו, כתוּב לפי אפני מלאכה זו עם חילוק הענין לפרקי־פרקים. הרי נעורי רש"י מתוארים; הרי דמוּת אָפיוֹ, אוֹפי סגנונו, תכוּנתו בתור מורה ותכוּנתו בתור מחבר. כל דבר ודבר שלוב אל הקודם, ולכל משא מבוא וביאור כללי. לא זה בלבד שליפשיץ דן על התנאים התוריים העברים והיהדותיים, כי אם גם משתדל הוא למצוא לפרטים כללים נפשיים. לו ידיעת הנפש והכרת הרכבתה ראשית כל מדע. העולם לא התפּוצץ ועלה מעמק התוהו אל ההויה הנגלית, כי אם השתלשל בימי המעשה…

אבל בעינינו אנו לא הכללים שבספר ולא הפרטים העיקר, אם גם הכל נאמר בטוּב־טעם וביושר־לב. אנו מוצאים ברש"י של ליפשיץ לא אך סמל אותו גאון ובני־דורו בלבד, כי אם נראה על ידו – וזהו החידוש הגמור במלאכת ידו של סופר דתי ממינו – רשמי מהלך היהדות ואפניה.

היהדות, שהחלה להיבראות מצירופי הכרת יחידי־סגוּלה בהטבת החברה והעם וממציאת הדרך הטוב והנכון למנהיגי הטבע, היתה ברבות הימים לכובשת הטבע, או להויה מיוּחדת תמורת הטבע. – –

והן לא נגזם אם נאמר, כי מציאות שלמה קמה על יד מציאות ההויה, וליורה רוחנית אחת התכנסו ונאספו כל מוחות הדורות, כל הרגשות והלבבות. גם לטבע אנו מבקשים נתיבות, והרי הכרת הכוחות הפּועלים, תורת צירופי הטבע ולימוד השיטות הרבות בחכמה ובדעת, שנארגו במוחות החכמים מחזיונות התנועות ביקום ושמכסים שוב בטלית ההשערות את פּני היקום. על אחת כמה וכמה בנדון הדת ובדברי היהדות. יהדות זו שבחיקה אנו נישׂאים, אך פּרשנית וביאורית היא. מנחילים האבות לבניהם אך ספרים וּפרקי ספרים, והמה לנו לאותות חיים ולמועדי הנפש…

אבות הכנסיה הנוצרית, כבירי הרוח וקדושי האמונה, אנשים שבידיהם היה לברוא ערכים דתיים גדולים מעצמם ולבנות יסודי מוּסר מרוחם ונפשם הם, נצטמצמו כולם במערה דתית אחת ארוּכה וקצרה; וכל אחד ואחד הדליק את נרו המיוּחד באש בל תכבה. מלכי הרוח היו לעבדים, יוצרים למשרתים; והכל נתהווה אצלם במסירות־נפש ובעוז־התכונה. כל פסוק בברית־החדשה היה ברוחם למערכה אלהית, כל נוסח בסבל הירושה היה להם לחזון גדול בתבל ומלואה. עבד נאמן כזה היה רש“י. רש”י לא היה משועבד למאורע אחד דתי גדול, שמבריח את כל המציאוּת; הוא עבד בתום־רוח את כל פּרשות התורה, הנביאים והכתובים, ושירת באֵמוּן־לב את כל פרקי התלמוד. הוא לוקח את המפתחות, אשר ניתנו בידו, פּותח בהם חדר אחרי חדר, תא אחרי תא, ושוב אינו סוגר… לו היה הביאור מין תפילה זכּה ושעבוד הנפש גם יחד. הוא ראה בכל המסורה העברית רק המשך אחד, מין הליכה ממקום למקום. התורה לא אך מתנה היא, כי אם צירוף של נשמות מדור לדור; כל פסוק מצמיח את צמחו; כל אות ואות יולדת ומקשרת חלקי האומה עם הצרכים האלהיים של היחיד.

בכשרון רב מראה לנו ליפשיץ את כל מכמני הכנה דתית זו, מכמני דת צירופית ומאירה. הפּרקים “תולדות הקונטרס”, “חתום הקונטרס” המה היותר מצוינים בכל הספר. על מעקשי ההתחלה התגבר המחבר לאט־לאט והגיע לידי שיווּי־משקל בנדוניו. הן אמנם פה הוא מרחיב ופה הוא מקצר – הוא נוטה יותר להרחב דברים מלקיצור דברים, – כיבוש הרוח והיראה הפּנימית כלפּי האמת של כל חזון והעמדתו על עצמו ואך על עצמו נמצא בכל דבריו, וזהו הערך המיוחד של הספר הזה.

ג    🔗

נוֹטָרִיקוֹן

בדפוס של ב. א. קלֶצקין יצא לאור בוילנה בשנת תרע“ב ספר מיוחד במינו. שם הספר הוא הנוטריקון, הסימנים והכינויים, ומחברו הוא מאיר היילפרין. הפּרקים כוללים על פי סדר א”ב: א) כל ראשי התיבות ומלות המוגזרות הנמצאות בספרותנו העתיקה והחדשה, ב) כל הסימנים הנמצאים בספרי חז“ל והמסורה, דקדוק ועברונות ושאר ספרים, ג) השמות המבודים של המחברים והסופרים. – ומבוא הקדים המחבר הזה לפרקיו, שבו הוא מדבר על־אודות: הנוטריקון, ביאור מלת נוטריקון, תולדות הראשי־תיבות, השימוש בנוטריקון, התפּשטות השימוש בנוטריקון, מיני הנוטריקון, המרבה והממעיט, דוגמאות של שיבושים וטעויות בפתרון נוטריקון; סימני הנוטריקון והמלות המוּגזרות, הסימנים עשוּיים להשתנות, כמות השימוש בנוטריקון וזכרון דברי המתמרמרים עליהם, איכות השימוּש בנוטריקון, הוראות להבנת פּתרון נוטריקון; על הסימנים, שורש שם סימן, הוראת שם סימן, דרכי הסימנים ומיניהם על פי סדר אלף־בית, כוָנה לסימנים, בשבח הסימנים, שמות חכמינו בש”ס שהשתמשו בסימנים, מתי נוסדו סימני הש“ס? סימנים שנשמטו, הדברים המצורפים אל הסימנים בספרותנו, מידת השימוש בסימנים; על הכינויים, מקור המלה כינוי והוראתה, מיני הכינויים, דוגמאות לכינויי שמות בכה”ק ובדחז"ל, פעמים שאתה מתעלם, חתימת המבוא.

נוספו עוד: זכרון החכמים והספרים המדברים על־דבר נוטריקון, החכמים שעסקו בפירוש הסימנים והספרים שנתחברו על זה, מי שדיבר על דבר כינויים, שיטתו בכתיבת הפּתרונים, להבנת הציוּנים והסימנים שבאו במחברת. – עושר רב נתון לנו במפתחות אלה, והרבה־הרבה סימנים לספרות ולתכנית תאי כל הספרות העברית אסף המחבר המתמיד הזה בחפניו. ואם כל המבואים לספרות ישראל יאבדו, יאבדו כל ספרי השימוש, הכללים והפּתיחות שיש למרבה, ספר הנוטריקון יפיץ שוב אור למדי. מדברים על־דבר נשמת הגוי, רוח העם, רוח הספר העברי ותכנית קניני הרוח אשר לעם ישראל: והלא הכל אינו אלא נוטריקון, סימנים וכינויים… אין לנו לבושים למושגים, ביטויים ישרים לחזיונות, צירופי לשון בטוחים למגענו את העולם והרוח, כי אם סימנים חשבוניים משמשים להרבה פּנים… הרי למשל הראשי־תיבות ע“ע, והפּירוש: עבד עבדים, עמוד ענן, עקיצת עקרב או עמק עכור; ושעל מזה – עולם עליון או עשר עטרות או גם עינים עצוּמות, עינים עצוּמות ועולם עליון משמשים יחד ולהם אך סימן אחד. – באותיות ב”נ מסמנים אצלנו: בני נביאים ובעל נכפּה… וּבאותיות מ“ת: מחמת תשמיש, משנה־תורה או גם מתן־תורה… ראשי תיבות ע”ט, הוא עברי טייץ, עין טובה, עוף טהור ועוף טמא. אין הבדל בסימני קינות תשעה באב ובין קרנו תרום בכבוד (קת"ב), אין הבדל בין תא הרצים ובין תואר השם (ת"ה)!

וכל אלה ההשוָאות, ראשי־התיבות, הסימנים והצירופים באותיות לא נולדו אך מפּני ש“המחברים והסופרים מחוסם על עתם וטרחתם, המדפיסים והמו”לים מחוסם על ממונם המציאו תחבולות שונות לקיצור ולצמצום", יסודם עמוק־עמוק, יסודם בתכונת עמנו… הלא אנו עם האותיות, עם המלים וצירוּפי המלים. אין לנו שמים, כי אם אותיות שמים; אין לנו ארץ, כי אם אותיות ארץ. נצטמצמו מרחבי ההויה וכל ממלכת היקום באותיות ובמספרים, ושוב היו האותיות והמספרים לרחבי אין־סוף. וגם זאת התורה אשר נתנה משה לבני ישראל, אינה באה להודיע את דרכי האלהים וארחותיו, כי אם, להיפך, האלהים מבקש את דרכיו, דרכי מעשיו ומצוותיו בתורה. מרכין היוצר עצמו ליצירה; ולנו אין שֵם לעצם, כי אם להיפך, העצם שואב כוחו מן השם, והוא אך הוא נחשב לראשית…

“מעולם הספרים, עולם העיון והרוח, יצאו הנוטריקון ויבואו אל החיים ואל עולם המעשה”; והרי גם החיים, גם המעשה, גם העיון, גם הרוח באהלנו אך צירופי שמות הם, אך כּוָנים, אך שימושים. אין ספר כי אם כתב; אין תיבות חיות למושגים חיים, כי אם אלף־בית מסורס לדברים מאובנים. – – –

אומרים, הסימנים מועילים בפני השכחה, ולכל בן־ישראל יודע ספר ורוצה מעט ליהנות מן הספר כבר דרושים תרפ"ט שנות חיים בלבד, כדי ללמוד כל כללי הסימנים, הכינויים והנוטריקון. רב נתן לנו, רב מאד.