רקע
מנחם מבש"ן
דָּנִיאֵל

ימי בבל הגיעו עד קצם וצבא פרס ומדי כנמרים שוקדים על גבולותיה, וגלויי עינים הכירו, בעוד הארץ יושבת ושוקטת, כי סערה נשקפה ממרחק כעב קטנה הרַת־חזיזים העולה מקצה השמים בעוד השמש זורחת בגבורתה. בימים ההם היו בבני הגולה היושבים בבבל ובפרוָריה אנשים גדולים ליהודים ונכבדים לעם הארץ, ובהם התנוסס בכבוד ובגֹדל דניאל איש חמודות, אשר לֻקח מנעוריו מבית יחזקאל הנביא אל בית המלכות וילמד ספר ולשון ויגדל מכל חבריו בחכמה ובכשרון וביֹשר לבב ויעל במעלות המשרה עד היותו למנצח על השרים והפקידים עושי מלאכת המלך. אף יחזקאל התפאר בו בגדלוֹ וידַמהו לנח ולאיוב אנשי השם אשר היו בארץ. ויחזקאל, אשר דאג פן תכבה גחלת יהודה הנשארה בהתגוללה ימים רבים בתוך עפרות בבל, היה אוסף אליו פעם בפעם מזקני העם להשמיעם את דבר האלהים ולשוחח עמהם על דברי העם. אך לעת זקנתו, בראותו כי דור הולך ודור בא וישועת אלהים טרם תבא, וימָלך עליו לבו ויאמר: “הנַער לזקנים והזקן – לנערים”. ויחתום נבואה וחזון ויחל לשקוד על צעירי בני עמו להכינם ליום שיבת ציון. ויאסוף אל ביתו כל בחור וטוב בבני הגולה ויגדלם לתורה ולתעודה בישראל ויתן בקרבם לב חדש ורוח חדשה. ובעלי השלטון, אשר היו עוינים א פעולתו, כי משא נפשם היה להתבולל בני גלות יהודה בעם הארץ, התחכמו לו ויקחו שנה שנה כל מבחר וטוב מחניכיו אל בית הספר אשר יסד המלך “ללמדם ספר ולשון כשדים” ולהכינם אל דרך החיים (מרֹב בני הנֵכר, גולי עם ועם, בבבל, הלכו עמהם אדוני הארץ בדרכי נֹעם ולא ביד חזקה), וכל דל ונקלה בנערים עזבו לו. והורי הילדים, אף היראים והחרדים בהם, לא התעצבו ולא התעוררו על זאת, ולא השיבו אל לבם כי אם יגַדלו זרים את בניהם ונהפכו ברֹב הימים גם הם לזרים לעמם – המה ראו אך את הטוב הקרוב ולא את הרע הרחוק.

בעת ההיא, בהתעלל עלילות גדולות על ארץ רבה ובבבל הריחו מרחוק סער מתחולל, חלף רוח גם בקרב בני הגולה הצעירים לימים. זקניהם עוד היו קופאים על שמריהם, כי זכרו ושמרו את דברי ירמיהו, אשר שלח אל גלות יכניה בבלה והזהירם לדרוש את שלום העיר והעם אשר גלו שמה; ויהיו שומרי אמונים לבבל ויתפללו לשלומה ולגאולה קרובה גם יחד. אך הצעירים אמרו: “לכל זמן ועת; בעוד היות בבל איומה ונוראה יעץ ירמיהו להכנע, פן ינסו להתפרץ מפני שוביהם וכשלו ונפלו, ובזאת ירחיקו גם הַרְחֵק את הגאולה; כאשר היה לפנים במצרים בהתפרץ בני אפרים בלא עת ותהי אחריתם להכרית. לא כן עתה בהיות נר בבל הולך ודועך, הלא עת לנו גם אנחנו להתעורר ולהִכּוֹן לקראת הבאות.” ויצביאו בסתר את הנערים מבן שלש עשרה שנה ומעלה וילַמדו ידיהם לקרב בפִנוֹת־שדה רחוקות ובסתר גנים וכרמים, למען תהיה לאל ידם להתקומם יום אחד ולצאת מבבל ביד חזקה או להתחבר עם חיל פרס בעלותו על העיר.

ויהי היום, לפנות ערב, ודניאל עולה מביתו, ששם יעשה את מלאכת המלך הוא והפקידים העוזרים על ידו, ויבא אל העליה אשר לו לבדו, ואשר חלונות פתוחים לה אל מול ירושלם, ויכרע וישתחוה ויתפלל לאלהים כיום ביום, לאמר: “אדני, ישוב נא אפך וחמתך מעירך ירושלם הר קדשך, כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלם ועמך לחרפה לכל סביבותינו. ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך… והאר פניך על מקדשך השמם… אדני שמעה, אדני הקשיבה ועשה אל תאחר… כי שמך נקרא על עירך ועל עמך.” והנה הנער זרבבל בא מן השדה, ששם נחלצו כל היום “למלחמה” הוא וצבא הילדים אשר כגילו, ושנים מבחורי יהודה מוציאים ומביאים אותם. וישתחו זרבבל לפני הזקן ויברך אותו בהדרת־כבוד ודניאל נשק לו באהבה; ואחר ישב לו דוּמם בענוַת־נֹער ופניו מאירים מחכמת לבו ועיניו נוצצות ככוכבים. ויבט אליו דניאל ולבו הומה לו, ויאמר:

– ארחמך, זרבבל בן שאלתיאל שאֵרִי, יפית, נעמת, חכמת, ילד טִפּוּחַי, כמעט מלאו לך שלש עשרה שנה והנך היום ליֹפי, לכח, לשכל טוב כבן עשרים שנה ומעלה, טַל יַלדוּת על ראשך ורוח אלהים בקרבך ואִשוֹ בעיניך! וכי אביט אליך – והיו בעיני כיום אתמול כי יעבור כל הימים הרבים שעמלתי בך מיום הִפקידך שאלתיאל אביך על ידי, באמרו: “הנה אנכי מת על אדמת נכר, ויחזקאל הנביא אבי הילדים עוד אינו, ועתה עליך אעזוב את בני יחידי, אתה תהיה לו לאב ואתה תגדלהו להיות בן נאמן לעמו לעת שוב ה' את שיבת ציון.” וכי אשוב אתבונן בך – והתנחמתי כמעט על הרעה הגדולה אשר נִתּכה עלינו ואדע כי גם מן הרעות יֵצא טוב. בימי טובה פִּנקו מלכי יהודה את בניהם מנֹער, ומהתענג ומרֹך היו מרביתם גברים לא יצלחו בימיהם והנסיכים מזרע המלוכה בשבתם לכסא הרעו והשחיתו להם ולעמם. אך שאלתיאל אביך, אשר נולד וגדל בשנות ראינו רעה, היה תמים בגוו וברוחו, ככסף אשר צרפתהו האש וכברזל אשר הֲלָמוֹ הפטיש למוּצק. ולוּ הואיל ה' לפקוד את עמו בימיו, כי עתה לא היה טוב ממנו לצאת ולבא לפני העם. והנה רואה אנכי, ואשמח לראות, כי נחה עליך רוח אביך, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח אהבת ארצנו ועמנו ועוד שנות מספר יאתיו והיית אתה המוציא והמביא את העם, ואתה תנחילנו שנית את ארץ אבותיו כשוב ה' את שבות עמו.

עוד שנות מספר! אהה, כי כשחוק לנו ימים ושנים בדבר גדול וקדוש כזה אשר כל רגע עובר עליו יקר מפז: שיבת הארץ והעם! אהה, לוּ עמדו בני הגולה, זקניהם, חכמיהם וגדוליהם, על משמרתם ולבם ער וידיהם אמונה ועיניהם צופיות לציון, לולא השליכו יהבם אך על ה' ועל הנסים ועל הנפלאות, כי אם עשו לעמם ולארצם כל אשר יש לאל ידם, ככל אשר הם עושים יום יום לביתם, לכל הדבר הקטן הקרוב אל לבם באמת, כי עתה שבנו אל הארץ זה כמה והתהלכנו ברחבה בתוכה בטרם ישתפכו אליה מסביב המוני זרים כזרם מים במוֹרָד עד אשר יקצר לנו, בניה, המצע מהשתרע…

את חטאי אני מזכיר: הנה זקנתי ושַׂבתי וארץ אבותי לא ראיתי, אף כי נקל היה לי לעלות אליה, כאשר אסע שנה שנה בתקופת ימי החֹם לירכתי צפון, אף לא הגיתי בה בלבי (רק בתפלה זכרתיה יום יום בפי ובשפתי, מצות הורים מלֻמדה), כי כבודי וגדלי בבית המלכות עִוְרו את עיני והתעו את לבבי והשכיחוני את כבוד עמי ואת גדלו, אשר נהפכו לחרפה ולקלסה כיום הזה. (ואהה, אף אחרי מותי לא יהיה לי שם ושאָר ולא מזכיר שמי על אדמתה, כי הן אני עץ יבש1). גדול אני לעמי (אף כי לא אבא בקהלם) ונשוא־פנים לעם הארץ – ומה קטנתי בעיני אני בהשקיפי לאחור על ימי חיי הבלי! המלך גדלני על אדות חכמתי, ואני לא נִסיתי לשום את חכמתי זאת כלי־חֵפץ לטובת עמי. דאגתי לקטנות – להמציא פקודות בעבודת מדינת בבל לרעי אשר רַעוּ לי מנֹער, ולהמצא רֶוַח והצלה לבני הגולה לא דאגתי. פתרתי חלומות לגוים, ולפתור חלום עמי לא נסיתי… הן נבוכדנצר הנורא על כל סביביו הוא הוא השיב את שבות הצידונים אחרי לכדו את ארצם ואחרי הגלותו את יושביה בבלה; כי אנשים מגדוליהם בקשו ממנו על זאת אחרי הכינם את לבב שריו ויועציו עליהם לטובה, לא התעלמו מעַמם בעלותם מעלה מעלה בשער המלך ולא נשענו על אלהיהם כי יפקוד אותם להשיב את שבות ארצם והם חובקים את ידיהם. והן גם מבני יהודה היו אנשים גדולים בשער המלך בעוד היותי נער את נערי בית הספר, והם לא חלו על שבר עמם ולא נסו דבר אל המלך והשרים לרוְַחתו לישועתו בהיות לאל ידם לעשות. ואני, הה, בדרכיהם הלכתי כל הימים הרבים ההם אשר נתן לי אלהים יד ושם בהיכלי מלך ושרים! לוּ עמדתי לפני המלך לבקש מלפניו את שיבת שבות גלותנו, כי עתה עשיתי גם יכלתי והבאתי גאולה וישועה לעמי והבאתי עלי ברכה ושמי היה לזכר עולם בכתב בית ישראל לא כפותר חלומות וחוזה חזיונות כי אם כגואל ומושיע לעמו. ואם נאסרתי בחבלי הבלי שוא ולבי לא נשא אותי להיות ראשון לציון, הנה גם נערתי כפי מתמוך בידי אחרים המתנדבים בעם, ובקום צעירים אנשי לבב להעיר ולעורר את בני הגולה להִכּוֹן לשיבת שבותם, וישַׁחרו פני לתת מהודי עליהם ולכונן מעשה ידיהם (ואז הלכו אחריהם בני הגולה כאיש אחד ותהי אחרית לפעולתם, כי אין מעצור לרצון עם בהתפרצו בכל עֹז), לא נדרשתי להם ורִפִּתי את ידיהם. אני המגביה לשבת עם גדולים לא השפלתי לראות בעני עמי ובעמל דורשי טובתו – אף לבי לא הִכּני על מעלי זה, אף לילה אחד לא נדדה שנתי מעיני!… אכן זה דרך כסל לגדולי ישראל אשר התעה אותם אלהים אל בין הגוים, להתמכר לעבודת המלך או הארץ או העם הנכרי ההוא בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאדם, ולשכֹח את ארצם ואת מולדתם ואת עמם, קֹדש הקדשים לבן עם ועם…

בדרך אמונה הורוני הורים ומורים והאמונה, אשר לא בחנתיה לאור התבונה, היתה לי למוקש ולעמי – למקור צרה ויגון. האמנתי, כי פקֹד יפקוד ה' את עמו בעת רצון וידנו לא תהיה עמו בזאת. בשלום יחדו נשכבה ונישן – והקיצוֹנוּ בבֹקר יום אחד והנה כל העם נִשָׁא על כנפי נשרים או מוּבל בצבים וברכב ועל כתף במסלות סלולות במדבר (היפלא מה' דבר?) מבבל ארצה ישראל ונשיאיהם וגדוליהם ודגליהם לפניהם וה' בראשם. ואולם ה' עושה מעשהו ביד מלאכיו, מלאכי אלהים במרום או מלאכי־אדם על הארץ, ואַכפוֹ על איש ועם לא יִכבד להטותו אל אשר לא יחפוץ. הישפוך את רוחו על כל עצל ומתרפה וימשכהו ציונה? היהפוך לב מלך ושרים לקרֹא לבני הגולה: “קומו שובו אל ארצכם!” – והם אינם אובים לשוב? הגאל ה' את עמו ממצרים כל עוד לא בקשו להגאל, כל עוד לא הלכו זקניהם אחרי משה ואהרן, כל עוד לא התיצב משה וזקני ישראל לפני פרעה ויועציו פעם בפעם וישאלו וידרשו ויפצרו בלי הפוגות? או הנכבשה הארץ בראשונה לפני יהושע ובני ישראל והם חובקים ידיהם ומחכים כי ילחמו להם הכוכבים ממסלותם?

אני הנה זקנתי ושַׂבתי, הנה הגעתי לקץ ימי, לא אוכל עוד לתקן את אשר עוַתנו גם אני גם אשר היו לפני, ואהה, ארצנו עודנה שממה או, רע מזה, הולכת ונהפכת לזרים, והעם הולך ומתבולל בגוים, מתפורר כאבנים שחָקוּן מים, או אובד ברעב, במצוקה, בפרעות פראי אדם. אך עינַי אל המסבות המתהפכות בארץ על גבולות בבל ואל צעירי עמנו המעירים והמעוררים והמכינים את העם לקראת גאולתו ולכל בהם – אליך, בן יקיר, תקות הדור הבא. אני אלך לקץ ואנוח ואתה – לך והושעת את ישראל.




  1. ראה ישעיה, ל“ט, 7; דניאל א‘, 3 והלאה, ופי’ רש”י על פסוק “והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב” (יחזקאל י"ד, 14).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!