א: לְמִי?

הנני פותח את ספר “נתיבות השלום”, והוא חיבור כולל חמישה חומשי תורה עם תרגוּם אונקלוס, פּירש“י, תולדות אהרן, קיצור תיקון סופרים, תרגום אשכנזי וביאור מאת הרב החכם הכולל מוהר”ר משה מדעסויא נ"ע, בהוצאה חדשה, וַרשה.

השם “ביאור " יעורר בכל אחד מאתנו זכרונות מימי נעורים והקסם שהיה באותה מלה בימי תקוּפת ההשכלה. מלה זו בלבד כבר העירה בי רגשות של עולם אחר, הרחק מזה שנולדתי בו וחוּנכתי בו. וכן היה לכולנו. – מעקימות שפתיו של אבי ירא־השמים, בעת הוצאתי את השם “ביאור” מפּי, נוכחתי כי יש דברים בגו. לבבי נשאני אל “נתיבות השלום”, שקראו אותנו לריב… נפלא הדבר, המבארים עומדים ברובם על אדני המסורה, שפתם המסורתית וסגנונם הרבני מדבּרים על ה' ועל האמונה בתורתו: “והנה אנחנו כל קהל עדת ישראל מאמינים, שכאשר כתב מרע”ה את תורתו, כן היא עתה בידינו היום, לא נשתנה בזה דבר מאז ועד עתה ולא קרה לה כאשר יקרה לספרי חול…” משה ב“ר מנחם מנדל סופר זלל”ה מסיים את הקדמתו “אתם אנשי אמת, אוהבי תורת ה', בחנוני נא בזאת, אם יש און בספרים הללו”. שלמה במוהר“ח יואל ז”ל מדובנא רבתי מתחיל דבריו: “יתברך האל וישתבח הבורא הטוב ומיטיב לנבראיו וכו'”. ואלה, אלה בלשונם המדברת רכות, הציתו אש בבית יעקב. רבו החרמות, התסיסה היתה גדולה ורבה; והנה עמדנו פּתאום בתקופה חדשה בישראל, תקופה שעוד היום הרי אנו המעטים בניה ובני בניה, אם נאבה ואם לא נאבה… הנני אומר: אנו המעטים, כי העם קונה ברובו עוד היום חוּמשים עם פּירושי התורה של רש“י, בעל שפתי חכמים, אור החיים וכלי יקר וכל אלה שנדפסו בדפוס הרבני הנגיד שלמה בלכטווסקי בפיעטרקוב, בשנת “זה קנו לכם, כי אין כיפים בעולם לפ”ק”, וכדומה להם… עוד היום אלה האחרונים המה דברי רומיל, כלומר, ספרי־עם ודברים השוים לכל נפש; והחומשים עם ה“ביאור” או “ביאורים חדשים” מונחים בקרן־זוית ונמכרים רק למשכילים מעטים. הצעד התולדתי הביקרתי לא נעשה עוד לפני רבים מאחינו… לוּ היה למשל ה“פּירוש היקר” על התורה בשם “התורה והמצוה” מאת הרב הגאון האמיתי המפורסם בכל קצוי ארץ, כליל החכמה והמדעים, כקש“ת מוהר”ר מאיר ליבוש מלבי“ם זצללה”ה, נדפס יובל שלם לפני חוּמשי “נתיבות השלום” והיה מכין במחקריו ובביאוריו את דורם של בעלי נתיבות השלום, כי אז היה לנו דרך ההתפּתחוּת. אבל הנה יצא ה“מלבי”ם" לאור ימים רבים אחרי ה“ביאור”. נעשתה הפסיעה הקטנה אחרי הפּסיעה הגדולה, וגם היא, כלומר, הקטנה, אינה כשרה עוד לכל הציבור ולא כבשה עוד לה את הלבבות; זה נותן מקום לחשוב על מהוּת הציבור העברי שלנו בכלל ועל הרוחות המנשבות בו.

בתנאים כאלה יוצאים לאור “תורה נביאים וכתובים עם פּירוש מדעי, יוצאים בהשתתפוּת למדנים מומחים על ידי אברהם כהנא, זיטומיר, בהוצאת אברהם כהנא, ספר בראשית, מפורש גם הוא על ידי אברהם כהנא”. כהנא הוא המו“ל, הוא המבאר, הוא העסקן, והוא לבדו עומד על מפעלו, שאליו הוא נושא את נפשו. – ב”דברים האחדים“, בתור הקדמה קצרה, אומר המחבר: “לשיטת חלוקת המקורים נתתי מקום חשוב, מפּני שמאמין אנכי בערכה של שיטה זו בכללותה… ובכלל, הפּירוש מתאמץ להסביר את הכתוּבים במובנם הראשון, בלי משפּט קדום, ומתרחק מכל ויכוּחים ודעות של תיאולוגיה. הפּירוש הוא בנוי על יסוד החקירה הביבלית של זמננו, בעזרת התרגוּמים העתיקים, חקירות הלשונות השמיות, הארכיאולוגיה ועוד. – הפּירוש המדעי נועד לחפשי הרוח ובעלי ידיעות, החפצים לתקן עצמם בכל האמור מאנשי הביקורת ולקנות להם מושג מהבנת המקראות על בורים”. – אם בין המבארים הדתיים ובין הביאורים של בן־מנחם ודורו היתה פּסיעה גסה, הנה בין דרכו של כהנא ובין ה”ביאור" הרי מהלך של ארבע מאות פּרסה… וראה זה, לא נזדעזע קיבוץ האומה, לא יצאה בת־קול; מי זה יעיז לגלות סודי? ולא באו המקטרגים והמשטינים אשר לנו לקרוא על כל חדש: מי זה נועז לגעת בקרני המסורה! אין קול ואין צוחה בספרותנו, אין חרמות ואין נדונים, אין צועקים ואין משיבים. ביאורו של כהנא בנוּי על יסוד ביקורת כתבי־הקודש בלעז ולא יחת מפּני כל. גם שם נלחמו וכבשו להם במחקר זה בנין אחרי בנין, בכל המסקנות האלה עשו צעד אחרי צעד, חקירה נולדה אחרי חקירה ודרישה אחרי דרישה; וכהנה בא ומעמיד אותנו בקץ הדברים, בטרם נבנה עוד הגשר לנו; כי הן גם אלה פּרי הביקורת של שור, של אברהם קרוכמל או של בעל “קורות ישראל ואמונתו” וכדומה כמו נשכחו מלב… וראה זה, העם שותק, הספרוּת שותקת, ה“דתיים” אצלנו שותקים; וגם אם יעב"ץ הרים את קולו באסיפת פרסבורג, אין זה דבר נורא כל כך ולא זהו הרושם שחיכינו לו.

ואותם הדברים, שלכאורה הם ענינים צדדיים ואינם נוגעים לגוּף המפעל ולערך המדעי של הספר בעצמו, הנה מעסיקים אותי. אני חושב על־אודות הסביבה שלנו העברית. במפעלו של כהנא מונח בודאי רצון עז, כוח ועבודה חרוצה. השפה תכניס הרבה מביאורו, הביקורת תמצא בו הערות רבות וּדברים עצמיים; גם הביטוּי העברי מגייר אצלו דברים רבים, שבחוּץ לא יתקבלו על הלב בנקל… השגות צדדיות, כמו אלה של אברהם זַרזובסקי, גם אם צודקות הנה, אינן עושות כלום; ומובטחני, כי לוּ ניגש הוא לבאר את המקרא, לא קשה היה לבוא גם אחריו בתביעות מדעיות ולמצוא ליקוטי בתר ליקוטי… אבל מה שנוגע לנו יותר מכל הענינים הפּרטיים וההערות היא, כמו שאמרתי, המנוחה היתירה עתה לגבי דברים אלה בסביבה העברית שלנו. חשבנו, כי הם יקראו למלחמה – והנה שלום ואף לא קול ענות.

אפשר, כי מפּני שאין כל גשר תורי רוחני בין דבריו של כהנא ובין הקוראים העברים הרגילים, בשביל שנתן לדבריו צורה מדעית מוחלטת, אי־תורנית ולא בא בכלי־נשק ספרוּתיים עבריים ליהד את הביקורת הקיצונית במידה נכונה – לא נכנסו אל המחנה. אפשר, כי רבניים אנו ביותר ולעמנו נוגעים דברים תלמודיים הרבה יותר מעניני המקרא וכל קנאת המקרא; – ואפשר, כי הרגש המדיני והצורך המדיני, הוא שיָרש את המקום התורי ואת החשבון התורי. לרבים מאתנו נוגעות השאלות היסודיות על־דבר מלון־עם ומבנה בית לאומי יותר משאלת המקרא וערכי ביקורת כתבי־הקודש. אבל גם אפשר, וזה קרוב יותר, שקהו רגשותינו עתה ושאין אנו שומעים בנפשותינו לא על אלה ולא על אלה…

ועוד זה, זאת התורה אדם כי ימות באהלה, עם כל קרבנות מחים ולבות שנותנים לה ועם כל קרבן העבודה, שמקריב היחיד בחייו, יודע הוא על כל פּנים, שיש המשך לעבודתו ויש לה גואלים. – הללו הולכים והללו באים והבאים טווים הלאה את הקו שהניחו להם ההולכים, כן הולך הדבר ונמשך עד לבלי סוף; אבל מי ילך עתה הלאה בהנתיב אשר נסלול? מי נחל ירושת בן מנחם וינחיל אותה אחריו? מי זה יבוא אחרי הקוצרים לטעת עוד או לשדד את האדמה להבאים? מי נותן לנו הערובה, כי יש באים אחרינו? היפּלא הדבר, כי בבוא דברים כאלה לידינו, כמפעלו של כהנא, מעסיק אותנו בראש וראשון הצד החזיוני שבדבר והעצבון שבדבר. לטעת ביקורת כתבי־הקודש בעברית – בודאי זה מפעל רב; אבל אותנו מחרדת השאלה עתה: למי אנו עמלים? למי?..

ב: תּוֹרָה תְּמִימָה

צעד לאחור! חמישה חומשי תורה עם חמש מגילות נתוּנים לנו. “תורה תמימה “, מתורה־שבכתב עם תורה שבעל־פּה על פי קביעות וחיבור דרשות ומאמרי חז”ל בהלכה ואגדה, אשר בש”ס בבלי וירוּשלמי, ספרא, ספרי, תוספתא ומכליתא, אדר“ן ומסכתות קטנות וכו‘, נסמך ונראה לכל אות ומלה המתיחסות בענינן בתורה־שבכתב, עם ביאור ארוך, לפרש ולבאר מוצא טעם הדרשות, על פי יסודי דרכי התלמוד ומשפּטי הלשון, ועם חידושים וּביאורים בבירות ההלכה והמאמר; והכל בדרך קצרה ובסגנון קל ולשון צחה, אספתי וחיברתי, פּירשתי וביארתי בחסדי ה’ אתי, ברוך הלוי עפּשטיין מפּינסק, בן אבא מרי הגאון רבי יחיאל מיכל הלוי שליטא, אב”ד דק' נָווהרדק יצ“ו. ווילנא בדפוס האלמנה והאחים ראם בשנת תרס”ד, תוצאה שניה. – –

“ותהי ראשית עבודת החיבור הזה בתחילת שנת התרמ”ז והשלמתו בסוף שנת התרס“א”. חמש־עשרה שנה ישב בן הגאון הנ“ל על עבודתו הרבה, לחַבּר ולקשר תורה שבעל־פּה לתורה־שבכתב. אסף קטע־קטע בהלכות ודרשות חז”ל וחרז אותם לכל מקרא ומקרא; ובהביאור מלמטה, שרובו רבני וכבר נושב בו מעט רוח הגיון, ניסה לקשר שניהם יחד ולהראות מוצא הכתוב בקבלה. ולא תהיינה עוד לנו שתי תורות חתוכות, כי אם תורה אחת תמימה…

ותורה תמימה זו קרועה היא בעיקר לקרעים רבים. בזמנים שונים ניתנו לנו ספרי המקרא מגילה־מגילה ובמועדים רבים נמסרו לנו ספרי התלמוד והמדרש חלק־חלק. וּבעיקר אין קישור ביניהם. – אם גם הקבלה והמסורה נוסדו לכאורה על יסודי המקראות, שני עולמות שונים הם. משפסקה הנבואה ונחתם כל חזון, החלו לבוא דרשות חכמים ומדרש חכמים באהלי יעקב; אבל את הגשר ביניהם לא נמצא, אם גם נצרף לנו את הספרים החיצונים. בעוד תופשי חרב וחנית בישראל ללחום בעד קיומו, לא נועזו לדרוש ברבים, שסיף וקשת ורומח “אינם אלא לגנאי”… וממשלי שלמה וגם ממשלי בן־סירא הנה עוד מהלך רב לפתגמי חכמי התלמוד. – אך אם נעמיד את התלמוד, על פי חלוקת מקוריו, על עצמו ונראה בו חזות בני אדם בני דורם ואך בני דורם, אז נבין למהלכו ולדרכו. – יש דור אשר לא יהינו בניו לעמוד בשיפולי ההר ולהביט אל ראשו, כי אם חופרים הם אחד־אחד בעפר ההר; והיה כי ישאו על שכמם סבל העפר שקיבצו, יאמרו לעבוד בזה את ה'.

“הלכות שבת חגיגות וּמעילה מקרא מועט והלכות מרובות כהררין התלויין בשׂערה, ואין להם על מה שיסמכו”… אבל יש להם על מה שיסמכו, אם יבָּנוּ מעצמם ויעמדו על עצמם. מלאכה אחת נאסרה בתורה בשבת – מלאכת הבערת אש, ושניה בירמיה ונחמיה – משא ביום השבת. מאלה בודאי לא נולדו ל“ט מלאכות, הן וענפיהן וענפי ענפיהן, עד מסכת שבת שבתוספתא ומשנה, שבתלמוּד ירושלמי וּבבלי, הלכות גדולות וּמשנה־תורה והשולחן־ערוך… בימי קדם הקריבו עוד ביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו; אבל אחר זה נעשו כל אלה ל”אבות מלאכות", שכל העובר עליהן מתחייב בנפשו. שבת לה', שבת לכל בשר, מנוחת עולם, אפס כל מעשה!

והנה בא הרב הנ“ל וחוזר על התורה הידועה: “זה ספר תורת ה‘, מצוותיו, חוקותיו וּמשפּטיו, הניתן לנו מסיני – אך בכוּלו ועיקרו ויסודו ניתן לנו, לומר אך כללי ועיקרי ויסודי כל מצוה וכל חוק ומשפּט; ואותם כתב לנו משה מפּי הקדוש־ברוך־הוּא כתוב הדר לכל ישראל; אבל פּרטיו וענפיו וּביאורו עם פּירושו וכו’ נמסרו מפּי הגבוּרה למשה רבינו בעל־פּה”. ובא משה ולימד את שתי התורות ליהושע הנלחם את ל”א מלכים; ויהושע מסרן לזקנים; וזקנים לשופטים, לאהוד ולשמשון; השופטים והגיבורים לימדו אותן לנביאים, דור אחרי דור, “עד דורו של רבינו הקדוש, רבי יהוּדה הנשיא”. שלשלת ארוכה וחוליה אחרי חוליה: שאול, אסא, ישעיה, עזרא, הלל ועקיבא; ורבים הם המאורעות בינתים. תקוּפות התולדיות הגדולות, בנין־עם וחורבן־עם בחצי אלף אחרי חצי אלף כלא הם; כולם־כולם מלמדים הם אך עיקרי תורה־שבכתב ותורה שבעל־פּה. ככר רבה להשׂתרע ומישור אין סוף!

“אכן להיות לחיבור המשנה גם הוא בערכו ערוך ומיוסד אך מכללי מושג כללי זה, מאופן התיחסות תורה שבעל־פּה לתורה־שבכתב, כפי שנמסר למשה רבינו על פי פּירושים וּביאורים וכללים מלימודים יסודיים”; “לכן קמו החכמים שאחרי רבינו הקדוש וחיברו לתכלית זו חיבורים שונים, כמו חיבור הספרא וספרי ותוספתא ומכילתא, שתכליתם לבאר עיקרי ועניני המשנה, ושני התלמודים שחיברו בארץ־ישראל ובבבל לבאר טעמי המשנה וכו', עד שעם חתימת התלמודים, אוצר התורה שבעל־פּה, נחקרה התורה־שבכתב חקר מוחלט ונתבארה ביאור שלם ונתפּרשה בפירוש מספּיק”. “אבל למרות כל אלה, הנה עינינו תראינה מחזה נפלא ומעציב, כי לעומת ההכרח המוחלט מהתאחדות שתי התורות, אשר הן בערך שתים שהן אחת, כן רב הפּירוד ביניהן, התורה הכתובה עומדת בזוית זו ואחותה, התורה שבעל־פּה, בזוית זו, עד שנעשתה התורה כשתי תורות”…

לא נפקוד על הרב, שעושה משתי תורות, שהן שתים בעיקר, אחת, רק אחת; גם לא על זה נתמה, שמאחר הוא את המוקדם וחושב את חיבורי הספרא וספרי, מכילתא ותוספתא, שהם אבות המשנה הקצרה לביאוריה. או על זה, שמקדים תמיד את הבבלי המאוחר ברובו על הירושלמי המוּקדם לו, כי הן לא במבקר הכא עסקינן; אבל נפקוד עליו, כי קורע הוא דברי התלמוד והמדרשים גוּפם חתיכות־חתיכות. כי הן המאמרים בגוּף התלמוד, כאשר נראה ונתבונן למה שכתוב לפניהם ולאחריהם, רשמם לרוב אחר לגמרי מבמעשי רשת אלה, אשר נותן לנו המאסף.

המחבר בעצמו עמד על קשי מלאכתו ויחלק את ענין הערכתו לעשרת הכללים האלה: א) קביעות הדרשות לעניניהן, ב) סידור הדרשות למקורן, ג) קיצור הדרשות, ד) הרחב הדרשות, ה) התגלות דרשות כמוסות, ו) דרשות שאינן להלכה ואשר במחלוקת חכמים, ז) דרשות אסמכתיות, ח) דרשות נוספות ממדרשים שונים, ט) דרשות נוספות מספרי הראשונים, י) דרשות כפולות במקומות שונים. והוא הולך ומבאר כל כלל וכלל לפי דרכו. המחבר התחיל בעיקר מתורה שבעל־פּה והתעמל לתלות כל מאמר במקומו של מקרא הראוי בעיניו ואשר מצא לנכון; וכה יצאה מלאכתו אך קרועה ומנומרת… אחרת היא, אם נתחיל העבודה בתורה־שבכתב, נעמוד בראשונה על המקראות גופם וסתירתם, ונבקש לנו אחר זה בספרות התלמוד אותם המאמרים, שעמדו על אותן הסתירות על פּי רוחם הם ושעמלו לישר הדורים. ואם באמת התורה שבעל־פּה היא ביאור להתורה שבכתב, הלא עלינו להתחיל בהטופס ולטפּל בהיסוד שעליו ניסו לבנות.

“כבר אמרנו, אומר המחבר, כי מתכלית חיבורנו זה לעשות אותו לביאור שלם ומוחלט ליסודי המצוות שבתורה־שבכתב; והיינו, שיהיה אדם רואה המצוה הכתובה בתורה שבכתב מתחילתו – מה שנתחדש לה בתורה־שבכתב, ולעומתה – מה שנתחדש לה בתורה שבעל־פּה”. אבל באמת עשה הוא את מלאכתו באופן זה, שהסתכל מתחילה בהלכות חכמים ובדרשות חכמים, ואחר־כך סמך את דברי המקרא בתור טפל להן. תחתונים למעלה! התורה שבעל־פּה לנו פה הכלי עצמו ותורה־שבכתב רק אזנים לאותו כלי, וכזה וכזה גם מלאכת הספר שלפנינו.

תורת ה' תמימה נתן לנו בזה משתי תורות; ועד כמה היא עוד חתומה שתיהן חתומות…

ג: תּוֹלְדוֹת הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית

בהוצאת “מוריה” וב“השתתפוּת מערכת מוריה” יצאה לאור מאת א. ז. רבינוביץ החוברת הראשונה לספר כולל “תולדות הספרות העברית”. הספר כתוב בעד “בני הנעורים” ונדפס באודיסה בשנת תרס“ו בדפוס ח. נ. ביאליק וש. בארישקין. המדפיס ח. נ. ביאליק הוא אותו ביאליק שכתב את “משא נמירוב”; ומבלי משים אנו עומדים בתקופה האחרונה של ה”ספרות העברית", והרי לנו פּרק בודאי שראוי לשום לו לב…

חיצוניות הספר עלתה יפה, ככל ספרי הוצאת “מוריה”, והספר כתוּב בטעם. שפתו החיה, החום והרגש בו עושים אותו נעים למקרא.

פּרקי הספר אלה הם: פ“א) השקפה כללית על כתבי־הקודש, פ”ב) ראשית הספרות, פ“ג) סיפורי התורה, פ”ד) הדינים, התוכחות והיעודים, השירים, פ“ה) יהושע ושופטים פ”ו) ספר שמואל, פ"ז) ספר מלכים. אני מונה אותם אחד־אחד; ומזה כבר יראה הקורא, שעורכי הספר הזה הבינו את המושג ספרוּת במובנו היותר רחב והכניסו בתולדות הספרות כל מה שנכתב בכלל בימי קדם שלנו עברית. אבל לדעתי לא כן הוא. אם כותב אדם תולדות הספרות הרומית, ישים לבו רק לדברי שירה ומעין זה, ויניח לחברו לרשום את ראשית משפּטי הרומיים ותולדותיהם; ואם אחר בא לכתוב את תולדות ספרות־יון, לא ישתף לאוריפידס את אריסטוטלס. דינים, תוכחות ויעודים בודאי אין מקום בצד שירים…

עורכי הספר, שנשתתפו יחד עם המחבר בעבודה אחת, ויקשו בזה מלאכת המבקר, כי הלא יש להבדיל איזה פרקים מהם שייכים לרבינוביץ ואיזה מהם להעומדים על גבו… לא עשו פדות גם המה בין המקורים השונים בסיפורי המקרא ולמעשי המספרים השונים, שנתערבו כמעט בכל סיפור. משה זה, שמתואר בסיפורי שמות בתור כבד־פּה, הלא שונה הוא מזה הדברן והמוכיח הגדול, שבסיפורי ואלה הדברים ¹.

העורכים ירבו לדבר על המראה הגדול של התגלות אלהים למשה מתוך הסנה, מתארים הם סיפורי המסות והמריבות וכל מאורעותיו של המחוקק; ובעמדם בחיי נעורי משה ירכיבו “שלוש האפּיזודות” אלה: התעוררות לבו על החמס של המצרי, על הרשע המכה את רעהו והרגשתו את העוול של הרועים המדינים לבנות יתרו, “הדומות זו לזו בתכונתן – הצלת החלש מיד התקיף”, בעוד שבכל הפּרק ההוא, בספר מוקדש לספרוּת, לקיחת משה את צפּורה לו לאשה וההוד המיוחד השפוך על זה הסיפור, הוא העיקר וצריך להיות בו עיקרו, נושא הענין.

הם ישימו לבם יותר אל החזיונות של שירה מאל מעשי המספרים וערך מלאכתם ודרכם לסַפּר. – וזה הלא ראשית כל דבר בספר כמו זה. גם במִספּר החזיונות יפקד מקומם של אלה, שכמעט אי אפשר היה לעבור עליהם.

הנה הדרמה הגדולה של החטא בראשית העולם. שמות הפּועלים בחזון ארבעה הם: האלהים, הנחש, חוה ואדם… והנה חזון קין והבל: זה רועה צאן וזה עובד אדמה. שניהם יביאו מנחה לה' ואל זה שעה ואל זה לא שעה. ריב־דמים! יד האדם תהיה באחיו בראשונה. במצח נחושה עומד המרצח ומכחש: לא ידעתי, השומר אחי אנכי? ואחר זה באה תשובת הלב והכנעת הלב: גדול עווני מנשוא! והייתי נע ונד בארץ. בן־אדם יוצר לנדודו הנצחי. ניטלה ממנו המנוחה לעולמים!

באו ימי המבול. נפתחו ארובות השמים לכסות את פּני האדמה. שארית האדם והחי מבקשים להם מפלט. נח וביתו באים הם אל התיבה, אשר עשו להם נגד קצף המים. מן הבהמה והעוף מכניסים הם שנים־שנים. אחוה! המבול ישטוף בלי מעצור, המים נושאים את התיבה. חמישים ומאת יום צפה היא על פּני הים הנורא, אשר כיסה פּני כל היקום. אמרו היושבים בה נגזרו, – והנה עבר רוח על הארץ, וישוכוּ המים ותנח התיבה. נח פּותח את חלון התיבה ושולח את העורב הבלתי־אמון לראות, אם קלו המים, והוא לא שב. ויחל עוד מספר ימים, ויוסף שלח את היונה מן התיבה ותשב אליו לפנות ערב, ועלה־זית בפיה. יבשה הארץ. הטבע יחדש את פּניו, ונח וכל החבורה אשר אתו עוזבים את התיבה. שלמי תודה; ויבן נח מזבח לה'!

ומכל הוד הסיפור הזה ותיאורו נמצא בספר אשר לפנינו, רק את המאמר הזה: “מתוך מעשי נח כבר נשקף אחד מעיקרי הדעות שבתורה הוא העיקר של שכר ועונש” (עמוד ל"ז). והלא בתולדות הספרות אנו עומדים לכאורה ולא בתולדות הדת…

המסדר או המסדרים מסמנים ומדגישים את חיי האבות, ועל היצירות הגדולות של טיפּוּסי הנשים, “האמהות”, לא העירו כלל. הם עברו על האחיות הנשואות בבית אחד, הן וצרותיהן, רחל ולאה. עברו על המעשה היפה של אליעזר ורבקה על עין המים ועל כל התום הטבעי שבסיפור אירוסין זה. עברו על חיי שרה הגברת; עברו גם על חזיון־התוגה, שאין לו ערוך בכל סיפורי המקרא, גירושה של הגר ושילוח אברהם אותה ואת הילד בבוקר.

את חסרון סיפורי־אהבים בספר אשר לפנינו, של יהודה ותמר, של אמנון ותמר, שהם הלא הנם הסיפורים הראשונים בספרותנו העתיקה ואינם בני אהבה פּשוּטה בלבד, כי כוללים הם סיפור המקרים המסובכים הדרמטיים הבאים בעקב קרבת נפש לנפש, לא אפקוד; אולי יאמרו, כי הם “לא נקראים ולא מתורגמים”. – אבל גם בבוא המחברים להזכיר סיפור כמו זה, הנה להם, כפי הנראה, ההיפך מהכלל הידוע: “יפה שיחתן של עבדים מתורתן של בנים”, ונוטים הם ביותר להשקפת התורה המסורה מאל עצם הענין ומהות המאורע. – אבל ראשית מלאכת ספר כזה, כתולדות הספרות העברית, צריכה להיות: להעיר ולעורר על ערך סיפורי התורה מצדם השירי ולא מצדם הדתי, כי הן זה האחרון יעכור את המבט הפּיוּטי ולא יתננו לרדת לעצם החזיון.

אנו קוראים את מעשה דינה בספר זה. אמנם נזכרים אנחנו בהשינוּי שבין יחס יעקב, האוהב שלום, להמאורע שבביתו, ובין יחס בניו לזה ב“חריקות השינים ואיום באגרוף כלפּי האויבים”, כי הם למלחמה; אבל לא נמצא גם הערה אחת על־אודות הגיבור הראשי באותו ציור אהבה, והוא שכם בן חמור!

שכם, זה הבן האהוב של חמור “ונכבד בכל בית אביו”, ראה את דינה בת יעקב “ותדבק נפשו בה ויאהב אותה וידבר על לב הנערה”. זאת היתה ראשית צעדיו, למצוא נתיבות אל הנפש שחשק בה. עוד עליו להטות את לב אביו, נשיא הארץ, כי יאות גם הוא לכריתת ברית עם בת הגרים העברים, אשר מרחוק באו ומבקשים אחוּזה. “קח לי את הילדה הזאת לאשה”, קורא הוא; ואביו נרצה לו. עליו עתה לרכוש לו את לב אבי הנערה: “הרבוּ עלי מוהר ומתן”, הוא קורא. כל אשר לו הוא חפץ לתת להם, להזרים, ואַל נא ימנעו את בתם ממנו. ובבקש ממנו ראשי המשפּחה, אם בערמה או בתום־לב, דבר לא נקל, כי ימול את בשר ערלתו, “לא איחר הנער לעשות את הדבר, כי חפץ בבת יעקב”. וימול הוא וכל בית אביו. גבורת לב האוהב ואהבתו העזה פּעלה כל כך על סביבתו, עד כי גם כל יושבי עירו למגדול ועד קטן נאותוּ לחפצו, “להמול להם כל זכר”. ואנחנו נאמין להמספר המקראי הזה, כי כוחו אתו להעמידנו בתוך מסיבת המקרים; נאמין ונחוש לחזיון־הדמים הזה, קרבן אהבה של עיר שלמה ויושביה על מזבח ברית נער ונערה!

בעלי “תולדות הספרות” לא הבינו את זה…

בסיפוּרו של יוסף, הבא אחרי מעשה שכם, כבר נקיים המרצים מאלה ויעמידונו בעולם האמנות והציור. בירור הסיפור הוא בטעם ובהבנה; אבל, שוב יקולקל על ידי ההתפעלות היתירה, אם גם תבוא מלב חם. יחד עם ניתוחי הענינים לאשורם, אנו מוצאים קריאות כמו אלה: סיפור המאורעות של יוסף הוא אחת מן המרגליות היקרות בספרות העולם כולו ואין דוגמתו! כמה נוי וכמה רעיון וכמה גדלות! כל פסוק שבו הוא תמונה פּיוטית שלמה! אמנות מצוינה דקה ופשוּטה וכו'. הם כבר אינם מלמדים ומבארים ערך סיפור זה לאחרים כי אם קוראים אותו שוב, ורושם כזה אמנם לנו ברוב פרקי הספר.

ב“סיפורי התורה” חסרים בספר הזה הסיפורים על־דבר המקושש והמקלל, אלה ראשונים לקרבנות הדת. מעשה קורח, זה הטיפּוּס הגדול של המורד, אשר גם באזני איש־אלהים הוא קורא את קריאתו: רב לכם! נזכר רק בשם; וב“פרשת בלעם”, שהיתה על פי צורתה נושא לענין ביאורי בהספר, לא השתחררו ממבט המסורי ונגררו אחרי אי־הבנת האופי הנפשי של החוזה הזה, ה“שומע אמרי אל”.

בסיפורי השופטים שכוללים הרשמים היותר קדומים מחיי שבטי ישראל, לא נמצא ברור מה על־דבר ההבדל בין סיפורים כמו אלה ואמצעי מסַפּריהם לסַפּר ובין אלה הסיפורים, אשר בימי המקרא האחרים, יותר נכון בספרות המקרא.

הרשימה על־אודות סיפור בת יפתח קצרה היא לעומת חיים כאלה, הטבועים בחותם של מין פּשטות וקדמות פּראות. – יותר עלה בספר הזה שׂרטוטו של אבימלך, זה “הגיבור הפּראי”, שידו בדם נגאלה, “אכזר כחיה טורפת”, ועם כל זה לא נוכל אלא לכבד גבורת נפשו בלבנו.

הפּרק על־דבר שאול כתוּב בבינה ומקרב לנו את פּרצוּפו של המלך גדל־הנפש הזה, ה“גבוה משכמו ומעלה” מכל מלכי ישראל ויהודה ואין כנשגב גם בחזון עצבונו ואחריתו. אבל מקומו של זה והערכתו מול שׂטנו שעמד לו, המלך דויד, נכון יותר בתולדות ישראל מאשר בקורות ספרות ישראל. הגדרה ברורה, מה בין תולדה לספרוּת היתה נותנת לנשואי הענינים היקף אחר ובירור אחד.

בנסיון לרשום תולדות הספרות העברית לבני הנעורים נעשתה התחלה לטובה; אבל עוד רב הדרך לנו הגדולים…

ד: סֵפֶר הָאַגָּדָה

עוד ספר חשוב אחד נתנה לנו הוצאת “מוריה”: ספר האגדה, מבחר האגדות שבתלמוד ובמדרשים, סדורות לפי הענינים ומפורשות, כרך ראשון, ספר ראשון וספר שני, קראקא תרס“ח; והפּעם בשותפות מפורשה, סדורות הנה על־ידי י. ח. רבניצקי וח. נ. ביאליק. וביאליק גם הקדים לבאר תכנית הספר במאמר “לכינוסה של האגדה העברית” ב”השילוח" בדברים נכונים להישמע. רק דברי ההילול הבאים בינתים הם מפריעים את הקורא. ביאליק הוא כבן־יחיד המתגעגע אחרי אביו; הוא לא רק ידבר וּמרצה, כי אם גם יחבב וירומם את נושאיו בהפרזה. – ועוד זה: בתחילה הוא מעיר באותו המאמר על־דבר ערך האגדות עצמן; אחר־כך יעיר על זה, שצריכות הן להיאסף וילמדנו בינתים, באיזה אופן תיאספנה ואיך צריך להיות ספר־האגדה שלנו, ויסיים לאמור: “ולספר כזה מחכה הספרות העברית”. והקורא עוד לא ידע, כי הספר ההוא כבר מוּכן לו… ושגם אותו מאמר גוּפו לא נכתב אלא לשם הספר הזה; והוא גם בא בהספר עצמו בתור הקדמה במעט שינויים…

האגדה, “האגדה הבאה מפוזרת בתלמוד ובמדרשים היא הנותנת מקום למבוכה גדולה” – פּותח בעל “מורה נבוכי הזמן” את שערו הי“ד בדבר האגדה ובעלי האגדה; והוא הולך ומונה לנו את המינים בחלוקת האגדה בקירוב. לבני־דורו די היה שרטוט כללי כמו זה: “ואם הלכות קבועות בהוראה מלמדות אותנו מעשה המצוות בחובת האברים, הנה תבואנה האגדות מצדן ללמד אותנו חכמת הדת בטהרה ואפני עיקרי האמונה, היינו יחוד ה', גמול ועונש ועוד”. אבל לנו, העומדים על דרכי האגדות עצמן ולא על תכליתן, לא די זה; אנחנו גם לא נדבר על אגדות בכלל, על תלמוּד וּמדרשים סתם, כי אם מבקשים אנו לעמוד על מקורן ומהוּתן. – דור דור ודורשיו, דור דור ומשאותיו, ודור דור וחזון לבו; ואם גם התחוּמין יונקים זה מזה, צריכים אנו לדעת בספר סידורי כוללי את מצרי התחומין. – אמנם מקדימים המסדרים לאמור: “ספר אסיפת האגדה אינו צריך להיות ספר מדעי במשמעו הרחב, שדורש ומציץ באגדה מצד הגיניזיס שלה או מצד התפּתחוּתה ההיסטורית במקום ובזמן ובאישים”; אבל גם דבר ה”אינו צריך" הזה עוד צריך עיון… לדעתנו, צריך כל ספר המאסף דברי קדמונים, ורוצה בכללו לתת לנו חלקי ספרות קדמוניה בלשונה ובכתבה, להישען באיזו מידה על הבדל הזמנים והדורות, ולא יכול, אם ימלא את מטרתו כולה ולא אך בקירוב, לתת הכל בחדא מחתא. אמנם ספר שימוּשי איננו ספר לימודי; אבל הוא צריך להיבנות ביסודו על דרך לימודי. – –

גם מושגי האגדות והגדרתן רחבים ביותר בהספר הקבצי הנכבד הזה. לא האגדה הסיפורית היתה להם להמסדרים לעיקר – וכל אגדה במובנה האמיתי ולא גם דרשה היא אך סיפורית – הם הכניסו דברי חכמים, מדרשי הכתובים וגם מחקר, המה הבינו את נתיב האגדה במובן הניגוּדי להלכה, כלומר, שכל דבר שאינו הלכה אגדה הוא ודרוש להיכנס בקובץ הזה; ודבר זה בודאי צריך עיוּן…

“האגדות הבאות בספר זה – באות כמו שהן, כצוּרתן וכלשונן, בלא עיבוד צורה שיש עמו גם איבוד צוּרה וכו', מלבד תיקוּני הנוסחאות והלשון על פי גוּפי המקורות” וכו', ותיקוּני הלשון פּה ושם, אם גם נעשו בזהירות יתירה, לא יתאימו תמיד לרוח הדברים; והשאלה היא גם זה –אם רשות לנו לערבב דברים משלנו, בבואנו למסוֹר דברים כצוּרתם.

לא נעמוד על הפּרטים בהחומר העשיר הרב, אשר אספו המסדרים וחילקום פּרקים־פּרקים. אבל המעיין והעומד על מקורי כל אגדה ואגדה – והלא זה דרכי התלמוד וספרות המדרשית הרחבה, שיש לנו מכל סיפור ומכל מאמר נוסחאות לעשרות, המלמדים זה על זה ומשלימים זה לזה – ימצא, כי לרוב הבבלי ונטייתם ההרגלית של המחברים, לבכר את התלמוד הבבלי על יתר המקורים, הטעתם, שלא לקחת הנוסחה היותר טובה והיותר קדומה שיש לנו בדברים רבים. ועל הכרעה צדדית כזו בודאי יש להצטער.

מלאכה רצויה ורבה עשו המסדרים באסיפתם, וגם כוָנתם רצוּיה, והקרקע עוד לרוב בתולה וּבלתי מעובד והמה באיזו מידה חלוּצים הם; אבל מלאכה זו היא גם חכמה ולא תוּכל להיעשות בשלמוּת בלי יגיעה מדעית בתחילה בעצם הענין גוּפו. גם להמשורר לא תספּיק בזה מתנת־יה לבד, תורה היא וללמוד אותה אנו צריכים!

א

לִלְמֹד וּלְהוֹרוֹת

ספר עברי חשוב נשלח לי זה לא כבר מאת אחד מבני החבוּרה: ספר "קיצוּר התלמוד “, כולל מסכת ברכות, ראש־השנה ויומא מתלמוד בבלי, מסודרות ומפורשות על ידי חיים טשרנוביץ. נדפס בלוֹזַן תרע”ט, בעיר שלא הופיעו בה, כמדומה, ספרים עברים עד היום. אבל הנה עוד שתי מלים חסרות על השער – צריך היה לומר: בהוצאת המחבר.

“מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה”. הנה מלחמת העמים והתנגשות המעמדות החברתיים, והנה עקת הציבור וצער כל יחיד ויחיד. עלוּבים המה בני־התורה. לסבל ירושה קדומה המה עובדים; נותנים שארית כוחם לחקור ולדרוש בה, לפרשה ולבארה. במאפל הדורות המה מבקשים נתיב. אין ארחות כבוּשים, אין ספרים וכלי־שמוש מדעיים בימי נדוד וגולה, אין תומך ואין עוזר, ואף אין רֵע. – וכי בשל פּרי הרוח בעמל נפש ובבדידות אין־קץ ורעיון חבוּא הוצא אל הפּועל, יחלו פגעי ההוצאה לאור, אין על עפר משלם; תחל העבדות הנמרצה של המחבר העברי למו“ליו. מתעמרים הם קשי־הלב לא אך ביגיעו ותמצית חייו, כי אם גם כבודו להם למרמס. שבע פעמים ביום יקלל המחבר העברי גורלו ונפשו תתמוגג מצער ומיגון. לא נתמה, כי ילאה נשׂוֹא ויקם ויוציא בעצמו דבריו לאור. אם זה הדרך לאנשי־רוח, לעמוד בשוק־הסופרים ולחזור עם תורתם על המו”סים, ישפטו אלה המתגאים עוד היום על הפרחת הספר העברי ועל נצחונו הגדול…

חיים טשרנוביץ, הידוע לנו בשם רב־צעיר, כתב בירחון “השילוח” פּרקים מחקריים אחדים לתולדות השולחן־ערוך ; הוציא לאור בשנת תרע"ב בהוצאת “הספר” ספר “התלמוד “, כולל סקירה כללית על מהוּת התורה שבעל־פּה, יסוד ההלכה והשתלשלות יצירתה עד חתימת המשנה, ספר נדפס קודם לכן ב”השילוח”. חזר והוציא בשנה שלאחריה בהוצאה ההיא ספר שני בשני חלקים בשם : "שיעורים בתלמוּד ", החלק הראשון כולל מבוא למסכת בבא קמא, והחלק השני ביאורים למסכת בבא קמא. והנה לפנינו עתה ספרו השלישי או הרביעי.

רב־צעיר הוא סופר תלמודי נאור, היודע לסדר משנתו בהשכל ובדעה. הוא בעל הגיון ובעל שכל ישר. אבל הוא חוקר בתורה, לא אך לדעת אותה ולהבין בה כי אם גם לחבבה ולהראות את המאור שבה. – מתוך חיבה יתירה יבוא לחקור בפרשותיה ובשביל קיומה וצורך קיומה לדורות הוא מעיין ודורש בה.

בהנחל עליון לגויים ולמשפּחות האדמה דברי חכמה ודעת ביכר את שבטי ישורון. לבני ישראל תורה, נביאים וכתובים, ניתנו בימי ילדוּת האומה; ושוב תורה אחרת נוצרה בימי בגרותה. “התלמוד לא לבד שאינו כולל סתירה לנביאים, אלא אדרבה, הוא בא למלאות את הנביאים, שהם בנין־אב לו”. "מה שראו הנביאים באספּקלריה של הנבואה, באו התלמודיים ולמדוהו במידת הבינה וההסתכלות של השכל; הנביאים עמדו לגלות לבאי עולם מה שבלבה של האומה הישראלית, והתלמוד – מה שבמוחה, ונמצא אתה אומר: התלמוד הוא המשך מן הנביאים ". “התלמוד הוא מבאר את הסתום שבתורה, מפרט את הכללים וּמעמיד את הדעות שבתורה על קיום המעשים הטובים” ("התלמוּד ", עמוד ב‘, ג’). “ההלכה היא דמוּת־דיוקנם של החיים וצורתה היא זעיר־אנפין של צורת היהדות” (הקדמה ל“שיעורים בתלמוד”, עמוד ג'). “בעלי הקבלה, חכמי הדורות והזמנים, שהיו מניעים את גלגל התנועה של חיי האומה, הם הם שהפיחו נשמת־חיים באותיותיה של התורה ונתנו בה רוח, כדי שתוכל להתקיים לדורות”. “תורה זו שניתנה לדור שעמד על הר סיני, נצחית היא, והלכה ונתגלתה בכל הדורות ובכל התקוּפות ההיסטוריות” (הקדמה ל“קיצור התלמוד”, עמוד II ). “היהדות הפרושית התלמודית היא יורשתה של היהדות הנבואית” (שם, עמוד קס"ז).

לנו, לפי דרך זו, בכל ימי העליה והירידה של הגוי הישראלי רק שלשלת ארוכה של דעות ישרות, של הנהגות טובות ושל מעשים ישרים; וכוָנת כל אחד ואחד של פּרשני האומה היתה אך להיטיב ולהאיר, לטעת זרע נאמן בלבות בני־אדם ולהדריכם במעגלי צדק ונועם. בודאי יש צירוּפים שונים בתורה, יש הלכה קדוּמה ומאוּחרה גם בתורת משה; יש חילוּפים ונטיות רבות, יש כיבושים שונים בגלגוּלי הדורות, ושוב יש השוָאות והשפּעות. – רב־צעיר יודע גם חוקי הרומיים, והוא דורש סמוּכים… מבדיל הוא בין כללים עומדים וּבין יסודות משוּתפים. הוא אינו בעל־דמיון בטבעו, ולוּ היה עוסק בלימוּדי־חול, בודאי היה שוקל ומברר הכל על נכון; אבל מחיבתו הנמרצה לתלמוד הוא בונה בנינים תולדתיים דמיוניים ותלוּיים בשׂערה. הוא חפץ להיות סוקר תולדתי, פּרשן ומבאר – וּבעיקר אינו אלא מחנך…

יתר אנו מוצאים בדבריו, כשהוא עוזב את הכללים וּבא לדון בפרטים, בענינים בודדים. יש לבכר את ספרו “שיעורים בתלמוד” על הסקירה הכללית שלו על־אודות “התלמוד”; ובשיעורים עצמם נעלים הם פרקי החלק השני, המתחילים בביאור סידור המסכתות בסדר נזיקין, בסדר הבבות ועוד, על החלק הראשון, המדבר על־אודות מושגי הנזיקין וחיוביהם, על־אודות מדרגות החיובים שבנזיקין ועוד. אין הדבר דומה, אם אנו נמצאים בעולמו של התלמוד ודנים על קישוריו עם מושגי התורה ובאים לקרב רחוקים ולסתום בחקירות עיוניות את התהום שביניהם, או אנו עומדים במיצר המשנה ואנו דנים בסמוכיה ותחומיה בעצמה. בשיעורים הללו, ועוד יותר באחרונים, רב־צעיר הוא איש שתורתו אומנותו, איש שבידו ללַמד. אך זה צר, שהוא משתקע ביותר במשנה החוּקית, ואינו שׂם לבו כראוי לתוספתא, שלדעת גדול אחד אך המשנה הקדומה היא. אם באים אנו להתבונן למהלך המשנה וחלקיה, צריכים אנו להפנות לבנו ברוב גם למדרשי חכמים, מדרש ההלכה, שהלא הם מקוריה הם. – ואם דבר לנו עם התלמוד, איך נשתקע בכּל אך דרכי החיים והתגלמות תנאי החיים בימיהם, בספרים, בתלמוד בבלי ונשכח את תלמודם של בני־מערבא?

בעיקר אין לנו עסק בכל המקצוע של ההלכה ודברי־סופרים עם דברים, שהמה, כנאמר ומבורר לנו, תוצאות בספריםתוריים, שרחוקים היו מעולם המעשה אף בזמנם… למבקר שיטה ניגודית בזה לשיטת המחבר. – המחבר יאמין בהוית המסורה, יאמין בהשתלשלות מוּדרגת מתורה לנביאים, ממשאות הנביאים לתורת הסופרים, ומאלה לדברי המשנה והגמרא; ואני לא כן עמדי. – אני איני מאמין, שהרבנים בני הנביאים או יורשי הנביאים הם… איני מאמין אפילו גם בזה, שרבי ההלכה היו המורים האמיתיים היחידים של העם והממשיכים המיוחדים של נחלת האומה. מפקפּק אני בזה, אם באמת “הקבלה נתגלמה ונשתמרה אך בבית־האוצר של התלמוד”, ואם רבה היא תורת הרבנים על תורת הקראים ואם לראשונה משפּט הבכורה. – בין יחזקאל הנביא ואפילו בין ישוע בן־סירא ובין הלל הבבלי או רבן יוחנן בן זכאי הבדל יותר גדול מאשר בין יהודה הנשיא לבין ענן בן דויד… בעיני רב־צעיר יש למעשה המסוּפר בתלמוד באלכסנדר ינאי ושמעון בן שטח בענין ברכת הזימון ערך של רשימה היסטורית (מבוא ל“קיצור התלמוד”, עמוד XXIV ); ובעיני לא ברור כלל, אם לכל ענין הזוּגות ואף למציאות שמעון בן שטח יש ערך תולדתי. – הודאיות שבעיניו, בעיני אני ספקות גמורים הן… מבואים אחדים כתב רב־צעיר לכל אחת מהמסכתות שקיצר, כולם אך בתור הקדמות לטפסי המשניות והגמרות, ובתור נוספות הביא ציוּנים והערות בסוף הספר. כל דבר מהם הוא קובע ברכה לעצמו וכולל תוכן ספר בפני עצמו; כל נושא שנגע בו דרך אגב, כדבר שכבר נתבאר כל צרכו, הוא ענין מסובך מאד ואינו ברור עוד כלל. – גם פּה גובר החובב, חובב ערכי היהדות לפי מידת המחבר, על החוקר, גובר המרצה על הדורש.

“תפילות ישראל התרוממו מימי קדם על מדרגת ההתפּתחוּת הנעלה ביותר”. “דבר שאין צריך לומר הוא, שאין בתפילות ישראל הקדוּמות זכר להצורה של השבעות ושל גזירות, הבאות בתוקף המלים בלבד, מבלי שיצורף להן רעיון, כמו שנוהגים בעלי־ההזיה וכיתות דתיות אקסטטיות וכו'”. “תפילת ישראל היא פּשוּטה ותמימה, אין בה התפעלות הנפש במידה קיצונית, התפּשטות הגשמיוּת, צעקות והתגודדות, המצוּיות אצל בעלי־הזיה שבדתות ידועות, שעיקרן כדי להכריח את הכוחות העליונים להשפּיע על המתפּלל שפע טוב וחסד אלהות”. “תפילת ישראל הטהורה וההיסטורית אינה באה להכריח את הכוחות של מעלה, אלא לבקש רחמים וחסד; ולפיכך אין היא דורשת אלא כוָנה שבלב והמלים אינן אלא הלבוש שלה” (מבוא לברכות, XIX, XVIII, XVII ). אבל עדיין צריך עיון, אם התפּשטות הגשמיות והתאמצות קיצונית של אדם באהבת קונו ויחוּדו עם קונו לא יתירה היא על אותה היהדות הבינונית, הבוחרת לה דרך הממוצע וזה אך זה לה לקו. – אם אדם נותן את כל נפשו לאלהות העליונה, הרי זה בן מדרגה יותר גבוהה מזה שנותן אך מקצת נפשו. מדוע המעט יתר הוא על הרב והבינוני עולה על הקיצוני? חידה היא ותהי לחידה.

בהברכות והקללות שבתורה – הוא אומר – יש אמנם למצוא שיור מהמושג הקדמון ששלט בעמים ובישראל, שהמלה יש לה תקיפות מצד עצמה להשפּיע על הכוחות של מעלה. אולם היהדות ההיסטורית התגברה על היהדות ההמונית ונתנה להברכות והקללות מובן אחר וכו'" (שם, עמוד XIX ). נוגע המרצה בשאלה יסודית ועמוקה של כל מסתרי הדת העברית מראשיתה ועד עתה כלאחר־יד ואינו שוהה בדבר כלל. – הוא מותיב לכאורה לעצמו, ותוך כדי דיבור הוא שוּב מפרק…

אם מחמיר התלמוד בחטא שבין אדם לחברו, רואה רב־צעיר בזה מעלה יתירה למושג התשובה של היהדות, לעומת מושג זה אצל בעלי דתות אחרות. “הגיעה היהדות להכרת ערך האדם הנעלה ביותר. היא מיעטה כביכול כוחו של היוצר וחלקה מכבודו לבשר־ודם” (עמוד קס"ג). אבל אין אנו יודעים עוד, אם באמת עליה היא בהשתלמות הדת לבכר את היצור על היוצר ולרומם את המוגבל על הבלתי בעל־תכלית…

רב־צעיר עוסק במחקר ספרי הדת הישראלית על פי צרכי הלב. הוא מסביר ומצדיק ומחבב ערכים ידועים, הנחשבים בעיניו ליסודי היהדות ולעיקריה. ויכולים אנו לדון עמו על כל ערך וערך ועל כל יסוד ועיקר… הסתום עד עתה אינו עוד מבואר והמקובל בודאי לא ראיה הוא. – אמנם יראת־הרוממות והכנעה פּנימית לדעה מסוּרה, שעשו לה כּוָנים, היא נטיה חשובה אצל מחבר דתי; אבל אין זה עוד דבר מדעי. אף חידושי בית־מדרשו של רב־צעיר, וכוחו אתו להאיר ולחדש, נוטים הם ביותר לברור אותו הצד הרצוי בעיניו… בפרטים ובחלקי המשניות הוא מפריד בין קרובים וּמבדיל היטב בין המקורים השונים; אבל בענינים כלליים תולדתיים הוא טח טיח הבקיעים ומאחה את הקרעים על פּי נטיית לב בלבד. הוא מישר את המעקשים ומאפיל ברצונו על הפּרכות שבכל עיון. הנה הוא בא, למשל, לנתח ולהאיר ענין, ואם תמצא לומר גם לבקר; אבל חפצו לבנות ולשכלל את טירת היהדות גובר עליו תוך כדי דיבור. לכאורה הוא הולך את דרכו וגם מחפּש לו דרך; אבל נדחה הוא בכל פּעם מרשות־היחיד לאמונת רבים… נדחה הוא מחוּג המחקר והדרישה המדעית לגבול השירה. לרב־צעיר החוקר התלמודי גם לב מרגיש, והוא מתגעגע לדת טהורה וזכּה.

“הביטוי היפה ביותר של החרטה הוא הוידוי. כשאדם מזכיר את חטאיו הוא מטעים על ידי כך, שיודע הוא בעצמו עד כמה הוא זקוּק לרחמים וחסד ושהוא מכיר בחטאו, שאם אין הכרת החטא אין תשובה. על ידי זה, שהוא משוה נגדו את החטא, הוא מרגיש ביתר עוז את נפילתו ומכניע את לבו לפני אלהים” (מבוא למסכת יומא, עמוד קס"ז). ומכאן למיצר הכנסיה הקתולית שבה הוידוּי הפרטי של אדם הוא חוק, מנהג דתי קבוע, אך שעל. והן גם כת חסידית ידועה דורשת מהמאמינים “וידוי־דברים לפני הצדיק”. ההזיה הדתית, שבה בוחל רב־צעיר סוקר התולדה והתורה, היא באיזו מידה גם מנת־חלקו הוא.

“צורת המחשבה של אומה הנחקקת בכסא הכבוד של נשמתה העליונה היא חשובה כשפתה, ואפשר שמעלתה עוד חשובה ממעלת השפה: שאילו השפה היא הלבוש של הנפש ואילו צורת המחשבה היא הנפש עצמה וגילוי המהוּת שלה. וגרוע טשטוש צורה זו, שהוא טשטוש הצלם הלאומי, משאר סגוּלותיה של האומה שנפסלה צורתן מחמת הגלות: לשון שנשתכחה יש לה תקנה בהמשך הדורות על ידי לימוד והסתגלוּת, סדרי החיים שנשתנו, מנהגים שנשתנו יש להם תקנה בחזרה, אולם כוחות הנפש שאבדו לה לאומה היא אבידה שאינה חוזרת”. “שכחת התלמוד זוהי שכחת היצירה הגדולה ביותר של היהדות אחר כתבי־הקודש, שבה נשתקפה נשמת האומה במשך כל הדורות ושבלעדיה אי אפשר לנו לעמוד על מהוּת צורת האומה, השתלשלות מאורעותיה ודרכי התפּתחוּתה. עזיבת התלמוד זוהי עזיבת המקור החי והרענן שבכוחו ובגבורתו היה הגלגל הלאומי חוזר” (מבוא ל“קיצור התלמוד”, עמודים III, IV ). ולפי ש“התלמוד הוא ים גדול ורחב־ידים ולאו כל אדם יכול למצוא בו נתיבה”, שׂם לו המחבר למטרה לקצרו ולתת לתלמידים המבינים את תמציתו בצורתו הקדומה ובמהלכו.

אמנם דרך הקיצור, שזה יסוד כל ספרו זה, ביקשו כל גאוני הדורות. – אבל דורשי התלמוד שבוּ תמיד אל המקור, ואך ממנו בעצמו למדו מהוּתו ודרכו. איזה מושג נוכל לקנות לנו מארג התלמוד ומבנין היכלו, אם נסתכל אך בחדרי שאלתות דרב אחאי גאון, או בהלכות גדולות, באלפסי וברא"ש לבדם. הנה הקיצור המדעי מבדיל בין העיקר ובין הטפל וּמוציא דבר מדבר; אבל אין אדם אחד יכול למוד וגם לדעת מהו העיקר ומה נחשב לטפל? – קשה לעמוד על התחומין, לא אך בדברי אגדה, כי אם גם בחלקי ההלכה. “על ידי האספּקלריה של הסדר המחודש, יאמר רב־צעיר בעצמו, אפשר לנו להסתכל בבבואה דבבואה של נפש קדמונינו, אבל לא בבבואה עצמה”. “הסתכלות ישרה ואמיתית בנפש קדמונינו אינה אפשרית אלא למי שנכנס לחדרי חדרים של בית היוצר שלהם ונעשה כבן־בית אצלם, למי שמקשר נפשו לנפשם חיבור ממשי לא על ידי מחיצה ולמי שיושב ושונה כנגדם ורואה את בעלי־השמועות כאילו עומדים לפניו” (מבוא, עמודים IV, X ).

כי נקביל מלאכת רב־צעיר למעשה מיכאל לוי בעל “הקול” בקיצורי־התלמוד שלו, נראה את הצעד הענקי של מעשי רב־צעיר. סדרי פרקיו תורות שלמות הם, פּירושו הבהיר הוא באמת דרך ישרה וחדשה. וחבל של נדר את חייו למלאכה רבה זו בלבד, שאולי הוא יחידי בה. אבל כל מלאכת הקיצור היא ענין בו אור וּצללים יחד… המבינים בודאי לומדים מספרו בכל פּרק, ולמתחילים הנה לפניהם אורח סלול. – חוששים אנו רק לאלה, וזה בודאי חשש גם הוא, שרבים ישארו עומדים בשערי הקיצור ולא יכנסו להיכל הישן. – מאלה, שנשאו עליהם בנעוריהם את עול ה“חדר” ו“סָפוּ להם כתורא” את סוגיות התלמוד באי־סידורן כצורתן, יצאה כל שיירת חוקרי התלמוד, דורשי נתיבותיו ומסדריו. מאלה בא גם רב־צעיר, החוקר התלמודי והמקצר יחד. – אבל אותו הדור, שכבר אוכל את הפּירות המבושלים ומקבל הכל בסדר נאה ומשובח – שוב אינו מוציא פּירות…

זוהי מנת־חלקם של השׂרידים בנו. עובדים המה בחרף־נפש ובתנאים קשים מנשוא לצרכי נפשם ולאחרים, עמלים המה לדור הבא אחריהם; ומי יודע – אם בוא יבוא? – – –

ב

סֵפֶר עַל־אֹדוֹת רַשִ"י

אליעזר מאיר ליפשיץ, מורה בבית־המדרש למורים בירושלים, הוציא לאור בשנת תרע"ב בהוצאת “תושיה” ספר אחד נקוב שם “רבי שלמה יצחקי (רש"י)”. מונח היה הספר אצלי זמן רב, מבלי אשר קראתי בו, והנה “איקלע האי גברא לאתרן” ויאמר לבקרני. לא אביתי לראות פּני איש בל אדע פעלו. כה עברתי בין פרקי הספר, ואת אשר לא פיללתי מצאתי בו.

ליפשיץ קרא הרבה ושנה הרבה. באהלי המחשבה שלו עוד נמצא את כלי השימוש שהובאו מפּה ושם. בביטויו נרגיש לפעמים קשי הדיבור. הוא נושא אבנים, מושך בחבלים; עייף ויגע הוא עומד בכל פּעם ממשׂא הרעיונות ומכוֹבד ההגיון. לו תכנית מסומנה בכל משאיו, והוא משתדל למלא אחריה במידה הדרושה. הוא, המורה בבית־מדרש למורים, בפרקיו אלה אינו מורה כלל. הוא פורש את השמלה של אחד מיוצרי היהדוּת ומבאריה; ולא אך מביט אל פּניו, כי אם חודר הוא אל תוכו, אל מהותו.

לכאורה אך ספר תולדתי מונח לפנינו, כתוּב לפי אפני מלאכה זו עם חילוק הענין לפרקי־פרקים. הרי נעורי רש"י מתוארים; הרי דמוּת אָפיוֹ, אוֹפי סגנונו, תכוּנתו בתור מורה ותכוּנתו בתור מחבר. כל דבר ודבר שלוב אל הקודם, ולכל משא מבוא וביאור כללי. לא זה בלבד שליפשיץ דן על התנאים התוריים העברים והיהדותיים, כי אם גם משתדל הוא למצוא לפרטים כללים נפשיים. לו ידיעת הנפש והכרת הרכבתה ראשית כל מדע. העולם לא התפּוצץ ועלה מעמק התוהו אל ההויה הנגלית, כי אם השתלשל בימי המעשה…

אבל בעינינו אנו לא הכללים שבספר ולא הפרטים העיקר, אם גם הכל נאמר בטוּב־טעם וביושר־לב. אנו מוצאים ברש"י של ליפשיץ לא אך סמל אותו גאון ובני־דורו בלבד, כי אם נראה על ידו – וזהו החידוש הגמור במלאכת ידו של סופר דתי ממינו – רשמי מהלך היהדות ואפניה.

היהדות, שהחלה להיבראות מצירופי הכרת יחידי־סגוּלה בהטבת החברה והעם וממציאת הדרך הטוב והנכון למנהיגי הטבע, היתה ברבות הימים לכובשת הטבע, או להויה מיוּחדת תמורת הטבע. – –

והן לא נגזם אם נאמר, כי מציאות שלמה קמה על יד מציאות ההויה, וליורה רוחנית אחת התכנסו ונאספו כל מוחות הדורות, כל הרגשות והלבבות. גם לטבע אנו מבקשים נתיבות, והרי הכרת הכוחות הפּועלים, תורת צירופי הטבע ולימוד השיטות הרבות בחכמה ובדעת, שנארגו במוחות החכמים מחזיונות התנועות ביקום ושמכסים שוב בטלית ההשערות את פּני היקום. על אחת כמה וכמה בנדון הדת ובדברי היהדות. יהדות זו שבחיקה אנו נישׂאים, אך פּרשנית וביאורית היא. מנחילים האבות לבניהם אך ספרים וּפרקי ספרים, והמה לנו לאותות חיים ולמועדי הנפש…

אבות הכנסיה הנוצרית, כבירי הרוח וקדושי האמונה, אנשים שבידיהם היה לברוא ערכים דתיים גדולים מעצמם ולבנות יסודי מוּסר מרוחם ונפשם הם, נצטמצמו כולם במערה דתית אחת ארוּכה וקצרה; וכל אחד ואחד הדליק את נרו המיוּחד באש בל תכבה. מלכי הרוח היו לעבדים, יוצרים למשרתים; והכל נתהווה אצלם במסירות־נפש ובעוז־התכונה. כל פסוק בברית־החדשה היה ברוחם למערכה אלהית, כל נוסח בסבל הירושה היה להם לחזון גדול בתבל ומלואה. עבד נאמן כזה היה רש“י. רש”י לא היה משועבד למאורע אחד דתי גדול, שמבריח את כל המציאוּת; הוא עבד בתום־רוח את כל פּרשות התורה, הנביאים והכתובים, ושירת באֵמוּן־לב את כל פרקי התלמוד. הוא לוקח את המפתחות, אשר ניתנו בידו, פּותח בהם חדר אחרי חדר, תא אחרי תא, ושוב אינו סוגר… לו היה הביאור מין תפילה זכּה ושעבוד הנפש גם יחד. הוא ראה בכל המסורה העברית רק המשך אחד, מין הליכה ממקום למקום. התורה לא אך מתנה היא, כי אם צירוף של נשמות מדור לדור; כל פסוק מצמיח את צמחו; כל אות ואות יולדת ומקשרת חלקי האומה עם הצרכים האלהיים של היחיד.

בכשרון רב מראה לנו ליפשיץ את כל מכמני הכנה דתית זו, מכמני דת צירופית ומאירה. הפּרקים “תולדות הקונטרס”, “חתום הקונטרס” המה היותר מצוינים בכל הספר. על מעקשי ההתחלה התגבר המחבר לאט־לאט והגיע לידי שיווּי־משקל בנדוניו. הן אמנם פה הוא מרחיב ופה הוא מקצר – הוא נוטה יותר להרחב דברים מלקיצור דברים, – כיבוש הרוח והיראה הפּנימית כלפּי האמת של כל חזון והעמדתו על עצמו ואך על עצמו נמצא בכל דבריו, וזהו הערך המיוחד של הספר הזה.

ג

נוֹטָרִיקוֹן

בדפוס של ב. א. קלֶצקין יצא לאור בוילנה בשנת תרע“ב ספר מיוחד במינו. שם הספר הוא הנוטריקון, הסימנים והכינויים, ומחברו הוא מאיר היילפרין. הפּרקים כוללים על פי סדר א”ב: א) כל ראשי התיבות ומלות המוגזרות הנמצאות בספרותנו העתיקה והחדשה, ב) כל הסימנים הנמצאים בספרי חז“ל והמסורה, דקדוק ועברונות ושאר ספרים, ג) השמות המבודים של המחברים והסופרים. – ומבוא הקדים המחבר הזה לפרקיו, שבו הוא מדבר על־אודות: הנוטריקון, ביאור מלת נוטריקון, תולדות הראשי־תיבות, השימוש בנוטריקון, התפּשטות השימוש בנוטריקון, מיני הנוטריקון, המרבה והממעיט, דוגמאות של שיבושים וטעויות בפתרון נוטריקון; סימני הנוטריקון והמלות המוּגזרות, הסימנים עשוּיים להשתנות, כמות השימוש בנוטריקון וזכרון דברי המתמרמרים עליהם, איכות השימוּש בנוטריקון, הוראות להבנת פּתרון נוטריקון; על הסימנים, שורש שם סימן, הוראת שם סימן, דרכי הסימנים ומיניהם על פי סדר אלף־בית, כוָנה לסימנים, בשבח הסימנים, שמות חכמינו בש”ס שהשתמשו בסימנים, מתי נוסדו סימני הש“ס? סימנים שנשמטו, הדברים המצורפים אל הסימנים בספרותנו, מידת השימוש בסימנים; על הכינויים, מקור המלה כינוי והוראתה, מיני הכינויים, דוגמאות לכינויי שמות בכה”ק ובדחז"ל, פעמים שאתה מתעלם, חתימת המבוא.

נוספו עוד: זכרון החכמים והספרים המדברים על־דבר נוטריקון, החכמים שעסקו בפירוש הסימנים והספרים שנתחברו על זה, מי שדיבר על דבר כינויים, שיטתו בכתיבת הפּתרונים, להבנת הציוּנים והסימנים שבאו במחברת. – עושר רב נתון לנו במפתחות אלה, והרבה־הרבה סימנים לספרות ולתכנית תאי כל הספרות העברית אסף המחבר המתמיד הזה בחפניו. ואם כל המבואים לספרות ישראל יאבדו, יאבדו כל ספרי השימוש, הכללים והפּתיחות שיש למרבה, ספר הנוטריקון יפיץ שוב אור למדי. מדברים על־דבר נשמת הגוי, רוח העם, רוח הספר העברי ותכנית קניני הרוח אשר לעם ישראל: והלא הכל אינו אלא נוטריקון, סימנים וכינויים… אין לנו לבושים למושגים, ביטויים ישרים לחזיונות, צירופי לשון בטוחים למגענו את העולם והרוח, כי אם סימנים חשבוניים משמשים להרבה פּנים… הרי למשל הראשי־תיבות ע“ע, והפּירוש: עבד עבדים, עמוד ענן, עקיצת עקרב או עמק עכור; ושעל מזה – עולם עליון או עשר עטרות או גם עינים עצוּמות, עינים עצוּמות ועולם עליון משמשים יחד ולהם אך סימן אחד. – באותיות ב”נ מסמנים אצלנו: בני נביאים ובעל נכפּה… וּבאותיות מ“ת: מחמת תשמיש, משנה־תורה או גם מתן־תורה… ראשי תיבות ע”ט, הוא עברי טייץ, עין טובה, עוף טהור ועוף טמא. אין הבדל בסימני קינות תשעה באב ובין קרנו תרום בכבוד (קת"ב), אין הבדל בין תא הרצים ובין תואר השם (ת"ה)!

וכל אלה ההשוָאות, ראשי־התיבות, הסימנים והצירופים באותיות לא נולדו אך מפּני ש“המחברים והסופרים מחוסם על עתם וטרחתם, המדפיסים והמו”לים מחוסם על ממונם המציאו תחבולות שונות לקיצור ולצמצום", יסודם עמוק־עמוק, יסודם בתכונת עמנו… הלא אנו עם האותיות, עם המלים וצירוּפי המלים. אין לנו שמים, כי אם אותיות שמים; אין לנו ארץ, כי אם אותיות ארץ. נצטמצמו מרחבי ההויה וכל ממלכת היקום באותיות ובמספרים, ושוב היו האותיות והמספרים לרחבי אין־סוף. וגם זאת התורה אשר נתנה משה לבני ישראל, אינה באה להודיע את דרכי האלהים וארחותיו, כי אם, להיפך, האלהים מבקש את דרכיו, דרכי מעשיו ומצוותיו בתורה. מרכין היוצר עצמו ליצירה; ולנו אין שֵם לעצם, כי אם להיפך, העצם שואב כוחו מן השם, והוא אך הוא נחשב לראשית…

“מעולם הספרים, עולם העיון והרוח, יצאו הנוטריקון ויבואו אל החיים ואל עולם המעשה”; והרי גם החיים, גם המעשה, גם העיון, גם הרוח באהלנו אך צירופי שמות הם, אך כּוָנים, אך שימושים. אין ספר כי אם כתב; אין תיבות חיות למושגים חיים, כי אם אלף־בית מסורס לדברים מאובנים. – – –

אומרים, הסימנים מועילים בפני השכחה, ולכל בן־ישראל יודע ספר ורוצה מעט ליהנות מן הספר כבר דרושים תרפ"ט שנות חיים בלבד, כדי ללמוד כל כללי הסימנים, הכינויים והנוטריקון. רב נתן לנו, רב מאד.

א: “הַחֲסִידוּת לְשִׁטוֹתֶיהָ וְלִזְרָמֶיהָ”

ספרות התלמוד והמדרש, אף כי רחבה היא מאד וכוללת בתוכה פרי ארצות שונות וילדי מועדים רבים, היא עם כל זה בת היקף אחד, ואדם שעובר ממסכתא למסכתא וּממדרש למדרש, הרי הוא כהולך מחדר לחדר באותו הבית וּבאותה החצר. פּלוני אומר כך ופלוני אומר כך. הנה מאמר סתם, משל, דרוש, סיפור, ביאור, פּתגם והשוָאה; אבל מידה אחת לכל חכמי הדורות הללו ודרך אחת. אף הפּלוגתות הן אך כשיני המזלג, האצבעות של היד, שהכל הולך אל מקום אחד וּבא ממקום אחד. התרגשות יתירה אין פה; על הרים לא תעלו, ואפילו בשמים העליונים אין סתומות יתירות ואין דברים שאי אפשר להשיגם. חכמים, אך חכמים ותלמידי בית־המדרש מנהלים את הספינה של מחשבה וכובשים את הדרכים; ועם כל זה רוח עממי נושב בכל האמרות והשיחות, השקלות והטריות, הדברים והעיונים. פּשטות ודברים ברורים, ברורים לכל.

ובים השקט הזה מתחילות לנשב פּתאום שתי סערות גדולות. שני ספרים מצוינים במינם באו בתור חידוש גמור בעולמו הרוחני של ישראל: ספר יצירה לפני סעדיה וספר האמוּנות והדעות מסעדיה ואילך. קוים אחדים נוכל למשוך מהקודם להם עד להשפּעת אלה; אבל קישור גמור אין ביניהם. דברים בסגנון העמוק והמופשט כאחד כבמשנת ספר־יצירה לא נאמרו לפניו, וחקירות בשיטה שלמה וגמורה כפרקי האמוּנות לא שמענו מקודם.

ספרות ההלכה והמדרש השתלשלה הלאה והוציאה פּירות; אבל הנה מן שני אלה הדברים הנקובים נולדו שתי ספרויות שלמות חדשות, ספרויות מנגשות אשה את אחותה. שתיהן מתנגדות הן להראשונה והולכות עם זה יד ביד עם הראשונה. הנה לנו ספרוּת הקבלה וספרוּת הפילוסופיה הדתית, הספרוּת העברית ההיכלית והאפּלטונית הישנה הקיצה לחיים חדשים, ותבקענה כמו ממעמקי האדמה, הצטרפו ובאו גם השפּעות חדשות, השפּעות פּרסיות והשפּעות ערביות־יוָניות. באה גם כעין חזרה על התסיסה הנוצרית, למרות זה שנדחקה מחוּץ לגבול, ובאה ההשפּעה הגדולה של דת האיסלם. כה נכתבו אצלנו ספרים על יד ספרים. זה נוטה לכאן וזה נוטה לכאן, זה לוקח מזה וזה לוקח מזה וערבובית השיטות והדעות גדולה ורבה. שפה חדשה נולדה, עברית־ערבית, שחזרה והשפּיעה על העברית גופא, או שחזרה ולקחה מהעברית בלי ערבית. הרי אלפי מושגים חדשים, סממנים מוקצעים בענינים שכליים והגיוניים, נפשיים ורוחניים. הרי חיים וניגוּדם, התקבצות והתפּרדות, בנין וחורבן; הרי דברים שלמים, מוצקים כמו ברוח אחד, והרי טלאים וליקוטים. ספרים ממדרגה ראשונה הולכים ונידחים מפני ספרים ממדרגה שניה; האבות נרדפים מהבנים ואנשים הולכים ומתפּרנסים ברוחם מכלי שלישי, והראשון טמון או גנוז…

והנה מתחיל חידוש הדפוס ומרבה עוד את הערבוביה במוקדם ומאוחר, בבכורות ובפסולת. תבן נטען על גבי עגלות, ובר מושלך בראש כל חוּצות למרמס. אין מושלים יחידים – אין עולם רוחני אחד, כי אם עולמות שונים, שברים של עולמות ואברים שנעתקו ממקומם.

צאו וחשבו אחד־אחד: הרי ספרי הלכה ומדרש, ספרי קבלה ופילוסופיה, ספרי מחקר ומוסר, ספרי דרוש וזכרון, ספרים מקוריים והעתקות, העתקות גלויות ונסתרות; והרי ביאורים, והרי פירושים, והרי ויכוּחים, והרי ליקוטים, והרי הקדמות לליקוטים, והדר ליקוטים מהקדמות, מפתחות וכללים. מי ימצא את ידיו ורגליו באלה? ומי ימצא סדר נכון בכל אלה?

צאו וחשבו, כי ספרות החסידות אשר נולדה אחר אלה שאבה מכל אלה וניסתה לטוות הלאה את כל אלה, על פי רוחה ותכניתה היא הבלתי־מסודרה. מלבד הספר החסידי “שער היחוד והאמונה”, הספר “ליקוּטי אמרים” להרב רש“ז מלאדי וספר “ליקוטי מהר"ן” למהר”ן מברסלב כמעט לא תמצאו ספר חסידי שיהיה ראוי לשם ספר. אין מוקדם ואין מאוחר, אין ראש ואין סוף, אין התחלה ואין תוצאה ואין כל בירור דברים. גם לעין בוחנת קשה למצוא בהם איזה סדר, איזה ענין נמשך ואיזה רעיון בנוי מכל צדדיו; וגם למי שבקי מה בספרות הקבלה הקודמת לה – מי באמת יכול להיות בקי בספרות כמו זו – קשה להפריש מה חידש המחבר החסידי מעצמו ומה לקח מאחרים? והן גם הרבנים המחברים והתלמידים הגדולים לא ידעו בעצמם, איה יִתּם סדר מחשבותיהם הם ואיה יתחיל זה של הקודמים להם. הלא גם הם לא ידעו כל גבולים במושכלות וכל בירור בהגיונות. הנך קורא בספרים האלה והנה לפניך מקרא מסורס ופתגם תלמודי לא במקומו, משל מקורי וחצי זוהרי, פּתגם פרדסי וחצי ויטלי, ועוד ועוד. ואם תנסה לקרוא איזה עמודים רצוּפים, אז ראשך עליך כגלגל מפירורי המחשבות, ליקוטי האמירות ומשברי הספירות וטלאי העיונים…

אפשר לך לומר, ספרות החסידות אין בה כל חידוש, הכל לקוח ממקום פּלוני וממקום אלמוני; ואפשר לך לומר גם להיפך: הרי חידושים גמורים, הרי רעיונות מרעישים, הרי סקירות ודברי חזון באמת. הללו המה כבדי־פה והללו מדברים בהרבה לשונות בבת אחת; הללו טווים והללו מקשרים, הללו המה הולכים לכאורה והללו רק יושבים על משמרתם.

לסַדר מכל אלה שיטה שלמה, לחבר ספר נקוב בשם “החסידות לשיטותיה וזרמיה”, כמעשה מיודענו הלל צייטלין (ביבליותיקה של “ספרות”, ורשה תר"ע), בודאי לא מילתא זוטרתא היא.

“רבים כתבו וכותבים אצלנו על־דבר החסידות, על מידת החסידות, לקורות החסידות, מחיי החסידים, סיפורי החסידים, חזיונות ורעיונות של חסידים, נשמת חסידים; ואולם איש לא נתן לנו עוד את החסידות עצמה… רצוני לומר, איש לא נתן לנו עוד את החסידות, בתור שיטה שלמה… עיקריה, ענפיה… דרכי ההסתכלות וההתבוננוּת שלה… חילוּקי הדעות שבה… דרכי העבודה המיוחדים של כל צדיק וצדיק… ראשית זריחת שמשה, הערב שמשה, ירידתה… ואף גם זאת, איש לא נתן לנו עוד ביקורת החסידות”.

“נזקקים אנו איפוא לספר חדש, אשר יקיף את כל החסידות מראשיתה ועד אחריתה… ספר אשר יגלה את כל האורות והצללים שלה… ספר יבקר את כל כלליה ופרקיה… ספר יחקור ויעמיק: מה נותנת החסידות לכל מבקש אלהים”… והספר הזה, אשר צייטלין, המקדים כל אלה, נותן לפניך הקורא, הריהו נסיון למלא את החסרון האמור.

נסיון! ואין זה עוד נסיון, וכמה רחוק זה מלהיות נסיון. ראשי־פרקים הוא נותן, ובעצם הדבר אין הם פרקים כלל, כי רק פרקים מלאכותיים הם בלא גבולים. הוא מסמן לנו למשל פרקי: יש ואין, צמצוּם, כוח הפּועל בנפעל, אותיות, העלאת ניצוצות, העלאת מחשבות זרות, העלאת המידות והמתקת הדינים בשרשם; והנה אפשר להכניס מה שנאמר בפרק זה לשני ולא ישתנה כל עיקר על ידי זה. – הרי לנו בכל פרק “ציטטים” שונים מספרים שונים, בלי שימת לב למה שנאמר מלפניהם ומלאחריהם ובלי בחינה, מלבד איזו הזכרות בהאר"י, במה שנאמר בזה מאבותיהם של החסידים ובמקורים הראשונים. ויותר מזה, צייטלין החוקר והמבקר מדבר בין הפּרקים בלשון הציטטים גופא; הוא לכאורה מסביר מה שנאמר בספר פּלוני ואלמוני, ובאמת אינו מסביר, כי אם ממשיך את הנאמר, ממשיך ממש…

הרב בעל התניא אומר: כל מה שהאדם רואה בעיניו, השמים והארץ ומלואה, הכל הם לבושים חיצונים של המלך הקדוש־ברוך־הוא; ועל ידיהם יזכור תמיד – פּנימיותם וחיותם; וצייטלין הוא אומר: כל מה שאנו קוראים מציאות וכו' וכו'. סגנון מתאים לסגנון…

אנו פּותחים, למשל, את הפּרק “אותיות” ואנו קוראים: האלהות הסתירה עצמה בעולם, ואולם מתוך שכוח הפּועל בנפעל, הרי ישנם בתוך היש עצמו, בתוך המציאות הנגלית עצמה, רמזים וסימנים, המורים על מציאות אחרת רוחית, עליונה; – ומבלי משים אנו מסתכלים בחלק ההערות למטה, מי אמר זה, אם בעל התניא הנ"ל, אם בעל כתר שם טוב או רבי אחר ? וכה הולכים ונמשכים כל הפּרקים. הנה מעט אמרות של רבי, ומעט ביאור של צייטלין בסגנון אותו רבי… והקורא יתבלבל, ושוב אינו יודע מהחסידות לבד מהקרעים השונים המובאים פּה ושם; אבל קרעים וליקוטים בודדים, בלי בחינה ובלי הקדם דברים, שיביאו לידי ידיעה גמורה במה שקודם להם, אינם נותנים להדורש מאומה ואינם מבררים מאומה.

אמנם כן, נזקקים אנו לספר חדש ולחקר ספרות החסידות וּבירוּרה; אבל תמהים אנו, אם יקיים מר צייטלין את אותו הנדר, ואם יכול הוא, אם יוסיף ללכת בדרכו זו, לקיימו. אמרו מעט ועשו מעט, ואז תעשו מה; ואַל תאמרו הרבה, שמזה אולי לא יצא כלום. – – –

ב: “ר' יִשְׂרָאֵל בַּעַל־שֵׁם־טוֹב”

אברהם כהנא, מו“ל התנ”ך עם הפּירוש המדעי, הוציא לאור לפני שנים אחדות מחברת קטנה, נקובה בשם “רבי ישראל בעל־שם־טוב (בעש"ט), חייו, שיטתו ופעולתו”. המחברת נדפסה בזיטומיר והיא מוקדשה לאביו היקר ר' מרדכי, ש“בחוזק יד, ביד קסמים של אב אוהב, היה עוקרו מתוך הסביבה המלאה אויר אירופּי והביאו אל פּינת ערבוביה נעימה, פּינת־סתרים, העומדת בתוך סביבה אחרת לגמרי”. בתומת־ילדים טהורה היה אוהב המחבר להקשיב לסיפורי הילדים הגדולים, ילדי האמונה, ו“בכל חום הנעורים היה משתדל להוכיח את גודל ערכן העממי של ההגדות ההן ואת גודל ערכו של האיש (הבעש"ט), שעליו יכלו להתחבר ולהשתרש אצל העם שמועות כמו אלה”, ו“היה דן, שאם לא הניחה לנו ההיסטוריה של תקוּפת אותו האיש, הקרובה כל כך אלינו, חומר ממשי, המעיד על גדולתו. אם אין לנו עובדות נכונות מחייו, אם במשך הזמן, לא יותר משלושה יובלות שנים, היתה יכולה ההשגחה ההיסטורית לעשות עם האיש הזה מה שהיה בידה לעשות עם גדולי המיסדים והבונים בהיסטוריה של הדתות, במשך אלפי שנה, בערך, כלומר, להנחילנו רק מין אֶפּוס, מין ביוגרפיה הגדית, המעולפת בערפלי האמונה והמאפילה על כל העובדות הממשיות, – הנה עוד תגדל בזה, עוד תרבה ללבנו יצירת הטיפּוס הנפלא ההוא, כדי מה שיכול היה להיוָצר ולהצטייר מתוך הפנטסיה של אותו העם, שנתפּתה ונמשך אחריו ברבבותיו”.

וחוזרת היא הערה זו, אשר בהקדשה, בתוספת ביאור בפרק הראשון מן המחברת על־דבר לידתו של הבעש“ט. שם אומר המחבר, כי “חזיונות העם היותר גדולים, המתוחים כחוּט השני בתוך היסטורית רוחו של העם הישראלי, היא תורת המסתרים, שארית המיתולוגיה הקדומה, שלא הספּיקה להתמזג ולהיטהר על פי דרכה של היהדות; ולפיכך עמדה זמן כביר מחוּצה לה בתור בן קיבוץ, אסוף מן השוק, והיתה מלַוותה על דרכה המשורכת של ההיסטוריה הישראלית”. – “אלפי שנים היו דרושים לסיכּום תורת הקבלה בגליונות ספר אחד, ספר הזוהר, שיכיל את תמציתה של תורת־רזים זו, שיהיה לביבליה שלמה; ולא פחות מחמש מאות שנה היו דרושות לספר זה, בא־כוחה של הקבלה, עד שעלה בידו לכונן לתורה זו שיטה מעשית, שביכלתה להקיף את כל העם, להינטע ולהשׂתגשׂג גם אצל כל אחד האישים הפּשוּטים מתוך ההמון – לא רק אצל הוזים יחידים כמקדם – בהתמזגה עם יסודי היהדות הרבנית ובהתבססה עליהם. חמש מאות שלמות היתה צריכה תורה זו לחכות, עד שבאה שעתה המוכשרת לעשותה עממית, ולפעול מהפּכה גדולה בחלק הגון של כנסת־ישראל”. “ונפלא הדבר, כי גם בפרט זה – באופן התהווּת הסיפוּרים הביוגרפיים על־אודות הבעש”ט – עבר ספר ה”שבחים" דרך אותן המדרגות הנעלמות של התפּתחוּת ספרי דת העתיקים, אשר מתקוּפת התפּתחוּת ארוכה וממושכה במשך מאות שנים בפיות המאמינים עד הזמן של העלאתם בכתב לא השאירו אחריהם בדרך התפּתחוּתם כל רושם ניכּר וכל עקבות, שנוכל להתחקות על שרשיהם. וכל זה הספּיק לעשות הספר החסידי – ובדור כל כך קרוב אלינו – בעשרות שנים, מה שעלה לקבצי הסיפוּרים ממין זה רק במאות שלמות".

ובאמת המהלך המהיר של האגדה החסידית, אגדה שכמעט התרקמה לנגד עינינו ותהי ליצירה הממלאה לבות אנשים וגם חותכת להם חיים על פי דרכם, ראוי לשום לו לב מכמה פּנים, ולא אך מצד אחד בלבד… הנה מקלקל כהנא את רושם החזון הזה, שכבר עושה אותו לחוק ; ובמקום שחסר לו איזה פרק, הוא כמעט תובע אותו בחזקה…

“חטא היתה חוטאת הפנטסיה של המאמינים נגד הבעש”ט, אילמלא רקמה איזו הגדת פּלאים על־אודות לידתו. זר ואי־טבעי היה הדבר, לולא היה מלוּוה חזיון לידתו של מיסד שיטה דתית, המעוטפת בעצמה ערפלי הסוד, במעשה נסים ושינוּי הסדרים מצד ההשגחה".

והנה שוב קוראים אנו “זה דרכה של ההיסטוריה הישראלית לעשות זיגזַגים, מסילה משורכת במהלכה. כדרכה הרוחני, כן דרכה הארצי. ממדינה למדינה, מקצה הארץ ועד קצה תעשה קפיצות ענקיות. גרגר זרע קטן, הנצרר בכנפי הרוח, ינשא ויזרע בקרקע רחוקה, המוכשרה באותו הזמן לקליטתו. – ואחד מאותם החזיונות בהיסטורית האומה הירודה והמפוזרת, המקפצים ככה ממקום לחברו ומשתקעים בכל יום, שהם מוצאים מוכשר להם, הוא תורת הרזים והנסתר המכוסה בגליונות ספרותה העשירה”. מוחק המחבר את מטבעותיו מרוב משמוש בהן ומרוב חיבה לסממני התקופות והמחזות, שהוא בעצמו מקצרם ומרחיבם ועושה מהם כּוָנים כּוָנים. פּה ימעט החום שבלב ועוד יותר – התפעלות מליצית לשונית. ועד ד' הארצות הוא לו, להיותו שלטון אוטונומי יהודי, חזיון נפלא, שלא ראתה כמוהו האומה הישראלית בכל גלותה (עמוד כ"ב). ובצבעים כאלה הוא מתאר כל מאורע, אם גדול אם קטן. כהנא הוא חוקר במקצת, מבקר במקצת, מלקט ובורר לו את הסממנים לפרקיו, והוא גם מפרט אותם לפרטיהם; אבל בראש ובסוף הפּרטים הוא עושה לו כללים יפים וּמיני סלסולים תולדתיים, ואין גם כלל אחד, שלא ישיח בו מ“היסטורית ישראל”, ולנו כל זה, ככל כפל הדברים שלו, למותר.

הוא מתחיל להרצות ולומר: איזוהי הדרך, שבה התפּתחה מחשבתו של הרמב“ם במשך תקוּפת חייו זו, המעוטפה כולה מחשכים? והוא מחליף תיכף את השאלה הנכונה במלים אחרות וחוזר: איזהו האורח, שבו הלכו רעיונותיו, עד הגיעם לנקודת אותו ה”אני מאמין", שהיה אחר־כך לכוכב מאיר בכל השיטה שנבראה על ידו? – הוא אומר על נכון: אין איש יודע מזה עד־מה, מאחר שסיפור פּעולתו וחייו לא הגיע לידינו בסדר כרונולוגי, כי אם קטעים וסירוגין, מבלי שום ציוּן הזמנים; ותיכף לזה הוא מסמיך משפּט בלי טעם ואומר: בלי ספק היתה התפּתחוּת אָפיוֹ הכביר נכנעת לאותם החוקים, השׁוררים בהתפּתחוּת שאר בעלי־חיים… כה משמשים בכל המחברת אור וצל בערבוביה. הרי סקירות נכונות, והרי התפעלות וחום ומליצות ודברים שטחיים. ההשוָאות בין הקבלה והחסידות בנויות לעתים על בלימה. הרי פירוט הפּרטים וכילול הכללים; ובעיקר אין הכללים הללו תולדות אותם הפּרטים ותולדות אותן החקירות. כהנא אינו חוקר לגמרי באלה, כי אם מַרצה, מלקט, מבאר ומהלל. יש ניצוצות בכל פּרק ופרק, אבל אין אור מאיר…

ג

ממין אחר היא מחברתו של ש. א. הורודצקי על־אודות רבי ישראל בעל שם טוב, שנדפסה בשני כרכי “העתיד” הראשונים וגם בקונטרס מיוחד. הורודצקי יודע את החסידות יותר מכהנא, והיא גם יותר מתאימה לרוחו. מאהלי החסידות בא אותו סופר, בהם גוּדל, בם שיכלל לו את האופק המדעי שלו. הורודצקי אינו נלהב גם במקום שהוא מתפּעל; הוא אוהב את החום, את הרגש, ונושא בחוּבו יראת־הכבוד לכל נאצל ונעלה. הוא אינו פותר, גם אינו רוצה לשאול; אבל רוצה הוא להראות צירוּפי הרוּח, לברר ולסדר. ההתנגשות רחוקה ממנו; מיתמות הנפש, בעת יכבו כל הנרות אשר מסביבה, לא יפחד פּחד. אם הוא מטייל, הדרכים כבוּשות לפניו; ואם הוא מטפּס למעלה, לא יפגוש צורי מכשול. יש מרחב בעולם עד לבלי די. מי יאמר: אפסה תקוה מאנוש, מי יאמר, כי אין אלהים וכי ננעלו כל שערי תפילה לאלהים? הוא הולך את דרכו; והוא יארח אליך, מתחבר עמך ומראה לך את מסבי התולדה, קישורי המעשים וחזיונות בעלי הרגש. כי תישן תחלום, והנה תקום בבוקר והשמים והארץ פּתוּחים. יש אֵל עולם, אל ישראל ואל דעות. אלים רמים בראו יש מהכל, והם הציבו גבוּלות העמים, חקקו תורות ומשפּטים ושלחו שליחים לכל גוי. לא חסר נביאים הוא מין האנושי. צריך אדם רק להבין תהלוכות הדורות, סימני האישים הגדולים. קיומה של החסידות תלוי באורה, נצחונה הוא נצחון הרגש והאור.

מלה חביבה להורודצקי: מסתורין, ולו לא מלה היא בלבד, כי אם חלק עצמי מן החיים. הוא מכייל כללים והם בהירים כפרטים; הוא מפרט וחוזר ומפרט, והקורא לא ילאה. – האגדה לא אך תפליא אותו, היא מזינה אותו. העבודה לשוכן בערבות אך מנת האדם היא. את החוּקים לא ישנא, המה אך לו למועקה. הוא אינו מתפּלץ, אף לא מוכיח, כי אם שמש הוא למתקני דרכים.

הריב"ש היה אחד מן המחוקקים, את נתיבו תמצאו אך בארג המאורעות וכיבוש הרוחות. אנו גוללים בפרקי תולדה כמו בספר. הכל חרוּת ובולט, הכל ברור ומפורש והכל מאיר. יש במדעיותו של הסופר הזה מין תום של שירה, מין פּתוס של אֵמון. הקורא המתבונן אינו מסכים לקישוריו תמיד ולא בכל מחקר הוא מציית לתוצאותיו; אבל הוא הולך עמו ושׂם לב להרצאותיו ולסימני השואותיו (ביותר במבוא). באשר יורה ויסביר הן נרגיש אויר של מקורים. הוא אינו עומד על גבם, כי אם נושא אותם בחובו ונותן לנו מהם ומרוחם. המדעיות החסידית של הורודצקי היא חציה בירור וחציה אמונה, אמונה צרופה וברורה. אם נשכח דבר, יחַיה הוא אותו בנו; ואם לבנו מהסס, הוא ירגיע אותנו. במהות החסידות שלו אך מרגוע ותום…

ד: “בֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת”

בחלק התרגוּמים של מאסף “התקופה” נדפסה אגדה דרמתית בארבע מערכות, נקובה בשם “בין שני עולמות או הדבוק”. המחבּר הוא ש. אנ–סקי, והמתרגם ח. נ. ביאליק.

עוד בהרמת המסך לפני המערכה הראשונה נשמעת זמרה חרישית ומסתורית: “על מה ולמה יורדת הנשמה מאגרא רמא לבירא עמיקתא? ירידה צורך עליה היא, ירידה צורך עליה היא”. והזמרה הזאת נשמעת שוב מתוך עלטה בתום כל החזון והמסך יורד…

“בסוף העולם הר גבוה ובראש ההר נתונה אבן גדולה, ומן האבן נובע מעיין זך וטהור; ובסוף העולם השני נתון לב העולם, מפּני שכל דבר בעולם יש לו לב, וכל העולם גופו – גם הוא לב אחד גדול לו. ולב העולם צופה תמיד מרחוק אל המעיין הזך ולא ישׂבע מראות, והוא מתגעגע ונמשך ומשתוקק וצמא אליו; אבל להתקרב אינו יכול, מפּני שברגע שהוא זז ממקומו כדי פסיעה אחת – מיד נעלם מעיניו ראש ההר ומעיינו הזך. וכשלב העולם אינו רואה רגע את המעיין הזה, מיד כל חיותו פוסקת: ובלי חיות הלב, אין חיים לכל העולם והוא נוטה למות. והמעיין הזך אין לו זיו משלו והוא מתפּרנס מן הזמן שלב העולם נותן לו במתנה ונותן לו לב העולם יום אחד. וכשהיום נוטה לערוב – המעיין הזך מתחיל מזמר כנגד לב העולם, ולב העולם אף הוא מתחיל מזמר כנגד המעיין הזך; וזמרת שניהם מתפּשטת בעולם, וקרני־אור יוצאות ממנה ונמשכות אל כל הלבבות של כל הדברים שבעולם, ומלב לחברו ומחברו לחברו. ואיש אחד, נאמן וחנון, משוטט ועובר בעולם ומלקט את ניצוצי האור של הלבבות ואורג מהם את הזמן; וכשגומר לארוג יום תמים, הוא נותן את היום ללב העולם ולב העולם נותנו אל המעיין הזך וזה חי עוד יום אחד…”

לא ב“ספר חסידים” ההזיתי, כתבתיו אני בימי נעורי, אנו קוראים דברים כאלה, ואף לא בסיפורי החסידים האויריים של פּלוני ואלמוני. כוח שירי חזק יצר את אלה. משולח אחד בין הנפשות הפּועלות באותו חזיון משמיעם באזנינו, משמיעם לנו מתוך המעשים והמון החיים גופם. – אין לנו כאן דבר עם משורר מסתורי, שלו דרך מיוחדה לביטוי צרכי לבו ולגעגועי נפשו, כי אם שירה מסתורית ואף ריאלית לפנינו, שירה שואבת פּרקיה מנבכי העולם. מטרלינק והדומים לו עושים רושם ידוע על־ידי קיצורי דברים והבלעת אמרים. בני־אדם של משוררים אלה מלאים הם או נראים כמלאים על כל גדותיהם צער ופחד משנה. המה מתדמים לאילמים ומדברים אף ברמז… השמש בוער בחוץ ובחדרים שׂורר אופל מלאכותי… אבל אנ–סקי אינו כן. אדרבה, הוא מרבה דברים ומרבה אף מרבה לארוג. הוא בונה יסוד על גבי יסוד ושׂם אבן על אבן. נכנסים אנו להיכל, והנה חדרים רבים נפתחים לכל עבר. מאולם אחד אנו באים אל השני, ומזה לאחר ושוב לאחר; ובכל אשר נפנה, הנה עומדים כלים מכלים שונים, שולחנות וכסאות וארונות ועמודים לא יחסרו. אבל הריבוּי הזה אינו מפריע את הקורא כלל. אדרבה, הוא נמשך אחרי החזיון כמו בחבלי־קסם; והוא מהרהר וחוזר ומהרהר, אף אם לא ימנה בין אלה שרגילים בכך.

בין שני עולמות אנו נתונים בהאי עלמא גופא. דו־פרצוּפים בנו וברוחנו. הנך עושה מעשה פשוט ואין זה פשוט כלל. הנך מתאבל, נאנק ודומם; ועל יד רחשי הנפש האלו מתעוררים שוב רחשים אחרים, פּעם מקיפים אותם, פּעם סותרים להם ופעם אך משלימים אותם. אין לבקש את המסתורין בערפל, אין צורך לעמוד בבית־הכנסת בקרן זוית ולהתפּלל בחשאי, להודות או להלל או להשתתף בצער השכינה ולבקש חסדה. “כל מקום שאדם עומד עליו ונושא משם עיניו השמימה, קודש קדשים הוא. כל יום בחיי האדם – יום כיפּוּר הוא. כל איש ישראל כוהן־גדול הוא; וכל מלה שיוצאת מפּי האדם בקדושה ובטהרה – שם הויה הוא. ולפיכך כל מחשבה זרה של האדם, כל ירידה וכל נפילה שלו – מביאה חורבן לעולם כולו”. כה משׂיח הצדיק ר' עזריאל באחת ממערכות החזיון, בעת שהחסידים, חסידים ממש מן החיים ולא אלה מן הספר, סובבים את השולחן. והוא מוסיף ואומר: “נשמות ישראל מתוך יסורים קשים ועינויים גדולים, דרך כמה וכמה גלגולים, כתינוקות אל חיק אמם נמשכות הן ומתגעגעות לכסא־הכבוד; ופעמים כשהן מתקרבות עד הכסא ומגיעות סמוך לו ממש, – יש שהקליפה גוברת חס־ושלום, והנשמה נכשלת ונופלת… ולפי גודל העליה – עוצם הנפילה… כל מה שהעליה גבוהה ביותר – הירידה עצומה יותר; ונשמה כזאת, כשהיא נופלת לתהום – כל העולמות וכל עשר הספירות בוכים ומתאבלים עליה”. ולהשיחות הללו הנה פּה גלמים, עצמות ובשר ממש.

“איזהו העוז שבחטאים? – הוה אומר התשוקה אל האשה. וכשמצרפים ומזככים אותו החטא, באופן שלא ישאר בו אלא הניצוץ של הקדושה, כל הטומאה מתמרקת ונהפכת מיד לקדושה עליונה, לשיר־השירים”. בהיחס שבין חנן ולאה, גיבורי החזיון, יחס לופת שני צירי העולם – החיים והמות, נתן לנו אנ–סקי שיר־השירים תוגי, צבעיו ושפתו לקוחים מעולם הקבלה והחסידות ותקפו חודר לכל לב.

ה

י. ל. פּרץ. כתבים. תמונוֹת, ציוּרים, סיפורים ושירים ישנים וגם חדשים. חלק רביעי, ספר עשירי. חסידות. הוצאת “תושיה”.

ואני כבר דיברתי על־אודות הסופר הפּיוטי הזה באחד מ“ספרי־השנה” לנ"ס וקראתי: הבו גודל למשורר גם בכלות היובל ! שבתי והצצתי בציורים הללו. הלא שיחות חסידיות ניתנות לנו פה, ובאלה אנו עומדים.

אבל הן אלה אינן שיחות בלשון החסידים ממש, כי אם גם הרבה והרבה נכנסו בהן מהמשורר גופו, שלא ידע לצמצם את עצמו מול המעשים עצמם וההויה עצמה. גם באלה אור אור וחום; אבל הכל נדחה מפּני שפעת האור ומפּני רתיחת החום. לעולם החסידים אנו אומרים להיכנס, לעולם צפוף וּמרוּוח כאחד; אבל המשורר, המלווה אותנו באלה, הולך וקורע את הדלתות, פותח את החלונות ומכניס יפי האמנות במקום תום ופשטות. אמנם במידה אחת מאלה נמצא שביבי חסידות ; אבל הנה תשע המידות היתירות באות אך לטשטש את המתנות שבידו…

אנו קוראים, למשל, בציור הראשון “שהשמחה במעונו” את שיחת אותו חסיד, כי יַראה לאחר את גודל החסידות וההבדל שבין עולם לעולם. והוא אומר: “הם מתפּארים שהם אוכלים בדרך־ארץ… ואני יודע שאינם יכולים לאכול בלי דרך־ארץ! לפי שהם מסיבים בלי שמחה, בלי ניצוץ של חדוה ורעוּת… אין חדוה, מפּני שאין ידידות, מפּני שאיש לא יכול נשוא את פּני רעהו… תועבה היא לאב ולבן לאכול מקערה אחת; שני אחים אינם מסתפּקים בכלי מלח אחד… מפרכסים זה את זה, משוחחים ומספרים בנעימות, לפי שכן המנהג; אבל הם אינם חיים וסעודתם – זבחי מתים…” “שוטים! מלחמם לא פרסו לדל, לא הפרישו חלה, לא בירכו על הכוס. תורה אינם אומרים, זמירות אינם מזמרים; והם חפצים לשמוח !” כל נדנוד פּה אמת, כל תנועה קיימת, כל הד והד כאילו יוצא מפורש מפּי אותו חסיד. סעודתם של אלה זבחי מתים… וסעודה שלו היא במקום קרבן, במקום קרבן תודה! ולאידך, אומר אותו חסיד תיכף, בתארו את יחוסו אל הטבע בימים שלפני הושענא רבא, בהאי לישנא: “עוד לא עלה עמוד השחר… לשמים עין עופרת כהה… ענני־בוקר וצללים רצים אנה ואנה… בפאת קדים דמדומים קלים, נגוהות מתאספים… ובין ערבים יזל הנחל, יזל ויפכה, יזל ויפכה… מרחוק: פיק, פיק! איזה עוף משונה מצפצף: טס, טס… יענה השני לעומתו לאמור: דום, אל תפריע… והנחל מפכה והומה בלאט: ואני הולך על שפת הנחל ומקצץ בערבות…” ופה שוב אין אותו חסיד מדבר, כי אם פרץ… הפּייטן פּרץ מדבר פּה, ואך הוא מתנה אהבים עם הטבע, אך הוא מלקט ניצוצי אור בכל אשר מסביב. פּיק, פּיק! הנה פּרץ לפנינו אך פּרץ. כל אשר בכאן אומרת שירתו של פּרץ. ואין עוד כאן שיחה של חסיד כלל…

בוקעת ויורדת היא תפילת אותו ירא בבריסק, המתגעגע לעולם אחר ולחיים אחרים מזאת התורה ורביה, לאמור: “ריבונו־של־עולם ! רוצה אני להיות בשבעה מדורי גיהינום עם פּושעי ישראל מלהיות יחידי בגן־עדן”. הנה חיים בציור הניגודי בין שני עולמות היהודיים, נקוב בשם “בין שני הרים”. – אבל שוב נעשים הדברים רחוקים מן החיים, אם יחדל התיאור ויחל הדיבור… שואל הרב מבריסק ושומר התורה את תלמידו אשר עזבהו, אותו ואת דרכו, ונעשה לדורש חסידות וארחותיה, לאמור : “למה ברחת מהישיבה שלי? מה חסרת שם?” והצדיק ישפּיל קולו ועונה: “אך דבר קל חסרתי – אויר לנשימה”. “מה אתה דובר, נח? – שואל הגאון”; ושוב משיב התלמיד הצדיק בעמדו לפני רבו: “לא יכולתי לשאוף רוח, רבי. אויר לא היה לנשמתי”. אויר לנשימה דרשה ההשכלה ולא החסידות. החסידות דרשה חיות. וקונם אני מכל שירה שבעולם, אם ככה ידבר צדיק, אחד מרבי החסידים, אל רבו, אם ככה ידבר אף בקירוב…

“הקולות הם גוף הניגון, והגוף אינו חי בלי נשמה! ונשמת הניגון מה היא? נשמת הניגון היא לב האדם – אהבתו, כעסו, חנוֹ וחסדו, חמלתו ורחמיו…” או “געגועים וכליון הנפש, וצער וחרטה – נשמת הניגון; ולהיפך, כל תאוה רעה, רחמנא ליצלן – נקמה ונטירה; וכל מה שהאדם מרגיש… וכי יתחברו הקולות לגוּף אחד שלם, ויפח בהם המנגן מנשמת אפּו וחי הניגון”; דברים יפים, אף יפים נאמרים ב“גלגולו של ניגון”, והמה מנענעים את הלב; אבל תמה אני, אם אמרם אותו חסיד מטלנא באזני חסידי פולין, אמרם בזה הלשון ממש…

גם משירה לירית, אצילית, ומקום בכאן לשירה אצילית, נדרוש מעמד ריאלי. ואם אדם עומד לפנינו ומשיח, צריכים אנו לשמוע רק שיחתו בלבד, ולא שיחת המשורר עצמו. “והא ראיה – נדבר בשפתו – קח את הניגון וסרס אותו. התחל בו מסופו או מן האמצע – בסך־הכל ישנם כל הקולות, אף אחד מהם לא נגרע ; אך נשמת הניגון פרחה ואיננה… יונה ברה שחטנו ויצאה נשמתה… ומת הניגון, בר־מינן הוא”.

מכבדי המשורר ומעריציו אַל יחשבו לי הערה זו לעוון.

סיפורי חסידים יצאו לאור אחרי סיפורי פרץ מאת יהודה שטיינברג, בהוצאת “תושיה”, וַרשה, תרס“ד. וזה תכנם. בספר הראשון: גדליה. – מאי חנוכה? – זיידל השען. – מהעבר הקרוב. – רבי מטיל ויצחק שלום זעירא. – ירוחם פישל הנסתר. – מתוך כעס. – שניהם יצאו בגולה. – בדידות. – גבולין. – בשל כותל מערבי. – במה? – שני המלמדים. – מתוך וידוי. – ליל נדודים. ובספר השני: התם. – עונש ושכר. – הזקן ונכדו. – ואותו הילד היה. – אברהם מאיר הזקן ואלקנה האברך. – עסקי פוליטיקה. – קריאה וזמן. – בלילה ההוא. – ל”ג בעומר. – בליל שני של פסח. – המן מן התורה מנין? – הצדיק מססוב. – שלום עליכם. – הזקן בין נכדיו. – רבי יעקב. – נסיון.

שורה הגוּנה של סיפוּרים וציורים, שבהם אנו רואים את חיי החסידים, חסידים מן המובחר, וחסידים בינונים וגם פּחותים. שטיינברג אינו מהלל, אינו משבח וגם לא יהתל ויעקוץ. הוא אך מתאר, מתאר את האנשים הללו, מתאר את גופם ורוחם ואת עולמם; והוא מכיר את היהדות הזאת בכללה ובפרטיה, בגבוליה ובתאיה, מכיר ביותר חשבונה של עולמה.

“טובה גדולה עשה הקדוש־ברוך־הוּא עם כל בריותיו, שנתן להן את החיים; ועוד חיבה יתירה הראה לעם ישראל שלו, שעמד וציוה להם גם תרי”ג מצוות, בכדי שיזכה אותם בשכר טוב, כאילו לא היינו מקיימים את המצוות, כאילו לא היינו מניחים תפילין ולא היינו מתפּללים, ולא היינו שומרים את השבת בלי ציווי! כלום יש תענוג בעולם יותר גדול מקיום המצוות, ממרור בפסח, מתענית יום־הכיפּוּרים, מתורה ותפילה וכדומה. אומרים, שהרשעים הם בעלי־תאוה, רחמנא ליצלן; ואולם הוא, גדליה, נושא הסיפור ונושא כל המחשבות הללו, אינו יכול להבין, אם באמת בעלי־תאוה הם, איך זה יכולים הם לעצור בנפשותיהם, שלא לקיים את המצוות הטובות, הנעימות, המשמחות את הלב ומרחיבות דעתו של אדם? שוטים הם! שוטים אומללים! לא די שאין להם חלק לעולם הבא, אלא גם מעולם הזה אינם נהנים כל צרכם…"

זהו טיפּוּס החסיד היהודי על קרבו ועל כרעיו. זהו אדם שיצרה אותו היהדות החסידית המעשית בכל תומו ומהלכו. הוא בעצמו, גדליה, אין לו מה להתאונן על חייו; אמנם יש שהוא נאנח בלי כל סיבה קרובה לזה… אבל תוך כדי אנחתו הוא מתבייש מפּני עצמו; ואז הוא גוער בנפשו: “שוטה, מה נאנחת?! נחלי אפרסמון חסרים לך? כתר מלוכה אין לך ?”

ומה חסרים המה יהודים כמותו בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ? ומה חסרים הבנים, שלהם אב שבשמים הדואג כל כך להם וכל כך משגיח עליהם ועל חייהם בהשגחה פּרטית ממש? ביום הראשון והשני בשבוע הרי מקבל היהודי נחת־רוח עוד מתענוגה של שבת שעברה; מיום החמישי ואילך כבר הוא חש קרבת השבת הבאה. נשארו עוד שני ימים של חול בינתים: של חול ממש בלי צל שבת. אבל הרי גם לימים האלה תורה וּמצוות, תפילין ותפילה ערב ובוקר וצהרים. הרי מצות־שמע בכל יום והרי ברכות והרי נטילת־ידים, והרי הכוָנות בסידור ובלימוד. מה חסרת ומה עוד יחסר לך, בן־אדם? וכי קמת בבוקר ובירכת ברכת שלא עשני גוי, שלא עשני אשה, שלא עשני עבד; ולאידך, אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה. יציץ אלהים יתברך מחרכי הפּרגוד על כל בני ישראל בכל אתר ואתר, איך הם מתקבצים בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ואומרים בקול רם: אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא! והוא, המלך, מנענע להם ראשו. אב גדול זקן מאז ויושב בישיבה ובניו בהאי עלמא מיחדים יחודיו וקושרים לו כתרים.

ומדמו של גדליה, שהוא גוּלת הכותרת של שני הספרים גם יחד, לקח לו המספר מעט־מעט ללוש את הבצק לנפשות האחרות, אשר אך חלקים מהן יתאר. אין כאן שוב חידוש על רוחו של גדליה; לא ידע המחבר להוסיף, ולא עוד אלא גם מקלקל הוא רב, אם חוזר ומערבב בימי התום הללו, תום גמור, את ימי התסיסה של הציוניות, ימי הרצל, “משיח בן יוסף” ו“האַקציות של הקולוניאלבּנק”. – הנה מים קרים נשפּכים על ראשנו, בעת הגוף רותח מרוב חום וחמימות.

יודע היה שטיינברג לתאר גם תאי הנפש לאדם באשר הוא אדם ואינו עוד חסיד; אבל הנה כל זה עשה במין קלוּת ובמין הרגל… הוא ידע לספּר וסגנונו הקל היה עשוי לכך; אבל הוא עשה זה, כאשר יעשה אמן במלאכתו, ואך במלאכתו בלבד…

פְּרִי חָזוֹן / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

א

מַטָּעִים וּסְפִיחִים

כי יפקח נער עברי את עיניו ויבט למרחבי העולם, אמור יאמרו לו: בראשית היה המאמר והאלהים כונן את מוסדי ההויה בדבר־פּיו. הוא אמר ויהי אור. שוב דיבר ויהי רקיע, ונקווּ המים ותהי ארץ ואדמה. אז יברא הוא ומתי־סודו את בני־האדם. ויפוצו אלה לכל עבר, לרדות בעוף ובחיה ולהילחם גם איש ברעהו. נהרג הבל ראש הרועים, אף למך הרג איש לפצעו וילד לחבּורתו. קמו אנשים לוטשי ברזל ונחושת; קמו ראשונים לתופשי כנור ועוגב. הוחל לקרוא בשם ה'; ולאידך החלו רבים לסור מאחרי אדוני. אלהים נטע על כוכב אחד את גן־העדן ומסביבו – תפתה וילדי משחית. בני־האלהים זנו את בנות האדם; ויתעבר אל־שדי ויביא מבול על הארץ יצירת חמדתו להשחיתה. ואת קשתו נתן בענן לזכרון־ברית בינו ובין השרידים, שנותרו לחיות על פּני האדמה ולדעת את שמו. נח הוא ראש לשבטי הארץ; אברהם הוא ראש למוּלים ומשה הוא ראש למחוקקים. הלא מסורה רבה לנו, מבארת ומפרשת היא את כל המעשים והמאורעות ואת כל דברי התורות והמשפּטים שעליהם יחיה בן־האדם. לכל אות בחיים הנה מַנגינה דתית; לכל חזון מפולש ואף בלתי־מפולש עשו סימן והגבלה להכירו ולמשש בו ולבטאו בשם. ולימדו האבות את בניהם את אשר הנחילום הוריהם גם הם. אגדה קבועה לנו לדורות ופרחים נוקשים.

יעקב כהן הדפיס ב“העוגן” קובץ ראשון “משלי קדומים” משלו, לא ככתוב ולא כנאמר… הוא אמנם משתמש בשרידי המקרא, אבל אומר הוא להרים צעיף אחר מחידת־עולמים. לא חג הוא להבריאה, בצאתה מן האבנים; לא קול אדוני על המים, ואף לא חלום גדול מתרומם מעמקי התוהו לקרוא דרור למִקשה הנצח, כי אם ימי דכאון, רגשי יתמות ותמהון גם יחד ממלאים את אדם ואת חוה, את קין והבל ואת כל בני השבט, שאכלו מעץ־הדעת וכרתו גם ענפיו. האדם נושא את האור לו ולכל הקרובים אליו; אבל גם הצל רודף אחריו. ילדות לכהן. קין שלו אוהב לחפּור באדמה ולשבר ענפים וּלידוֹת אבנים בצפּרים המעופפות, – והבל גם הוא מדלג על כל מורד וגיא ונושא נפשו ושולח אותה על פּני מרחקי התכלת מלמעלה ועל פני הכוכבים. ילדוּת להמשורר, ואף זקנה ואימה לו. כי “תחלום חוה אחרי מות בנה ותיקץ ותקום ממשכבה, עוד החלום בין עיניה, ותלך הלוך וגשש, הלוך ותור בעינים כלות בין צללי ברושים אילמים, קופאים בזיו־ירח. אדם הראשון רואה את בניו ואת ניניו ונכדיו שמונה דורות, העובדים את האדמה ושופכים ממשלתם על עץ ואבן; – והוא הולך ומוסיף ללכת, שבילו מתרומם לאט־לאט, ויבוא אל בין ראשי הרים גבוהים, והם פרועים בשמש וענני ערפל שלג, כבדים וקלים בין כתפיהם”. בארץ שויציה מטייל רעוֹ של הנחש הקדמון, והוא מבורך ואינו מקולל. – הוא מודה לאלהים על אשר ברא אותו ו“על אשר נתן בו את החפץ ואת היכולת גם לעבור על דבריו” – אבל – “הוא בוחר טוב” – הוא “בא בסוד־קודש, להיות עומד ומשרת לפני אלהים הוא וזרעו עד עולם”. וכאלה קראנו, לכאורה, שוב גם בספרים…

במשא הראשון של המשלים החדשים האלה דנים “הנצח והרגע” יחד, למי מהם התוקף והחיים? – המשורר אומר להנחיל לנו דברים מעצמו, תמורת מטעי הציבור. הוא השואל, והוא במלאכתו – מלאכת־יחיד לא עלתה לו – הוא גם המשיב… על שפתו הקלושה באלה לא אדבר.

דרך אחרת במשלים קדומים היא למשורר אחר, לרעהו ח. נ. ביאליק, בפרק אחד מספיחיו (“מולדת”, כרך שביעי, חוברת ראשונה). חניכו של ביאליק אוהב את החדר הישן, לומד חומש עם רש"י; והדברים מאירים ושמחים.

הנה אחימן, ששי ותלמי, והנה גמליאל בן פדהצור, אף נחבי וגדי בן סוסי. הנה הזוזים והזמזומים, והנה אלופי אדום וכל גיבורי בראשית. מי נער קרא בספר־הישר או בספר־הפּקודים ולא ידע את כדרלעומר מלך המלכים, בהצותו מלכים אחרים או את עוג מלך הבשן? הולכים הם בני אברהם העברי במדבר עייפים ויגעים; והלז בא לנגדם, עוקר הר גבוה מאד בידו האחת ורוצה להשליכו על גוי כולו. – כמעט רגע ותמו יחד כל בחירי יה; והנה בא משה בן עמרם ויַפל את הענק הזה למדחפות. כה הולך ומספּר לנו נערו של ביאליק, מה שלמד בבית רבו: פסוק אחרי פסוק, ביאור אחרי ביאור; וכל צרורי האגדה משובצים הם במקומם, אף תג אחד לא יחסר. אין כאן חוזה, ישא עיניו הוא אל עברו של שבטו, ואף אין פּה נער לומד בפרחי אביבו דברי זכרונות מספר הברית ונפשו שואפת להד ירחי קדם. אין כאן יוצר אורג שוב כל ניצני קדם ומרוה אותם מרוך נפשו מחדש, כי אם מי שחוזר על משנתו… על יד ימינו של אותו הנער עומד מצד אחד הסבא הפּיקח ומלמד אותו להביט בעיניו הוא; ומצד שני עומד שוב חניכו של הסבא וקורא לו לאמור: הרחב פּיך ונמלאהו! נמלא אותך מן הכתוב ומן הנאמר…

הנער שב מבית רבו לבית אביו והוא נטפּל בדרך לארחות ישמעאלים או דודנים. באחד המקומות ילוו אותו גם הגבעונים. וכה חולפים ימים ושבועות, ימים ושבועות; הוא ונערי השבטים הקדמונים בוקעים מדבר צין וחוצים מדבר פּארן. הרגלים בצקו, השמלות והנעלות בלו. האח, הנה חצצון־תמר. מחצצון־תמר נוסעת מחנה ישראל למתקה, ממתקה לחור־הגדגד ומשם ליטבתה. הלא כן כתוב בפרשת מסעי, והלא כן קרה את אבותינו בלכתם במדבר. – –

“מבצבּצים ועולים – לפני המשורר המקדים – עולים לפניו בערבוביה ובצורה מסורסת דורות ויובלות, עמים וארצות, מעשים ועלילות, שכבר נמחו מספר החיים וזכר בעולם אין להם. בא הוא עם כל הקדמונים בדברים ושותף הוא לחייהם ולמעשיהם”. “לומד הוא סתום מן המפורש, ויותר ממה שכתוב – משלים כוח הדמיון”.

אבל אין כאן השלמה ואף לא סימני תחיה. מטיילים אנו במבוא פּתוח משני עבריו. אין ערב ואין בוקר…

ב

שִׁירַת הַמִּדְבָּר

כשתי עריבות מונחות זו על גבי זו המה שני חלקי דברי ימי התורה. סיפורי הימים מלפני רדת אלהים על הר סיני וסיפורי הימים שלאחר ימי כריתת הברית באש ובהזאַת הדם. הנה מעבר מזה ימי התחוללות אלהים, סיפורי הנחש ובן־האדם, חורבן עולם, התפּלגות שבטי העמים ודברי ימי משפּחת האבות, חיי היחיד בתור אב ופטרון, מצרי בית ואף אהבת נשים המה התוכן. אשה־אשה וצרתה בחייה, סיפור יהודה ותמר אף לא מתמול הוא, כי אם גם מהיום. – רוח אחרת נושבת בימים שלאחר ימי מתן־תורה. עזב העם את ימי המצור והעבדות במצרים וילך לו עם מושיעו בן עמרם בארץ המדבר. ומשה אינו רק מושיע וגואל, כי אם גם מיסר קשה. מתקוממים המה הרבים נגד היחיד, ממרים הם והולכים אחרי שרירות לבם. והיחיד – אומר הוא לתת את הברכה והוּא מקלל ונפשו עליו תאבל. מחוץ למחנה יתקע את אהלו; והעם שוכן באהליו למשפּחותיו, או גם בוכה הוא וקובל על עסקי משפּחותיו… לא תחמוד. לא תשא עיניך. אל תסג גבול. לא תשמע אל מאויי נפשך. ולמעלה בוער השמש ובקרב האדם אש בו תוקד תמיד. אֵל נעלם מדבּר אל עבדו ומשיחו. באוהל המשכן, ראוָה לעינים, מקריבים קרבנות לבני אלים. משרתים כוהנים לבוּשי אפוד; בראש העם עומדים נשיאים; חוגג העם את חגיו גם לעגל ולפעור. אור היום ומרחב, יופי ועוז החיים! חיים במלואם, לא היו כאלה גם בימי שפוט השופטים וגם בימי המלכים, המושלים מבוקר עד הערב ומערב עד הבוקר. כוח במתנים, תעצומות בעורקים, אוכל האדם מפּרי העץ ולא יגורש מן הגן.

אם חולם המשורר שירת החזון והדת, אם לוקח הוא מזרע האגדה ונוטע אילנות, אם ממשיכים הסופרים את דברי ימי המלחמות ומתארים את תעצומות נפשות גיבורי יהודה וישראל, הלא אך עושים יש מיש ומעלים בנין על גבי יסוד. באר תהיה לנחל, הנחל לנהר, וזה מתפּשט ומתרחב והיה לענף הים. אחרת היא, אם נכה באבנים ונוציא מים, אם גם בשדה החוקים והמשפּטים נחפּור ונגלה את רגבי הזמרה הצפוּנים בהם, אם בדור המדבר נשמע את התרועה לתאות נפשנו, אם שם נקים לנו משכן חדש לבת־שירה חדשה, לא ידענו אותה עד כה.

לספרות החדשה האחרונה נפלה בשעת חירות מנה זו לנחלה, ודויד פרישמן הוא הנותן. הוא קיים אותו נדר.

פסע יוצר שורת המעשיות הביבליות גם על הביבליה בעצמה בתור ספר דת ויפח באף בני עבר שחיו אז ויקימם על רגליהם. כמוץ הם דברי נביאים ואין שומע לדברי התוכחות והיעודים. לאדם קומה, יונק הוא מאור השמש והוא עובד את השמש, חום ושיח לכל חי, רוחב ופישוט.

ומצא המסַפּר את הפּתוֹס לחיים בלי מעצור ולתוּגה הכבירה של נפשות נפתחות כמעיינות וגם הן נאספות.

לא קול אלהים מתהלך, כי אם קול האדם. הסער שבלב ממלא את חלל העולם. חול בוער, מתאדמת כל עין וכל שׂער שבראש מתקשה. כי יבוא גבר אל אשה, כי יתאו החי תאוה, היה יהיה ככוכב עולה מן נהר די־נור וכמו לויתן עוזב את מעונו. חרדת האהבה לא ידעה מחוקק וחוזה, כי אם בני השבטים החונים לצבאותם ולדגליהם…

כי ישוב יהודה אל נוהו וישראל ישוב אל אדמתו, יפשוט עקמומית לבו, ישליך מעליו אדרתו, וירד אל הירדן לטהר את בשרו, ועלה יעלה והוא נער, אין לו תורה ולא חוּקים ולא מצבות, אף לא קברי מחשבה. וכי יספּר איש לרעהו איזה מאורע, אשה תשיח באזני רעותה או בתה על הימים שעברו ועל שנות־קדם – לא מימי עזרא וירמיה יספּרו, אף לא מימי דויד ויהושע, כי אם מימי המדבר וכל החירות והעוז שבחיי המדבר. סיפורי המדבר המה סיפורי העתיד. תהי אחריתי כמוהם!

ג

אוֹרוֹת

מספרים, שפּעם ביקר משורר צעיר סופר אחד ידוע ופתי. שאל הסופר את המשורר, אם כבר קרא את הומירוס? ולא ידע הלז לענותו. קפץ השואל מכסאו ויקרא לרעיתו היושבת בחדר השני לאמור: “בואי הנה, יונתי תמתי, וראית מין חית־אדם, שלשיר שירים תנסה ושירי הומירוס עוד זרים לה”.

ואני אודה ולא אבוש, כי עד היום את קולו של הומירוס רק מעט הקשבתי. שפת יוָנית לא לימדוני בבית אבי; ויד המעתיקים בשפת לועז אשר אדע לא הספּיקה למשכני בחבלי שירה רוממה זו. אילו אבדה התורה, אפשר היה להקשיב הדה מתרגומו של לוּתר; אבל מתרגם להומירוס כלוּתר עוד לא קם. ומי שאינו עושה שקר בנפשו יודה, כי לולא היה מקוּבל ומסור, שהומירוס הוא ראש המשוררים וכי חובת כל משכיל היא לקרוא בו, לא מצאוהו בדרך אשר כבשו לו מעתיקיו. – –

באוסף־שירים משירי אהרן בן זאב קמינקא, שירים מצוינים במינם, שיצאו לאור בפאריז בשנת תרמ“ח, הופיע הפּרק “נקמת אכילס” מאיליאס כ”א בתרגום עברי. ואני קראתי בו ימים רבים בלב הומה וגם מפחד. – אם מצא מין את מינו ובזרועות האהבה יבקשו להם זכר ונקבה מפלט מנשית התהום, אז יער שוקט לא ינוח. ואיך יסער הסער, אם אריה יקרב אל זאבה ונמר ילין במאורת דובה. התנגשות הכוחות! ענק מבני־יפת ירעם בקול בני עבר! אדם הראשון מבקש לו כסות למערומיו; והעלים, שהוא תופר לו מהם חגורה, גם כן מתנועעים, חיים הם ומבקשים את תפקידם. או משל אחר: בן־אדם חוגר חגורה לבשרו מנחש עקלתון, לזה עינים ולזה עינים, זה צועק וזה לוחש…

לדויד פרישמן עלתה לתת ב“התקופה” ספר א' את השיר הראשון מספר איליאס של הומירוס בזיווּג אחדוּתי, רק מפליא את לבנו. אין הומירוס מדבּר בכאן בשפת החוזים לפנינו, כי אם חוזה לא ידענו אותו עד כה, חודר אל המחנה העברי או קם מן הקברים. על יד השירה היחידה במינה בתנ"ך, שירת איוב, שירה שמעולם לא היה אומרה משה ואף לא אחד מלהקת בני־הנביאים, יש לנו בתרגום אותו פרק מהומירוס נסיון רב ממטע שירת אחד מבני השבטים הקדמונים בעברית. העברי מאחרי ימי השופטים ואילך יתרגש לכל חזון ולכל מראה, הוא “כותב בדמו” ואוכל את בשרו; להיוָני מין תום ומנוחה, גם כוח הפּירוט, לא נדע כאלה אך קציהם.

הומירוס בעברית לא רק מרחיב את החוּג הצר היהודי ומחדש את הרוח, כי אם גם פּותח פּתח להבנת שירה קדמונית שלנו… רגילים אנו, למשל, לערוך ספר ויקרא אך כספר פּרי הכוהנים, ספר מלא תורות, חוּקים ומשפּטים. ואחרי שידענו מתורת הנביאים, כי לא חפץ ה' בזבחים ובעולות, לא נשהה עוד כראוי ברשימות מעשי הקרבנות וכל דברי זריקת הדמים, לאות בין בני ישראל ובין יושב בשמים. והנה פּתאום יתגלה לנו לאורו של היוָני הוד שירת ויקרא בכל תקפה ועוזה. לא רק כוהן ובן־לוי לפנינו, כוהן מַרשם לנו דיני קרבן ומזבח ומפרט את ההלכות והמנהגים אז, כי אם איש משורר, חוזה בעין בהירה את התהלוכות באוהל־מועד ומתאר לנו אלה בשרד נאמן, בשרד כמעט לא נדעהו ביד עברי אחר.

לאור נוגה של שלוש שורות בשירי הומירוס מעתירת הזקן אל אלהיו: “אֵלי שמעני! אם־היכל בניתי לך לתפארה ואם־הביאותי אִשֶה לריח ניחוח פּדר כרעים לעז או לפר – שמעני הפּעם” – אנו רואים שרידנו אנו בעין אחרת מאשר היה עד כה. – אותו האדם העברי, הבא להקריב קרבן לה' מן הבקר או מן הצאן; ובא משרת המזבח וסמך ידו על הקרבן ושחט את החי במאכלת לפני ה' וזרק את דמו; והפשיט אחר זה את עור הנשחט ונתח את הגוּף לנתחיו, ובאו בני אהרן האחרים וערכו את הנתחים, את הראש ואת הפּדר, על העצים אשר על האש; ואִשוֹ של אלהים מתלקחת, אוכלת בחמדה כל נתח ונתח. עולה היא, אִשֶה ריח ניחוח לה'! והקורא עומד ורואה בתום כל המעשים האלו בירחי־קדם. ידו של המשורר עוקרת את מחיצת הדורות. – אנו בני־שם מתפּללים גם אנו לפני אַפּוֹלוֹ בן ליטו יפה התלתלים; בכל ניגודי הנביאים שנטעו בלבנו אנו עומדים רק שעל מפתח אוהל־מועד שבחזון ספר החומש ומביאים קרבן מנחה לאלהי המזבח…

ד

עֵין־דּוֹר

בכתבי־הקודש יורדים מלאכים עלי־אדמות ועולים. גם אֵל אלהים צבאות אוכל עם עבדו אשר בחר בו לחם, וילך מעליו כאשר כילה לדבּר אתו, כל זה נעשה גם בעצם היום. פּעם ישׂוֹר אדם אל מלאך ויוכל לו ופעם יירא פּן מות ימות אם אלהים ראה. בברית בין־הבתרים כבר מתגוששים שני עולמות יחד, מטה ומעלה, ואך בתרדמה ועלטה באים מזה אל זה. במעמד הר־חורב – ההר עשן והנה קולות וברקים. כי אל שדי עובר לפני החוזה התשבי, יוצאת לפניו רוח גדולה וחזקה, מפרקת הרים ומשברת סלעים. ראה ישעיהו את האדון יושב על כסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל. וכי היתה יד ה' על יחזקאל בן־בוזי, הנה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב. לוקח אלהים את חנוך ספרא רבה אליו. אליה עולה ברכב אש וסוסי־אש השמימה. – אבל אדם כי ימות, ישאר טמון באוהל קברו; לא המתים ידברו ויאזינו, אחרי אופל המות אין אור.

משה מת ולא קם ולא חיה ולא נראה לבני־אדם. לא קמו הצדיקים נח, דניאל ואיוב, לא קם הושע אחרי מותו ולא קם עמוס. רק בבקעת־דורא היה יהיה המראה הגדול, כי תקרבנה עצמות יבשות עצם אל עצם ויקרם עליהן עור ותבוא בהן הרוח. גם שלום בן־תקוה, שנגעו עצמותיו בעצמות אלישע, קם, לפי האגדה, וחיה.

התפּלש העולם וניתק ממקומו. צירים אחזו את הבריאה ותחולל חדשות. ניעור מת משנתו והוא מדבר וּמוכיח בזעם לשונו. בעלת־אוב, שהיתה לפי האגדה אמו של אבנר בן נר, העלתה את הרואה שמת ויספדו לו כל העם ונקבר ברמה; והוא המת עוטה מעיל כבחייו. וידע שאול אביר ישראל, כי שמואל הוא, ויקוד אפּים ארצה וישחתו.

בבואו מן השדה התנשא גיבור זה בשמעו חרפּת עיר, להיות גואל לבני השבטים וילחם בכל אויביהם מסביב. והנה קם לו שטן בשמואל הרואה, אמר הלֵוי לקרוע את מלכוּת ישראל מעליו ולתתה לחתנו, אשר קנא יקנא בו. ניחר בו גם יהונתן בנו ויתחבר עם בן ישי. אין שלום בביתו! ריב־דמים לו גם עם בני הכוהנים. רוח רעה מבעתת את שאול. מי שלבו היה עשוי לבלי חת – נפחד ונרעש ממחנה פּלשתים ומהמונם. בצר לו יפנה אל אֵל קנא, אשר השליכהו מעל פּניו; והוא לא יענהו גם בחלומות גם באורים גם בנביאים. גדרו את הדרך בעדו וילחצוהו. אין מבוא ואין דרך…

ויתחפּש הנשיא הנזוף וילך הוא ושני אנשים עמו לילה לבית אשה בעלת־אוב, שנלחם עמה ועם בני־משפּחתה להכחידם, ויצו עליה לקסום לו קסם ולהעלות את שׂטנו. והלז, כי עלה מני שאוֹל, מדבּר רתת באזניו וינבא לו את אשר יהיה עמו יום מחר. – נביא אל־קנא הוא ולא ידע סלוח… חרדת־מות והכנעת שופט ומלך תמלא את פּני כל הככר. מפר ה' ברית עם מי שהיה עמו וכורת ברית חדשה עם רועה אחר. תוגת גיבור, עוד עולה על זו של שמשון, מבצבצת מבין גליונות הספר.

הנה במחזה של עליית שמואל אחרי מותו גם נבנה הגשר להתגלות ישוע בכפר עמאוס ולקחתו מן הלחם לעיני השנים. – סיפורי־עוז מתגלגלים גלגולי מחילות ונוצצים ועולים אחרי דורות רבים בתור סיפורי־דת עם כל הפּחד המיוחד שבסיפורים כמו אלה.

שאול טשרניחובסקי, אחד מהמשוררים העומדים בשורה, ערך לנו בּלדה זמרית בת שתים־שתים שורות מחזון עין־דור, בלדה לא נכתבה בימי “המאספים” ואף לא בימי “בכורי העתים”, כי אם בימינו אלה ונדפסה בקובץ־שיריו, שראה אור באודיסה.

בחשכת הליל בלי קשת ושֶלח, על סוס קל עין־דורה בא שאול המלך. “אַת בעלת האוב?” “כן, אדוני, הנני”. “נא קסמי באוב, צל הרואה הראיני”. זוכר המלך את גבע ועלומיו, ותמונות מרהיבות עיניו תחזינה. ועצבת נוראה סגור לבו לחצה, וכמו שפעת דמעה אל גרונו פרצה. ופתאום וירעם קול חזק – האיר הבזק: “אנכי הרואה למלך משחך, ממחילות רקבון על מה הרגזתני?” “מדוע”, ישיב שאול גם הוא, “מאחר הצאן לקחתני, ולנגיד על עמך כיום זה שמתני?” “איש האלהים!” – יוסיף המלך – “מה אֵל יענני? מה אעשה? ענני”. “על מריך – עונה הרואה – על מריך, גאון לבך אלהים יזעמך, מחר אתה עמי, גם אתה, גם עמך”. ו“באשמורת הבוקר, בלי קשת ושלח, על סוס קל המחנה שב שאול המלך. פּניו חורוּ, אך בלבו אין מורא ובעיניו מתנוצצות היאוש הנורא”.

תם החזון, תמה הבּלדה. אם על יד כתבי־הקודש גם שירות עבריות לביירון השפּיעו עליה, לא אדע. גם שירת שאול של ביירון אינה ניצבת על מרומי הפסגה.

ה

קִינוֹת וּמְגִלַּת עָם

בבית־דפוס של ח. נ. ביאליק וש. בּוֹרישקין יצאה לאור בשנה לא־מסוּמנה מאת המשורר ביאליק אגדה חזיונית מימי החורבן נקוּבה בשם “מגילת האש”, והיא תוצאה מקובץ שיריו.

יש לנו באוצרנו מימי החורבן מגילת קינות של ירמיהו הנביא, החוזה והמקונן, ומהרבה דורות מאוחרים – אגדות מורי התלמוד ודרשניו. זה לעומת זה! הנה קינת חוזה נשׂגב, בוכה וּמילל על שבר בת־עמו בשטף הלשון ובכל כובד הלשון. והנה חסידים מבני־התורה יושבים על משואת חרבות יהודה וּמסַפּרים בקיצור נמרץ לדורות הבאים מעשים מימי החורבן והדמים, מעשים נוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום. גלתה יהודה מעוני. – דרכי ציון אבלות. – ידו פרש צר על כל מחמדיה. – ממרום שלח אֵל זועם אש בעצמות עמו. – סלה כל אביריו. – בּלע אדוני ולא חמל. – הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי. – איכה ישבה בדד. – איכה יעיב באפּו אדוני את בת ציון. – איכה יועם זהב. – זכור ה' מה היה לנו. על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו… וה' לא לשוא כילה את חמתו. הלא רבה חטאת נביאי ירושלים. הלא גדל עוון כוהניה. “נעו עיורים בחוצות, נגואלו בדם. אֵל קנא לא יאבה סלוח, בעת קדוח יקדח אפו”…

יורד המסך והוא עולה. בית־האלהים, שבנהו שלמה בן דויד ושנחרב ביד צר, הוקם על ידי שבי יהודה, ושוב הוא נחרב על ידי בני החיה הרביעית, ועדיין לא נבנה. – מעשה שבא אחד מרבי המדרש למקום מגרש בית־המקדש וירא את הבית חרב עד המסד והכל דומם מסביב. זעק בקול מר ואמר: ריבון העולמים! החרבת את עירך, שרפת את היכלך – והנך שלו ושקט! מיד נתנמנם אותו חסיד וירא והנה אל אלהי ישראל עומד בהספּד ומלאכי השרת מספּידין עמו; וכוּלם קוראים ואומרים: הוי, אמנה ירושלים! – שוב בא מורה אחד למקום־המקדש, וירא את הבית חרב ונתוץ ואך כותל אחד על תלו עומד. שאל המורה: מה טיבו של כותל זה? מיד ניגש אליו איש שׂיבה אחד ואזוֹר עור אזוּר במתניו ויאמר אליו: אני אראך! נטל טבעת אחת ונעצה בכותל; והיתה הטבעת ההיא הולכת ובאה ממטה למעלה וממעלה למטה. הציץ המורה וירא אֵל עמו שוחה וזוקף ועומד וּמילל, שוחה וזוקף ועומד וּמילל… ויפּול על פּניו ויבך גם הוא.

שם המורה הראשון היה רבי צדוק, שמו של השני רבי נתן. גם לזה ולזה אני כורע ברך.

מאיזה מקור שאב משורר המגילה החדשה את אגדת החורבן שלו? מי ומי כתב בנפשו אגדות־האש? “חתת אלהים על ההרים הרחוקים וחיל אחז את צורי המדבר הזועפים”. “אֵל נקמות, הוא בכבודו ובעצמו, שלֵו ונורא יושב על כסא אש בלב ים הלהבה, מעטהו שלהבת ארגמן והדום רגליו גחלים בוערות. כתרוהו דהרות אשים, מחול אכזרי קודח סביבו, על ראשו להבה. – הוא מרחיב להבות במבט עיניו ומעמיק מדורות בניד עפעפיו. הבו לה‘, דוהרים דולקים! הבוּ לה’ מחול־להט ואש!”

לא בפרקי היכלות של בעלי־המסתורין אנו עומדים, כי אם במגילת האש של ימי החורבן, כתובה בידי אחד ממשוררי הזמן. אין לפנינו אנחה חרישית אחת, כי אם המון אנחות ונאקות, צעקות וזעקות. שופך עלינו המשורר את כל ים הלשון וכל משברי התוּגה שבכתב. – לא תמוּנה אחת אנו רואים, כי אם ריבוּי של תמוּנות מתפּרצות מכל עבר, כל אחת חזקה מרעותה וכל אחת מחרבת בשטף שפתה את רעותה. לא משורר ורואה פּה לפנינו, כי אם פּייטן מתלהב משאון לשונו ואיש מליץ – אמנם מליץ נשגב.

לא עלתה בידי ביאליק לתאר לנו את צרת הגוי וחורבן בית־עולמים. אין כאן תוגת הרבים ולא תוּגת אל־ברית ותוּגת שבטי עמו, אף לא תהום נפש ושממון־נצח. לא נאמין בזה, שעומד בוש ומחריש כל העולם ביגונו הגדול! לא נאמין – גם ליגון היחיד.

ו

שִׁירָה וְתוֹלָדָה

בימי־הביניים, בעת שהגוי הישראלי עמד על מפתן ימי־דמים חדשים, ומכל עבר החלו להתפּרץ גירושים ועינויים וּשחיטות לא־נושנות, ראו רבים מאנשי מעשה בחזון: איך מתים וּנשמות מעולם־האמת בוכים וּמיללים ברחובות וּבשוָקים על עקת העם הבאה. גם בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ישבו עטוּפים על יד ארון־הקודש עוללים גוועים באִבּם וידיהם על ראשם, והם בוכים וּמיללים לפני קונם. כל לב מתרגז, כל עין תדמע, כל נפש שוקעת ביגון נורא. ומבחוץ עומד האויב מזוין בחנית או במאכלת. עוד רגע והוא חודר בזעם לבית־האלהים ונועץ את חץ המות בהרואים והנראים יחד… נפשות מתות נחנקות בחזקה עוד הפּעם. ואלהי ישראל לא ירחם!

יעקב כהן הנזכר כתב בקובץ השני ממאספו “העוגן” סימפוניה דרמתית בת עלילה אחת בשם “הקדושים”. לא מהימים ההם עלילה זו, כי אם מהזמן הזה. חללי יום־פרעות בהווה הן הנפשות הפּועלות: איש סוחר, קצב, מלמד לנערים, שמש זקן, תלמיד בית־ספר, בלשונו – סטודנט, נערה אחת, רחל אמנו, בת־קול ממש ומקהלות מלאכים. – בדרך עקלקלה, מסתעפת ועולה במרומי צורים, צועדים המתים בעינים סגוּרות והמה שחים, שחים איש את רעהו. – הסוחר המת שואל את המלמד הנרצח: “מי זה אתה?” והלז אומר: “לא ידעתי”. שוב קורא הסוחר: “לא ארץ ולא שמים אינו? אי העולם כולו?” הקצב לא יחוש בשרו, והמלמד הנה שואל לפי תומו: החיים אנו?" וקול יוצא מביניהם: “מתים אנו!” עייפים המה המתים, עייפים מאד, והם שוקעים לתוך עייפותם. תרדמת־מות מכסה את כל ההר. ואם צללים מתנועעים, אינם רק אלה מהיום, כי אם מעט מאלה שמתמול, מתמול הארוך גם ארוך. לוּ אני המשורר של אותה עלילה הייתי, כי אז לא קראתי לרחל, אֵם שני השבטים, לבוא לספוד לעולליה. אבל בדמיונו הוא נגלתה עטופה לבנים, יורדת מבין הסלעים, אור ירח בוקע את האופל הדומם – נשפּך עליה; והיא קוראת: “קול שבר יגיעני. יתומי נעלבים… היש עוד סבלי אם כסבלי אני?!” מתבוננת היא בהמתים ושוב היא קוראת: “חדש הוא הפּצע. – מי זה יעיז להפריע את השעה?” – התאמינו כי כך רחל מבכה על בניה? האם עין בעין ראה אותה המשורר צועדת על נקיקי הסלעים, ואחר־כך שבה ועלתה לאִטה מזה?

הברקה! המתים מזדעזעים! השמש הזקן יושב על אבן וראשו צונח על חזהו. קמים הישנים או הרצוּצים ומספרים אחד־אחד את אשר קרהו. לזה בפטיש רצצו רקתו; לזה פסקו חיתו באגרוף סתם, ניקרו את עיניו בעודנו בחיים במסמרות. מדוע רצחו אותם נפש? מדוע התעללו בנשיהם? ומדוע רמסו ושלחו יד בגוילי התורה? “הה, אלי, מדוע יסרתני ככה? כל הפּורעניות האלה למה? כל זה הדם, הדם השפוּך חינם – וכל העלבון, מר ממות, למה?” כל המתים, חוץ מהנערה הפּלאית, קוראים: “הוי, למה? למה?” ובת־קול ממרומים אף היא משיבה לתמהון המתים: “קדושים אתם !”

הביטו ושמעו: המתים מדברים ואף שומעים. אילמי־נצח פּתחו את פּיהם, ואשר לא יגיד מי בשפת החיים – הנה המתים יגידוה, האומנם, האם גם יגידו לנו כאלה? – האם יודעים הם את הפּתרון? – – –

אם כהן קדם לריינהולד גֶהרינג, משורר המתים, או הושפע מזה האחרון, לא אדע.

וידוי פּשוּט גם פּשוט נתן לנו ש. דובנוב ב“התקופה”, ספר ראשון, “וידוי של אחד מרבים”. נשרף הגוף בכל מדורי הגיהנום של “תחום המושב” ונשרפה גם הנשמה בלהבת מלחמת העמים, מלחמה אף את ראשיתה ואת אחריתה לנו לא נדע. חותכים עם לגזרים, ושוב הגזרים מתאחדים ונלחמים מלחמת החירות והדם ושותים את קובעת כוס התרעלה, עד אשר תשתרבב הלשון והבטן נפתחת ויצאו בני־המעים ויצעקו גם הם בקול מר צורח.

ראיתם יחידים בני אב אחד וּבלי שותף קיים… אך שבועות והבטחות נחלו אבותינו מאל חוגר עוז להוריד גויים ולהקים ממלכות: אנו נודדים בכל אפסי ארץ, נרצצים ונאנחים. נשתה יין, לא מסכו אותו לנו; נאכל לחם, לא הוצאנו אותו. ברכה בפינו על כל מתן מידי זר; והקללה סובבת אותנו, סובבת ומקפת אותנו בכל ארץ ובכל מדינה ממדינות העמים.

“רוסיה לחמה עם יהודיה זה חמש ושלושים שנה”. וההיסטוריון דובנוב יודע, כי הצרות מתחילות עוד הרבה קודם לזה… וכי לא אך ארץ זו בלבד הכתה אותנו על ראשנו מכה אנושה.

אילו לשיר ידע דובנוב, כי אז לא היה נצרך לכתבי־ערכאות ותעודות שונות, ואף לא ל“עדי־ראיה”…

שִׁירָה וּפְרוֹזָה / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

א

הנה בשני ספרי־הברית שני דברי־חזון מצוינים מאפילים על פּרי התורה ואִמרות הבּישׂור, הלא המה חזון דניאל איש־חמודות וחזון יוחנן. ניתנה התורה כדי להדריך את האדם במעגלי הטוב והישר. ניבאו הנביאים גם הם להרים את רוח האדם וליסרו על משובת־לבו, מזמרים בני התהילות, ממַשל המשיח בכתבי־הבּישׂור וגם מוכיח. יש עצם מוגבל לכל נושא ורצון מיוחד לכל משא. יש שובר לכל דבר וציור ותמונה לכל מאורע. והרי זרע והרי אוכל, הרי לקיחה והרי נתינה. אחרת היא אם מן האופל לא רק יצא האור, כי אם הוא גם מולידו ומחוללו; אחרת – אם גלמים לפנינו ולהם עיני ברקים; אם יפתח התנין את לועו ויקיא מבטנו עולם אחרי עולם. הַמְלֵך ימליך הטוב את הרע המוחלט ותמלא הארץ זרע נחשים ועקרבים. והם האֵלים, להם הכוח והגבורה, להם המעוף והשובבות ולהם השאגה! בדברי־חזון הנקוּבים לעיל ונושאי אמרתם לא זה בלבד שנראה עולמות בנויים במרחבי הדמיון, וגם לא רק זה שאנו מטפּסים מדרגה לדרגה ועולים לעילא, אלא שחוזר המעלה להיות מטה וחוזר השפל להתרומם. אין רוחות, משתרבב הגֵו, יד ביד נוגעת; דוחק הלילה את היום, וחזר העולם וניער ביוצרו, וחזר היוצר ונבלע בבן־האדם, “הוסר התמיד”, ישוטטו רבים. בוא יבוא הרעב והצמא, הישן והעֵר, כד כד בידי העשיר והעני. יוסיף החומס לחמוס והטמא להיטמא, יתגעש הטהור ויחטא אף הקדוש. יתחבר אלף ותו, ושוב ינתק הכל ויחובר הכל. אני ואפסי עוד.

לא קשה־עורף הוא שניאור בשיריו הליריים, אף לא עז־פּנים ואף לא נביא, צדקתו היא עוונו. לא זה הוא רב־כוח, הבוקע אבן וטוחן צור ברגליו, כי אם מי שרגבי אדמה יהיו למוצקים בידו ואף עפר תחוח לא יישן אצלו שנת המות. אין חוקה לנפש ואין תורה ואין פדות ואין נחלה ואין חירות וקדמות; אבל יש פּה ממלל ולב מכיל וממצה. הפּתרון רק מאכל רש הוא; עינו של המשורר לא תשבע ואף לא תסתמא.

יש דבר מחויב ויש דבר שכולו הוא מופת. לנו נוסח תורה, נוסח נביאים ודברי חכמים; לנו בעלי התהילות והתפילות, משוררי החרוז ויוצרי הפּזמון. ואחריהם – הנה השיבה לימי המקרא ולרוח הזמרי המקראי. מנפתלי הירץ וייזל לאדם הכוהן ובנו הדרך סלוּלה. נדע את הנתיב לשירי מהללאל ויהל“ל, לדוליצקי, ק. שפּירא, ליששכר בֶּר הורויץ ולמַנֶה, ואף נמצא את הגבעה לעלות ליל”ג וממנה לביאליק. לכל אופי של יצירה הנה פנים ואחור. נכנסים אנו לגני־פרחים ולפנינו שושני־חמד מרהיבי־עין. שדות זרועים לפנינו נושאי פרי למכביר; ולאידך, בבקעי האדמה טומנים את הלחם, לאמור: הוצא לנו דגן. הגשם מרוה את האדמה וגם מן הבורות חפרו אותם נמשכים המים להשקות. יֵצא המזמר לפעלו ולעבודתו, תוקע בחליל או בחצוצרה, עוברי דרך לא יתמהו ולא ילפתו ארחותם. שניאור לא מנפשו יָחוד לנו, כי אם יעמיד את נפשו, יצא למערכת חיים להכריז ולהכות ויהלום כהולם פעם. סוער הרוח והאדם לא ילמד בינה, לא יתנער ולא יכוף אזנו. אין סודות לפייטן ואין כיסוי לו. מורד הוא במסורה לא ידעה. קנין אבות לו למשחק. ארור הנימוס וכבליו!

יש חרוז ביטוי לנפש ויש שהוא מתנה לנפש. קול מוליד קול וקול יוצא מקול. מדלג הקורא בהרים ולא יביט ימין ושמאל. לא הוזה הוא המשורר הלירי ואינו מבקש חסד. נותן הוא לכם מלוא חפניו ומקבל את המס וגובה את המס. “הנשמה לאלהים היא והגויה לעזאזל”. אש אוכלת אש וצמאה לאש. יבער הלב ויתמוגג. שוטה הוא זה שאינו נדיב, ושוטה גם זה שאוכל משלו. כל מתמכר לאמת הוא משקר.

על הפּואימות, שגובה להן ואין אותו העוז להן, עוד יש לדבר.

ב

בשירים של יעקב כהן, הוצאת “העולם” בהשתתפוּת “יבנה”, ניקדתי לי את השורות האלה: “ואנכי אדם בודד, בסערות־עולם ובזיק אלהים אשר בי, על אי הפּליטה, עם ספקות נפשי, מושלך בים התוהו הגדול…” וכהן אינו אדם בודד בן התוּגה כי אם משורר בן הטבע, איש קדמה אזנו לפיו, איש מקשיב אל המית תבל, ושפתו היא אך המולה אחת זמרתית גדולה וגם חדשה. לוּ כתב את שיריו בשפת עם לועז, כי אז אולי לא שמתי לו לב; ואולי גם לא עצר כוחו אז להרעיש ולרנן באותה מידה, אשר נתנה לו לשון העברים. אבל הוא לא אך קיבל מן האוצר השמור: שפתו השירית גם יצירה היא, יצירה שלה סמל ודמות. לא “נגונות גנוזים במקדשי לבבו הן חתומים”, “אוזן זר עד עולם לא תשמעם”. אדרבה, אנו שומעים אותם. – “יש ניעור פּתאום הארי וינער גאון רעמתו, בכלובו פסע אחת הנה ואחת הנה – וּפתאום ינהם נהמה גדולה אל המרחקים… קשים, קשים הם החיים גם לעוף קל־הכנפים; ולאדם, לברוך־עליון, קשים המה שבעתים”.

מצוין בשירי כהן הוא לא השיר על ה“בריונים”, שאליהם ישׂא את נפשו, כי אם “פּילטוס”, השיר על־אודות “זה ההר היהיר, רחב־הכתפים וקשה־המצח. זה ההר שׂגא ישׂגא הודו והוא נורא ונהדר כאחד. וגדול ונערץ שמו בפי בני העמק. הלא שמו נקרא על שם נציב יהודה, בימיו נתפס ישו למלכות – והוא שמסרהו לקהל זועם, הרגיז הדם הנקי השפוך את משכב העריץ, חלתה נפשו מנוחם ויבקש מפלט בהרים, בין כפים קשים ואילמים, לשכך מבוכת לבו, עלה על ראש זה ההר; על ראש ההר, שם מצא יאור קטן, שוקט למימיו. אל מי היאור הטיל גופו הרצוץ וטבע בחטאו. – לילה בשנה ורוח המת בקברו יתחבט, ידדה על קדקוד ההר ועל חומת אבניו יטלטל. – גם היהודי הנצחי הנודד, פּרוע שׂער וזקן וסבל הנצח על שכמו, זה שיטעם טעם כל מיתה שבעולם ומות לא ימות; זה הנרדף, נענה מכל, יתע ללא בית וללא ארץ־מולדת ומנוחה לא ימצא, אך על הר זה פילטוס עליו ינפש, ושוב ישב על ראש ההר, נשען על מקלו ושאף רוח לרוָחה ולבבו נפתח לבכי ולזעקה”. כה מספּרים זקני העמק ודור לדור מוסר שמוּעות מבהילות על רוחות בני האבדון. בחגוי הצור שם קינן; דור לדור יספּר באמונת אומן את האגדות על־דבר הר פּלאי ושנים גיבוריו, מעבר מזה ומעבר מזה…

על ראש פּילטוס, קרוב לשמש ולשחקים, עמדו גם רגלי המשורר, שלבו נתון אל הנודד הנצחי, ותיאר ביתר עוז את פּונטיוס פּילטוס; נזכר במסורה המתהלכת מטה בעמק, וצחקה נפשו בקול רב עליהם ועל חלומותם… רגע ונפסק הצחוק, ועלבון גדול ונושן לחץ הלב כבצבת…

ג

בעולם אחר אנו נמצאים בקראנו את שירו של ד. פרישמן “מפיסטופל” ב“התקופה” ספר א'. “לא שתי נשמות שוכנות בו בהמשורר, בסתר לבו. רב לו, לוּ ידע אל־נכון, כי יש אחת! רק עייף, עייף הוא עד לזעוה”. פרישמן איננו פויסט, אך בן לדורו הוא, איננו דורש באשר מופלא, איננו חוקר באשר סתום, לא יזנה אחרי אבן עקרה; ואשר לא יחָקר – ישט ויעבור מנו. לא כובד־נשימה להמשורר הזה, לא משהו מן התגברות ואף לא גאות בו. במין קלות נעימה יעביר לפנינו חייו. “בלבו חושך, חושך, חושך, ולעומת פּניו ספרים, ספרים, ספרים”. מפיסטו בא, דופק על הדלת ורוצה לקנות בכסף מלא נשמת אדם. המשורר עומד ותוהה ומשיב בלעג מר: נשמה שואל זה מעִמדי? אי אקח לו נשמה? אי יש לבן דורי עוד נשמה? ופתאום ויאלם. מת הלעג על שפתיו, ישקע בימים של מחשבות. זכרון קדומים עתיק מטושטש מאד וכהה נתוק מן המחשך ובעמל יתפשנו. על מצע דשא רחב עומד ילד קטן, בן ארבע או בן חמש, וגומר וגומר וגומר. “האומנם – שואל הוא – ההיתה זאת הנשמה?”

ועוד גם פּעם שניה יזכור: תנו רבנן. ורבבות אבקות שמש, עמוד גרגרי זהב, כרותות טורי אורים ממפלי עולם נפלא, יורד בעד החלון ושוכן על הגמרא, וגומר. והנה התנפּלה על המשורר הנערה בת הרב ונשקתו בעוז, ונשקתו שוב, ואחר ברחה ותנס, ואחר נעלמה ואינה. והנשיקה על הלחי בוערת, בוערת על לחי של כל אחד מאתנו… זאת, אך זאת היא הנשמה, שאת שמה שמענו בראשונה בחדר ובחוץ, נשמה חיה וקיימה עוד מלפני אלף שנים ויותר, והיתה כמדומה, אף בימי יעקב ורחל…

ועוד לנו גם שלישיה: היה עלם תמים, והאמין העלם ובטח ולא חדל רגע מהאמין. וידבר העלם על אדם ולב בו. וידבר על קיץ ועל שמש אשר לא תשקע. – ופתאום והנה נחש בגלילי טבעותיו התעגל על לבו מסביב, התעקף התפּתל ויפרש. ותמת המלה על שפתיו – והוא חי. מתה בקרבו הנשמה – והוא חי; חי ושמח ומצטער, פּושט חלוק ולובש חלוק והכל בלי נשמה. לא יחפּוץ באתנן נעורים. השם נעורים היה לו לתועבה; יחפוץ, כי שוב יחיו ימי נוער לפניו וירצח ביד את שאריתם. – והוא נער וכל המית הנעורים בו. ואם מפיסטו יבוא וידפוק שוב על הדלת, והנערה מימי תום החדר לפניו, הנערה אשר תשק ושוב תשק ואחרי־כן תברח ותנוס, יקום וירדוף אחריה גם ירדוף.

“יצרתי לי תקוות, עשיתי לי תאוות, ואמונות בראתי ועליהן נלחמתי; אולי אהמם בהנה את רגזי”.

שירי פרישמן הקודמים הנה נקבצו כבר בהוצאת “ספרות” ורשה, תרע"ב. “שירים” – שם הכרך, ולנו באלה שירים ממש.

לא אלמן ישראל משירים נשגבים, ממהתלות נביאים והומריים על אדמת נכר. הכל גועש, הכל מדבר רמות. אין כאן בני־אדם עוד, כי אם כוכבים ממסילותם ניתקים. ראמים אומרים שירה, ליש ושחל נותנים קולם. על יד המהרש“א והמהר”ם, על יד הכרתי ופלתי ולבושי שרד נולדו לנו שוב ענקים ונפילים. אין שורות קצרות עוד, כי אם רחבות. אין אגלי־מטר וגשמי־ברכה, כי אם רעמים ומטרות עוז.

ואנו, שנפשנו לא בגדולות תתהלך, מבקשים לנו דברי שירה ליהודים, דברים של שיח לחש ותפילות הנפש. הסער מתחולל למדי בנו, כי צר לנו ואפס תקוה בחיינו, נוחם תנו לנו ורחשי לב.

“נפתחו השמים, ושטף אור גדול נבקע לי פּתאום, ושפעת נוגה קרנים השתפּכה כפרץ מים פּתאום מסביב על כל, ערב ארגמן ותכלת – ואני נופל ארצה ומשתחוה וכורע – הנה אלהים אלהי הצבאות!” תום ומגע נפש בנפש בכל הגה ומלה. מהאלהים לא נפחד, כי הוא אבינו!

“ואולם רוּתקת ולא תוכל, ואתה תפּול לאחור, והכל ישוב להיות כשהיה – וזה אלפי שנים ישמע בלילה הקול, בהתאמצך להינתק – ומן הדממה שמעתיו בלילה גם אני”. עצב חרישי של בר־נש. ואם שואל, הוא שואל לעצמו: למה נפחת? למה נטעת? למה ריבוא רבבות אלפי כל האומללים האלה מסביב יצרת, ולמה אילצתני לראות?

פרישמן אינו משורר לגדולים, כי אם משורר לילדים ותום נוער לו. שיריו אינם לקריאה, כי אם לזמר ניתנו. “ויאהב הקו את השושנה האחת, וירד ממרומיו יום־יום אליה, אז ישק יום־יום לה, אז ישק בנחת, אף ישק בעוז לה”.

“בשמים שבעת כרובים, דום כחלומות, חיש כזבובים עושים את המלאכה לפני כסא־הכבוד הם”. – הנה נפתחים השמים, והכל כאגדה. אנו חולמים בהקיץ. לא מכעס ידבר, כי אם הכל בא מרחשי חמלה… שירי אחרים נפגמים, כי נחזור עליהם ונשנה אותם – וזה בודאי סימן לא טוב לשירה; – אולם שירי פרישמן נקלטים בנו ביותר ונעשים לנו חביבים ביותר, אחרי שכבר נכירם ואחרי שכבר נקבעו בלבו…

ד

ה“ביבליותיקה הגדולה” של בן אביגדור הוציאה לאור בשנה הראשונה לקיומה ציורי־מסע, רשימות־מסע במדבר ארץ כוש מאת ג. זליקוביץ, מי שהיה פרופסור לכתב־החרטומים ולשפת מצרים העתיקה בהאוניברסיטה אשר בפילדלפיה. נספּחות להציורים תולדות המחבר כתוּבות בידי עצמו ותמוּנתו. על פּיהן נדע, כי נולד זה, הכותב את ציורי המסע, ביום א' שבועות שנת תרכ“ג בעיר הקטנה ריטיווה, ולנו, עדת בני ישראל, בעת כתבתי דברי אלה, שנת תרע”ג. ובכן יובל החמישים של אותו סופר. יובל לסופר עברי! בונים מגדל לבית בלי יסוד. וכל אלה קטני הנפש ותולעי הרצון, שבימי העבודה לתופש עט באים ומנשכים אותו ומעפרים בעפר לעומתו, מתעוררים בבוקר לא־עבות אחד וקוראים: לנו הנצחון, אנו מעטרים בתפארה משורר עברי!

ובזליקוביץ לנו דבר עם משורר עברי, אשר הרים לנס את השפה העבריה, ואנו ביחס אליו אך סופרים יהודיים אנו. השירה האחרונה אשר לנו, שרבות עמלנו בה לשכללה ולבנותה, אינה אלא שירה יהודית, שירה לא תתכן בלי שפת התלמוד ובלי הזיות הקבלה וחבלי הנפש של הארמית־היהודית. לה עומק ותאים, ועל הכל פּרושׂ צעיף. אולם שירתו של זליקוביץ – עוד תלך קוממיות, היא שירה חוזית, לה רב מהד העברית הקדומה, מהעברית הגלויה ולא בעלת צירופים…

“כך היא התבל! כמות האדם כן מות הלאום כולו, ואין יתרון לממלכה עצומה מן התולעת הקטנה, הנקראת אדם! על כולם יעבור שבט ההרס והכליון! כולנו נשכב דומם בחיק האפס והנשיה! נוף, פי־בסת ותחפּנחס – אַים היום? אַים סין, מעוז מצרים ופסיליה? אַיה פּתרוס ועצביה? איפה הם נא־אמון וחרטומיה, צוען ויושביה? איה איפה הם אליליהם אמון, בן השמש, פּי החירות, עשתרות ובעל צפון? ההרס לא יכבד גם את האלים וישלח חצי האבדון בבני האלהים ובבנות השמים כמו בבני־האדם ובנות הארץ”. – כך דוברת הנפש הזאת בעוז ואת אמריה תאמר. מלהט שמש המזרח, לא ככוכב מאיר, כי אם כגוּש אש. חום וקוי אור כחצים. מגִבעת עולם ירָאה העולם.

“הרוצה שתנוח עליו רוח השירה וההתפּעלות, ילין במדבר כוש! הררי־אל וגבעות־עולם שחים בים של חול לבן, אין קול ואין קשב, אין רועה ואין עדר”. – רוכב־רוכב המשורר על גמלו בנתיבות החול כתועה בישימון. תבל מתפּלשת בחוּמה ומיבשת כל לחלוחית שבמוח. האדם לא לחשוב נולד. למה קמתם נגדו לשים מעצור לרוחו, תקוה וכוח אֵלים לו!

“שלום ושקט כעיר וקדיש נחיתו מן שמיא על אי־הכבוד. מנוחה שאננה חופפת על קלבא ועל כל אשר בה. הכוכבים ממסילותם הפיצו את נגהם הכהה ממרומי השמים הטהורים ונתיב החלב התנוסס ברקיע השמים כרקמת כסף בטלית שכולה תכלת. בארצנו, ארץ־הצפון, לא יאירו הכוכבים באור־יקרות כזה, והרקיע איננו כולו תכלת כעין הרקיע הנטוּי עתה על ראשנו. ממרום הפסגה, אשר שם נטענו אהלינו, הבטנו על היאור המשתרע לרגלינו כראי מוצק, והנהו כולו שלאנן ושלו. מעבר היאור נגבה נראו תועפות הרים לבושי מכלול וירקרק חרוץ, בכל האי הגלמוד דממה נעימה שלטת, דממה – וקול אשמע”.

כה מסַפּר זליקוביץ. אין לו עינים שונות, כי אם עין אחת בהירה, ולו אוזן קשבת לרחבי העולם. ואיך מדברים אנשיו, איך בוכיות השפחות, בהילקח מהן האוהב. בנות כוש תאמרו – ולהן “שפת האהבה, האהבה הנאדרה בקודש”.

הנה האם ובתה, שהקרוב להן הלך שבי, והן הולכות אחרי האויב, הולכות הלוך ומקוננות. האם היא כבת חמישים, ערומה ויחפה ושערות ראשה מפוזרות לכל רוח; והיא הלכה הלוך וצעוק, בהתיפּחה ובפרשׂה כפּיה, כסופקת על ירך. והשניה היתה עלמה צעירה לימים, כבת שבע־עשרה שנה, ועל פּניה החוּמים היו שפוּכים חן וחסד. קומתה היתה גבוהה ושערותיה הפּרועות ירדו מתחת לאזור חלציה; מתניה הבריאים היו חגורים באזור־עור, ושני שדיה כשני עפרים הריקו רשפי אהבה. גם היא זעקה מרה, ספקה כפּים והגתה בקול יונים: "יאַ סעיד! יאַ סעיד! "

כעת חי כותב היצירות המעולות האלה והחוזה העברי על פּרי עטו היהודי. ויש אשר ישרה עליו רוח העבר – הוא הניח לנו את שירתו למשמרת עוד בימי יל"ג – ואז יתגבר בו החפץ לכתוב בשפתנו העברית. ולא יכחד, כי אז יש לו קצת תרעומות נגד הסופרים החדשים, החוטאים בזדון או בשגגה נגד הרוח המקורי של שפתנו. – ועד כמה חטאנו, עד כמה התרחקנו מבאר לא־אכזב זו. עד כמה התרחקנו מהטבע הערום…

בַּסִּפְרוּת הַיָּפָה / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

א

“כמו מתוך הערפל הנני רואה את תמונתו הנוגה”.

“בעד החלון נשקף העולם השקט הנהנה במנוחה מזוהר זיו שדי. הוא סוגר את עיניו ועומד כחולם נשען על הדלת, פּני אביו נהרו ומפיקים הוד; הנה הוא מתנשא אט מעל הארץ ומרחף באויר הבית, והוא מזמר שיר יפה ונעים עד מאד; וקול השיר דק ורך ומלא קסמים נסתרים ונעלמים, והקסמים קלים ונוחים, כחלום ילדות, ונעימים לנפש עד מאד… הנה גם הוא מתנשא אחרי אביו ומרחף באויר. אביו מגביה לעוף אל נחל האש השוטף שם בקצה השמים, העינים כואבות מגודל האור, ואביו שט הלאה, הלאה, הלוך וקרוב אל נחל האש הנורא… קולות זמרתו הולכים הלוך וחזק ומתערבים עם אלפי קולות זמרה השטה באויר… כל העולם כולו מזמר… והאש הולכת הלוך וגדול, התבל רוחצת בים של אש…”

מוּכּה־לב עמד לפנינו המספּר, מ. ז. פייארברג, שהלך בלא עתו, נפשו גחלים תלהט ומפּיו תצא אש. המות כורה לו שחת, וצבעי החיים בכל גוניהם הרבים נוצצים לנגד עיניו ומבריקים. חום להשמים והארץ ולכל צבאי העולם, והכל סואן ברעש. אין אלה געגועים, כי אם נפש שוקקת, ואין אלה צעקה להחיים, כי אם התנערות החיים. הנשמה צוהלת בגו הרזה. מה לה שאול וקבר, את כנפיה לא תקצצו. – – –

פייארברג הוא מליץ וחוזה גם יחד. במקרא ישווּ לו רבים ממזמורי התהלים, – ובימים האחרונים הקדים אותו בעל “אהבת ציון”. להט שפתי כמו זה לא תמצאו גם אצל רוב המשוררים הליריים.

ומליו, איך מלאות הן, איך נוצצות הן, מה מניעות הן. היופי בם בא ומושך אותנו בחזקה, מעורר את הלב. לא למחשבה נקרא; לא חידה היא, שעלינו לפתור, כי אם יום ה' בא, יום החיים. בני עם־עתיק קם לחיות ולהיאחז בתבל ולסבול. לא מישור לנו, כי אם הרים וגבעות, סלעים ואבני מגור, אבני מגור. – תאמרו – בתי־מדרשות, תאמרו – ארונות של ספרים, תאמרו – אגדות ומעשים מדור לדור; והוא שומע שאון הדורות… לא גלמים הוא רואה, כי אם אנשים קמים מקבריהם, וקוראים לאלהים ומתפּללים לאלהים. זמירות נשמעות בצללי הבתים הישראליים, תקום הנפש ותזמר. הנה טבילת שחרית, שבטי יעקב עומדים למנין, ובעטוף הרוח, המה כורעים ומשתחוים.

רוח אגדי לבת־שירתו. לו הכל אחד והכל אומר שירה. הכל חולם ומזמר, הכל חושב ומרגיש והכל נהנה מזיו שדי הוא אינו רגיל לראות רק אופק אחד ולצייר רק אותו; הוא משים לבו להשתנות המחזה, שהוא חוזה אחרי רגעי הראיה. הוא רואה את הפּועלים והנפעלים, את הנושאים והנשואים, את האדם והטבע כאחד. ולפעמים הוא נבהל למראה החַיִץ שבניהם. – –

בן הוא לאותם הבנים, שגלו משדה הטבע, ולו השמים מספּרים כבוד אלהים, ורחשי נפשו המלאה מגיד הרקיע.

הרקיע מגיד מחיים אחרים שבהם נולד העולם התחתון, וכל צבאיו מספּרים מהוד חיים אחרים. כל קרן־זוית שבעולם מלאה חיים וכל רגע מעורר לחיים ולחיים. “הוי, חיים, חיים! גם אנכי הנני אוהב חיים… נפשי בקרבי תלהט, אפסי ארץ מתרוצצים בחוּבּי ושמים ושאול תחתית בי נלחמים בעוז…” (“ליל אביב”). שמים ושאול תחתית, מאין ולאן?

והמשורר בעצמו לא ידע מאין ולאן? הוא קורא לריב ולשלום רב, הוא סותר ובונה. הוא הרגיש את הקרע שבנפש איש עברי; ובכל זאת לא נראה דו־פּרצופים בבת שירתו. הוא הרגיש את הצער העולמי; ועם כל זה החיים אצלו כמו מתחילים עתה להתהוות ולכל העולם כמו פנים חדשות.

חיים ושאון הנפש וחידוש החיים. האדם הוא מתחיל בכל דבר, ולו נתון הרבה. הנה חיים ואור, אור זרוע על פּני כל; והנך עומד ומתפּלל ונפשך תזמר לאלהי האור. למה תבקשו רעות־רוח? למה זה תוציאו בר־נש מעולמו הנישא?

“נגלה עליו גם הרעיון הגדול בזכרו כ’בן מלך שנשבה', כי עליו להיות הגיבור המקווה וכי עליו ללחום המלחמה הגדולה ולצאת בעטרת נצחון”. ישובו בנים לגבולם. שובו בנים למלך האור; ישובו כוהני־אל לדוכנם במלכות החיים ויכירו הכל את אור החיים והוד החיים.

“הוא עומד על שן סלע שמה על יד נחל וחושב מחשבות. שן הסלע הוא ספר תולדות חייו; ובעמדו יחידי על מרומיו, שם נפשו כמושל בכל וכל יכול, רצונו התרחב והתגבר, ואיזה כוח נסתר דחה אותו הלאה, הלאה במרומי האויר. הוא ביקש לעוף, לרום ולהתנשא, להילחם עם הכל ולנצח את הכל…”

וימת. – –

ב

מארת העוני נראה בסיפורי מסַפר צעיר, ג. שופמן. יד נעלמה בחיים לענות את האדם קשה, מזלו של היחיד הוא העינוי. לא על הלחם לבדו יחיה האדם; אבל העבדות שבלחם היא חזות קשה. החברה היא בית־המרכולת של החטא. כל נפש חיה נושאת את חטאה, כל חי סובל, והטבע לא יצא ממאסרו. “הנך הולך ומרגיש את עצמך כאשם בדבר־מה”. האנושיות כולה היא כאשמה ארוכה. מה הוא היחס שבין אבות לבנים, בין קירות החדר לאותו האדם שיגור בו? מה נותן העכשיו להמחר, ומה לוקחים שניהם יחד מיום אתמול? איזה דבר דוחק אותנו תמיד, יגיעה רבה ועמל אתנו, – איזה דבר יעצור אותנו, ואנו אומרים: בני־חורין אנו. זהו ההיתול של ההשגחה המלווה אותנו, או אלהות עיורת תועה עמנו כל הימים; ועכשיו שתועה היא, חושבת היא שהולכת… אבנים כבדות עמוסות הן על האדם, והוא יחלום. צללי־מות יגיחו אתו מרחם אמו, והשדַים נותנים את החלב לחיות, – מי זה ירים את הצעיף לראות מזלם של המולידים והנולדים? מי זה יתבונן בדרכי החיים ויפלס לו נתיב בערפל? עבדים אנו, בני עוני ועבדים נהיה. אין תקומה! אין אור! צללים, צללים, הרי אתם רואים צללים והולכים וּמחפּשים, מה ימצאו בחיים? על מה ולמה עליהם לחכות?

דוחק־נפש, אופל, עוני וצער, צער אי אפשר לאמרו, יוצא מציוריו של שופמן. הוא מסַפּר לנו, או בא לספּר על דברים אלה ומעשים אלה; ואיזה כוח נעלם מסתתר בהם, כוח יכול היה גם להתגלם בדבר אחר וגם בחזון אחר. שירה נסתרה היא זו, גניחת אדם בשם עצמו ובשם אחרים, בשם עצמו ובשם הסמל המטפיזי. רק סמל הוא חזיונו, רק סמל…

כשרונו של שופמן הוא חזיוני, אם גם לא יבנה דבר עד תומו. הנה נפתח לפניך תהום הנפש לרגע; ובקראנו את הדלתות הלאה ואת הסיפור והציור, ואנו ממשמשים באברינו, והנם עוד שלמים ואין אנחנו מאלה המתוארים, מעין תודה קלה תבוא על שפתנו. ככה יודע הוא לתפוש את הקורא ולהעמידו בחזון הדברים המגואלים ובכל האויר המחניק אשר מסביב לנו.

“עששית תלויה בעלת גוּלה כחולה מאירה בבית. השולחן מכוסה במפּה לבנה מרוקמת רקמה אדומה. יריעות החלונות מורדות, וחצאיהן מחבקים את הפּרחים הירוקים, שלאור העששית הם עושים רושם של תרנגולים, התועים על פּני הקרקע בלילה לאור הנר… בכירה שעומדת בפּינה מתלקחת האש, בשקידת רתת היא מלחכת את העצים הלחים ומשמיעה המולה חרישית בלתי־נפסקת. על הספּה הרכה יושבת נערה בת שתים־עשרה שנה ומנטלת תינוק עקום־העינים”.

ככה מסַפּר הסופר הזה. הצער והיפה נשלבים יחד. אפס ויש, תאות אדם, כי תפתח לועה, עם כל השממון. הנה יגון ושברון, החטא והטבע.

“יום קיץ חם. צהרים. בחוץ על פּני ירק הדשא מטיילים ומנקרים תרנגולים ותרנגולות, חזירים רטובים, שהתגוללו זה עתה בבצות הקרובות, מחטטים באשפּה שחורה; ועל גביהם יכרכּרו העורבים ארוכי־הזנב ולבני־האבר. על גג תבן של בית מפזזות ומנתרות הצפּרים הקטנות, מקפצות פּסיעות אחדות קדימה, משתקעות במחשבה מעט, מתהפּכות פּתאום לאחוריהן, מתנשאות באויר, עולות ויורדות וטובעות ונעלמות בזיו המעוור. הכלב המנומר הגדול רובץ כדרכו על סוללת בית האיכר, פּיו פּעור וּלשונו הדקה מוּשטה ורועדת”.

בעיקר לא יתאר שופמן, אין לו דבר עם “פּואזיה” לשם שירה. הוא פּותח את חלונו ורואה. אבן על לבו, והוּא רואה בהטבע; הוא, האומלל, שוכח לרגע מה שנושא בקרבו ומסתכל בחוּץ…

שירת שופמן גם באורה היא שירה בת נשימה כבדה. הוא יעשה עלינו רושם, כאיש שנחוּשתים ברגליו, והוא מכה בברזל על האבן, ותמה הוא לשמוע קול… מעין השתוממוּת בנפשו למראה כל דבר, אם כי בעצם הכל שוה בעיניו… לפתע תעלה מחשבה על לב אדם, למה לבש את נעליו הצרות והניח את הרחבות העומדות בפינת בית? והוא אז בסכנת־מות. ככה יבטא את הצער שבחיים במגע יד ובמשפּט צדדי. ולו לא קל הביטוּי כלל. הוא אינו לוקח את הדיבור ממלוא חפנים, כי אם יחפּש אחריו ויתעמל ברב – שפתו אין אתו. – הוא מרים את המלה, כאשר ירים איש משא כבד. השירה בעצמה היא לו עבודת־פּרך וסבלון החיים. אשמים אנו, כל בני־אדם, בדבר־מה. האם לא תרגישו אות קין במצחכם? האם ידכם לא שפכה דם של איזה חי ואינכם נעים ונדים בארץ כל הימים? – – –

ג

ח. נ. ביאליק. אריה “בעל־גוּף”, סיפור (קובץ ראשון), הוצאת “יבנה” (מחלקת ספרות). ורשה, תרס"ה.

הוצאת “יבנה” כבר חלפה והלכה לה; אבל הסיפור הזה לא נשכח וימצא מקומו בספרות הסיפוּרית האחרונה, בתור נסיון ובתור ראי להביט בו ביכולת המשורר בדברים של ממש… ב“מתי מדבר” וב“משא נמירוב” נמצאים אנו בעולם מופלא; דברים כאלה נולדים ואינם נעשים, אינם נעשים בידי אדם בלי מתנת אלהים כבירה; אולם הסיפור הזה יביאנו לעולם נראה וגם מפולש… המשורר מנסה לסַפּר ולתאר לנו חוג חיים ידועים ואדם בעל כוח; והוא עושה זה בדיוק נמרץ ובמעשה חשבון כאדריכל; הוא שם אבן על אבן, מחבר אבר לאבר, קו לקו, מסבב דיבור לדיבור; והכל מצטרף לתבנית אריה ולמעשהו וגידולו. מנדלי מאריך – והרבה־הרבה ממלאכתו למד ביאליק בסיפורו זה – ואוהב להאריך, מפּני שאוהב הוא לשהות על הענינים ולשיח. מנדלי משיח שלא מן הענין ובדרך אגב, הכל אצלו כמו ענפים יוצאים מן האילן, ענפים שצלם מרובה מחמתם; וביאליק שוהה, מפּני שאם יפסיק ויחסיר דיבור זה, ביטוי זה ותמונה זו, יחסר חלק גדול בתמוּנתו. – על פי הגיון עלה בידו תיאור אותו הטיפוס, שהוא רוצה לצייר לפנינו בכל תאיו וחדריו, תנוּעותיו ושיפוליו; אבל זה אינו תיאור, כי אם בנין מלאכותי. הוא מפורט, מפרט ביותר, מפּני שלא יכייל, אין כאן כלל רוח־הקודש של מספר, כי אם אמנות עשויה בטעם.

“שפיכת מעים, ריסוק אברים, מליקת הראש, רציצת גוּלגולת וריטוש הבטן – אלה המלח והתבלין, ששיחותיו של אריה ממולחות ומתובלות בהם, כאילה היה דורש בחכמת־הניתוח”. ככה מסַפּר גם ביאליק, הוא כופל ומשלש, הוא לוקח קנה ומודד, מודד ומרשם…

“צפף קוראים לו, לאריה בעל גוף, לא ששם משפּחתו כך, כי אם מפּני – שבעיר נ. אי אפשר להיות שרוי בלא כינוי ושם־לוי; וכשבא אדם לגור בתוכה, מיד עומדים ומתקינין לו כינוי מעין קלונו או קלון בית־אבא, והכינוי הזה מלפפו וקשור בו עד סוף כל הדורות”. מנדלי ממש!

“הראית הסתוניות שבאחוזתו? – היה משתבח אריה בפירות גנו – שוטה, לא ראית! אם כן, לא ראית תפּוּחי סתיו מימיך, וכסבור אתה תפּוּחים סתם, תפּוּחים כשאר התפּוּחים שבעולם? לא ולא, שוטה שבעולם! תפּוּחים שכתפּוּחי אין גם בגנו של שׂר הפּלך… הראית דלועים? – זה שיעור גדלם של תפּוּחים, כל תפּוּח כדלעת המצרית”. – דילוּגים כאלה כותב גם ברנר. יש כאן אמירה אחרי אמירה בכל חיתוּך הדיבור, אבל הן כאן דברים בלי חיים…

“אריה לא מצא בנפשו לא כשרון ורצון ולא רצון ויכולת לצאת ממחיצת גסותו אל עבר היהודים היפים; ובכן התבצר במחיצתו ויסתפּק בשם ‘בעל גוף’”. מדבר המסַפּר בעדו, ולא נשמע אצלו הד התהווּת המסופר. יש כאן סקירת דברים וגם סקירה נכונה, אבל אין בזה עצם הדברים.

הנה לפנינו טיפּוס שני. למשל, אלתר תרנגולת, בר־פּלוגתיה דאריה בעל־גוף. המסַפּר מפסיק להודיענו בקצרה מה טבעו; ואין זה קיצור כלל וכלל. “אלתר הנהו במצבו – בעל־בית בינוני; בגוּפו הנהו אדם קטן, דק וצנום, שפניו הזעומים, אפּו המחודד ועיניו הדלוחות מעורים בגידי תכלת רבים (ברשדסקי!); ומטבעו רתחן ומזולזל, הוא מבעלי המרה האדומה והשחורה כאחת, שונא את הכל ושנוא לכל. גם כשהיה שותק, נראתה כל ישותו הקטנה כחמת מלאה זוהמה רותחת, רותחת ורותחת… וכשפּתח פּיו – לא פתחו אלא לחרף ולגדף את כל העולם כולו; ובשעת מעשה הרים את אגרופו הקטן בחימה עזה ובקצף שפתים, – גם כן כנגד כל העולם כולו… הבריה הקטנה הלזו היתה בעל לאשה גדולה, גבוהה וחזקה”. עד כאן אלתר תרנגולת בשעת שלום; ובשעת מלחמה, מלחמתו את אריה בעל־גוף הבא להסיג גבולו, “גידי התכלת המעורין בפני אלתר ובחטמו מזדעזעים”; ולא לבד שאלה מזדעזעים, אלא גם ה“ארס שבהם תוסס”; לא אך תוסס, כי אם “מחלחל”, “מפעפע” ו“קופץ ועולה אל תוך העינים הדלוחות ומאדימן”… תולדות הטבע של מין שרץ נבזה בעיניו ושנוא לו תכלית שנאה יתאר המסַפּר.

וילחם אלתר את אריה, המקפּח את פּרנסתו. ועל יד שניהם נלחמו צדדיהם הקרובים ותהי יד איש ברעהו ומהומת מכים ומוּכים. “כל הנלחמים התלכדו פּתאום למוצק אחד. כגוּש תולעים נפתלים ונאבקים יחדיו. אין קול ענות, כי אם מהומה ומבוסה, כדמות ראשים פּרועים לשמצה. פּני להבים מלוכלכים בדם, שערות סומרות ומדובקות, בלוריות אחוּזות בידים, אגרופים עולים ויורדים, אשה גדולה ופרועה מטולטלת הנה והנה – וכל זה מתנועע ומתפּתל, מתחבט ומתלבט יחד”… צבעים על גבי צבעים נוספים, קוים נאמנים שנים ושלושה דים היו לתאר את התמונה; אבל על ידי הריבוי הנפרז הכל מתנועע ומתפּתל, מתלבט ומתחבט בעיני הקורא, ולא יבולבל לא פחות ולא יותר מאותו שוטר אז “למראה המחול הסבוך והמסוכסך הלזה”. חסר לביאליק בזה התום, חסר לו מגע בלתי־אמצעי בדברים אשר הוא בא לתאר. – – –

רק במקום, אשר עוזב אהלי בני־אדם וטבעיהם ומספּר לנו מגזרת העצים הישנים, שנמכו מזוקן, נוצץ מבין החרכים מעט מביאליק המשורר.

“קורות עבות וארוכות למעלה מעשרים אמה, שהיו לפנים כבוד היער, תלוּיות וצבוּרות בערבוּביה משוּנה זו על גבי זו ומעיקות מתחתיהן אלוני זוקן, שכבר הושחרו פּניהם מחורב וממטר של תקוּפות קיץ וחורף רבות… ואלוני הזוקן האלה דוחקים ולוחצים מצדם מרישים משונים ועבים, ישנים נושנים, שאין לעולם כל צורך בהם, ולא יצלחו כי אם לתרני אניות”. “סמוך להענקים והנפילים האלה מצאו מקום הצרפתים – ועל גביהם ישימו רכוּבים קרשים רחבים כאמתים וחצי, שעל גבי גביהם מלמעלה מפוזרים ומפורדים רעפי גג עשויים על פי מנהג קדמונים, שכבר אבד סברם ובטל סיכוים מלהיות לגג…”

אריה אומר לחדש את ביתו, ובא קץ גם למנוחתם של אלה. כי “אז יצוה לפתוח כל קברות הטבועים והבלועים, להניע ממנוחתם ישני־עפר עתיקי־יומין ולבקש מהם במחילת כבוד עתיקותם לצאת לאויר העולם; וכל מי שלא ראה את המרישים הענקים והקורות הנפילים, בעלותם מבטן האדמה – לא ראה גאון נשבר, יחוס נעלב והדרת שׂיבה נרמסת מימיו…” גם פּה כפל וריבוי, אבל יש כאן שירה ורגש.

ביאליק בתור משורר מצא את חידתו; בתור מסַפּר הוא עוד מחפּש והולך לא לאורו… בשירה לו כנפים, ופה רגליו עוד בכבדות תתהלכנה.

רוח אחר לגמרי שורר בפרקים הראשונים של “ספיח” (מאורעותיו של נער עברי כתובים ביד עצמו), שנכתבו בזמן מאוחר. אמנם חותם של מנדלי עוד ניכר בסגנונו; אבל הנה יש לו רוך עצמי, הוא כבר בן־חורין ועף. ביותר, ביותר עלתה לו שירת העריסה בפרק הראשון “אגודלי וחידת העולם”. בה לנו חזון חדש לגמרי.

הנער המוטל בעריסה “מוצץ תמיד באגודלו ומהרהר…” “מקופל הוא כחומט בנרתיקו וחוזה בהקיץ”; “לבו מתמלא תמהון אלם עם הרהורים, שאין להם שם ודמות – תוהה הוא על הכל…” “קשקוּש האורלוגין, הצל והכתמים על גבי הקיר, שתיקת חדר ריקן, האפלולית תחת המיטה”, “אבק פּורח – כל רזי עולם ומסתורין שצריכים עיון, – והוא תועה ואובד בתוכם כנמלה בין העשבים…” מי שאלה לו, כבר לו לא עיני בשר, כי אם עיני רוח. מה רב הדרך מ“אריה בעל הגוף” עד זה. – – –

ד

בחורף. – רומן מאת י. ח. ברנר, הוצאת חברת “אחיאסף “, קרקוי, תרס”ד. – כשנדפס הרומן הזה בהמשכים ב”השילוח", ונקרא חוברת־חוברת, עשה רושם יותר מכשנקרא אותו בבת־אחת. איזו עייפות מרחפת עליו. ירחי חורף ארוכים, מבלי אשר תאיר השמש, וליל ארוך. בתוך התחום היהודי הצר ובהרחב, הכל לו אחד, הכל כמו מתואר שחור על גבי שחור. הנפש היא בלי תקוה, הרוח לא יתעופף. “אבל הלא כן הוא! הלא גם בעבָרי אין מעשים מענינים, אין עובדות לוקחות נפשות, אין טרגדיות מחרידות, לא הריגת נפשות, לא סכסוּכי אהבים, ואפילו לא זכיות־בגורל וירושה פּתאומית; יש שם אנשים כצללים, מחזות כהות, דמעות נסתרות, אנחות”…

אין זה רומן, כי אם סיפור, ואין זה סיפור, כי אם סיפורים; ואין אלה סיפורים כי אם זכרונות; ואין אלה זכרונות נכתבו לשחרר את המספר מדבר־מה, כאדם שעושה חשבון עם נפשו.

יפּול הצעיף והנה חיים נמקים, לבבות שנתמזמזו, צללים ואנחות. מי נמק ממי? מי חטא למי? מי חייב למי? מי לקח ממי? העם, היחיד, המזל, האלוה, כל אחד מהם הוא הנאשם בסיפור זה, וכל אחד גם אשם הוא. – השמש לא תזרח בכל ירחי החורף. ומי היא הנפש, שלקחה את לב המספר ביותר להעניק לה מטובו יותר? דרך כזה אינו יודע ברנר בסיפורו זה. הוא מדייק בפרט כמו בכלל; הוא נתן לשירה אחת את כל נפשו, וטובל כל נדנוד בעצב נפשו.

“ואיזה דבר יורד מלפני עיני ומשתטח והכל מתגלה, כל העולם בכל חזיונותיו עומד לפני ערום… ולכל ההתגלמויות, לכל התנועות, לכל הקריאות, לכל המראות, לכל השׂרטוטים – לכל צבע אחד… הורם המסך… ובכן למה? למה? למה לחשוב ולהיענות לשוא…” כל מלה מתאמת לרוח הרומן בכלל, לכל תאיו והליכותיו, לכל אנשיו ומעשיו, לכּל, לכּל צבע אחד ורק צבע אחד… לילה וחורף, חורף ולילה. צללים! גם האהבה היא רק צל, האשה, הדעת, ההתנגשות, השאיפות, העם וחייו, היחיד וחייו. הוי, שאיפות, מחנק אתן לצוארנו! “בתורתי נמצא פסוק כזה: ראה הנה לפניך שתי דרכים, האחת בעל־כרחך, והשניה לרצונך – יציאה־מדעת ומיתה בידי עצמך, ובחרת במות”! ואימתי חי גיבור הסיפור? אימתי היתה לו השעה הגדולה, הנקראת אדם?

ברנר יודע לסַפּר בזה. בקיצורו, בדייקנותו, הוא מגיע אל מטרתו; והוא אינו עושה את מלאכתו באיזו חיבה, באיזו געגועים בנפשו, כי אם כאדם המושך בכתפיו ואומר: לכו אתם, הדוברים, החוצה, החוצה.

ואיה יש לחפּש רשמי רוך אצלו? – כשהוא עוזב את הנתיב הגדול, שביקש לפלס לרומנו, נוטה הצדה, כשבא לסַפּר דברים צדדיים, כשבא לספּר ולא להקשיח את לבבנו.

“נישואי אבי – מסַפּר ברנר – כמו נסיעתו לארץ נכריה, משולל ידיעת איזו אומנות או מדע, היו, כמו שאומרים, מעשה בעלמא, בלי חשבון־הנפש, בלי מטרה ניכרת, שלא מדעת, ובכן, כשנדמו כלי־הזמר התופפים, נתעורר הדומה למלך וראה לתמהונו, כי… הוא אסור בעבותים! אז נקב הרעיון במוחו, שיש פּה איזו תרמית מסותרת. לו נדמה, שהוא קיוה תמיד לגדולות. – הוא הלא נסע למרחקים, הוא היה צפור־דרור, עשה כל מה שלבו חפץ, ועתה – לו חותן זר, חסיד שוטה, חותנת ארורה, אשה מכוערה… מאין כל אלה לו?” – “ויתקצף”.

קצף זה של הליטאי, שמלאוֹ לבו לנסות את מזלו, בנדדו לערי הנגב המבורכות ברוסיה וילקח פּתאום לאיש ולנערה כשרה, אכן פּניה מלאות גומות, עקבות מחלת אבעבועות, תארה חשך משחור – הוא גדול שבעתים מקצף בנו, העילוי גיבור הסיפור, היוצא מהתחום וחוזר ונכנס וחוזר ויוצא ומקלל חייו ושופך חמתו בכל פּרקי הרומן.

“ומצב הענין, בין הליטאי הנשוא ובין פלג־גוּפו, הורע אחרי הנישואין מיום ליום”.

“הוא התפרפר בכלוב – ויצא לבו; והיא, בראשונה, הלא לא רימתהו, היא ניתנה לו כדת משה וישראל, ומה הוא רוצה? מה הוא מתרגז? מפּני מה פּניו נזעמים? ומצב הענין הורע”.

“הנשואה הצעירה החלה להבין פּתאום את כל עוונה הגדול, את כל אשמתה. לפני מי ובמה חטאה? – על שאלה כזו לא היתה יודעת להשיב, אבל היא חשה מאד בחטאתה, היא שתקה. בשביל שלום גציל שלה, בעלה, היתה מוכנת לבוא באש ובמים, לעבוד למענו כל עבודת־פּרך יומם ולילה, אך ישָכח נא חטאה הגדול לפניו”…

לא יאמין המסַפּר, כי שקולים החיים הפּשוּטים הנוּגים האלה, והללו הלא רק פּרוזדור הסיפור הם, מחיי כל הסיפור! לא יאמין שאנו מרגישים בנפש האב מאה פעמים מבנפש הבן.

“ישכח נא חטאה הגדול לפניו”; וברגש זה, העצוב עד לבלי סוף, כבר מונחת איזו סליחה לעוונה. על ידי רגש זה נעשית האשה הפּשוטה הזאת לגיבורה ומקבלת בנפשה אותו הדבר, שהיא נושאת אותו בחייה ושיעזור לה לחיות הלאה. וגם גציל בעלה יחיה הלאה. חותם המקרה טבוע על חייהם יחד, וביתם שבנו יחד – אף על פּי כן הם עושים משפּחה. – היא נתנה לחיי הבית את עצבון לבה, את עוונה, והוא – את אסונו… ובתוך האויר הביתי הזה גדלות נפשות ובאים בכל פּעם חיים חדשים… הנה אהבה להבנים, חינוך, עבר ואיזה הווה – הבן הגדול, שנולד להשיג תכלית מה, לא יבוא גם לאלה. – הנה עוזב הוא דברים בבית אביו ואומר הוא לעזבם, ובאמת לא יעזבם כלל; בא הוא לדברים אחרים, ובאמת לא יבוא אליהם. אוהב הוא ואינו אוהב. הסביבה שלו, הלימודים, בבואו ללמוד בעיר הגדולה, בודאי מתוארים הם היטב; חיים המה לעינינו המשכילים האלה, משכילים לחצאין, לרביע, לחומש, חיות הנה גם המשכילות ושיחתן, תאותן ומגמתן; אבל מה היה, לוּ לא בא גיבור הסיפור לשם? מה לוּקח ממנו שהיה לו בטרם בא אליהם? הוא מרגיש ריקות נוראה, ומעצמו אינו מתמלא… רק איזה עצב הוא מלא תמיד. והעצב, האם לא מתנה הוא? האם ניתן לכל איש ואיש להתיאש בחיים ולשפוך בלבבנו את יגונו?

גיבור הסיפור הרגיש ריקות בין המורים והרֵעים בעיר הגדולה וישב לעיר הקטנה. הוא החליף ספרים בספרים והרגיש גם ריקות הספרים; ולא נתנו לבו לנסות חיים חדשים מחוּץ להספרים… ואם תאמר: הספרים יושבים לו בנפשו וברוחו, והוא אינו יכול לשחרר את עצמו מכבלי הספרים ונושא הוא עוון אבות, – גם זה אינו אצלו. בודאי הוא קצוץ־כנפים; אבל לא רק הסביבה עשתה אותו לזה. – הוא בודאי אינו גיבור, ומדוע יעשה אותו המספר לגיבור? ציורים על יד ציורים נותן לנו ברנר, קטעים וּשברים, הכל בפירוט אמנותי, הכל בדיוק חי; אבל אין אנו מבינים את החשבון הגדול, את הסכום, את ה“רומן” שבדבר…

המספר מתחיל: “עשיתי לי פּנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושׂרטוטים מחיי”; והוא מסיים: “קמתי ויצאתי, עברתי את הסוללה ואשכב, נטפי גשם ושלג ירדו ארצה”. והאמצע: חורף, חורף ארוך!

ה

שירת ההתלבטות¹. – בימים קדומים חי בארץ עוץ איש אחד מצורע, והוא נלקה בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, בבשרו אין מתום. יום־יום לקח לו חרשׂ להתגרד בו, והוא יושב בתוך האפר ונאנק דום מצער ומלחץ. יום אחד פּתח את פּיהו לשיח. אמרו בני־מסיבו, שיקלל את יומו או יודה על עוונו. והוא החל לקונן ולעורר לויָתן, גם לדבּר נשגבות ולחוד חידות. איוב נשא משלו כבלעם וכשאר חוזי־יה. אבני־גזית ביתו וכסיל וכימה מרעיו. וגם אם ענהו אלהים מן הסערה, לא היה למורה־דרך ולמדריך ולא בצע את הפּת לבני־אדם.

כעבור אלפי שנה נתגלה בחוּצות ירושלים “אברך גלילי, שבתומת הזיותיו וגאותו האוילית האמין, כי רפואות בידו למדוי המוּכּים והנגוּעים, המעונים והעמלים, והוא מבני האיסיים העלובים”. ומשורר־ההתלבטות גם הוא נגרר אחרי “תשושי־כוח ודוויים, עניים ואביונים, נאנחים ונאנקים”, “לא פחות מאשר היה אז”…

לא פחות! והנה לבני־משפּחת ברנר “אין מגע אל האלהים”, ואף אינם מבקשים חסדו שבו יתהלל; אמנם את החרשׂ “אינם מניחים מן היד”, והנה “גם זה לא יתן ולא יוסיף”. אין עוד קדושה בצער. “אין הכיעור צריך לכער את העולם” ואף לרומם את העולם. “אַל תגוללו מידת הרחמים”. “אַל תחמלו אף במעט על בעל שבר”. “שקר! שקר! הבל! הבל! יסורים אינם מעלים את האדם! האושר, העונג, הטבעיות – הם־הם עלִיה לאדם, היסורים – חטא ועוון וּנפילה”. הנה גם זה שקר מהוּל בחפץ, בחפצי הרגע.

“אין קביעות, עליות ושקיעות. לסירוגין – הכל לסירוגין – חוליות בשרשרת. מה יהיה אחר־כך? לא ידוע. איזו חוליה תעלה באותו רגע האחרון – שקיעה או עליה? – לא ידוע”. אבדנו את המסורה הארוכה והעתיד לוּקח מאתנו. אין לנו שריד בחיים ואין לנו מבוא. ואף אם תחטוף את הרגע של “המשעול הצר” ותרגיש ש“אושר הוא לתעות במשעול זה”, גם אז רק רמה תרמה את עצמך. ריק הוא חלל העולם, אם כה ואם כה…

ו

צללי החיים. – סיפורים וציורים מאת א. נ. גנסין. יצאו לאור ב“ביבליותיקה עברית”, הוצאת “תושיה”, חוברת קע“ח, ורשה, תרס”ד.

גנסין יצא מבית־מדרשו של ברשדסקי. את הפּירוט הריאלי הוא עושה כמעט בדיוק מדעי. את אדון הבית בסיפור הראשון הוא מתאר בתור איש סיטוני אמיד, בעל פּנים נכבדים מוקפים זקן שחור מעוגל ועינים קטנות ערומות; ואת הגברת – בתור אשה כתפנית וסנטרית, שזופת תנור משכבר; בעל־הבית יושב נשען על משענת הכסא לשמאלו, רגלו השמאלית מונחה על הימנית, ראשו מטה על שכמו; ובעלת־הבית שולבת את זרועותיה על חזה, מטה ראשה כמעט הצדה ומחליפה לרגעים את גיחוכה המוזר על קמטי שפתותיה, ומזמזמת בלחש הברות נגינה מקוטעות. – השפה של המסַפּר הזה היא קשה וכבדה, ונרגיש בכל משפּט ובנין את עמלו וחיפוּשו אחרי המלה, שתתאים לאותו הפּרט ולאותו הנדנוד. אם הוא מתבונן בפני חברו, שבא במיצר בהיפגשו פּתאום עם עלמה אהובתו לפנים בבית זר, והנם מעוננים, לא די לו זה, עוד רואה הוא, כי נרתעים ונבוכים הם וששׂפתו התחתונה רועדת לאט; שעיניו תועות וכמו מביטות אל עבר השולחן וכו'. אדון הבית, שזה המבקר עוזב את ביתו באין סיבה גלויה, אומר אז: “מוזר… אין אונס… צר לי מאד, מאד; אך, כנראה…”

“ג’ניה” הוא שם הסיפור הראשון והציור הוא מהחיים האחרונים. ציירו לכם סיפוּר מחיי התלמידים והתלמידות, מימי שיבת־ציון ההוֹוים ויסוד החברות והמשאים והמועצות של “ישראל הצעיר”… ציירו לכם דברי שירה מאלה, שקוראים את הסיפור “לאן?” של פייארברג, את דוּבנוב, ושמתוַכּחים הם על־אודות שיטתו של אחד־העם וספרי “הוצאת צעירים”… עוד הכל הוא לח, עוד הכל בן־יומו הוא, וכבר בא המשורר הזה, לפלס לו כאן נתיב ולחפּש לו בזה את דרכו… כמעט בלי חמדה אנו ניגשים למקרא הציורים האלה; ועם כל זה אנו נמשכים מה אחריהם. בקריאות שתים ושלוש דלתות כבר אנו עומדים בפנים, ואנו קוראים את הדברים הקרובים האלה כמו רחוקים. – לפנינו איש מסַפּר, ואם גם בעמל יעשה את מלאכתו ובאמצעים כבדים. יודע הוא המסַפּר הזה את החיים ואת הקישורים שבחיים, והוא גם מבין את לב האשה.

ג’ניה. עלמה משכלת ומבקשת לב אהבה, והיא אהבה גם הרבה פּעמים. אוהבה האחרון דויד הוא רעהו של הקודם לו, לרנר; והוא יוצא את העיר. לפני צאתו הוא בא לרעהו וחברו ב“שיבת־ציון” ומספּר לו על־אודות אהובתו, ומלה נוראה נפלטת מפּיו: עגבנית… וכאשר שואג האוהב מרה: “מה אמרת?” נפתחה הדלת וג’ניה באה החדרה. האוהב הראשון יוצא בחפזה ולג’ניה לא נפנה כלל. דומיה בחדר. יסורי גיהינום. “עגבנית”, “עגבנית”, עוד מצלצלת מלה זו באויר, זוחלה היא על הקירות, על השולחן. וג’ניה פותחת ואומרת: “שמע נא, איפוא, דויד… מעולם לא הייתי מספּרת לך, אילמלא… אילמלא, נו… אנכי אהבתי אחרים פּעמים אחדות, בטרם פּגשתי אותך… את לרנר אהבתי לפני שנתים ימים… לרפאל גלדין הריאליסט קרובה הייתי… אהבתי את סורויזוב באודיסה – גם את בֶּלי חברו אהבתי, ועתה אני אוהבת אותך… כן… כן… את כולם אהבתי! – הרימה את קולה – את כולם, דויד!… אהבתי אז בכל חום נפשי הצעירה, בכל אש לבבי, לבב העלומים… אהבתי זרים – ואתמסר לידם כולי… כולי, דויד, כמו שאני מסורה לך עתה… אבל הם לא אבו הבינני… הם… הם היו שוטים ושפלים… הכיחדתי מלרנר דבר? הגדתי לו ישר: לרנר – חדלתי לאהוב אותך… מה הפלא? חדלתי – וחסל… אדם שוגה… ומה ענה לי אז?.. במי האשם?.. הגד נא במי האשם?”

אלה המה יסורי נערה. חושבים הם נטמאה היא; היא אהבה את זה וחדלה ואחר־זה אהבה אחר. – מה היו לה כל האנשים האלה? כוכבים מתעים היו… גם בדויד, רֵעָה האחרון, הטעוה געגועיה… בודדה נשארה… לא נמצא גואל לפתוח את לבבה… לא ידעה איש…

הסיפור השני הוא “מעשה באוטילו”. האשה נשואה, הבעל חנוָני וטרוד… “מורה” המקום מבקר את הבית והמורה הוא מספר בעדו ובעדה. “אומרים – קריאה בספרים… מובן טוב, אם שלוה את… אם יותר לא חסר לך… הוא טרוד כל היום שם, אַת – פּה… בערב אין פּנאי לבטא אף חצי מלה כאדם, ובכלל… ככה היא מדברת, רבותי, ועיניה… יושבים אנחנו – המורה המספר והיא – ומשוחחים, המיחם רותח על השולחן, ופתאום בא הבעל… נורא היה מבטו אשר ירה עלי…”

אוטילו החנוָני נקם את נקמתו מאשתו הבוגדת – וזלטין, המספר ובעל־המעשה, “אשר הספּיק כבר לעשן עוד פּפּירוסה, התנער ויוסף לאמור: משום שאתם אומרים נשים… בנוגע לדידי, נוּ מילא… מבינים אתם? בכלל, היתה כל ההיסטוריה הזאת מגוחכת מאד; אבל – מה שייך…”

“מוזר, איש בלעדיו לא גיחך”

במין אכזריות שירית עוד יותר מזה מתואר הפּרצוף בסיפור השלישי "שמואל בן שמואל ", זה העשיר הכרסני, שבשעה שרעיתו הרה היא ללדת בבית הוא נמצא לרגלי עסקיו ביער, ושם עובדת הפּעם רועה חדשה, אקסיניה… שמואל בן שמואל בקומו בבוקר הוא רענן, שׂבע רצון; ובשובו העירה ובא אל ביתו הוא ממהר כחתול אל חדר־המיטות, כורע על ברכיו לפני אשתו החיורת, העייפה, המגחכת לקראתו בחולשה כי ילדה. הוא נושק לה על מצחה ברתיחה וממלמל בכבדות מסערת נפשו הגדולה:

“– נוּ… מזל… טוב לך, זינוֹצ’קה!…”

שירתו של המסַפּר לא תדע רחם, כלביאה היא מתנשאת וטורפת בפיה על ימין ועל שמאל. מה אתם באים הגמדים ויראי אור הנפילים, לכסות את מערומי החיים, את מערומכם. מתביישים אתם… מה יש להתבייש? חוק הוא בטבע, בטבענו. ככה יספּר – הקורא יאמר מוזר, אנו מתביישים, מעט רחמים; והוא משיב בלשונו הקרה: נו, מה שייך…

חסר לו להמסַפּר בכל אלה היופי הפּיוּטי, המרכך כל דבר קשה, חסרה לו איזו ערבוּת לאוזן, חסר לדבריו ההד הזמרי. הוא אומר, פּשוט: אני מצרף את החשבון, והחיים לא ידעו חשבון… הוא עושה הכל באיזו טיפה מרה, בלי נוער, והעיקר – בלי חירות…

ז

וְעוֹד לִגְנֶסִין

בסיימי את הערתי ל“צללי החיים” מאת א. נ. גנסין, שיצאו לאור בשנת תרס"ד, ואמרתי, כי המצייר “עושה את מעשהו באיזו טיפה מרה, בלי נוער, והעיקר – בלי חירות”… – לא חשבתי כי המות יבוא ויחטוף אותו בזרועו לעינינו ושעשר שנים אחרי כתבי את ביקרתי אקרא את הכרך הראשון של סיפוריו, שנאספו אחרי מותו, ושכרך זה ילמדני על־אודותיו אחרת.

אמנם איני מאמין גם היום בעדותו של פ. לחובר, בעל המבוא לכרך זה, ש“גנסין היה אחד מבעלי הסגנון היותר גדולים אשר בספרות העברית החדשה”; אבל מאמין אני שקיים גנסין באיזו מידה מה שקיוינו לראות בשירת שופמן רעהו.

איזה דבר הלם פּעם על מצחו של שופמן, והוא נושם בכל פּעם קשה ונושא עליו את המשא הכבד, שיכביד גם עלינו. גם גנסין נשא בלבו חביון החיים. אין העולם שמחוצה לו היקף לסיפוריו. הוא גם אינו שואל לעצמו ואינו סובל ממהוּתו; הוא יושב על אשדות מים במורד הר־אבנים, ועם כל שטף ושטף אבר אחד מאבריו נפרק ונשטף והולך לו ברעש.

ציירו לכם עולם בלי מועדי השמש והירח, וימי הבריאה מתחילים אך מיום השני. הימים זוחלים, כבדים הם, אפלים הם ונמוכים. והנה “יום האחד חרש כמשנהו – ראשית לא היתה להם ותכלית; ירבצו יחד כבדים ואפורים על הנשמה, שנאלמה בחרדה, ודיכאו בשרשה כל מחשבה על אביב ועל קצה אורה ועל זקיפת קומה כל־שהיא” (“בינתים”). גשם או אויר לח מכהה את החלון, ואף אם עינים בהירות לך, לא תראה היטב ונשמתך תתכווץ בפינתה ותחלום חלום בלי פתרון. המוחש מתנדף באויר; ואף אם תאמר: בן ההכרה אנכי וילמדני יוצרי להבין ולדעת ולהבדיל בין עובר לקיים, הנך סוף כל סוף נשקע בדלי שנטלו ממנו שוליו. – “האדם הוא אחד, אחד לעולם ולעולמי עולמים, ואותו שהוא בבית הוא גם ברחוב – רק שמלה אחרת יש לך בשביל הרחוב, וגם זו, על פי רוב, לא יפה יותר מזו שאתה לובש בבית, אבל לא נשמה אחרת ואפילו לא עור אחר” (“הצדה”). למשורר אין כנפים. כילד הלז הוא מונח בעריסת הטבע, והוא מושלך מקלע אל קלע. הוא מדבּר, ולא הוא־הוא המדבּר. הוא משיח והכל לא לו. – “ישנם עלומים בחיים, ואותם יחיה האדם רק אחת בחלד ואליהם כל חלומותיו – והמה הולכים ונמקים ללא נחת וללא שביב אחד של שמחה; ונמקים הם אפילו בנגוהות האביב הצוהל, ותמיד המה אובדים דוקא כה לא יפה ובאפס כל יסוד ונימוק לזה” (“בינתים”). גנסין נטרד מ“ההויה הטורדת”. איזה “ארס צורב בלב” הרגיש תמיד בנפשו. אין הרמה לרוחו, אין גובה ליצוריו ולא קומה. לפעמים הוא יושב על סף הבית ושואל לחידת מלים שגורות על לשוננו. בנים אנו להורינו, והרי לנו “אבא ואמא”. מחשבות לנו והן נוּגות; חוקות לנו – ועיורות הן. לאוריאל ולחבריו, בעלי הנשימה הכבדה שב“בטרם”, סוד גלוּי שאין אלהים בשמים. ולזקנו של אוריאל אב זקן בשמים, שאליו הוא מתחטא. מה יבדיל ביניהם? הנה ספרים, ספרים בלים לפנינו. “גם היום יש לבות פּורחים וחרדים לחיים ולקולם, וגם היום הולכים ומדפיסים ספרים באותיות המשונות הללו. ניחא שבראש ספר אחד כתוב לאמור: דברי שלום, ליקוטים ואמרים, קול אדוני על המים, – וניחא שבאחד כתוב: פַּרֵירגא ופרליפומינא מאת שוֹפּנהוֹאֶר. הכל ניחא”. קוץ זה חריף יותר מזה של פייארברג ויותר מכאיב. “אמור – קרבת־נפש, או אמור קרבת־בשר, או אמור קרבה סתם” (“אצל”). איזה ביטוי הוא האמיתי? ואיזו מנגינה היא היותר נכונה לנפש? הנך מלגלג וצרעת הסבלון פּורחת בכל גופך. אתה שולח לשונך והנה שד – ובן־אלים.

כך הוא גנסין האחרון. בו נפש בלי אור, בלי חדוה, ואף העין רואה כמו בעד הענן… אין רגש מזריע ומוליד ואין מעיין נפתח. הנך אחוז במסכת של רגשות בלי סוף ותכלה, וזעזועי הנפש נדבקים אליך בכל מגע־יד ובכל אשר תפנה. כי נטחן אבנים ונבשלן בפרור בודאי לא תטעמנה לחכנו, וכי נשתה מים שוטפים לא ירווּ את צמאוננו.

א: מֵחַיֵּי הַקָּרָאִים

הופיע קובץ סיפורים חדשים מסופר חדש, והענין הוא חדש אתנו: סיפורים מחיי הקראים – אחינו הרחוקים. – ראובן פאהן, מחיי הקראים, ציורים וטיפּוּסים, עם תמוּנת המחבר (!), האליטש תרס“ח. אנו קוראים בקובץ ואין זה חדש. מסַפּר זה החלו לספּר, הולך רק לאט את דרכו; אולם בציורים אשר לפנינו רואים אנו מעשה איש מנוסה בתכסיסי השירה הרגילים. אמנם די כשרון באלה למתחיל; אבל הכל בלי סימני חום וילדות. רחוב העברים בני מקרא, ששעריו נפתחים לפנינו בקובץ זה, “נשאר בכללו, למרות השינויים בו, קן הקראות; והוא מרכז עתיק, קדמון, דומם, שאינו מתפּתח… חולם הוא אותו רחוב, מעבר מאד רחוק, מקראים קדמונים שייחדוהו למושבם, מגורל מאות אומללים, מאנחות מתבודדים, מצער נקרעים מעל עם, מנאקות נידחים מן החברה, מדכדוך נפשות מסורות להקראות המסבבת כל זאת”… (“סיור ברחוב”, מעין הקדמה). וכל זה לא די לו להמקדים, הוא מתחיל לתאר: “הרחוב, רחוב הקראים, כמו מעיר כל חזיונות עתיקים, האויר כמו מלחש סודות ורזים; המרחב הצר, כאילו מלא אוצר נשמות של הרבה דורות, וצעיף נוגה כהה מעטף את הבתים המורכנים ושקוּעים בעצבות־אלמות”. ואותו העצב של הדורות, העצב השירי, העצמי, שמצא לו קן ברוח המספר או בטעמו הספרותי, בולט מכל הסיפורים – שבעה־עשר במספר, – באין הבדל. אם מ”מתיהד" או מ“מתנצר” יספּר לנו, אם מ“רחוק מן העדה”, או מ“אבר מדולדל”, מ“סבל הירושה” או מ“דכדוך נפש” וכו', בכל אנו שומעים את הנוסח העצב הזה, בלי הרף. חלק העשירי מן הצבעים, שבהם השתמש המחבר, דיים היו; אבל התשעה הנותרים, הבאים בשטף רב ובפזרנות יתירה, כמו באים הם מתוך הספר… סתיו, שבו ה“טבע חיור ונכמש” וש“בצפצוף רוחו הפּזיז, כאילו נשמעה שירה מרעידה, שירת גסיסה, ששרים מלאכי כליון להחי בפטירתו מן העולם…” יזכירנו ב“פלאות הטבע” של שלום אַש… התמוּנה יפה היא מעט; אבל בעיקר אין זאת תמונה, כי אם בת ההרהור, אין זו ראיה, כי אם תפילה.

“שני ימים בשנה – שביעי באב ועשירי באב – מתאר בעל הקובץ בסיפור “שאיפה לחוץ” – נזכרים בני העדה הנקרעה מן העם ומן הארץ, כי נחרב בית־המקדש, והם מתענים וצמים, ויושבים על הארץ לקונן על חורבנו. מעל לרחוב, וּבתוכו, כמו מרפרף צער בלתי מפורש. וניכר הוא בפני האנשים היוצאים ונכנסים כל היום בבית־הכנסת בבגדי חול וברגלים יחפות. ונוסף אבל היום לתוּגת הנצח המשליכה את צלליה על חייהם. ודבק היגון המצוי אצלם בשירי קינה ונכאים, שנאצרו בסדרי תפילותיהם לתכלית היום, והלב המאובן אינו מוכשר להשמיע בקול גדול מחאה עזה, נמרצה, רק מוצא מפלטו ביגון שתקני, מדוכא ובעצבות מתיאשת… ונושאים הם ביום כזה את יגונם לשדה־הקברות, בלכתם לבקר את קברי המתים, והתאחדו החיים עם המתים באבל אין־סוף…”

זהו הציור היותר אמנותי בכל צרור הסיפורים האלה; אבל אין זה “תשעה באב” קראי לבד, כי אם גם עברי־ישראלי, בכל תוּגתו הרבה ואבלו אין־אונים. המסַפּר נכנס בתור רבני מנצח אל בית־מועד הקראי ויאנח, יאנח יותר מאשר יספּר, ושוכח כי גם מושבנו לא איתן ובני עם גולה גם אנו… אם יעקב בן יצחק, בן־ברית היחידי בכפר ונשבה בין הגויים, מתגעגע, בבוא ירחי אלול וימי הקריאה לאלהים, לצאת העירה, ו“הוא עורג לשעה של השתפּכוּת הלב בבית־התפילה…” (ראה הסיפור בשם המוטעה: “רחוק מן העדה”, שמתאים רק למנודה מובדל ומוחרם), אין בזה הפרש כלל, אם הוא מאמין רק בתורת ה' הכתובה או בהמסורה. הטיפּוּסים, שהמסַפּר מעביר לפנינו, המאורעות והמעשים של דוחק וחיי נפש, שהוא מתאר, יכולים היו להיות של יהודי רב־אשי סתם ולא רק יהודים של ענן…

רק בתיאורים הנאמנים מדיני הטומאה הקשים, אצל האנשים האלה, לפי הדת והמקרא, נזכרים אנו בחיי מי אנו עסקינן פּה; ואנו חוזרים דורות למאות לימי ספר ויקרא בתקוּפת “תורת כוהנים”… יודע הוא המחבר הרבה ממנהגי הקראים. הוא התארח עמם לחברה, הסתכל בעולמם, השתתף עמהם וגם קרא בספריהם. אבל בתיאוריו ובסיפוריו הנהו לרוב יותר מודיע, מאשר ישיר; ואם ישיר, יעשה זה בנוסח אחד קבוע, באופן שכבר נדע מראשית אחרית. מסיפור אחד מ“חיי הקראים” כבר נלמד מעשה השני. – המספּר מעתיק בסיפורים תפילות שלמות מתוך הסידור; הוא שוכח לגמרי לפעמים קרובות, כי מסַפּר הוא, וקורא את הכתובות שעל גבי המצבות של גיבוריו הנפטרים, שורה בשורה…

שפתו המוחשית לא רבה היא, והלירית היא מסולסלת יותר מדי. מוחו של הקראי האדוק אינו רק צלול בהשכמת הבוקר, כי אם “צלול ומבודלח”; את ברכת הבוקר לא יאמר הקם משנתו, כי אם “ימלמל”; וכל אשר יוסיף בברכה, “ינמך קולו המילנכולי…” כבר המלה “ינמך” בלבד הפלגה היא; אבל “קול מילנכולי” לא נמצא בכל דורות בני עבר ושומרי משמרת השפה העברית. – –

ב: “מִמְּרִירוּת הַחַיִּים”

“ממרירות החיים”. – סיפורים וציורים מאת א. בן־דוב. ורשה, תר"ס.

בהאחרון אתחיל, בהסיפור סתיו, לאמור – ציור פּסיכולוגי…

“טיפּות מטר סגריר מתדפּקות על החלון כהמטבעות בקוּפסת צדקה תציל ממות”. “הוא עומד נגד החלון ומסתכל בשמשות המוּכּות על ידי המטר המטריד ומוצא איזה מין הנאה משוּנה בהדפיקות האלה. הן זה פּדיון המות”.

הדבר פּשוּט: "הוא התוַדע בבית אביה על פי מקרה – אביה בא אל בית הרדקציה – הוא החל להתבונן עליה היטב – הוא היה מצייר לו, כי טיפּוס אשר כזה צריכה להיות יהודית, אשר הרגה את הולופרניש – הוא היה לאומי… והיא היתה דימוקרטית… אבותיה העשירים ראו היטב את הנעשה, – והם, כלומר – הוא והיא, אהבו זה את זה בכל אש האהבה הטהורה… אך לא ארכו ימי האושר – היא התקררה פּעם אחת ותפּול למשכב – הוא זוכר את רגע פּטירתה – הה, חזיז ורעם! – הן מותה היה הנבלה היותר גדולה מצד האל הנורא! – ואחר־כך, בחצר בית־הקברות, התהולל ממש כמשוגע – ויקרא בקול נהם ובחריקות שפתים: “מות לאיש הנבל, אשר יעיז להשליך גוּש עפר על פּני המלאך התמים המונח פּה!.. מות לנבל ההוא! – ובכל זאת נסתם הגולל” – נסתם הגולל, ולבן־דוב לא שמעו. שערוריה!

אבל, הירגעו. “הוא עומד על יד החלון, נשען על האדן וּמתחלחל מבלי משים ומשתומם בעצמו על סנטימנטליותו!”

הדבר פּשוט. אותו האיש שיחשוב את מות אהובתו להנבלה היותר גדולה מאל הנורא ושיקרא בקול נהם: “מות להנבל, אשר יעיז להשליך גוּש עפר על פּני המלאך התמים, מות לנבל ההוא!” הוא עומד על יד החלון, שעליו מתדפּקות טיפות מטר סגריר כמטבעות, ומשתומם על סנטימנטליוּתו…

והנה עוד תמוּנה אחרת: “יודלי”, לאמור – מצללי העבר.

“ויודלי מרגיש את מבטיה החמים והמסלסלים(?) כרוח צח את ראשי השבלים בשדה ולבו מתפּעם וכו'”.

“– מה… חפצה את ממני?”

“– כלום… חפצה אני, כי תהי לי כאח”.

“– הן יש לך אחים בלעדי…”

“– אך אותם אינני אוהבת כמוך וכו'”.

“והיא אוחזת בידו ולוחצת אותו בחמימות עזה… דמו רותח… וגוו רועד בחזקה… והוא שותק… והיא מסלסלת(?) אותו ואומרת לו בהלצה: הגמרא התישה בודאי את כוחך…”

“– מה? – מתפּרץ מגרונו קול גיחוך – הנך שמה דופי בספרים הקדושים?..”

“– אמרו לי, כי התלמוד שונא את הנשים… שׂער באשה ערוה…” הצטדקה החוטאת.

“– כן אמרו, כדי להרחיק אדם מן העבירה… הן האזנים והעינים וכו', ואחר־כך יחלו החטאים…”

“– איזה חטאים? – ואם אני חפצה לנשק אותך, מי יכול לאסור זאת עלי?”

“והיא נושקת לו במצחו, בלחייו הלבנות והמכוסות זיעה…”

וצריך אנכי לומר לכם, שאותה בת־העשיר, המנשקת בחמדה את הלחיים הלבנות ומכוסות זיעה… כשהיתה עוד ילדה קטנה, כבר ידעה את יודלי, ושניהם משחקים ב“סוסים”. פּעם לא בא יודלי אל המועד ותתחלחל הילדה. “רעיון נורא התגנב אל לבה, רעיון מעציב ומרגיז: מי יודע? אולי חלה יודלי, ואולי כבר מת… אוי! מה התפּלץ בה לבה הקטן – יודלי חברה היחיד מת – ואיפה תקח תמורתו?”

איפה תקח תמוּרתו? לא דויד מלך ישראל מקונן על אבשלום, רק ילדה קטנה על חברה המשחק אתה בסוסים… “איפה? איפה? רעיון נורא, רעיון מעציב ומרגיז התגנב אל לבה המתפּלץ…”

ועוד עובדה אחת לפניכם, עובדה, שזכרונה נשאר בלבו של ה“מטורף בדעת” ב“כל עצמתו וטרגיותו”

“הוא התאכסן בבית אשה אלמנה, שהיתה לה בת־יחידה כבת ארבע־עשרה שנה. ביום הראשון לבואו שמה, הרגיש כבר איזה התקרבות חמה אל הילדה הנעימה והחביבה ההיא. היא למדה בגימנזיון, והוא היה עוזר לה כפעם בפעם. הוא שׂם עין על קריאתה וספר מזיק(?) לא היה מרשה לה לקרוא; – אבל מה נדהם ומה נפעם, בבואו פּעם אחת אל חדרה וימצא על שולחנה: הספר הסונטה הקרייצרית. – ידידותם אמנם התחדשה עד מהרה; אבל הוא החל להביט אליה בעיני חשד מעט. הוא היה מטיף לה מדי פעם על־דבר הצניעות והביישנות; אבל מבט קורץ אחד שלה היה שׂם לאַל את כל דברי מוסרו!”

ו“פעם אחת – היא היתה כבת חמש־עשרה – טיילו שניהם ברחובות העיר הראשיים; והנה תמוּנה מכוערה לנגד עיניהם: ריבה משׂרכת דרכיה אחת עלתה כמו מן האדמה – מה תאמרו ללשון זו? – ותקרוץ אליו מרחוק בעינים משונות… הוא התאדם ויתחלחל גם יחד; אך מפּי הילדה בת חמש־עשרה פּרץ שחוק אדיר וציני מעט… הוא הביט אליה בתמהון פּחד, והיא לא חדלה מצחוק על מבוכתו…”

מבט אחד של הילדה הנעימה והחביבה שׂם לאַל את כל דברי מוסרו, שהטיף לה מדי פעם על־דבר הצניעות והביישנות. ובפגשם אותה ריבה משרכת דרכיה הוא התאדם ויתחלחל גם יחד והיא, הילדה, לא חדלה מלצחוק על תבוסתו… אותו איש התאדם אז; ומין משורר זה בצורת אדם לא יתאדם מלספר דברי שטוּת כאלה, שלא חזה אותם מימיו…

מה תאמרו לעובדה כזאת. “על משתה משפּחה אחת הציגו לפניו שתי אחיות, עלמות תמימות, כאשר נראה לו בתחילה. עברו ימים אחדים ויקבל מכתב־הזמנה לבקרן בביתן; והוא ביקרן באחד מערבי הקיץ. האחת ניגנה על הפּסנתר והשניה כמובן שרה את השירה: עיני תאוה! עיני להב! המנגינה והשירה פּעלו עליו פּעולה מכוערה מאד (עוד הפּעם מכוערה); ואז החל להסביר להן את ערך המוזיקה הנכון, כי לא נבראה בשביל להרתיח את הדם – זהו עוון פּלילי, וכזאת עושים רק קומדינטים ושנסוניטות – הוא דיבר בהתלהבות פּנימית כחצי שעה, ושתי העלמות הביטו אליו באיזו הדרת הכבוד…”

טעויות הרבה טעה משורר דנן! בראשית, לא הציגו לפניו את האחיות, רק הציגו אותו לפניהן; בשנית, אחר הצגה ארעית לא קיבל תיכף ומיד מכתב־הזמנה… בשלישית, לא תקדמנה אותו בצעדו הראשון על המפתן, המנגנת על הפּסנתר והמשוררת בשירה: עיני תאוה, עיני להב; ברביעית, לא תספּיק ידיעתו של הגיבור בערך המוזיקה, שלא נבראה כדי להרתיח את הדם, לדברי עיון והתלהבות על־אודותיה בערך חצי שעה רצופה; ובחמישית, לוּ באמת הרהיב בנפשו לומר להן, שכזאת עושים רק קומדינטים ושנסוניטות, היו משליכות אותו בלי ספק החוצה ולא הביטו אליו ביראת־הכבוד…

ולגיבור כזה, איש שאינו יודע גם את האלפא־ביתא של החיים והנפש, איש שתוכו כברו מזויף במחשבות שלא חשבן, ברגשות שלא הרגישם, בראיות שלא ראה אותן, לאיש כזה היו ימים, ש“היה מבקש לו נוחם בחברת מין היפה והרך – הן באסתטיוּתן החיצונית והפּנימית לא תהיינה כגברים השואפים לבצע – הן תנחמנה אותו מיגונו ומעצבונו על רשעת מין האנושי”.

הוי רשעת מין האנושי! חזיז ורעם! ה“ספר איוב הוא כבר האנחה האוניברסלית על מין האנושי!” חזיז ורעם!

חזיז ורעם ראוי גם לקרוא על המחברת השנית, שהוציא לאור א. בן־דוב אחרי תשע שנים ומחצה. והפּעם לא “ממרירות החיים”, בלי ניקוד, כי אם “ממרורי החיים”. ממרורי החיים, חוברת א', ביבליותיקה “ספרות יפה” 5 №, הוצאת “אביב”, ורשה. בדפוס י. אדלשטיין.

על נאד של דמעות, “דמעות אשה”, יספּר לנו בן־דוב עתה; ואשה זו אינה אם לילדיה, בצר לה בימי עוני ובאה עד משבר. אינה בת ארבעים, שאפסה לה כל תקוה בחיים, או אפילו בת שלושים, כי אם נערה היא – אַל ידמה הקורא, כי אצחק לו – נערה, בנערה צעירה הכא עסקינן, בנערה כבת שש עשרה שנה…

“העלמות זילברשטיין, האחת כבת עשרים והשניה כבת שש־עשרה שנה, שכבו כדרכן תמיד (מה תאמרו למין לשון כזו) לישון מתוך שיחה נאה. וקלרה הבכירה סיפרה לאחותה מאורע, אשר הביא את שתיהן לצחוק־הנאה. בדידה הוה עובדא, באותו יום: בערב הלכה אל חברתה מַשא קליינמן ותעבור את גן העיר; ושם רדף אחריה בחור מקושט. בתחילה עניין אותה הדבר, אבל הסוף היה תיאטרלי לגמרי”. – הגעו בעצמכם, “כשחפץ הבחור העוגב להפסיק בעדה את דרך צאתה, שמעה פּתאום מכת־לחי מצלצלת. – בינה ובין הבחור עמד צעיר אחר, מוסרי, ויחרף את הדון־ז’וּאַן ויאיים עליו, כי יושיבהו בכלא”…

מתחילה התחיל הבחור לחרף גם אותה. לכאורה נדמה לה, כי גם הוא רודף אחריה; אבל לסוף נוכחה, כי חשדה בכשרים, “פּניו היו כל כך טהורים, כל כך תמימים!..” והתמים הזה, שפּניו כל כך טהורים, יט לה חסד וגם מוסר יטיף לה, אחרי דברי חירופים. “הן יודעת אַת, כי בערב סכנה היא לעלמה ישרה לטייל לבדה – ומה גם, כי לפניך יש כוח־מושך מיוחד”. – –

ופה מתחלת פלוגתא עצומה בין הנערה הבכירה והצעירה. הבכירה אומרת, כי “סוף כל סוף מעניין אותה יותר הדון־ז’וּאַן, המוּכה מכת־לחי, ממיטיבה ואיש־חסדה; והצעירה עומדת על צד הצעיר המוסרי… פּה רואים אנו גם הבדל הדם ביניהן… הבכירה החלה להתנמנם ותעיר עוד הערות שונות על דעות אחותה מתוך נמנום; והמקרה, שקרה לה בפעם הראשונה בימי חייה, מסך עליה רוח שכרון, שלא ידעתהו עדיין. מה לחש באזנה, הרודף אחריה, – דברי אהבה וחנופה: מלאכי! וֶנוס! עפר אני תחת כפּות רגלייך… והצעירה, היא גם היא, לא יכלה להירדם בשום אופן, ואיזה חפץ אדיר קם(!) בלבה להתוַדע אליו, אל בעל המוסר דוקא, ולראותו. – מכת־הלחי שנתן לאחר, מוכיחה, כי יודע הוא גם להגן (צ"ל להילחם) כדבעי על אידיאליו… ולאיש כזה היתה חפצה מאד מאד להתוַדע”…

ו“לרעיון זה – פּה מתנשא חזהו של בן־דוב ועושה לנו שירה רמה – לוהטים פּניה בלהט מיוחד וחזה מתרומם ויורד בתקיפות; איזה דבר מקים אותה הנערה ממשכבה – חצות כבר עברה – והיא צונחת מעל מיטתה ומתחילה לטייל בחדר הנה והנה…” הסו! “אצל החלון היא ניצבת, היא מרימה את הוילון הלבן, אגן הסהר מביט בה…” והיא מהרהרת: “מי הוא? מה שמו? מה מעשהו?” חידה, חידת עולמים!

ו“שנית החלה לסוב בחדר, ומחשבות שונות – של הרת־עולם – ערבוביה של הרהורים זרים התרוצצו במוחה בחזקה, מעין מועקה הושלכה על לבה ושעמום נורא תקף אותה עד לדמעות”. הירגעו, עוד אינן “דמעות האשה”, שבשבילן בא כל הסיפור…

היא ישבה לנוח מן השעמום הנורא על מיטת אחותה הבכירה הנרדמה. והתנערה הישנה ותמשך את השטיה הצעירה אל מיטתה, “שכבי פה ולא ירגיז איש את שנתך… ישני, ישני… חבקיני היטב, כך!..” ו"הצעירה נלחצה באיזה כוח־דוחף אל אחותה ותנח את ראשה הלוהט על חזה – גם להבכירה יש חזה – וצורך מיוחד לסלסול ולרוך התעורר בנפשה הנרגזה… ומתוך חיבוק ונישוק חם ומזיע, – הכל כאשר אוהב אותו עטו של בן־דוב, – התעורר עוד הפּעם בין הבכירה, קלרה, ובין הצעירה, פאני, ויכוּח עצום על־דבר האנשים והגברים, שאינם אידיאליים לדעת זו ואידיאליים הם לדעת זו. קלרה טוענת – זה כבר שתי שעות אחרי חצות – “שבנוגע לנו, הנשים, לרוב הגברים תורת אריסטו בידם: כי האשה לא נוצרה אלא לילדים”; ופאני צועקת: “אני מוחה, מוחה, מוחה!” וצריכים אתם לדעת, כי ביותר חרה לה הדבר, על אשר הזידה אחותה לפשוט עטרת האידיאלים ממינדלין בחירה, אותו מינדלין, שלזכרו “בגוית הצעירה הוצתה אש זרה ותקדחנה חליפות”.

“הצעירה נשארת יושבת (חשבנו שכבר שוכבת היא) על מיטתה נדהמה ונבוכה”. כי דברי אחותה ומונולוגה “הלמו במוחה כבפטישים”. “השעון השמיע את השעה השלישית. היא התעטפה בשמיכתה, כאילו חפצה להיחבא מפּני זעם…” שמים וארץ הצילו את הנערה השוכבת פּה, אש זרה בחזה ובמוחה הולם פטיש, דברי אריסטו בזעמם. האם אין רחמים להם? האין אלהים?!

ואין רחמים! בזה הרגע “סבבה הדלת על צירה בחדר הסמוך, חדר אחיהן הגדול. והיא נזדעזעה…” שאלה מוזרה: “מאין שב אחיהן בשעה מאוחרת כזו?” – “קלרה! – התחננה הצעירה כמעט בבכי – הגידי לי את האמת”. – “אין לי שום צורך לשקר לך”. – “השב הוא משם? – גם אני משערת ככה, שב הוא משם…” “אל צדק! והנפש משתוקקת (?) היא מכל הערבוביה הטמאה הזאת, המבלבלת ומטשטשת את כל הטהור והזך בעמקי נשמתה, אבל האמת החדשה מזעזעת אותה עד היסוד… עתה הוברר לה הרבה!..” “גם הוא הולך שמה… אחיה יחידה, האוהב ככה לנשק את גומת צוארה…” “ילדה תמה! – סילסל קול הבכירה את אזנה – את אוזן הצעירה, שנזדעזעה עד היסוד – כך הם החיים וככה חיים מרבית הגברים. לולא הלכו שמה, לא היו נותנים לנו מנוחה… התביני?” – אבינה…" לא, לא אבינה! לא אבינה מוח מטושטש ואטום כזה.

והסאה אינה עוד גדושה. אחיה הגדול, ששב זה עתה משם… לא ירגיש שום בושה בחובו. והוא חפץ לקרוע את הדלת, כדי להשתתף בשיחתן של המפטפטות. “לא! – צעקה הצעירה, – אַל תעיז לבוא הנה… נבזה!” והנדחק “מתלוצץ מאחורי הדלת” וקורא: “הוי, בת־מלך יהירה! על מה חרי־אף הגדול? במה חטא עבדך הנכנע לפני כבוד הדר רומנטיותך? פּתחי נא!” הוא מוסיף לדפוק. “יש לי דרישת־שלום חמה, מאד חמה בשביל הנסיכה שלנו, הצעירה, דרישת־שלום מאת – מינדלין… זה עתה ראיתיו”. – “מה?” “מה הוא אומר?” קפצה הצעירה מעל “משכבה, כולה רועדת”. “זה עתה ראה אותו?.. ראה אותו שם”… “הגם הוא?” – קראה – “הגם הוא, הוא? הוא?” – “עיניה ירו זיקי עברה וזעם מחאה עזה נגד כל, ובכי שבץ התפּרץ בחדר השלו”. “דמעות אשה”. דמעות אשה, שמנה וספר אותן בן־דוב וישׂימן בנאד הספרות העברית למזכרת נצח…

חזיז ורעם!

ג: מֵעֲרָב וּמִיהוּדָה

הוצאת א. י. שטיבל הוציאה לאור פּואימה בפרוזה מחיי היהודים בשם “רבי שלמה הנגיד” מאת שלום אַש בתרגוּם מנחם שפּירא. לשלום אַש לא די הציוּן “סיפור” למלאכתו, פּואימה הוא נותן לקהל העברי או היהוּדי, פּואימה שהוא מקדישה לזכר נשמת אביו מיוצאי ביהם. אמנם בפועל לא יכול המספר ללכת בעקבות הוריו; הוא עושה זאת אך בחלום חזיונו.

והחזון כולל תמונה מחיי נגיד אחד בעירו, או תיאור חיי איש עשיר הגון וחיי בניו ובנותיו ולוקחי בנותיו. שלום אַש מחבב את החיים שבגיטו לפי דרכו ומתפּאר בזה. הוא אינו אורח שם, אדרבה, יודע הוא את אשר יתאר. בקי הוא בסימני תהלוּכות הנפש הניכּרים, מעריך כל מאורע ומעשה לפי צביונו, ואינו טועה בחוּש, אך מוסיף בכל פּעם על המידה. הן לבו מתלהב בכל פּעם מטיפּוסיו ולכאורה גם נפשו תימלא מהם; אבל את נפשנו לא ימלא ולא ירחיב את לבנו כחפצו הוא. הוא אמן עושה את כליו לפי תכנית אחת; אבל אינו יושב על האבנים ואינו יוצר. – נאמנים המה דבריו, לא יחסר מה גם בכלליו גם בפרטיו. גרונו של המסַפּר לא ניחר, כוחו אתו כאשר היה; אבל לא עלה ולא גדל. הוא מודד את סיפוריו זרת בזרת: כך וכך תנאים חיצוניים ופנימיים, כך וכך רגשות ומעשים; חלק מסוים של אור וצללים. הכל מתנועע לעינינו, הכל על מכונו, ולכאורה בכּל גם איזו שלמוּת; אבל, כאמור, אין לפנינו בורא באמת ואין אתו גם במעט מפלאי היוצר.

“מנוחת שבת” אחזה את כל בני העיירה של הפּואימה. “הנה יהודים שבים מבית־התפילה, וגם רבי שלמה וחתניו וילדיו ומשרתי ביתו ולהקת האורחים אחריו”. מכניס־אורח גדול הוא הנגיד דנן. “בצעדי־שבת צועד רבי שלמה ומחליק בכפּו על גבי שערות זקנו השחורות. – היהדוּת מבהיקה מעל פּניו! הוא רואה את העניים מבין הגויים שבעיירה, ולבו מצר עליהם, שלא עשה הקדוש־ברוך־הוא חסד עמהם ולא נתן להם את השבת. הוא מתפּלל – כל זה עושה רבי שלמה בחוּץ, בלכתו מבית־הכנסת לביתו – הוא מתפּלל בכל לבו לאלהים, כי במהרה יבוא המשיח לגאול את כל באי־עולם מעבדותם, וכל העמים יקראו בשם ה' צבאות!” “ובבואו הביתה – עוד לפני ימות־המשיח – מקבלת חנה’לה (אשתו השניה הצעירה, שהוא אוהבה ומחבבה כגופו) את ברכתו, והיא תענה לו בחשאי: שבת טובה! בעלה הנגיד מרגיש בקולה ובתנוּעותיה את כוח חום לבה, השפוּך כאור על פּני גופה (צריך לומר: על פּניה). ובלב מלא שמחה הוא מברך בשלום את מלאכי־השרת, שליווּ אותו (ואת המשורר) הביתה. בעל־הבית מביט על השולחן המכוסה לבנים, אל מנורת־הכסף, ונותן שבח והודיה לאלהים על כל הטוב שגמלהו; ואיזו גאוה, גאות הוד, ממלאה את כל לבו. הוא מתגאה ביהדותו, באלהיו ובתורתו, שנתן לעמו ישראל. הוא רואה את עצמו כמלך בביתו. לא הגלה אלהים את ישראל אל בין הגויים, ירושלים לא נחרבה מעולם, בבל ורומי לא היו מעולם”. – איש יהודי כרבי שלמה נגיד חושב בצעדו על סף ביתו אחרי קבלת השבת ביוָן ורומי. – כשירת נצחון על כל שונאיו תמיד, כאילו שב זה עתה מבית־המקדש, וזאת היא ירושלים הקדושה שלו, הוא שר שירת “שלום עליכם מלאכי השרת”.

ככה מסַפּר שלום אש. הוא מלא נחת לראות עם שכּכה לו בעולמו, מלא נחת הוא לראות את גיבוריו ומלא נחת־רוח הוא לראות גם את עצמו בכך. הלא משורר יהודי הוא ומסַפּר לעם היהודים על־דבר שבתו, על־דבר יום שכולו שבת וחסד מעלה ומטה. תנו כבוד לאלהים, שבחר אתכם מכל השבטים אשר על פּני האדמה וישת נזרו בראשכם ויצו אתכם לאמור: הלכו בדרכי, שמרו את ארחותי. תנו כבוד גם למשורר והמסַפּר התמים. הלא אך שליח־ציבור הוא, שליח הציבור היהודי. “מה גדולים מעשי אלהינו!”

אחרי הטיפּול בפואימה זו שמתי עיני בקונטרס אחר, כולל שלושה סיפורים מחיי הערבים, כתוּבים מאת חַוַג’ה מוּסה. מימי “ציורי מסע” לגציל זליקוביץ לא קראתי כאלה.

על שלושה בידואים מספּר לנו חוג’ה מוסה, על־דבר עבדול־הדי, על־דבר אחד נקוב בשם מחמד ועל־דבר אבו־אל־כלב. והנה אנו על אדמת שֵם. תום מקראי מרחף על התיאורים האלה ושפת קדם חיה בפי המתאר, חיה עוד היום. – שנים תעבורנה ורגל זר לא תבוא אל הכפר, בו נולד עבדול־הדי. העולם אינו יודע על קיומו של הכפר, והכפר אינו יודע על קיומו של העולם… שדות זריעה אין לבני הכפר. – לעומת זה הצאן אשר בכפר רב הוא. בני הצאן שם קופצים כשדים בין הסלעים, מטפּסים על צוקי ההרים ומוצאים שם את סיפוקם ברוָחה; ולכן כל בני הכפר רועי־צאן הם. בכפר הזה נולד עבדול־הדי, ומחמד, הגיבור השני, מוצאו בדרום הארץ. ומחנות־מחנות נסעו פעם מן הדרום אל הצפון. רעב היה בארץ באין גשם ופני השמים כנחושת. אפס לחם מהאלהים. והבקר והצאן התהלכו בשדות וראשיהם יורדים למטה בעצב. מבקשים הם מרעה ואינם מוצאים. ויראו האדם והבהמה, כי אין מושיע בכל הככר ההוא, וירימו לדרך פעמיהם. האהלים וכל הכלים טעונים על גבי הגמלים הרזים. בראש הגמלים הולכים הגברים, פּניהם נזעמים וקודרים; וכשאומרים להם שלום, כמעט שאינם עונים: בושים הם… ומאחוריהם מתנהלים לאטם השורים, הפּרות והצאן, כולם דקים, מאד דקים, ומבטיהם כאילו מלאים תפילה: בקשו עלינו רחמים!… ומאחורי הבקר והצאן הולכים הנשים והטף. המחנה הזה מעורר עצב בלב. רעב! רעב בארץ כבימי המקרא ובימי התלמוד, שהיו לובשים שקים ומתענים על הגשמים. כרוך־כרוך עבדול־הדי אחרי קנה־הרובה הישן שלו ולא יתנו גם כופר נפש בנו. כרוך־כרוך מחמד, הנוטר בשדמות היהודי, אחרי חבל אדמתו בדרום. כרוך אבו־אל־כלב אחרי הכלב, שמצאהו יתום בדרך ויגדלו ויטפחו ברחמי אב. מחמד הוא ממשפּחת הרעבים, והעשירים בכל מקום שהם אינם רעבים. “ככה ברא אלהים את העולם – אומר הערבי לאדוניו העברי – למעטים נתן הרבה ולרבים לא נתן אף מעט”… וכשנוטר זה שקוע במחשבותיו, ובתוך כך מתגנב השועל אל כרם אדוניו לאכול מפּריו, הוא אינו שׂם לבו לזה; הן אולי תבוא ברגע כזה מחשבה אל לבו: גם זה רעב…

אדם עברי עומד לפנינו ופותח לנו את השער ללבות בני־הערבים. עצם מעצמינו הם, בשר מבשרנו; וכל המסורה היהודית הארוכה של אל־ברית ושל דינים וחוקים אין־מספּר לא תבדיל בינינו וביניהם ולא תחַייץ.

ד: עָקֹב וּמִישוֹר

לפני ימים רבים שלח לי איש צעיר לימים, שישב אז בארץ הקדושה, סיפור קטן, נקוב בשם “והיה העקוב למישור”, ושׂירטט עליו: לאדוני… מנאי המחבר… ואני קראתי את השער: מעשה באדם אחד, ושמו מנשה חיים מיושבי ק“ק בוצץ יע”א שירד מנכסיו, והעניות ר“ל העבירתו על דעת קונו וכו‘, והיה נזוף ודחוף ומטולטל וכו’, ועליו ועל כיוצא בו הכתוב אומר וגומר. – ובקונטרס גופו הנה פרק אחרי פרק. הפּרק הראשון יתאונן על פּגעי הזמן, כי יפּול אדם למדחפות וכו', ומספר מאיש אחד ירד מנכסיו, שהלך למרחקים לסובב על הפּתחים וכתב־המלצה בידו. הפּרק השני יבאר, איך טרח ויגע מנשה חיים הנ”ל ואכל לחם־חסד וכבש פּניו בקרקע ושכח בינתים את אשתו שעזבה בעוני, ומכר כתבו לאחר וכו‘. הפּרק השלישי ממליץ בשפלות הקבצן הקונה ויודיע, איך זה מת במיתה משונה וכו’. על גבי הפּרק הרביעי כתוב: בכדי חנטו חנטיא וספדו ספדיא וכו‘. מצאו באמתחת העני המת כתב־המלצה של מנשה חיים ושלחו אותו למקום מושבה של אשתו הראשון והתירו אותה בבית־דין. ותתנחם האשה ותשׂא בעל שני ותלד לו, ומבעלה הראשון לא היה לה ולד. הנה שב מנשה חיים לביתו אחרי ימים. בדרך “פּוגע בו עני ודרך קשתו ומנשה חיים שב על עקב בשתו”. "סוף דבר, מנשה חיים טרף חייו מן העולם ולא אסרה על בעלה וכו’. עשתונותיו חתים ונכשלים ויזכור את יום המיתה; וכל מעשי תקפו וגבורתו בזה הפרק איתא".

ואני עמדתי והשתוממתי על קלות העט או גם על הכשרון הלשוני של אותו צעיר. הוא מסַפּר לנו בלשון חסידים ממש מאורע של אדם מישראל עם כל קשר המעשים והמסיבות. ואין זה דבר היתול כלל, כי אם דבר קינה, סיפור־תוּגי כהלכתו. האשה היא עקרת־הבית. היא ראתה עמל הרבה כנהוּג ותיוָשע על ידי מסיבות הזמן. הבעל היה לה לטפל ונעשה בינתים לעיקר. לו לא נפש גדולה, אדרבה, הוא בעל נפש רפה. הוא מגולגל בחיים ולא מגלגל כלל. הוא חוטף מה משולחן החיים, טלית העניות על כתפו. בלכתו מעיר לעיר הוא גם רואה מעט בדרך ושומע מעט. – הלא בר־נש הוא, וכי יפצע אדם אצבעו, הלא יצאו ממנה נטפי דם… אולם בסוף, כשגעגועיו מגרשים אותו ממנוחת נדודיו והוא בא אל מקום אשתו, שקידש אותה כדת, ושומע כי היא ניתנה באשמתו לאחר, אז שותה הוא מקוּבּעת היגון לפי דרכו. – ואם לא ננוד לו לפי מידתו, אך אשמת המסַפּר היא וסגנונו, שבחר לו בזה.

מנדל סטנוב, מ. ח. לוצטו וכל השיירה, שכתבה לנו מזמורי תהלים מחדש, ספר משלי מחדש, ספר הזוהר מחדש ואגרות הרמב"ן מחדש, כל אלה שנתנו לנו “מסכת עניות”, “מסכת פּוּרים”, “מסכת סופרים” ועוד, הם ביקשו להראות נשגבות באומנות החיקוּי. המה שיעבדו את התוכן לסגנון, ואך הסגנון היה מטרת חפצם. אבל מי שחיבר דבר אותו המאורע והעלהו על הכתב ביקש להעביר לפני עינינו חזון, ביקש לסַפּר. – –

כי עזוב יעזוב משורר את הדרך הכבושה ויבקש לו אופן לביטוּי בת־שירתו ולהגות לבו, עשׂה יעשׂה זה אך מכוח חדש עצור בו, כוח פּורץ גדר; או לאידך – התוך אינו חשוב ובעליו בא למשוך אותנו בחבלי הלשון ומבריק בשמלתו החדשה. למי מאלה המחבר דנן נמנה? זה ידוע נדע אז, כי עזוב יעזוב את לשון החסידים, לא ישתה מבאר לא חפר הוא בעצמו, ויחל לסַפּר לנו מעשים כאחד האדם בלשונו, אך בלשונו הוא. – – –

א: חוֹשֵׁב הָעֵט

(מילואים ל“מחשבות זעירות” של יעקב קלצקין)

מקהלת מנגנים לפנינו. כל אחד ואחד מהם תוף ומצלתים בידו. קולות מרעישים ובולעים איש את אחיו ואין קול כנור ועוגב.

עוברים אנו על מסות עיוניות חדשות הניתנות לנו זה לא כבר, והנה המון מושגים וחילוקים, סעיפים וכללים וגם מחזות ומשאות, תורות והוראות. הכל מהוקצע ומשוכלל ולכאורה אף מבורר. סגנון לאלה וגם מעטה של כשרון; וכי באנו עד קצה הדרך הנה דרכנוּ על עלים ולא נמצא פּרי. כוהן עולה לדוכן והוא גם יוצק המים. – הוא מברך ואין כאן ברכה, גם אם נושא בשֵם; הוא מקלל ונפשנו לא תרָוה. יש מוכיח בשער ויש מלמד דעה או מבקש לו נתיבה, ויש מלקט פּירורים או גם מחליק אבנים…

הבדל גדול הוא אם הנפש צועקת או רוחות מנשבות – או אם הנך בא משער לשער ושום דלת אינה סגוּרה; ולאידך, הנך אומר להסתכל בחלון והנה זה כותל.

מה גדול הוא האדם בשעת רוממוּתו, ומה קטן ומך הוא בשעת קלקלתו! הנה טהרה ואצילות והנה הכנעה ועבדות, הנה קסמים והנה חיוּת – הנה נושא ונשוא, הגה והגיון, ביאור רעיון, כיבוש רעיון וחילוף רעיון. מארש הוא הכלל את הפּרט ומעמיד לו חופה וחוזר הפּרט ומזנה את פּרט אחר. כוחות שונים מתפּרצים ונאחזים בכוחות אחרים ולכוּלם תכלה וסוף. מתמזגים הם החיים, מתרוממים וגם יורדים. הנה לכל היקף היקף אחר; לכל מושכל אחיזה, ולכל אחיזה אוחז, ואף הוא נאחז… הנך בן המציאות והנך דן עם המציאות, אתה שוקל וגם נשקל. – יש אחדות ליצירה וריבוי ליצירה ותפישה לכוח היצירה ומוצא להבנת אותה תפישה; והרי ניתוח ההבנה ובירור הניתוח וחזקת הבירור. יש תמהון ומוצא, יש לכל דבר נקודת־כובד ויש מרפּא לנפש וחוקי הנפש. הולדת וגם אתה נולדת; עלית בסולם של אמצעים ומטרות ותכליות ושימוּשים, עמלת ויגעת ואינך משוחרר. גדרים בנית, מָתחת קוים, עשית מחיצות וגבולות, ואין הכרעה, אף אין שעבוד. דבר יוצא מדבר ונכנס לדבר אחר ושוב עוזבו והולך לו. הפסק לכל חיבור, מצר לכל תנועה וסימן לכל התהווּת. טוענים נגד כל ענין טענות של אמת ושל שקר; אף האמת אינה אמת בכל וגם לטעות בנין־אב. מקשים אתם והרי מבוא לפרָק; שואלים אתם והרי מבוא לתשובה. לכל עובדה מאמר, לכל מאמר סתירה ולכל סתירה ישוב. בידינו לעלות ולרדת, לשחות ולסובב, למעט ולהרבות, לבטל ולבנות, לשקול ולמוד. אם חפצים אתם, הרי היקש ומוצא לכל עיון ואם תרצו, אין שיעור לכל דבר ואין מידה. דבר זה הוא סמוי מן העין ודבר זה הוא מסור ללב. סיבוב נאחז בסיבוב, חוט נקשר בחוט וארג בארג, וגם הצמר עוד לא נטוה, על הפּשתן עוד לעלות ולגדול. נוצר האדם אחור וקדם; נוצר השכל לתהות; נוצרה המחשבה להיות חוזרת על עצמה…

חכם פּלוני אמר דבר מסוים, ובא חברו וביטל את הנאמר; ובא השלישי והכריע, ובא הרביעי והכריע אף הוא. מי לא חשב ולא בירר? מי לא עמד לפני פלאי הטבע? מי לא שקל דבר במאזני השכל ונמצא אף הוא מרוּמה? מי לא ריפרף בין ביטוּי להבעה, בין סוד לכיסוי ולא החליף גרעין בקליפה, ולא בא מתוך לחוץ?

הנך אומר לדון על דבר, והנה השכל אף הוא נשקל ונערך; הנך מקיש מוחש למוחש, מושג למושג ושלשתם אחד, והאחד אף הוא אינו אחד. לכּל תפקיד מיוחד, וכל תפקיד הוא בן מדרגות שונות וכל מדרגה היא בת־השואה. השכל מושל בך ואתה מושל בו… הנך אדון ועבד והנך בעל קורבה וריחוק. מקבל אתה את חלקי ההויה מתוך כפיפה והכרח ומתוך חירות וחפץ. ההכרח אף הוא נחלק במהותו ובחפץ נתנו חכמי ההכרח את דבריהם לשיעורים. דבר זה פוסל ברצון; עולים ברצון ויורדים ברצון, נמשך בן־האדם וֹמושך, נדחף מן הנאה לסיגוף, מדבר בן־יומו לדבר שאינו בן־יומו. מתפּשט הנצח ואף הוא מתפּצל. בא אתה מן הענפים אל השורש ומן השורש לאפסי האדמה. יש דמיון לדמיון, השואה להשואה, הגיון מול הגיון ונטיה כלפּי נטיה. לך הרבה ניתן ואף לא מעט. עשיר אתה ועני, בן מלך אוכל פירורי לחם. עלית על משכבך והנה המיטה כפוּיה. לך הכוח, השימוש והרישול. לך משכיות ואהלים נטויים. גם לעבדים צד אדנות, ולאידך, אף בני־אֵלים המה בני־שחת.

זה בא ללמד וגם לא נמצא למד, זה מחדש ואין בדבריו חידוש. זה מתראה כנוקב מרגליות ובידו רק ילדי זכוּכית. – זה שׂוחה בים ואף בחרבה אינו הולך. זה חוזר ושונה וזה מתחיל. זה מתאר ואינו תופס, וזה תופס ואינו קובע או קובע ואינו מגביל, או גם מגביל ואינו מסמן, מסמן ורשמו לאו רושם. זה פּונה לימין ונמצא נוטה לצד שמאל. זה מתראה כהולך בקומה וכי יצמא בולע רוקו. זה שולח את לשונו, כי עצם לו בגרונו, וזה אף אין לו גרון…

ב: מִפְּרִי הָאָרֶץ

בחודש סיון שנת תרע“ו יצא לאור בהוצאת “העבודה” ביפו קובץ מוקדש לח. נ. ביאליק למלאת כ”ה שנה לעבודתו הספרותית, וּבו נאספה שורת מאמרים מאת מכבדי ומוקירי אישיותו. הקובץ נדפס ברשיון הצנזוּרה הצבאית בירושלים. נדפס ונכתב ב“שעה יתומה”. בשעה “שהטרפים אינם לוחשים שיח ואינם מבשׂרים תנחוּמים”; בשעה “שהצפּור לא תרון ואת קולה לא תצהיל”; “בשעה שעקת המציאות מסיחה את הדעת מכל התרשמות שירית”. עשרה בני־אדם נאספו “בשעת חירום” לכבד משורר מרחוק ולהביע לו אומן. – ובכל המשאות הללו דנים ושׂחים אך על־אודות טיב הלשון ובריאת הלשון המיוחדה אצל הגיבור. הרי מקום כאן לביטויים שונים על־דבר התרקמוּיות חדשות והרי לבושים לשוניים וצוּרות שונות. שאון של השואות וצירופים לפנינו, ביאורים על גבי ביאורים וקישורים על גבי קישורים. במעגל־קסם אנו עומדים! מבצבצות־מבצבצות המלים והאמירות מכל צד, ולכל אשר נפן הנה המון שבחים, תהילות והערצות. קול מצהלות! זה חוטף מזה וזה לוקח מזה. הנך נכנס בפנים ביאורו של דבר אחד, והנה אתה בחוץ. הנך רואה אחד דולג ומקפץ לפניך, ופתאום והוא שוכב על גבי קרקע. זה ירים קולו, וזה פושט את זרועותיו. לפנינו כנסיה של אנשים בעלי שבע עינים, ואך את עצמם אינם רואים. – זה כמו קורא דבריו בעל־פּה, וזה קורא אותם מעל הספר. זה בא לבאר, והוא אך מפלפּל… וזה בא להרצות ולו אין דרך. – המלים על־דבר המשורר העברי אינן מלים עבריות כלל. על אדמת הקודש אנו עומדים, ולפנינו לא שפת המקרא ולא שפת התלמוד ואף לא מהשפה החדשה הברורה שהיתה לנו לנחלה. אין כאן דברים שבלב, דברי בינה והשכל, אך שאון של דברים… אמירות סתם, מלים פּורחות באויר… אין תום לשון ואין הקצעה וגבול, אין שורש.

אנו מתחילים לקרוא מאמר אחד וּמוצאים רק בעמוד אחד בלבד שפעת ניבים כמו אלה: משוררי המקרה, תשלומי יצירה, עלילות החיים, גבורות העלילות, התגלמוּת הגבורה, נטית היד הכבדה. – ומיד בעמוד אחר של מאמר שני הנה צרור מלים ממין זה: פּשטות, טבעיות, אֶפּיקה בלי פּתוֹס, שאיפות חדשות, סייגי־הכשרות, שעבוד ושירה, שידוך־יסודות, התפּנקות הילדות. – והנה אך בשורות אחדות של מאמר שלישי שוב קריאות כמו אלה: “תרועות שמחה”, “מהולות אנקות נסתרות, חרישות ועמומות”, “קולות עליזים והנוגים גם יחד”, “חדוה גלויה ותוגה חבויה”, “סערות שמחה” ו“אנקות ישנות”, “הדים עמומים” ו“הדים רחוקים”, “ימי אור וגלי זוהר”.

מה תגידו, בשמעכם קריאות כמו אלה: “הנביא! מתי לא עמד הוא במרכז עולמנו ובמרכז שאיפותינו. – על דמוּת דיוקנו של נביא בין־השמשות פּרושׂ צעיף המסתורין. – כל הדור חכּה לבוא הנביא; עד כלות־הנפש חכּו; וכשבוששו פּעמיו לבוא, קראו: אכן חציר העם, אכן יבש העם”. מה תגידו לטיב פּתגמים נמצאים במאמר אחר: “מחיה ביאליק את השמש, העבים, האלון, הצל, הבריכה, קרן האור, הלילה, ואפילו דברים דוממים כמו נוצה”. – ביאליק הוא משורר היהדות; וזה הצד החדש והמקורי שבליריקה החברותית שלו". – “ביאליק הפּייטן הוא אידיאליסט וריאליסט, ואף פּסימיסט. – לו רגשות רומנטיים ביחס לעבר, השקפה ריאליסטית על ההווה ושאיפות אידיאליות לעתיד”. ואנו מוסיפים בנוסח זה: לביאליק רגשות ומחשבות, לביאליק אמונה ובטחון, לביאליק גם מרה וכבד…

והנה באותו מאמר גוּפו פּתגמים שובבים ממין זה: “סלעים מתנועעים במדבר לאור הירח” ו“צללי בני־אדם מתנועעים על הקיר לאור העששית”. הנה “התהווּת” וה“השתלשלוּת”, “צוּרות, צבעים, אור וצל”. – “הצל יפנה לא כל כך אל הרגש, למען הביא את המשורר לידי שטימוּנג לירי־מוּסיקלי, כי אם אל הדמיון הפּלסטי של הצייר”. – או: “בהיר־עינים הוא ביאליק ונפשו מלאת אור”. “הוא תופס את הטבע בתור חזון במובן אטימולוגי”. “מכל חמודות הטבע המושכות את העין יעריץ הפּייטן את האורה והזוהר”. “הוא כרוך אחר פּולחן האש, מתפּלל לשמש ונשבע באל האור”. משוגעים אנו ממשמע אזנינו!

חסר להמעריכים האלה כל תום ואין להם גם מקצת ידיעה והכרה, כי טוב מעט מהרבה, כי מספר המאה אינו מוסיף כלל על מספר עשרה, כי אם עוד מחריבו. – המה מעריצים משורר בעל־לשון, בתור בורא לשון, במין פּראות שבלשון, כמוה לא שמענו עד כה. האנשים האלה אינם מדבּרים על ערכו של משורר, או על־אודות בת שירתו, כי אם מעריכים את כל תא ותא של המשורר; הולכים וּמונים, כמוני המצוות בשעתן, את אברי המשורר ואת קריצות עינו אחת אל אחת. כל הפעלים והתארים, השמות והנטיות שבספרי הלשון משתרעים לפנינו ומכסים על כל מושג נאמן ועל כל דיבור חי. אין כאן ביאורים, כי אם צלצוּלים; אין כאן הבנה והכרה ברורה, כי אם מין התחסדות ואמירת פּיוּטים. אין כאן חיוּת שבלב, כי אם מין קשקוש ונענוע. – שפה מלאכוּתית, שפה לא גדלה מעולם, לא בשדמות הרגש ולא בעמקי המחשבה, ממלאה את כל חלל הספר הזה. אפשר לנו להסיע אמירות שלמות ממאמר אחד ולתתן לשני, וזה לא יחסר והשני לא ימלא. קוראים אנו את המאמרים מסופם לראשיתם, ואין כאן סדר הפוך. אין משפּט מתחבר למשפּט ואין קישוּר.

“בשתיקה יצא” המשורר מן הארץ, ואנו מבינים לנפשו ולרוחו אז…

ג: “זְרָמִים” וּ“בִּיבְּלִיּוֹגְרָפִיָּה”

“חלומו הגדול” – של הד“ר קלוזנר מאז – לכתוב “היסטוריה שלמה וארוכה של הספרות העברית החדשה”, ש”בה יבוא כל סופר וסופר על מקומו הראוי לו"… לא נתקיים עוד. וכדי להרגיע את נפש המחכים נתן להם מעט מזער מאלה ויכתוב בהוצאת “עבריה” חוברת אחת בשם “הזרמים החדשים של הספרות העברית הצעירה”. “ציור ספרותי”, חוברת ב', ניו־יורק.

“בעוד שהספרות העברית של ימי־הבינים, מימי התלמוד עד ימי המאספים, היתה ברובה ספרות שלטת וכו' נעשתה הספרוּת העברית החדשה, מימי המאספים ואילך לספרות אופּוזיציונית”… “לסופרי דור ההשכלה עדיין לא היתה האומה הישראלית לפרובלימה”. סמולנסקין החל להכיר “כי היהודים והיהדות הם פּרובלימה קשה, שהכרת מהוּתה ודרכי פתרונה צריכים עיון הרבה והתעמקות יתירה, – זאת הכיר סמולנסקין. – ואולם הפּתרון, שדימה למצוא לפרובלימות אלה, הוא מודרג, אבל לא עמוק”; “עוד בימיו של סמולנסקין נעשה הצעד הראשון לפתור את הפּרובלימות שעורר באופן אחר”… “אליעזר בן יהוּדה הודה לסמולנסקין שעם אנחנו וכו‘, שיש לנו רוב האטריבוטים של העם וכו’; ואולם אין להסתפּק בזה: על האטריבוטים הנמצאים יש להוסיף את האטריבוטים החסרים… חסרה לנו ארץ, חסרה לנו אדמה”. – “כך הטיף בן־יהוּדה עוד קודם שפּרצו הפּוגרומים”, ו“זהו הזרם הגדול והחדש”…

ואחרי זה בא עוד זרם גדול וחדש לנו, – בא מרדכי צבי מנה, באה “כנף־רננים צעירה ורכה זו, שלא הספּיקה לפרושׂ אברותיה במעוף רם, עד שקדם אותה המות”. – ו“מ. מ. דוליצקי, שקדם למנה, היה המשורר, שהביע את געגועי האומה על ימי חירותה”. – “מבקר אֶסתטי קם לספרות העברית”, דויד פרישמן. “פרישמן נלחם עם הזרם החדש; ולא ידע שהוא נישא על גליו האדירים”…

כרעו והשתחווּ! אנו מדברים על אחד־העם. אנו מדברים על שלושת חלקי הספר “על פּרשת דרכים” – אז לא הופיע עוד החלק הרביעי – “שאינם אלא שלשלת ארוכה של פּרובלימות”… ומן “השלשלת הארוכה” הזאת אלה הן הפּרובלימות היותר עמוקות. הפּרובלימה הראשונה: מפּני מה נתקיים ישראל? הפּרובלימה השניה: איך היה יכול להתקיים? והפּרובלימה השלישית: ומה סוף צרותיו? וכל אלה הם עוד יותר מפּרובלימות – “חידות הן”. “חידות, שפּתרונן מסתעף לעוד פּרובלימות”, ואלה מסתעפות לעוד “חידות” וגומר…

“שום סופר ישראלי – האיש קלוזנר אינו חובב עברית, כי אם ישראלית – לא הרגיש בכל חושיו את ההבדל שבין ישראל לעמים, כאחד־העם”; – ו“כשהוא מעמיק לחקור בקורות ישראל, כדי למצוא בהן פּתרונים לפרובלימותיו, הוא מגלה הרבה דברים”. – “קודם כל הוא מגלה טרגיקה פּנימית בגורלו של ישראל, טרגיקה איומה, שבין הראוי והיש; טרגיקה, שתיארו אותה בצבעים עזים ובהירים” ביאליק מצד אחד ופייארברג מצד שני – עזבנו הן עתה את הפּרובלימה, ואנו כבר עומדים במצרי מלה חדשה טרגיקה –; ולא חס־ושלום טרגיקה סתם, כי אם “טרגיקה ציבורית ויסודית”…

אבל הסו! עוד יש על יד הטרגיקה ממין הזה, מין עוצב יסודי אחר, “יש עוד טרגיקה אחרת”, “צער היחיד”, זהו “הקרע־שבלב”, ש“ברדיצ’בסקי הרבה אחר־כך לדבר עליו מצד אחר ובכוָנה אחרת”, – והנני בזה מארא דעובדא… ואמנם צריכים אתם לדעת, כי “לאחד־העם קמו שני תלמידים ושני מתנגדים” – שנים כנגד שנים! – התלמידים היו ח. נ. ביאליק ומ. ז. פייארברג, והמתנגדים – ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי. ביאליק הוא המשורר המעמיד את הפּרובלימה, – חזרנו עוד פּעם למלת פּרובלימה –: שאלת־הקיוּם ושאלת החדלון –, נתון עוד יותר מאחד־העם, בין “שני מגניטים”; ואצל פייארברג, משוררה של הטרגדיה הגדולה – ופה שוב טרגדיה – “הוצגה הפּרובלימה הנוראה – זו האנטינומיה הגדולה, זה הניגוד בין הראוי ובין האפשר…” – ובכן גם אנטינומיה לנו!… – ברדיצ’בסקי, אחד משני “המתנגדים העצומים, שקמו לאחד־העם, בא בשם יסורי־התולדה”, הצער התהומי; “לא כן שאול טשרניחובסקי, לזה אין יסורי־תולדה כלל…” “באמת דבר אין לטשרניחובסקי, ולפרובלימות ישראליות”, – עני הוא המשורר הלז בפרובלימות ובהתעמקות בטרגדיה של האומה הישראלית, אבל “מה עשיר הוא בחיים”. עני ועשיר!

וצריכים אתם לדעת, כי “ברדיצ’בסקי אף הוא מצא לו תלמיד הגון בהלל צייטלין”; וטשרניחובסקי גם הוא מצא לו תלמיד, ש“עוד צָעד צעד לפנים”, יעקב כהן. – טשרניחובסקי כובש את החיים, כובש את האהבה, כובש את הטבע; על כן אין עוצב עמוק בשיריו, סער מתחולל הם השירים הללו – הכובשים את החיים – תאוה בוערת, ציור פּלסטי ואֶפי – הראיתם מימיכם תאוה בוערת בציור אֶפּי? – ליריקה מועטת בשירי טשרניחובסקי; לא כן יעקב כהן. “יש אצל כהן ליריקה אמיתית”; יש אצלו “שירי השתפּכוּת ושירי־עצב עמוקים”. יעקב כהן הוא “אף על פּי כן ריבולוציונר ומהפך”, “לא במובן המדיני והמפלגתי, אלא במובן האינדיבידוּאליסטי והלאומי”… ברדיצ’בסקי תובע “שינוי־ערכין” ביהדות; אבל זה אינו דורש טשרניחובסקי, הוא עצמו הוא שינוי־ערכים ביהדות – שינוי ערכים בעולם כולו הוא תובע". המעט לכם, אדוני! –

ואַל תאמרו, כי הגיעו הזרמים הספרותיים עד קצם: הרי לנו טרגיקה יסודית והרי לנו פּרובלימות וּפרובלימות ישראליות, ופרובלימות ישראליות אינדיבידואליות, וכלום יש עוד יותר מזה? אבל לא! הנה עוד לכם זרם יסודי ועיקרי; זרם, שתופס כל הזרמים ומאחדם יחד – בסינתיזה… אלהים אדירים! כבר לנו גם סינתיזה!

“קודם כל קיבלה השאלה על־דבר רוח ישראל מהות היהדות ויסוד הלאומיות העברית פּתרון יותר מסוים במאמריו העמוקים – הראיתם אצל קלוזנר, מאמר שאינו עמוק ושאלה שאינה עמוקה? – של ד”ר דויד ניימרק"; ולהבין המאמרים העמוקים האלה בביאורו של המרצה אין מוחנו תופס כלל…

שומעים אנו רק, כי יש “שני מיני התיחסויות אל הטבע, האדם והחברה; אפשריות הן: השקפת־העולם והשקפת־החיים. הראשונה משיגה את העולם על ידי צורות התבונה האנושית; ואולם השניה משיגה את העולם על ידי התעמקותו של האדם בפנימיותו העצמית”.

“הראשונה מחשיבה ביותר את האמת ההגיונית ואת המדע; ואולם השניה מחשיבה ביותר את האמת המוסרית ואת הצדק”. “הראשונה מוצאת בעולם כוחות מגוונים ומרובים שנלחמים זה בזה; ואולם האחרונה מוצאה בעולם יסוד אחדותי מתחילתה”. קץ כל בשר! “הראשונה יוצרת פּוליתיאיסמוס, ולכל היותר מונותיאסמוס הגיוני, בעוד שהאחרונה, יוצרת מונותיאסמוס מוסרי”… ולקלוזנר – נחוץ דוקא מונותיאסמוס מוסרי, ולא חס־ושלום הגיוני… הוא אינו מסתפּק בשה“י ופה”י – תנו לו ולנפשו התעמקות־דתית, אינדיבידואלית, – תנו לו פרובלימות!

היה איזה זמן משא ומתן בין הצעירים יושבי ארץ גליציה, אם יש הצדקה לאחיהם הרוסים להתגדל עליהם בעניני ספרות, או לוקחים להם אלה האחרונים בזה עטרה שאינה הולמתם ומתנשאים בחינם. והדבר צריך עיון, כי הפֶרנהופים והבּדרים ודומיהם אינם מבני־בניהם של חיות ואֶרטר, שי"ר ושור, לא יכחיש גם האדוק שבאדוקי גליציה; ולאידך – גם אתנו בני הרוסים הרבה ננסים עומדים במקום גדולים ומתראים כגדולים. אחרי רקבון ספרותי ומשטרים בל־ידעום, שבעל־נפש יקוץ בהם, אין לחפּש אצלנו הרבה. עם־הספר יודע לעשות שַמות בספרו בכל מקום שהוא…

ואחרי כל זה עוד יש איזה הבדל, על כל פּנים בכמות. יש דברים, שבני ארץ זו לקויים בהם הרבה ובני ארץ אחרת עוד אינם לקויים באלה במידה זו. ישנם דברים, שבגליציה, כלומר, בשוק הספרותי העברי אשר שם, יכולים הם להיעשות והם נעשים, וברוסיה ואפילו באמריקה עוד אינם נעשים.

למשל, היה חי לפני איזה זמן בורשה מו“ס אחד, מוכר ספרי־השכלה ביוקר וחובבם, שיינפינקל שמו; והוא ניסה להוציא לאור ירחון ביבליוגרפי בשם “קרית־ספר”, והיה לזה איזה ערך ואיזו תכנית, אם גם רחוק היה מחכמה ומדע. הוא על כל פּנים לא נדחק למחיצה שאינה שלו והסתפּק בזה אך לציין את ספרים, שמותם ותכנם, במשטר ודיוק. ספר־ספר בא על מקומו ועל ציוּנוֹ; ואם באו שם איזו דברים ספרותיים והערות, לא היו מאת המו”ל, כי אם היו כתוּבים או מלוקטים מאת אנשים יודעי ספר. בקצרה, היה בזה מעט מתכנית ביבליוגרפית; העורך לא עבר את הגבול… לעומת זה הופיע בקרקוי “ירחון ספרותי ביבליוגרפי” כולל “השקפה על ספרות ישראל בכל הלשונות” (בכל הלשונות!). שם הירחון הוא “ירושלים” ו“תוכן הענינים” מחוברת א‘, ב’ משנה שניה (מכאן ראיה, שכבר היתה לו שנה ראשונה), יכיל “סקירה כוללת על ספרויותינו, מאספינו וירחונינו” ו“השקפה ספרותית” על ספרים חדשים: עבריים, זרגוניים, לועזיים, ועוד ועוד. ואם מעט לך, – כל זה נעשה בידי אדם אחד, – הא לך עוד כרוניקה ספרותית בספרות ובחיים, השקפה ספרותית בספרות הכוללת. – ואין דבר נעלם מעורך הירחון הכוללי הזה, הוא שופט רמות על ספרי מליצה ושיר, תכוּנה וחשבון, טבע ופילוסופיה; דן בעניני חכמת־ישראל ותולדות הספרות, בתורה ובלשון, במוסר ובדרך־ארץ. כל מחשבה וכל רעיון, שהוציא אדם בספר, הוא שוקל ומעריכו ברוחב בינתו ובידיעותיו אין־קץ! ולא לבד בדברים הכתובים עברית ויהודית יודע לדרוש ולהסמיך אחרים, כי אם גם בדברים הכתוּבים בלשון כל עם ועם, בכל הלשונות המתהלכות…

והאדם ה“כל־יכול” הזה, שכל רז לא אניס ליה, אינו משה בן מימון או משה שטיינשניידר, כי אם איש יהודי, פּשוּט, שעד עתה, או על כל פּנים עד שנת הוצאת ירחונו, היה נחבא אל הכלים; והנה הופיע בכל גדלו וידיעותיו הרחבות וחותם את עצמו בשם יונה קרֶפֶּל…

והאדון קרפּל מכריז ומודיע ומבטיח, ש“ישתדל מצדו לשכלל אורגנו לאוצר, שימצא בו גם הסופר והחוקר, שאומנותו בכך” די מבוקשו… עזות או פּתיות ספרותית רבה כמו זו לא ראינו עד היום! – –