אנשי סדום היו רעים וחטאים לה' ולאדם; אכזריות־רֶשע ללא מוסר־כליות ותאוה פרועה ללא בֹשת פנים – אלה הלכו כעמוד ענן בראש כל דרכיהם ומעלליהם ומהם נפרדו, כשלוּחוֹת ענבי־רוש, רעות רבות אשר השחיתו התעיבו את כל פנות החיים בעיר ובמדינה. מאויר ארצם, מתבואת אדמתם ומפרי גפנם עלתה ובאה הרִשעה בקרבם וממעינותיהם שתו כמים עַוְלה. ומעינותיהם – נחל בליעל, אשר כל השותה מימיו יֵהפך לבו ללב אבן; ונחל השטים, אשר שפך רוח זנונים על כל הקָרֵב אליו. כי בימי קדם בעלוּמי הארץ ברא אלהים (המחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית) מעינות טובים להשכיל להיטיב: מעין החכמה – הוא השקה את עיר תקוע, ויהיו יושיבה, מאיש ועד אשה, חכמים גדולי עצה ותושיה; מעין החיים – הוא עבר בעיר לוז ויתן ליושביה חיי עולם, ואיש מהם כי יבקש למלט משא חייו, יצא מגבול העיר החוצה ומת שם; מעין הכח – הוא עבר בעיר גבעון, ויהיו “כל אנשיה גבורים”, לא נכנעו מפני כל צר ואויב, אך כאשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל ויהושע לכד עיר אחר עיר בארץ כנען, קמו יושבי גבעון יום אחד ויראו והנה יבש נחל עֻזם – וימס לבבם וילכו וישלימו עם בני ישראל. – גם מעינות רעים ברא אלהים לנסות בהם בני האדם, מעינות, אשר כל השותה מהם ידבק בו כל מום רע – אכזריות או רוח עִוְעים, פתיות או אש תאוה אוכלת, וכאלה. משני המעינות אשר השקו את סדום היה האחד, נחל השטים, אחרי כן למכשול עון לבני ישראל במדבר, בהזנותו אותם אחרי בנות מואב; על כן הוביש ה' אותו. גם יתר הנחלים, הטובים או הרעים, יבשו או נעלמו ולא יהיו עוד לבני האדם לעזר או למכשול, כי איש איש בו עָזרוֹ או כשלונו. והיה כל מבקש חכמה – יעמול, ילמד, יֵשב בהר ה' יומם ולילה ולא יאכל לחם ולא ישת מים עד אשר ימצא חפצו. והחָפֵץ חיי עולם – ישליך נפשו וכל חפציו מנגד, יעשה גדולות, ייצר עם, כמשה, כעזרא וכנחמיה, או יביע רוחו בשירי אלהים, כדוד וכשלמה – ויהי שמו לעולם. והפתאים האוהבים פתיות, וכל חָפֵץ רֶשע, וכל מבקש לתאוה – גם המה ימצאו חפצם בשבעה דרכים.

ובאחרית הימים יחדש אלהים את עולמו כקדם והיה כֻלו אך טוב. אז ישובו יִגָלו הנחלים הטובים וגם הרעים בהם יֵהפכו לטובים, “ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים”.

גם אנשים אחרים היו בסדום, אשר באו מן החוץ וישבו בה ויסחרוה, מרביתם משפחת אברהם לבית אבותיו, מצאצאי שם ועבר. המה נבדלו לטוב מן הסדומים ילידי הארץ מעולם גם לחכמה ולכשרון־המעשה גם לאהבת חסד ומשפט והצנע לכת; על כן עלו במעלות החיים וישימו משטרם בדברי המדינה והעם ימים רבים. והאחד בהם, לוט בן אחי אברהם, היה לשופט בעיר. ולוט היה בנעוריו חַם־לב מתעבר על נקלה ותאות חיי־בשרים בערה בו כאש עצורה. אך אברהם חנך לו על פי דרכו ויורהו לשום מעצור לרוחו, עד אשר יָצַר לו לב אחר ורוח אחרת. ובעת הִפָּרדו מעִמו הזהירו אברהם לאמר: השמר לך ושמור על יצר לבך, הרע מנֹער, אל תכעס – פן תצא כאש חמתך ונהפכה לאכזריות; ואל תשת יין – פן תתעורר התאוה העצורה ועשית מדחה. וגם שמר לוט את מצות מורהו עד עת קץ. ויהי בהיותו קרוב אל אנשי סדום, כי נמצא בו שרש דבר מֵרָעותיהם, ויצליח להם לעצר־בם כאשר עצר ברוחו־הוא, וישפוט את העם בצדק ובמישור ויבצור רוח עריצים ורוח פריצים בחֹזק יד.

ויהי אחרי המלחמה אשר עשתה סדום ובנותיה עם כדרלעמר והמלכים אשר אתו ואחרי הכשלון אשר כשלה ונפלה לפני אויביה, השתוללו אנשי הממלכה הגאיונה הזאת מֵחֲמַת נקם ורוח משוּבתם פרצה פתאם כפרץ הר־געש מתחת מעטהו הירוק, ויאמרו: אנחנו הגזע הנבחר מכל גוי משפחה ושבט – אנחנו ואפסנו עוד. וישימו פניהם לרעה בבני הנכר היושבים בקרבם ויורידום מכבוד ויהדפום ממצבם אחד אחר אחד, למן הפקידים והשוטרים ועד השופט לוט, ויאמרו: “האחד בא לגור וישפוט שפוט!” גם עִם בני הנכר אשר נושנו בארץ, משנים שלשה דורות ומעלה, עשו מעשים אשר לא יֵעשו – רדפו, המיתו, גרשו. והמגֹרָשים והנמלטים מפני חמת המציק יצאו ויֵאחזו בארץ כנען לחוף הים ויבנו ויכוננו ערים וכפרים ויִבָּנו ויתכוננו גם המה. אז הכירו וידעו את אשר לפנים לא ידעו: גָלוּתם היתה גאולתם, יען היותם מעתה אדונים לנפשם ולגורלם ולא שבט זרים עליהם.

וסדום ירדה מטה מטה ותהי כסיר העומדת על גחליה ריקה ורק חלאתה נשארה בה. בכל זאת הוסיפה הָרֵעַ עם השארית הנשארה ודרכיה ומעלליה פרעוּהָ לשמצה בשכניה. כל אשר נתן מלחמו לדל ואשר פתח דלתיו לאֹרח, נכונו לו שפטים רעים מידי השופטים והשוטרים וההמון, אשר עשו בעיר הפרועה איש ככל הישר בעיניו. ויהי היום ויתפשו הסדומים נערה, אשר נתנה מעט קמח מכדה לאשה אלמנה עניה. ויפשיטוה ערומה וימשחוה בדבש ויתנוה אסוּרת יד ורגל לפני הדבורים, ותמת במכאובים נוראים ואנקותיה היו שעשועים לנפשם. ואחת מבנות לוט גם היא נתפשה בתתה בסתר פת־לחם לאֹרח עני, כאשר למדה לעשות בבית אברהם אשר היו דלתיו פתוחות ושלחנו ערוך לכל עוברי דרך. ויעלוה על המוקד ועל לבה שמו גזת־צמר טבולה במים והאש לוהטת אותה מסביב, למען האריך את עֻנוֹת נפשה. ואיש עובר אֹרח סר אל סדום לפנות ערב ללון שם, כי לא ידע את דרכיה ואת משפטיה. ויקַדם זקן אחד את פניו ויזהירהו ויאמר לו: מהר צא מן המקום הזה, כי בנפשך הוא; וגם הוליכו בנתיבות ריקות מאדם עד מחוץ לשער העיר. ויוָדע הדבר לסדומים (אשר היו מתעללים בכל נכרי הבא אל עירם ואת רכושו בזזו להם) ויתפשו את הזקן ויתלוהו ברגליו וראשו למטה ויקרעו מבשרו במלקחי ברזל לוהט נתחים נתחים וישליכום לכלבים לעיניו עד צאת נפשו. כאלה וכאלה היו משפטי סדום ביד שופטיה החדשים נבל ושקרורי, וביד השוטרים העוזרים על ידיהם, בִלהן ועַלְוֶן וזַעוֶן ועקן. הצדקה היתה לזעקה והמשפט – למשפח.

וזעקת המעֻנים והמוּמתים יום יום עלתה השמימה וירגזו השמים ותהי לחרדת אלהים. – ולכל הדבר הגדול אשר יהיה להֵעשות על הארץ, יוָעצו ויחלטו במרום בסוד קדושי עליונים וה' יגמר עליהם בכֹה או בכֹה. ויפתח גבריאל, מלאך הדין, את פיו ויאמר: עד מתי לממלכה החטאה הזאת? בא יומה, עת פקודתה – עת לפקוד עליה עוֹנהּ באש או במים, ברעש או במגפה; יתמו חטאים מן הארץ בטרם תדבק רעתם בעמי הארץ מסביב! – ויען מיכאל, מלאך הרחמים (הוא שר אברהם וזרעו, עם בני ישראל), ויאמר: אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר – ונשאנו לכל המקום בעבורם. ועתה מי בכם יודע – ויגד זאת, או מי מכם ירד ויראה – ויודיענו. – בימים ההם, בעוד היות שערי שמים פתוחים, ירדו מלאכים פעם בפעם ארצה ובאו בדמות בני אדם אל בית האיש הטוב לפני האלהים לבשר טוב, להודיע עתידות, להזהיר מפני הרעה. האחד נגלה לחנוך, אשר עמל בבני דורו ללמדם חכמה ומוסר, ויודיעהו, כי עוד מעט יעלה השמימה והתהלך לפני האלהים. השני הזהיר את נח כי יבא מבול על הארץ ויורהו לעשות לו תבה למחסה ולמסתור. השלישי הגיד לאברהם כי בארץ כנען, ולא בארץ מולדתו, נכונו עתידות לו ולזרעו. אך אל סדום לא יספו המלאכים לבא מאז גברה בה הרִשעה לבלי חק; תחת שערי שמים היו שערי שאול פתוחים למולה. – והשטן, הבא גם הוא בתוך בני האלהים, ענה ואמר: משוט בארץ ומהתהלך בה אני בא סדומה פעם בפעם, כי אותה אויתי למושב לי, גר ותושב אנכי בתוכה. ואנכי היודע ועֵד, כי לא נותרו בה אף עשרה צדיקים; במטאטא השמד בִערו הטוב מקרבם, כל בני הנכר, כל אשר ישרה נפשו בו, את אלה המיתו ב“משפט”, את אלה גרשו או כלאום במסגר ויענום עד מות או המיתום בצדיה ויעבירו שמועה לאמר שלחו יד בנפשם – הבָּר סֹעֵר מגֹרן ונשאר אך תבן, והתבן – היֹה יהיה לבער: הָפוֹך רשעם – ואינם!

ויאמר מיכאל אל השטן: האתה תריב לטובים ותדרוש רע לרשעים? מי מלל לבני מרום, שִנה השטן את דרכו!

ויען השטן ויאמר: אני השטן לא שניתי; ואולם ידעתי כי הסדומים ישלחו צירים בגוים לפלס נתיבות לרשעתם על ארץ רבה לבל יהיו לשמצה בשכניהם, יזרעו עמל, יעררו איבה, יסיתו רעים בטובים ורבים במעטים, וגם יגדילו לעשות ממני, כי אני שטן אחד והמה – רבים. ועתה אם ככה יתחרו בי בעבודת השנאה והשטנה – למה זה אנכי?…

ומשפט סדום יצא בסוד קדושים – להשחית, וה' קבל וקים משפטם ועצת מלאכיו השלים. ויאמר ה': את מי אשלח ומי ילך לנו לעשות בסדום משפט חרוץ? ויצא הרוח (הוא רוח אחד הנרצחים ב“משפט” סדום), ויאמר: הנני. ואחריו יצא רוח שני (רוח הזקן אשר נקרע חי ביד ההמון על הפיקו נפשו לאֹרח), ויאמר: אני אציל את מעט הצדיקים הנותרים.

בלילה ההוא נהפכה סדום מהפכת אלהים ונשאר שמה לזכרון ולאות לכל הגאיונים, גוי או ממלכה, המגדילים עקב על יתר האדם, לאמר: אנחנו ואפסֵנו עוד.

הלחץ היה הולך וחזק על בני ישראל במצרים והמה התאוננו, זעקו חמס, שכרו יועצים ומליצים לעמוד להם במקום גדולים, קוו לחליפות מדי קום מלך חדש או שרים חדשים, עד אשר ראו והכירו כי תוחלתם נכזבה. אז יחֵלו אלה לָכֹף ראש ולהוָאש, ואלה זכרו את הדבר הטוב אשר הגידו אבות לבנים מדור דור, כי פקֹד יפקוד ה' את עמו – ותהי זאת נחמתם; ואלה הוסיפו לחכות לרוח אחרת כי תעבור בארץ למען יוכלו לשבת תחתם במנוחות שאננות; ואלה חסו בצל החכמה או בצל הכסף או באחד הצללים האחרים ויאמרו שלום יהיה לנו, וגורל עמם ועתידו לא נגעו עד לבם; כי נפלגו בני ישראל למפלגות ולמעמדות, כאשר נפלג עם הארץ במצרים למעמדות נבדלים איש מאחיו.

ומשה בן עמרם, אשר גדל מנעוריו בבית המלכות וירא חיי חֹפש וכבוד, התעורר למראה סבלות אחיו המדֻכּאים והבט אל עמל לא יכול. ויאמר: אלכה נא אל הגדולים ואדברה אליהם כי הגיעה העת להוציא את ישראל ממצרים, והמה יעזרו לאחיהם אלה בהונם ואלה בכשרונם.

וילך בראשונה אל אגודת בעלי ההון, והמה נועדים בבית קרח בן יצהר נשיאם. וידבר אליהם ויערוך לעיניהם את עבדוּת מצרים ואת החֹפש הנשקף לעם בארץ כנען זה לעמת זה, ויאמר: עת הגאולה הגיעה – עת לצאת מבית עבדים. ועתה נֵחָלץ חושים, העם וגדוליו בראשו, ועַזרתֶּם לעניי העם מהונכם והייתם ידים לפעלו.

ויען קרח ויאמר אל משה: ארץ כנען, נחלת שדה וכרם, עבודת האדמה – לא לנו הם, לא לנו; אנחנו לא הסכַּנו לשבת בַבָּר הַרחֵק מאדם ומעיר. אם חפץ העם לצאת אל ארץ אחרת – יֵצא ואלהים יצליח דרכו. ואנחנו לא נוכל לתת לו מכספנו, כעצתך. אתה אינך יודע את ערך הכסף; בהיותך ילד שלחת ידך אל גחלי האש תחת הזהב, וגם הים לא שנית, ועודך מבקש לשחק באש… ואנחנו – הכסף מקור חיינו, שבטנו ומשענתנו. לא עבדים אנחנו במצרים ואין חפץ לנו בגאולה – טוב לנו בארץ ויד ושם לנו בבית המלך והשרים; ולמה נצא לבקש ארץ חדשה ולשבוע עמל ותלאה בדרך המדבר והים? ולמי נִתּן שם את כספנו בנשך להרבות לנו תבואתו? המחובקי אשפתות נוציא לנו כסף?

וילך משה משם אל אגודת בעלי החרֹשת, האורגים אשר בלוז (היא צֹען לפנים), ויוצקי נחשת וברזל ועושי כל מלאכת חרש וחושב; וידבר את דבריו אליהם.

ויענו ויאמרו אליו: מלאכה גדולה לנו ומעשינו פרצו בארץ. מקול רעש גלגלים ומַשק מכונות תחרשנה אזנינו וירעשו קירות לבנו עד בלי יכֹלת עוד לשמוע עצות מרחוק ולשום לב לדברים אשר לא על אדני הכסף הטבּעו. אלפי עובדים מבני עם הארץ עושים עמנו במלאכה (המצרים מעבידים את בני ישראל אל ערי המסכנות ואנחנו מעבידים את המצרים אל בתי החרשת – גמול אנחנו משלמים להם) עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי ומביאים לנו תועפות כסף. חורי האֶרג ירבו לנו נקודות הכסף, תחת הנחשת יביאו זהב. החדלנו את מעשינו ופרי מעשינו והלכנו לנוע אל ארץ חדשה? ומי יעשה מלאכתנו שם ובני ישראל נעבדים לרצונם לגוים ונאנחים דוּמם, אך בהעביד אותם בעל בעמם ירחיבו עליו פה, יגדילו עקב, יתנשאו להיות לו לאדונים. – ומי יקום לנו בכל התלאה אשר תמצאֵנו בדרך ובכל המוראים אשר במדבר? ומי ילחם לנו בבני הענק? לא, לא נוכל ללכת בדך עִמך.

ואחר הלך אל עדת החכמים, אנשי הרוח והעט, אשר עינם ולבם כל הימם במגלות עתיקות ובחקר קדמוניות. ויאמר אליהם: הואילו פנו מעט מן העבר אל העתיד – אל עתידות עמנו הנאנח תחת שבט נוגשי מצרים. בואו, צאו בראש העם אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו, הוציאוהו מעבדות לחֹפש, והייתם לו לעינים.

ויאמרו לו החכמים: לא על הלחם ולא על החֹפש לבדם יחיה האדם. טובה חכמה מנחלה. ועתה הניחה לנו ונַרבה חכמה ודעת, ובזאת נהיה לעזר לעמנו; כי החכמה תָּעֹז לעם מחֹפש ומלחם.

וילך משה מאתם אל ה“מצרים בני דת אברהם”, הם בני ישראל אשר לא נשא לבם אותם לשאת בעמל עמם ויחשבו מזמה ויאמרו אל המצרים: מצרים אנחנו, עַמכם עמֵנו וארצכם ארצנו, ורק את דתי אברהם אבינו נשמור באהלינו. וירחקו מעַמם ויקרבו אל עם הארץ ויקראו בשמותם וידברו בלשונם ויתחתנו בהם, ואת דתי אברהם נשאו על פיהם לעת מצוא.

ויאמר אליהם משה: הן תתנכרו לעמכם ותתכחשו לנפשכם למען קנות לכם מנוחה בתוך הגוים. והיה כי תרבו להסתכל על עם הארץ ולהבקיע אל תוך מחניהם בהמון, מי יודע, אולי יבא יום ונבאשתם באחיהם החדשים והקיאו אתכם מתוכם והייתם כענפים כרותים מעץ התלוים על בלימה. ואז תבקשו, אתם או צאצאיכם, לשוב אל עמכם. והלא טוב כי תשובו אליו מעתה? הן גם הנחלים המיַשרים לֶכת גם רעיהם המטים עקלקלותם דרך אחד להם באחרונה – אל הים. הלא טוב כי תצאו עם שאר עמנו אל ארץ כנען והייתם שם כלכם לגוי אחד חפשי, אדון לנפשו, מרים ראש בגאון נגד כל העמים?

ויענו ויאמרו: הס, כי לא להזכיר בשם עם! הכימי דור הפלגה ימינו? עוד יש יום, וגם קרוב הוא, אשר בו יהיו כל בני האדם לעם אחד ובשם האחוה והשלום ידגלו כלם. ואנחנו – אנחנו נמהר נחיש את היום הגדול הזה, כי נביא רוח זרה בעם ועם והיתה כשאוֹר בבצֵקם, ורוח הלאֹם תנדוף מפני רוח אהבת־אדם אשר תבא תחתיה. והן משא־נפשנו זה נעלה יותר ממשא נפשך ללאומיות צרה וחשֻׁכה…

ויפן משה מהם וילך אל אגֻדת הצדיקים יראי ה' וידבר אליהם על הגאולה ועל הפדות. כשמעם דבריו נבוכו ויחלו לשית עצות בנפשם. כי אמנם היו מתפללים יום יום כאשר למדום אבותם ויהיו מבקשים בתפלתם גם על הגאולה; אך להניח את מקומם לא חשבו ולא דִמו, כי לא אהבו לנוע.

ויאמרו אל משה: עת הגאולה עודנה רחוקה, כי לא מלאו “ארבע מאות שנה” אשר אמר ה' לאברהם. ובבוֹאהּ (במהרה בימינו, אמן!), ישלח ה' מלאך מלפניו ונשא את עמו על כנפי נשרים, ולא איש כמוך, אשר בא מחוץ למחנה ועם צדיקים לא יֵחשב, יהיה לנו לגואל. ועד בוא עת רצון, נעבוד את ה' כמשפטנו ועשינו את כל התורה והמצוה אשר למדו אותנו אבותינו, ואת בנינו ובני בנינו נלַמד. ובארץ כנען – היוכלו בני ישראל לשמור תורה ומצוה, והם לא יהיו יושבי אהלים כי אם אנשי אדמה, ככל הגוים… – ואיך נצא מארץ נושבת אל ארץ תלאובות? ומי יודע כמה נתעה במדבר בישימון בלי דרך?

ומשה ראה וידע כי אין עוד הדור מוכן לגאולה ויתעצב אל לבו. הינסה עוד דבר אל העם? הן הגדולים אנשי המנוחה לא שמעו לו ואיך ישמעוהו הנדכאים והנאנחים מקֹצר רוח ומעבודה קשה? – במר נפשו יצא מן הארץ, כי לא יכול לראות בעני עמו ובעורון גדוליו; ויתגורר בכוש ובמדין ימים רבים. אך מחשבת הגאולה לא נתנה דמי לו, ויָשב מצרימה מקץ שבתו בארץ נכריה כימי דור אחד.

בשובו והנה הלחץ גבר שבעתים והרעה הרחיבה מֻטוֹת כנפיה ותעבור מתחתיות עד למעלה אל כל פנות־העם הגבוהות. כל המעמדות התערערו ירדו פלאים. העשירים דללו וחרבו מכֹּבד משא מלך ושרים ומעֹל גלות גוים, ונשאר בהם שארית כאוּד מֻצל מאש (קרח, ראש שוטני הגאולה, יצא אחרי כן בעקבות משה ובני שיראל אל ארץ כנען, וכי ארכו לו הימים במדבר ולא יכול לתת כספו בנשך, קרא לריב על משה ויִסָפה בעונו). – המתבוללים, הָשלכו יום אחד כנצר נתעב, כי שָׂבעו אותם הגוים וינערו חצנם מהם ויאמרו: עד דור שלישי למעלה לא יבאו בקהל לנו; ורבים מהם החלו לשאת נפשם אל עמם ואל ארץ אבותיהם. – האורגים אשר בלוז ורעיהם בעלי החרשת שנו את טעמם אחרי רדתם מטה מטה ואחרי אשר כבדה עליהם גם יד הגוים אוכלי לחמם, ויזכרו את ארץ כנען אשר מאסו לפנים ויתעתדו למַלט שמה את שארית רכושם, את כלי עבודתם וכל יתר התכונה הנשארת להם מימי גאונם. – הצדיקים יראי ה' אשר היו קופאים על שמריהם, חיים על תרומות בני עדותיהם, נבהלו לראות כי כל מרעיתם נפוצה, אף בניהם יצאום כֹה וכֹה. בצר להם נשאו עיניהם אל ארץ כנען ויצאו יָצֹא ושוב ויחשבו להעתיק את אהלי־מועדיהם אל ארץ כנען; עודם מתעשתים ונעים הנה והנה ורבים מהם מתו על אדמת נכר, ורק מעטים תקעו יתדם בארץ בתוך עמם. גם יתר הנפרדים זכרו את ארץ כנען וידרשו וישאלו למשה, אשר היה יוצא ובא בתוך העם

כי גם משה התעשת וישב אל לבו לאמר: הנה הגדולים כלם קטני־נפש, הגלות יִבּשה את לבם והתעתה את רוחם, ובגללם נעצרה הגאולה כימי דור אחד. ועתה אעזבה נא אותם ואנסה דבר אל העם – הן המה עודם זוכרים ושומרים זכרונות ראשונים – אולי אצליח להם.

ויבא משה אל העם ויגד להם כי באה עת הפקודה: על ישראל לטובה ועל לוחציו – לרעה. וישמעו וישמחו ויאמרו פה אחד: הננו הננו, משה אחינו, רוענו, גואלנו; משכנו אחריך נרוצה – הימה, המדברה, אל מעונות אריות, אל ארץ רפאים, לקראת בני הענק, כל עמל ותלאה נִשא ונסבול – רק הוציאנו מתחת סבלות מצרים, רק הביאנו אל המנוחה ואל הנחלה, רק היֹה נהיה לעם!

בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים באחד לחדש הראשון הוקם המשכן, אהל מועד לה' ולישראל עמו. ויחנכו אותו ברנה ובשמחה ובהמון חוגג. הכהנים בני אהרן תקעו בחצוצרות כל העם נועדו אל פתח אהל מועד. ובראותם את המשכן ואת כל הדרת קדשו שמח ורחב לבבם וגם בטרם יֵראה אליהם כבוד ה' הכירו וידעו כי בתוכם ה' אשר הואיל לעשות אותם לו לעם. ויסבו את אהל מועד ביום ההוא משה ואהרן ובניו וכל עדת בני ישראל; מפתח אהל מועד יצאה התהלוכה הלוך והקף את המשכן הרחק כאלפים אמה מסביב, ואל פתח אהל מועד שבו שמחים וטובי לב. בראשם עברו משה ואהרן, ואחריהם שני בני אהרן הגדולים נדב ואביהוא, ואחריהם בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב עושי מלאכת המשכן, ולאחרונה הלכו הנשיאים וכל העם.

המה הולכים ונדב אמר אל אביהוא: הביטה אחריך וראית גוש־אדם מיַשר לֶכת כהר נע ולא יפול ממנו צרור הצדה, או כמי הנהר הנגרים יחד אל עבר פניהם ולא יפָּרד מהם נטף מים, – עדר ה‘, עד ה’ המה…

ויאמר אביהוא: אכן זה כח אנשים אשר רוח אלהים בם למשוך אחריהם המון אדם רב כאיש אחד. הצאן האובדות, אשר נפוצו יום יום תחת שבט נוגשים בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן, נהוגים עתה ביד משה ואהרן! רואה אנכי את שני הזקנים כראות שני מלאכי אלהים, האחד מלאך־דין והשני מלאך־רחמים. משה – עיניו כלפידים חודרות כליות ולב ופניו נורא־הוד וכלו אומר כבוד ועֹז (למראהו הוּטל גם פרעה ושריו הגאיונים); בשבתו לשפוט את העם מזָרה בעיניו כל רע, וכל איש חמס וכל בוצע בצע וכל עד שקר – ישים עינו בם וכל צפונם יגַלה. ואהרן – אשר תֹאר פניו כפני מלך חסד ועיניו כשני מעינות זכים שוקטים וקומתו כתמר וזקנו היפה ככסף טהור יורד על פי מדותיו וקולו הרך והערב חודר ללבות אבן ויַמסם, המשקיט במתק שפתיו כל ריב ומדון ומרבה שלום בישראל, – אשרי העם אשר מלאכי־אדם כאלה הולכים לפניו.

ויאמר נדב: עודך נער, כי על כן תראה אך את פני הדברים ולא תעמיק להביט אל תוכם. הן קרובים לנו שני הזקנים, אך רוח בינתי קרובה אלי יותר. ורוח בינתי תאלפני כי גם שניהם לא יצלחו להיות מאַשרי העם הזה. משה קשה מאד ואהרן רך וטוב מאד. משה – תורתו לא לאדם דרכה כי אם למלאכי אלהים (ומי יתן ועזב אותה אליהם!). מה רבו ומה נמרצו המצוות והחקים והמשפטים וכל מעשה אשר יֵעשה ואשר לא יֵעשה! איך הגביל את העם סביב, איך גָדר כל דרך־חיים, חסם כל יצר־לב, עצר בעד כל תאות־נפש! וכל אִסר – במָוֶת יחתום: מות יומת, סקֹל יסָקל, באש ישרף, הכרת תכרת הנפש מתוך עמה! ככה יודיענו “ארח חיים” אחרי צאתנו מבית עבדים ששם עֻנִינו במחשכים כמתים. הכסוּס כפרד האדם לבלום אותו במתג ורסן? היאמר להפוך את כל העם לעדת קדושים? היהיו כל עמי הארץ הולכים בדרכי לבם ומתענגים על כל טוב וישראל לבדו נזיר־עמים?!

ודור בדור יקשור משה – כקשור חמור אל אבוס בעליו: כבד את אביך ואת אמך… איש אמו אביו תיראו… והדרת פני זקן… מדוע על הדור הבא לצאת בעקבי הדור ההולך כעדר הרחלים? מדוע לא יוכלו הבנים כאשר יגדלו לבחר דרכם לפי רוחם ולא לפי רוח האבות הקופאים על שמריהם? מדוע לא נוכל אנחנו לגשת אל אהל־מועד, להקטיר קטרת, לכהן לפני ה' כי אם לפי דברו ולפי דבר אהרן אבינו עבדו הנאמן, כמו היינו גמולי מחלב עתיקי משדים? וראֵה כי רוחו זרה גם לבני ביתו: בקש לגדל ילדיו על פי דרכו הקשה – והנם מתחמקים ויושבים רֹב הימים בבית יתרו אבי אמם (אף במעמד הר סיני לא היו!) ואת בית אביהם יפקדו לעתים…

ואהרן – מה לו כי יבקש שלום וירדפהו, כי לא יתן כל ריב וכל מחלקת לפרוץ בישראל? היצוה על הים לשקוט תמיד ועל הגלים כי יישנו שנת ילד תמים? היהיה כל העם שפה אחת ודברים אחדים כיושבי שנער לפנים? אם כה יהיה תמיד, כחפץ אהרן אבינו, עוד יש יום אשר יֵאספו כלם יחד על הכהן או על השופט אשר יהיה בימים ההם וישאלו ממנו מלך ככל הגוים… יוסיפו נא לריב ולהתקוטט ולהִפָלג לפלגות ולאגודות ולמחנות, ואז יקל לראשיהם למשל־בם. בין סער וגלים יוליך חובל מהיר את אניתו בטח, אך בשתוק הים ינהגֶהָ בכבדות…

ומי יתן וקרבו ימי הזקנים האלה למות בטרם יגדלו אלעזר ואיתמר אחינו להיות לנו לשטן – והיינו אנחנו מושלי העם הזה לפי דרכנו. ועד אז – הבה נפרוק כמעט קט את עֹל הזקנים מעלינו: נקרבה מחר אל פתח אהל מועד איש ומחתתו בידו ונקריב קטרת לפני ה', והיתה זאת ראשית כהונתנו, וראו הכל כי לא עוד ילדים אנחנו ועל פני כל העם נכָּבד…

אך אביהוא ענה ואמר לאחיו: שאַני ואגידה לך כי לא דברת נכונה. משה נתן עֹז לעם בשומו מעצור ליצרי לבו, כי משובת אדם ועם כאש לנעֹרת וארחות פריצים – חליים ומות. הנה מצרים, הגוי העתיק והאיתן מקדם, הולך ודל מאז השחית את דרכו בתאוותיו ובתועבותיו עד אשר עליהם למלא מחסור צבאם בשכירים. גם בני עמנו אשר נלאו לחכות לגאולה ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, התמוגגו, נבלו, מתו המונים המונים ב“כל מדוי מצרים הרעים”, ואך חמישית כל העם עלו ממצרים. ועמי ארץ כנען, אשר אנחנו באים אליהם, רפו ויחלשו מרֹב “חיים טובים” באהלי הבעל והעשתרות וכעלים נובלים יפלו לפני כל העולה על ארצם. – לא, אחי, תורת משה תורת חיים היא. הן גם עתה בהמריצו את תורתו ובהרבותו את מצותיה, צו לצו קו לקו, עוד יהיו רבים בישראל אשר יחשבו כמוך ויבקשו לתאוה ונפרדו – ואבדו וספו בחטאתיהם ובאה קרחה על העם המעט מכל העמים; אף כי לוּ הֵקל משה את עֹל תורתו מראש! – מה יהיה עץ הגפן מכל עץ? ומי יעמוד לישראל אשר לא יתמו ויאבדו כאבוד גוים רבים ועצומים מהם בהשחיתם את דרכם על הארץ?

ולמה תשא נפשך לנתק את קשר הדורות בעזוב הבנים תורה ומוסר מורשת אבות ללכת בדרכי לבם? הן אז ירבו בנים סוררים אשר, באין משען ומשענה, ינועו על משכנות רועים זרים ותעו ואבדו דרך ושחתו גם להם גם לכל העם. באין מסֹרת אבות לא יעלו הבנים במעלות החיים והרוח כי אם ירדו פלאים. כל עוד הענפים מחֻברים אל העץ, נשענים על אביהם, יינקו שפע לשדו, יבֹרכו מברכתו ויַרבו עצמה לו ולהם. אך אוי להם בהנתקם מגזעם, כי ירחקו ממקור חייהם, המה יתפוררו יבלו כרקב והעץ כלו יחלש וידל. – אם בני משה אינם אובים לסור אל משמעת אביהם, אין זאת כי הדם הנכרי אשר יצוק בם, דם אבי אמם אשר עבד “כל אלהים”, היה בעוכריהם, – לא אלה יהיו למופת בישראל, ומי יתן ולא יהיו הם או זרעם למשל ולאות לבני מרי.

ופעולת אהרן אבינוּ לשלום – מי ימלל כל תהלתה! הן ישראל עם ריב ומדון ממצרים ועד הנה ודברי הריבות והפלגות כרקב בעצמותיו, כמגפה אוכלת מקצה המחנה ועד קצהו; יום יום “אנשים עברים נצים” ושפך דם אחים משחק להם, ומי יודע כמה תוסיף עוד רעה חולה זו להשחית בישראל בימים הבאים, – ומי יתן להם בכל דור ודור מלאך שלום כאהרן, אשר ירפא משובתם, יעצֹר המגפה וישים שלום על ישראל! –

ככה נפלגו שני האחים במחשבותיהם – ונפרדו גם בדרכיהם: נדב היה איש קשה ואביר־לב ורוחו רוח עריצים (היה בו הפך משמו), ואביהוא היה רך לבב ולא התחזק לפני אחיו ולפני רשעו. כי דבר נדב על לב אחיו להטותו לחפצו, ויטהו ברֹב לקחוֹ או ברֹב הַפצֵר פתָּהו אלצהו – ויוכל לו. ויהי כי התכחש אביהוא ללבבו ולנפשו ויעש כרצון אחיו – ויאבד עמו יחד: אש ה' שרפתהו שרפת נשמה וגוף קַיָם…

קֹרח בן־יצהר היה רחב־נפש, ערום ואיש־מזמות. ולו עֹשר רב ועצום מימי היותו סוכן על בית פרעה, כי כן היו מלכי מצרים בוחרים ומקרבים אליהם אנשים יהודים, אנשי רוח וכשרון המעשה, לכלכל את דברי המלך ואת דברי המדינה, מימי פרעה אשר גִדל את יוסף ועד פרעה אשר שנא את בני ישראל וילחצם. ועוד הוסיף קרח על הונו רכוש גדול אשר הסב אליו בערמתו מִבִּזַת מצרים ומבזת הים. ונשא את רכושו בעגלות המלאות תבות רבות־אוצרות: כסף וזהב ובגדים ואבני־יקר. ומפתחות אוצרותיו עמוסים על עגלה לבדה, משא כבד מאד. העגלות ומלואן לא הניחו לו לישון וגם ביום לא שקט לבו: נפשו היתה קשורה ברכושו; ושמר עליו מכל משמר אשר לא ימעט, ואף למשכן העדות אשר נעשה במדבר לא אבה לתת תרומה גדולה כערכו, ויהי למשל בפי העם, לאמר: כילי כקרח. בעשרו זה בנה לו מגדלים וראשם בשמים: בארץ כנען, אשר הם באים אליה, יבנה לו בתים גדולים וטובים, יטע לו גנים ופרדסים רחבי ידים ועבדים ושפחות מבני עם הארץ יעשו את כל מלאכתו בשכר מצער, וגדל ועצם עד מאד, עד היותו ראש וראשון לעמו. והוא לא ידע כי יש יום והוא וכל היקום אשר ברגליו יבאו בתחתיות ארץ. יום אחד שאל באוב לדעת את אשר יקרנו באחרית הימים, ותאמר לו בעלת האוב: עשרך יורידך שאולה ואת ביתך עמך. אך שירת בניך תשוב תַּעלֵם. וישתומם על החזון ולא האמין, ועוד מעט ויצא הדבר מלבו.

ולקרח אשה עדינה, יפת־תאר וטובת־שכל ונאמנת־רוח, והיא ממשפחת המשוררים לבית גרשון בן־לוי. בני המשפחה הזאת היו מלֻמדי־שיר לדורותם מימי היותם במצרים והלאה; כי כן יסד עליהם אביהם הראשון ללמד איש ואשה את ילדיהם שיר למען תהיה רוממות אל בגרונם, וכי יבאו אל הארץ ועבדו עבודת הקדש בשירים ובנגינות במקדש ה'.

ויהיו שלשה ילדיה, אסיר ואלקנה ואביאסף בני קרח, ילדים טובי מראה, נחמדים בהליכותיהם ונעימי זמירות עד מאד, כמו קסם היה בגרונם. וכי יתנו בשיר קולם, קול אדיר וחזק וערב ונעים גם יחד, ונאספו מסביב גם בני אדם גם חית מדבר ועוף השמים והקשיבו לקול זמרתם, זמרת־יה. אך קרח, אשר היה מונה ומחשב אוצרות זהבו בכל עת, ירעם פנים ואמר: “הסירו מעלי המון שיריכם ואל תפריעו אותי ממעשי. בארץ חיים לא יסכון השיר; טוב צליל הכסף בארון מכל צלילי הגרון.”

ויהי היום וקרח, אשר גבה לבו בעשרו, משך אליו אנשים מבני שבטו ויסיתם במשה ובאהרן, לאמר: מתנשאים הם על עם ה' ללא דבר; הבה, נורידם מִשְׂאֵתָם. ויאמר: “הן גם לי ולאחי לבב כמוהם וגם אנחנו בני השבט הנבחר, שבט לוי, ומי ישימני שופט על העם הזה ונתתי לו חקים טובים ונכוחים מן החקים אשר בדא משה מלבו.”

ואשתו אמרה לו: “אנא, אישי, אל תשא נפשך לאשר לא לך. הן בהיותך גדול בבית המלך התעלמת מבני עמך, אף לא באת בקהלם, אף לא נתת להם מדרך כף־רגל בביתך, אף לא נסית, בכל אשר בקשתי ממך על זאת, לדבר עליהם טובות באזני המלך והשרים מדי יעצם עליהם רעות, ותתרע עם צורריהם ולהם התנכרת, עד כי לא נודע אם איש ישראל אתה או איש מצרי. ואולם משה נשא וסבל עם עמו ורבת עמל בו עד אשר הביא לו גאולה ופדות כיום הזה; על כן אך לו יאתה הגדולה והממשלה, ואתה – הן עשרת מצאת הון וילדי־חמד לך – הסב עיניך מנגד העם הזה, השמר והַשקט ופקוד נוך ולא תחטא.”

ויהי כי לא שמע אליה, ותוסף להזהירו ותאמר: “אנא, אישי, הרף ממשה איש האלהים אשר לא קם כמהו בישראל מימי אברהם אבינו הראשון. הן אנחנו כלנו ראינו את כבודו ואת גדלו אשר לא כאחד האדם. הוא עלה למרום שָׁבָה שֶׁבי – הוריד לנו את התורה על־אף המלאכים, וַיָשַׂר אליהם ויוכל. הנה פרעה המלך הגדול הנותן חתיתו על כל הארצות מסביב, ובבוא אליו ציר מלך החתים האדיר וידבר אתו קשות, צוה פרעה ויסירו את ראשו מעליו ותהי זאת נסִבּה למלחמה רבת־דמים בין מצרים ובין חת שבע שנים. ומשה התיצב לפני פרעה וגם דבר אתו קשות וגם אכף עליו רצונו, בעיניו, עיני להבות, לקחהו, במראה פניו, כפני מלאך האלהים, הכניעהו – ואתה תאמר להורידו משאתו, אשר מאת ה' היתה לו? ואהרן, האיש הטוב הלוקח נפשות, העושה שלום בישראל (והן ידענו כלנו מה קשה לעשות שלום בישראל…) בכל ריב ומדון, בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, וכל העם יאהבוהו ויכבדוהו כמו אב – מי יתחרה עמו ויצלח? חדל לך, אישי, אל האיתנים האלה ינֻפצו כל גליך ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל.”

אך כל דבריה ותחנוניה נזעכו מפני קשי ערפו והוא הוסיף להקהיל על משה ועל אהרן את כל העדה. ומשה, אשר היה ענו מאד, נסה דברים אל קרח ואל עדתו להשיבם מדרכם, ולא הועיל. ויתיצב יום אחד בכל הדר־גאונו ויקרא: “שמעו נא בני לוי… בקר ויודע ה' את אשר לו… וכלכם תאבדו. ראו הזהרתיכם!” – ואין שומע מכל העדה, כי תאות הכבוד הכבידה אזנם.

ואשת קרח שמעה ותדע עם לבבה כי מחר יוטל הגורל, מחר יום משפט ה' ביריבי משה איש האלהים. כל היום ההוא עִוְדוה מחשבות רבות ולבה כים סוער. בלילה נראה לה מלאך אלהים בחלום ויאמר: “כלתה הרעה מעם ה' על קרח ועל עדתו. ועתה נוסי, מלטי נפשך ונפש ילדיך, כי חפץ ה' להחיותם.” ויהי בבקר ותפעם רוחה ותנס לדבר עוד אל קרח בעלה ולא אבה שמוע, כי אמר: “החלומות שוא ידברו ואני לא אוכל לשוב אחור, פן אהיה לבוז.”

השעה ההיא היתה לאשת קרח הרת עולם! מה תעשה ובמה תבחר? התעזוב את בעלה, איש בריתה, ותמלט היא וילדיה אל עבר משה ואהרן, אל פני אהל מועד? אם תעמוד לימין אישה עד הרגע האחרון, אולי תוכל הועיל, אולי תצילהו מראה? עודנה חושבת בכֹה ובכֹה והארץ רעשה והאדמה נבקעה וקרח ועדתו ירדו שאולה והמה צועקים: “הוי אש אוכלת! הוי גיהנם לוהטת מסביב! אהה ה' אלהים, העלנו מבור תחתיות, השיבנו ונשובה! משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים!” וכל העם נבהלו נחפזו נסו לקולם וכל המחנה היה לחרדת אלהים.

ואשת קרח, אשר באמונת רוחה לא חפצה לעזוב את בעלה, ירדה אחריו שאולה היא וילדיה. ברדתם ירד מלאך ה' וַיַשֶב את האש ויָפץ צנה נעימה מסביב להם. וישרף קרח הוא ובני עדתו ויהיו כאוּדים עשנים. ובני קרח לא מתו, כי נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם, ויהיו כתֹרן הנשאר ממעל לאניה הטובעת, ויד לא־נראה העתיקה מלפניהם את “נחל בליעל”, אשר לא יעברנו האדם ושב לראות אור. כשוב רוחם אליהם מן בלהות פצחו רנה ויאמרו:

צַדִּיק אַתָּה יְיָ וִישָרִים מִשְׁפָּטֶיךָ

וְהָאָדָם מָה־הוּא כִּי יִלֹּן עָלֶיךָ.

וכי יקומו משנתם בבקר בבקר ימצאו שלחן ערוך לפניהם – המלאכים הביאו להם את אכלם יום יום מגן־עדן תחתון הגובל בגיהנם. –

ובני ישראל באו אל ארץ כנען ויעברו את הירדן ויצורו על יריחו אשר לה חומות גבוהות ובצורות; שבעה ימים סבו את העיר יום יום. ויהי ביום השביעי בבקר ובני קרח פצחו רנה כפעם בפעם (ואז הגביר אלהים את קולם שבעתים) וישירו: “ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם. ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל” – ותבקע הארץ לקול שירתם וחומות יריחו נפלו ובני קרח עלו משאול ויבאו בתוך בני ישראל העירה. ויאספו אליהם בני קרח מנערי בני ישראל כל אשר לו קול ערב ויכוננו מקהלה וילמדו אותם שיר. והיה מדי עבור ארון האלהים והכהנים נושאים אותו, ישירו: “קומה ה' למנוחתך, אתה וארון עֻזך.” ומדי צאת השופטים להלחם עם האויב ישירו שירי מלחמה, לאמר: “יקום אלהים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו”, וחזקו את ידי העם לעורר את גבורתם; ככה יעשו בני קרח בדור דור וככה עשה שמואל הנביא, הגדול בכל בני קרח.

ויהיו בני קרח המה ובניהם ובני בניהם משוררי אלהים, אנשי מופת; המה שרו את המזמורים הנפלאים אשר נכתבו על שמם בספר תהלות דוד בן־ישי, והמה היו המנצחים בנגינות בבית ה' בימי דוד ושלמה ובימי המלכים אשר היו אחריהם ימים רבים.

מיכה היה אחד מילדי העברים, אשר השקיעו המצרים בין נדבכי החומות בהִבָּנותן, להיות להם למלט; כי כן יסד פרעה מלך מצרים על עבדיו, למען המעיט את בני ישראל עד כלותם. אך ה' אשר היתה עינו על בני ישראל לטובה, עשה להם ככל נפלאותיו ויצל ממות נפשם. ויצא הילד מתוך החומה כל עוד נפשו בו, והוא מעוך וכתות; על כן נקרא שמו מיכה. ויגדל הנער ויהי רחום וחנון ונדיב־לב ויפק נפשו לרעב ולכושל ולכל קשה־יום; ויפתח את ידיו גם לבהמה ולחיה ולעוף אשר מסביב לאהלו ויחלק להם מִפִּתּוֹ מדי אכלו. בימים ההם ובני ישראל טרם ידעו את ה' ובכל העמל שעמל בהם משה איש האלהים לא יכול לתת תורתו בלבם כי אם ברב ימים ובמסות ובמאמצים גדולים. ויהי גם מיכה כאחד מהם ויעש לו פסל ומסכה – וגם מאת ידי משה, אך לא מלבו, היתה לו לחזק את ידיו במעשהו זה. כי השבע השביע יוסף את בני ישראל לפני מותו לאמר: “פקֹד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם.” והמצרים זממו להפר את מחשבתו ויורידו את ארונו אל תוך היאור, לבלתי שׂוּם שם וזכר לאיש ישראל אשר עבד את ארץ מגוריו בכל כחו וינהלה בימי רעבון ויצילה מרעה. וסרח בת אשר, אשר חיתה מן הדור ההוא, הודיעה זאת למשה, ויכתוב על ציץ נחשת “עלה שור, עלה שור” וישלח אל הנהר ויצף הארון והציץ על ידו. ויקח משה את ארון יוסף עמו להעלותו אל ארץ כנען, ומיכה מצא את הציץ ויַגע אותו אל עגל הזהב אשר עשה והנה היתה בו רוח חיים וינָער ויפער פיו ויִגעה כתבנית שור אוכל עשב. ויהי להתעות אחיו את בני ישראל ימים רבים.

ובני ישראל התהלכו במדבר כימים אשר התהלכו ויבאו עד הירדן לעבור אל ארץ כנען ומיכה בתוכם – והנה מתלאה.

בעת ההיא נועדו צבא המרום במרום להוָעץ ולגמור על הנעשה בארץ, כמשפטם. ויבאו בני האלהים ויתיצבו באולם המשפט אשר לפני כסא הכבוד לחרוץ משפט בני ישראל. ויהיו בהם “חובבי הכנענים” (­הם צוררי ישראל מוּסַבֵּי שֵׁם…), הלא המה המלאכים אשר היו להם חשבונות ישנים עם האבות וישמרו עברתם לזרעם: המלאך אשר הכה את פרעה נגעים גדולים על “דבר” שרי אשת אברם, וחרפה שברה לבו על עמדו לפקודת אשה; המלאך אשר שֻׁלח לאַחֵר את עשו בשדה בצודו ציד לאביו למען הסב את הברכות אל יעקב – והוא אהב את עשו מיעקב; המלאך אשר נאבק עמו יעקב על יד נחל יבוק ויוכל לו; ועל כלם – השטן, אשר אך רע ולא טוב משוש דרכו. כל אלה היו על בני ישראל לשטנם, ויאמרו: הן המה גוי חוטא, עובדי אלילים, כמעשה ארץ מצרים – ומה יש להם צדקה לבא לנַשל את הכנענים מאדמתם? – והמלאכים הטובים אמרו לעֻמתם: הארץ הזאת לבני ישראל היא, אבותיהם ישבו בה לפנים והכנענים פשטו עליה בכח ומחזיקים בה בלא משפט. והארץ רחבת ידים ואנשים בה מעט ועוד תוכל להכיל כהם וכהם, ולישראל אין מקום אחר תחת השמש אשר ימצא שם מנוחה – היהיה הוא גוי אחד נע ונד תמיד בארץ? וחטאתָם, אשר אמרתם, לא כבדה מאד, כי עוד נער ישראל וכזה וכזה יחטאו נערים לא ברֶשע כי אם בכֶסל. – אך המלאכים השוטנים היו הרבים ודבריהם חזקו על המליצים. והשטן נתן את רוחו על שר ארץ כנען והוא שלח דברו אל הירדן: “הרק חנית – וסגור!”

ויגעש וירעש הירדן, הכה כים גלים, ומימיו עלו על כל גדותיו בשצף־קצף, השליכו אבנים גדולות אל מול מחנה ישראל כאשר יעשה הר געש בהתפרצו; גם הארץ רעשה בין הירדן ובין הים ותהי לחרדת אלהים. ומקול נהמת הנהר הזועף נשמע כקול תלונה מרה: היעברו עובדי פסל לבא לרשת את הארץ? האיש אשר נחלץ מבין החומות בארץ עָניוֹ יעביר את עצבי הגוים אל ארץ הקדש?

אך ה', השופט העליון אשר יגמר אֹמֶר לאחרונה, השקיף משמים על הירדן הסוער ויאמר: אני אל הטוב אביט ואל הרע לא אביט; במיכה יש דבר טוב: פתו תהיה מצויה לעוברי דרכים¹ – ובני ישראל עָבֹר יעברו את הירדן אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם!

הירדן נכנע מפני דבַר ה', מימיו נסוגו אחור, האבנים אשר גלל אל מחנה ישראל אליו שבו (מני אז היתה למשל: “גולל אבן אליו תשוב”), ובני ישראל עברו בחרבה. ואת האבנים, שתים־עשרה במספר, הקימו ליד הירדן – אבני זכרון לבני ישראל לדורותם ואות לכנענים ולמגניהם, כי כל מעצור לא יעצור לבני ישראל בחפצם לשוב אל ארצם.

ומיכה עשה לו בית־אלהים בהר אפרים בטבור הארץ, שם הקים את פסלו ויַפקֵד כהן לשרת לפניו. ועל יד הבית כונן בית מלון־אורחים לעובר ולַשָׁב. ומן המעשר והתרמה, הזבחים והמנחות והנדרים והנדבות, אשר הרבה העם להביא אל בית האלהים יום יום, נתן מיכה חלק אחד לכהן די מִחיָתו ותשע הידות העביר אל בית המלון ויהי כל החֹסן הרב הזה לכלכל את העוברים, כל איש ישראל הבאים מקרוב ומרחוק דרך הר אפרים לשבת בארץ, חנם אין כסף.

וירבו הימים ובני ישראל התהלכו במדבר העמים עד אשר שָׂבעו נדוּדים ותלאה ויָחֵלו לשוב אל ארץ אבותיהם – וגם הפעם עצבי הגוים עוברים עמהם, נשוּאים לא על זרועותם כי אם בלבבם; וגם הפעם יושבים עליהם למשפט, מלאכים טובים מעטים מזה ומלאכים רעים רבים ועצומים, מזה. והשטן עומד על ימינם לשטנם והים ירעם לקראתם והאדמה תרגז תחתם ואבן מקיר תזעק ועץ מיער יענה: חטא ישראל – מבין החומות בארצות עניָם יצאו מעוכים ורצוצים ואת אלהי הנֵכר מעבירים הם עמהם אל ארץ הקֹדש לבלתי עזבם גם אחרי הציגם כף רגלם על אדמתה…

אך גם היום לא אלמן ישראל ממלאך מליץ מגיד לעם יָשרוֹ: מיכאל שר צבא ה' עומד למחזיק ולמעוז לעמו על פני כל שטן ושוטן והד קול דברו מתהלך במחנה ישראל, לאמר: נבחרה אהבת אחים מאהבת אלהים²; כי לא אל קנא ה‘, ואם קנא הוא – לעמו ולא לו יקנא. ועתה זה משפט העם: אם פונים הם איש לבצעו והיושבים בארץ מתמול שלשם לא ישימו לב לבאים אליה היום לקדם פניהם ברחמים וברצון ולתת להם עבודה ומיחה, או כי שום ישימו פניהם איש באחיו לרעה, לָמֹץ ולהתענג מיגיעו, לנצל אותו במבוכתו, לאכול איש את שלל אחיהו, לצרור את אשר לא ידגול עמהם, – לא יִכּוֹנו בארץ, כי רעתם תיַסרם ותהרסם. אך אם, כמיכה לפנים, פִּתּם מצויה לעוברי דרכים, אם דאֹג ידאגו לגר, לעולה, לאחים חדשים מקרוב באו לתמוך בהם לכונן אותם ולסעדם – אז היֹה תהיה להם הארץ וישבו לבטח עליה. אם יהיו אחים טובים לבני עמם, הארך יעריך ה’ להם עד אשר יהיו גם בנים טובים לאלהיהם.

ודוד בן־ישי עודנו נער קטן כבן שש או כבן שבע שנים ורוח גבורה ורוח שירה החלו לפעמו חליפות. והיה מדי שמעו מספרים את כל הגדולות אשר עשו יהושע בן־נון והשופטים לפנים בישראל, ושמח לבו ואורו עיניו ולשונו תָרֹן בפיו. וכי יבאו ויסַפרו על גדודי עמון ומואב ופלשתים הפושטים על גבולות הארץ פעם בכֹה ופעם בכֹה, והתמרמר וקמץ אגרופיו הקטנים ועיניו רָבוּ ברקים וקרא ואמר: איה אלהי יהושע, גדעון וברק, יפתח ושמשון? וכי ישמע כי קמו חוזים במצרים ובבבל ויעשו שירי תהלה אשר יוּשרו בהיכל אמון ובהיכל בֵּל, והָמה לבו ככנור ונפשו תערוג, לאמר: מתי ישירו שירי תהלה לאלהי ישראל בהיכלו? ויש אשר יעמיק להגות בספרים העתיקים, ספר מלחמות ה', ספר הישר, ועוד, אשר היו ערוכים מגלות מגלות ושמורים בבית אבותיו מדור דור, ודבקה נפשו אחריהם עד אשר ישכח מאכול לחמו, ועל משכבו בלילות תבענה שפתיו דברי שיר, אשר קרא במגלות או אשר הורה והוגה מלבו.

בהיותו כבן שלש־עשרה שנה והוא חזק ויפה־תאר, דורך קשת וקולע למטרה ומהיר בכל מעשיו, ויצא עם אחיו בתוך גדודי בני עמו להדוף את השכנים הרעים מרגיזי הארץ, ויפליא לעשות. ואחיו הגדולים ממנו, אשר קנאו בו כי עֲמָמם בגבורותיו, סבבו את פני הדבר אשר יעצרהו אביו בבית וישימהו לרועה צאנו. ולא יסף עוד דוד לצאת לקרָב בתוך בחורי ישראל, אך אשוֹ לא כבתה וכח מעשיו נודע גם בשדה. כי נלחם הוא והרועים אשר תחת ידו בשוֹסים הפושטים על הגרנות או על המקנה ובחיות השדה אשר תבאנה לִטְרָף־טרף מן העדר, ויצא לו שם כאיש מלחמה וגם בעיר המלוכה נודע שמו. ובלילה שירו עמו וכנורו יהיה לפֶה להגיון לבו.

הנער היה לאיש ויהי יוצא ובא לפני העם, – מאחרי הצאן עלה לרעות צאן־אדם, – ובכל אשר יפנה ישכיל גם בתוך עמו פנימה גם במערכה בשדה. את חרבו הניף אך על הגוים וכי יבא בכפו אויב ורודף מבני עמו (כי היֹה היו לו אויבים ורודפים אלה מקנאה ואלה מרוע־לב), ושִלחוֹ בשלום כי אמר חלילה לי משפוך דם אחים. ובכנורו היה משעשע כל מר־נפש וכל מֻכּה־אלהים אשר בִעתַתּוּ רוח רעה – מישראל ולא מן הגוים. ויהי היום ואכיש מלך גת, אשר אשתו ובתו הֻכּו בשגעון, שלח לקרא לו למען ינגן לפניהן וסרה מעליהן הרוח הרעה. וימאן ללכת (כי אמר: היום אנגן בבית אכיש ומחר ינגנו כמרי בית־דגון בנגינותַי לפני אלהיהם), ויאמר למלאכי אכיש: כנורי לעמי וחרבי לאויביו.

אך החרב והכנור העירו בלב דוד מחשבות ומאוַיִם שונים ולבבו נע הֵנה והֵנה. פעם יבקש להיות גבור בארץ ולהרים קרן לעמו על פני כל אויביו מסביב, ופעם יתאוה כי תמצא ידו לעשות שירי הודות והלל לה' כאשר עשו משוררי מצרים ובבל לאלהיהם. במה יבחר ועל מה יתפלל? הן גם האחת גם השניה מתנות אלהים הן לאיש בחירו – היתן ה' שתי מתנות לאיש אחד? – ויהי נבוך ונִסער יומם, אף חלומות עִוְדוהו לילה.

ויהי היום ותהי מלחמה לישראל עם פלשתים, ויך דוד את גלית גבור הפלשתים ויושע את ישראל תשועה גדולה. בערב היום ההוא שפך את נפשו לפני ה' במזמור שיר תהלה על התשועה אשר עשה ה' בידו לישראל, ויאמר: “ה' סלעי ומצודתי… מגני וקרן ישעי… מלמד ידי למלחמה ונחתה קשת נחושה זרועותי… חי ה' וברוך צורי… האל הנותן נקמות לי ומוריד עמים תחתי… על כן אודך ה' ולשמך אזמר…” עוד כנורו בידו ולבו לעמתו ככנור שני יהמה, ותרדמה נפלה עליו ויישן וירא והנה מלאכי אלהים נצבים עליו, מקשיבים לקול נגינתו. והאחד פנה אליו ויאמר: “מתנות ה' רבות הֵנה עד בלי די, אך בחיריו מעטים הם בארץ. ואתה, יען מצא ה' את לבבך נאמן לפניו, משאלותיך נתונות לך גם שתיהן – והנה נתן ה' חרב גבורים בימינך וכנור פלאים בשמאלך. ועתה לך בכחך זה והושעת את ישראל בעודך והכינות לו ספר־תהלות מלא עֹז ורוממות ונֹעם ה' לדורות עולם.”

וייקץ דוד משנתו, בָּחַן לבו, פְקָדוֹ יומם – וידע כי לא חלום שוא חלם הפעם.

אליהו הנביא נפרד במר נפשו מעיר וּמְתִים וילך המדברה ויבא עד הר האלהים חורב וילן שם בלילה ההוא במערה אשר בצלע ההר. והדומיה הקדושה המרחפת על פני המקום ההוא עוללה לנפשו ויתאוה לשום לו את ההר ואת מסבו מכון לשבתו עולמים. ויאמר בלבו: רב לי צאת ובוא בתוך העם לראות בהבליהם, להתגאל ברוח פיהם ולשבוע עמל וכעס כל היום; ומה אועיל כי אתהלֶך בקרב מחניהם או כי אחצוב בהם באמרי פי – הן לא אעלה אותם אלי, ומי יתן ולא ארד אני ברוב הימים עָדֵיהם… ועתה הנה משה איש האלהים ישב בהר הזה ארבעים יום וארבעים לילה – וַיְשֻקה רוחו מרוח אלהים ויאר אור חדש על ישראל ועל בני האדם. הבה, אעשה כן גם אני ורוחי יגדיל לעשות אף הוא – הן בנפשי אחוש כי שאר־רוח לי.

ויעש כן אליהו כאשר זמם. וישב בדד במערה; מן החרוב אשר לפתח המערה אכל ומן המעין היוצא בתחתית ההר שתה ועם רוחות המדבר שיחו, כי כל נפש חיה לא ראה, ויום יום יחכה לאלהים כי יֶאצל עליו מרוחו רוח חדשה וגִלה לו תעלומות חכמה. אך הנה עברו שבעת ימים ואין מחשבה ואין חזון ומאז דבקה לשונו לחִכּו כמו נבקה רוחו בקרבו. מה־זה היה לו? אי־זה דרך עבר הרוח מאתו? אנה הלך לבו אשר היה מקור מחשבות?…

עודנו מֵשִׂיח עם לבבו ומחפש ברוחו פשר דבר, וקול אלהים קורא אליו מקרבו, לאמר: – מה יעצת ללא חכמה, כי תבקש לך גדולות במנוחה, בבדידות, בהסתיר פנים מִדוֹר. כמשה חשבת לך שֶׁבת בהר הרחק מן המחנה, עלוֹת למרום, שְׁבוֹת שבי! הכמֹהו כאחד הנביאים? שמש אחת במרום תאיר לכל באי עולם, אך מה יפעל כוכב יחיד במרחבי רקיע? לא כן, הנביא, לא זה הדרך לאיש־הרוח להבּדל, להתבודד, להתעלם מיתר האדם, כי אשר יֵעלם – יֵאלם. אם שאר־רוח לך – אך בחברת בני האדם יתעורר, יתפתח, יוציא כל הטוב הטמון בצפוּניו. כי ינסה איש להביע את העולה על רוחו, פשׂה יִפשה הרעיון ורחב ונסב כמעין אשר כהוציאו מימיו החוצה כן יגדל וירחב, או כגחלת לוחשת, אשר אם יִפַּח איש עליה והיתה לאש מתלקחת. אך אם יתרפה להביע רוחו, או באין איש לפתוח שפתיו עמו – ישקע הרעיון תחתיו כאשר תשקע האש באפס רוח, או כמים הנִצְמָתים בתחתיות באין חופר ומוציאם לאור.

ועתה לֵך שוב ובוא באנשים אם טובים ואם רעים; פתח פיך דַּבּר הַטֵּף, הוכיח, והמה אם ישמעו ואם יחדלו – רוחך בקרבך יתחדש, ויוסיף תת כחו. התהלך בתוך הנביאים חבריך, המה יְשִׂיחוך, ילבישוך עוז, יעירו ויעוררו מחשבות בלבבך, כי ברזל בברזל יוּחַד וברזל בודד יעלה חלודה. בחברת חברים ישתוננו כליות ולב והבודד – נבול יבול הוא ורוחו עמו.

שבר על שבר נקרא על יהודה לעת בוא שמשהּ: ירושלם נפלה והעם יצא בגולה; השארית הנשארה בארץ נדדה הלכה מצרימה אחרי מות גדליהו בן אחיקם; ועוד מעט וַתִּתַּך הרעה גם עליה, ותמעט וַתִּדַל ותהי כשבלים אשר השיבו הקוצרים ידם עליהן פעם בפעם.

והאנשים הנואשים מִיֶשע, אשר יצאו מיהודה ללכת מצרימה, לקחו עמהם בחזקה, כזרם שוטף וסוחף, את ירמיהו הנביא ואת ברוך בן נריה חניכו. ויהי בעלות נבוכדנצר מלך בבל על מצרים למלחמה וירב בה תאניה ואניה ופליטי יהודה שתו מצו גם הם את כוס החֵמה, ותרפינה כל ידים וַתֵּכַה כל רוח. וירמיהו, אשר בימי נבואתו הרבים הזהיר את העם על כל רעה בטרם תבוא והעם לא נזהר וכל הרעות באו לעיניו ובימיו, התהלך קודר כל היום וכמו דבקה לשונו אל חכו וַיֵאָלם; כמהו כחברו יחזקאל הנביא בבבל, אשר נאלם גם הוא ימים רבים בראותו כי אין שומע ואין מאמין לו. גם התנחומים אשר שעשעו את נפש יחזקאל – כי יש יום ושבו הגולים מבבל אל ארצם – רחקו ממנו, כי ידע לבבו כי נדחי יהודה אשר במצרים לא ישובו. במר נפשו ישיח ויהמה יומם והגה בהקיצוֹ משנַת־נדוּדים בלילות, לאמר: אהה, למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה! ולוּ הואלתי ואלך בבלה בקרֹא לי נבוזראדן, כי אז היה לי מעשה אשר אעשה וַתּהי זאת תנחומותי: הכן הכינותי את לבב בני הגולה לתשובתם אל ארצם והגדתי להם כי עוד ישוב ה' את שבותם וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו אכרים ונוסעי בעדר. על זאת הקיצותי ואראה ושנתי ערבה לי (ואם לא תבא הגאולה בימי, הן ידעתי עם לבבי כי בוא תבא, וחזון־לב כמראה עינים לאיש הרוח). ועתה מה לי פה לראות בעיני פליטי יהודה נמקים ונמסים כדונג מפני אש, וברוחי – כי יתבוללו ברֹב הימים בעם הארץ וגם אז לא ירגיעו בגוים וצרה וצוקה ולחץ תמיד ושנאת עולם תהיה מנת חלקם…

ויהי היום ויאמר אליו ברוך בן נריה: אבי, איך נדמית בתוך עמך ואתה היית תמיד צופה לבית ישראל, מגיד לעם פשעם ולגדוליו חטאתם, אף הטף הטפת להם תנחומים בעת רצון. כהקיר באר מימיה כן הקֵרה רוחך תוכחות מוסר ולקח טוב. ועתה איכה נסתם חזון ונכרת מפיך… איך נדמית?

ויען ירמיהו ויאמר לו: רוח האדם איננו כמעין אשר לא יכזבו מימיו, כי אם כעץ אשר פריוֹ יתן בעתו; ועת מעת שוֹנה – עת לדבר ועת לחשות. הן בהיות ישראל ויהודה יושבים על אדמתם חצבו בהם הנביאים, עוררום באמרי פיהם, הוכיחו, הזהירו, יַרְאוּ, למען השב את העם ואת גדוליו אל הדרך הטובה ולמען יאריכון ימיו על האדמה, ועתה כי כלתה הרעה אל העם ויגל מארצו ויהי כמֹץ אשר תדפנו רוח – על מי נדברה ונעידה ומה נוסיף עוד להכותו בשבט פינו והוא מֻכּה אלהים ואדם. או האעשה בנפשי שקר להביע תנחומים לפליטי יהודה אלה, ואני רואה בחזון כי אין אחרית ואין תקוה ואין עתידות להם בגלות החל הזה, במצרים, אשר גלו אליה לרצונם ולא ביד חזקה.

ויאמר ברוך בן נריה: הנה זאת אחרית הארץ והעם – היהיו אפוא דברי הנביאים וכל משא נפשם לריק? האמנם לשוא צרף צורף?

ויען ירמיהו ויאמר: רוח ה' לא לאדם דרכה וקולות אלהים לא יִסכנו לאֹזן בני תמוּתה, הן גם הנביאים־המה לא יכלו כלכל את רוח ה' אשר היתה בלבם כאש בוערת, כסער הודף וכמלאך דוחה, ואף כי בני העם! רוח ה' כמהו כהר־געש: בעודנו גועש ורועש ויורק מקרבו נחלי אש וגפרית ופיח, נורא הוא על כל סביביו וכל שכניו ידודון ידודון, ואחרי שקטוֹ היֹה יהיו אלה לברכה ולמוֹצָא תנובה רבה. תוכחות הנביאים, בצאתן מפיהם בקול חוצב להבות אש, הממו, הרגיזו את השומעים ועוררו בהם מְרִי וְהַפְצֵר; אך בהיות הדברים נתונים לפני העם בכתב, מראה בלי קולות – ברק בלי רעם – יאירו אך לא יצרבו, ותחת אשר נשמעו לפנים במרירות יהיו נקראים מעתה בנחת ולקחו לבבות ועשו פרי תנובה, כזרע זרוּע אחרי בלוֹתו. על כן זה הדבר אשר תעשה מעתה אתה ורעיך ותלמידיכם אשר יקומו אחריכם לדורותם: כתבו לכם את כל דברי הנביאים, אף העתיקו את ספר תורת משה ביד סופרים רבים השכם והעתיק ככל אשר תוכלו לרֹב, ולָמדו אותם בני ישראל באשר הם שם, והיו להם מקור מוסר ולקח טוב ונר לרגליהם בכל נדודיהם, כמגדל־אור לעוברי ארחות יַמים, אליו ישאו עיניהם ונפשם עד עלותם לחוף מבטחים. ולולא נבאשתי בעם ואהי להם איש ריב ואיש מדון, יען לא נסיתי להחליק לשון בְהִנָבאי כמעשה נביאי השקר, ויען אשר, להַוָתִי, לא יכלתי לשכֹח ולסלוח לאשר רדפוני, כי עתה הייתי אני הראשון להמיר נבואה בתורה, כי עתה אספתי אלי חברים ותלמידים מקשיבים, נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. ואולם אתה ורעיך הסופרים, אשר עוד אין בכם קנאה ושנאה ובעלי קרנים לנגח איש את רעהו לעיני הקהל לראוה בם (מי יתן והיה לבבכם זה לכם כל הימים!) ואשר על כן עוד לבב העם שלם עמכם ונפשו דְבֵקה אחריכם (מי יתן והיה לבבו זה לו כל הימים!), – בידכם נפקיד, אנחנו הנביאים היורדים מעל הבמה, את צאן מרעיתנו ורעִיתם אותם באהבה וברצון והוריתם אותם בדרך הטובה והישרה. כי אהה, עוד שָׁנים, עוד דורות רבים ילכו מרביתם במדבר העמים עד שובם אל ארץ אל ארץ אבותיהם, והיה כי ילכו לא ילכו ריקם, וכי ישובו – ישוב דבר ה' אִתָּם…

וַיִדֹם ירמיהו רגע אחד ויהי כמֵשִׂיח עם לבבו. וברוך בן נריה אמר: שָׂאֵני, אבי, ואשאלך… אך ירמיהו שסע אותו בדבריו ויוסף דַבּר אליו לאמר: הנה גליתי אליך גם את פצעי לבבי, כי כבן אתה לי, ותהי נא משוּגתי לך לֶקח טוב. אמנם כן, לא יכלתי לשכח, ואקלל את רודפי ואקלל את יומי – ואהי לאיש מר־נפש. מי האיש או העם החפץ חיים, זכור יזכור את הטוב, ואת הרע אשר נעשה לו יסיר מלבבו, אז יהיה לבו פתוח לרצון, לאהבה, לשמחה. ואשר יזכור תמיד כל דבר־עצב, כל עול וכל פגע רע אשר עבר עליו, תהי נפשו צרורה בצרור צרותיו ולבו יהיה סף רעל. הנה עם בני ישראל רבת צררוהו מנעוריו ועוד תקרינה אותו כאלה וכאלה מיד הגוים, אך השכחה, מתת אלהים לחלשים, תעמד לו אשר לא יִוָאש ולא יקוץ בחייו מפני רעת האדם; את רעתם ישכח ויסלח ואך את טובתם זכור יזכור להם (יש אשר אנשים מן הגוים יַראוהו גם טוב או ידברו עליו טובות) – ובדבר הזה יאריך ימים. – ועתה, בני, שאל את אשר תשאל.

ויאמר ברוך בן נריה: שָׂאֵני, אבי, ואשאלך, מה החזון הזה אשר אתה חוזה לימים רבים ולעתים רחוקות ולמרבית העם, הן בעוד דור אחד ישובו מרביתם, בית ישראל ובית יהודה יחדו, מארץ בבל ומכל הארצות אשר נדחו שם אל ארצם ויירשוה וישבו בה עד עולם והיו לגוי גדול עצום ורב, נס לגוים, מופת לבני האדם, כאשר נבאת אתה וכאשר נבאו הנביאים אשר היו לפניך ברוח ה' עליהם, ודבר אלהינו הלא יקום לעולם?

ויאמר ירמיהו: אהה, כי לא כאשר תראה אתה – אראה. רואה אנכי בחזון כי לא ישוב כל העם ואף לא רֹב העם, כי יִדבקו בגוים ובארצות הגוים, והמעטים העולים – אך בגלל המסבות המתהפכות עליהם לרעה יתעוררו ויעלו אל ארצם, אחרי אשר נאחזו בה כה וכה זרים־צרים; כאשר נבא עליהם יחזקאל חברי כי “ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה” יוציאם ה' מן העמים ויקבצם מן הארצות למלוך עליהם בציון. על כן לא יוכלו שָׁבֵי הגולה להתכונן בארץ עד עולם כיתד תקועה במקום נאמן אשר לא ידפנה כל רוח; ועוד נכונו להם ברֹב הימים גלות ונדוּדים ותפוצה וכל הפגעים הרעים הנלוים על אלה כצללים על ההֵלך. והארץ תחכה להם בשוממותה עד עת קץ. ולקץ הימים יתעוררו אנשי לבב וקראו לעם השכם וקרֹא, דור אחרי דור, להתנער מעפרות נֵכר ולשוב אל ארצו; אף טובי הגוים לעמתם יקראו וישמיעו על שיבת עם ישראל ציונה, אחרי אשר נלאו המוניהם וראשיהם בימי דורות רבים לרדפו ולדכאו ולא יכלו לכלותו. והיה אם שמוע ישמעו העם וגדוליו לקול הקריאה – ושבו בני ישראל אל ארצם והארץ והעם יחדשו יחד כנשר נעוריהם והיא תהיה לו למורשה אחוזת עולם, כדבר ה' ביד נביאיו. אך אם לא יחפוץ העם, אם המוניו ישאו ויסבלו בגולה כל עמל ותלאה ויחכו ברפיון ידים ובאפס מעשה לקץ הפלאות, וגדוליו יתאמצו בכל עוז לשכֹּח ולהשכיח את ציון ואף בהתנדב עמים וממלכות לחדש ימי ישראל בארצו כקדם יתקוממו להם לסַכּל את עצתם; אם באחרית הימים תתנדב ממלכה גדולה גברת ממלכות להשיב את ארץ ישראל לישראל ואצילי ישראל אשר בארצה ואשר בארצות אחרות יתגעשו ויתהוללו לשֵׁמע שיבת ציון ויהיו לה לשטן, כי אין חֵפץ להם בתחית העם כי עם בהִלָבטוֹ תמיד לרגלי הגוים כגלגל לפני רוח, ועד כה ועד כה יארכו הימים ועברה עת רצון וזרים יֵאָחזו בארץ וכבשו את אדמתה, – אז לא יקומו דברי הנביאים אשר נבאו בשם ה' על הגאולה ועל הישועה; כי כל אשר יבחר במות מחיים, אם איש או שבט או עם, אין ישועתה לו גם באלהים.

ואולם – הוסיף ירמיהו לדבר בהביטו אל ברוך בן נריה והנה קדרו פניו – קוה אקוה כי נצח ישראל לא יכזב ותקותו לא תִכָּרת. כמקרה בבל, אשר אנשים מבני הגולה ישובו ציונה על אף גדוליהם ואדיריהם האומרים “נהיה כגוים”, כן יהיה באחרית הימים: אנשים מבני העם יתעוררו וישובו ציונה כי אכף עליהם לחץ הגוים, וגדוליהם המואסים בגאולה ובוחרים בעבדות, יִשָׁארו כתֹרן על ראש ההר השָׁמֵם, כבודם יֵקל, כחם יִכלה וידם תָּמוּט והיו כעתודים עִוְרים הנחשלים אחרי הצאן; ובדור אחר ימח שמם. והעם, באין מנהל לו, יעמוד על נפשו, ילחם על תחיתו בתשובתו אל ארצו ובארצו. קשה תהיה המלחמה, כי אֵחרו לבא, כי קִדמום אחרים, כי גם הפַּחות והסגנים אשר יהיו עליהם בארץ יעשו עמהם בלב ולב. אך אם יחגרו שארית כחם ולא ישובו מפני כל שטן ומפריע, אם יהיו שפה אחת ולב אחד ועבדו שכם אחד לתחית הארץ והעם, אם לא יתפרדו ולא יתגודדו ולא יתעו אחרי הבלי הנכר אשר דבקו אחריהם מן הגולה כרוח משחית, כי אם על פי התורה והמוסר מורשת אבות מקדם יחדשו חייהם ואך את הטוב יקבלו מתרבות העמים לשיתו לִוְיַת־פאר על היכל ישראל, – עוד יעשו וגם יוכלו, שכניהם הזרים יָשלמו להם באחרונה וישראל יעשה חיל בארצו וישב לבטח עליה כקדם, ודבר אלהינו יקום לעולם.

יחזקאל הנביא ראה חליפות טוב ורע בארץ ובעם מיהודה ועד בבל ויהי לבו ככנור או כים, אשר יהמה או ישקוט – לרוח היום; פעם יחזה לעם חזות קשה, ירעים בקולו נוראות: “כה אמר ה'… הנני מביא עליכם חרב… והותרתי לכם פליטי חרב בגוים… קץ בא… לא תחוס עיני ולא אחמול”; ופעם ידבר נחומים יבשר טוב: “וכרתי לכם ברית שלום… ולא יהיו עוד בז לגוים וישבו לבטח ואין מחריד… ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל… והושבתי אתכם כקדמותיכם”. כי אמנם אהב אהב את עמו אך, כמהו ככל נביאי האמת, לא היתה אהבתם את העם שפת חלקות ולב אין; כי את אשר אהבו – הוכיחו.

הוא אהב את עמו, אך תחת אהבתו שנאוהו מררוהו, כי לא תִכּנו את רוחו ולא הבינו לטֹהר לבבו. ובדַבְּרוֹ תוכחות בשער מלב קרוע ונביאי השקר לעמתו עושים חֹנף ומדברים תועה, זה יָפֵחַ לקץ בבל כי קרוב הוא, וזה יתנבא לשיבת הגולה ציונה בעוד מעט מזער, – יקצוף עליו העם ויגערו בו או יתקלסו בו ויתנוהו למשֻׁגע. עד אשר יִוָאש מפקוֹח עינים עִוְרות ונסגר בתוך ביתו ימים רבים ונאלם ושכב על מטתו סר וזעף והיה כאיש אשר נתנו עליו עבותים.

ובהגיע לו “עת לחשות” ולא יֵראה החוצה, יבאו אליו הזקנים וישבו לפניו, כי המה עוד אהבו לשמוע דברי נכֹחות מפי איש־רוח. אך צעיריהם נטו מרביתם אחרי נביאי השקר, אשר דברו לעם חלקות חזו מהתלות ורוח לא היתה בהם. כי כן דרך הצעירים, לנוד ברוחם הנה והנה וללכת אחרי כל פושקי שפתים. רק מעטים מן הצעירים, אשר ידעו בָחוֹר בטוב, יבאו אל יחזקאל וישבו לפניו לרגלי הזקנים לקחת תורה מפיו; באלה היו זרבבל, יהושע בן יהוצדק ודניאל, אשר עשו להם שֵֹם אחרי כן איש לפי פעלו, ודניאל הגדיל, עד אשר הציגוֹ יחזקאל למופת לעם ויזכיר שמו כאחד הגדולים אנשי השם. וכבוא משחריו אל ביתו יתעורר ותחי נפשו ורוחו הטובה תשוב אליו והשתפכה בדברי נגידים על שומעי לִקחוֹ כיד ה' הטובה עליו.

ואשת יחזקאל, אשה חכָמה ובעלת נפש יקרה, היתה לו חבֶרה¹ נאמנה כי הבינה לרוחו והעריכה את גדלו. ותשא ותסבול עִמוֹ באֹרך־רוח, ותהי לו עזר כנגדו להחיות עצמות יבשות בפעולתה אשר פעלה בתוך נשי בני הגולה לשמרן ממדוּחים ולהדביקן אל עַמן. ותהי למופת בנשי הנביאים, אשר לא כֻלן נאמנו לבעליהן עקב אשר לא יכלו להסכין ולהשלים עם דרכי חייהם הקשים. וגם הוא אהב ויכבד מאד את אשתו “מחמד עיניו” עד אשר לֻקחה ממנו במגפה.

ויהי היום ותאמרנה אליה השכנות: הפכפך דרך אישך וזר! פעם יאיר פניו אל העם פעם יזעמהו יריבהו. לוּ היה דברוֹ אך טוב כדבר יתר הנביאים, כי עתה היה רצוי אחיו ועמו ושחרו פניו זקנים עם נערים והיתה מנוחתו כבוד וצאתו ובואו – תהלה. ועתה הנה בתהפוכות דרכיו הקים קיר ברזל בינו ובין העם, כי מי יאהב איש אשר אין משקל לרוחו?

ותען האשה ותאמר אליהן: השמש נותנת אור וחיים לכל היקום, אך בהאירה ימים רבים באין חליפות, יעלו אדים רעים והפיצו באוֹש ומַחנק והתעטפו הנפשות השוקקות לרוח צח. אז יתקדרו השמים, מחדרי תימן יֵצא סער ויטהר פני האדמה וישובב נפשות, ואחר תשוב השמש לעשות מלאכתה – להאיר לארץ ולאשר עליה, אך שתי הפעולות שונות האחת מרעוּתהּ גם בזאת: בהאיר השמש לארץ, נחת לה אף היא, ובהרעיש הסער פני אדמה – לא יֵדע מנוחה גם הוא.

ואישי הנביא דרך ישרה דרכו; אלהים נתן בקרבו גם שמש גם סער ושניהם יפעלו חליפות: לפי המראות אשר יראה בעם יהיה כשמש לישראל או יהגה ברוחו הקשה וְיִסְעַר סער – וְיִסָעֵר לבו עד להִשָׁבר, ובא הביתה וחלה יום או יומים עד אשר יחליף כח. כי לא כמאורות הגדולים, כוכבי השמים, המריקים מעליהם הזהב ומהם לא נגרע מאומה, כי אם כאש בוערת, אשר בנפשה תפיץ אורהּ וחֻּמָּהּ, כן הנביאים בהפיקם נפשם לעמם.

ימי בבל הגיעו עד קצם וצבא פרס ומדי כנמרים שוקדים על גבולותיה, וגלויי עינים הכירו, בעוד הארץ יושבת ושוקטת, כי סערה נשקפה ממרחק כעב קטנה הרַת־חזיזים העולה מקצה השמים בעוד השמש זורחת בגבורתה. בימים ההם היו בבני הגולה היושבים בבבל ובפרוָריה אנשים גדולים ליהודים ונכבדים לעם הארץ, ובהם התנוסס בכבוד ובגֹדל דניאל איש חמודות, אשר לֻקח מנעוריו מבית יחזקאל הנביא אל בית המלכות וילמד ספר ולשון ויגדל מכל חבריו בחכמה ובכשרון וביֹשר לבב ויעל במעלות המשרה עד היותו למנצח על השרים והפקידים עושי מלאכת המלך. אף יחזקאל התפאר בו בגדלוֹ וידַמהו לנח ולאיוב אנשי השם אשר היו בארץ. ויחזקאל, אשר דאג פן תכבה גחלת יהודה הנשארה בהתגוללה ימים רבים בתוך עפרות בבל, היה אוסף אליו פעם בפעם מזקני העם להשמיעם את דבר האלהים ולשוחח עמהם על דברי העם. אך לעת זקנתו, בראותו כי דור הולך ודור בא וישועת אלהים טרם תבא, וימָלך עליו לבו ויאמר: “הנַער לזקנים והזקן – לנערים”. ויחתום נבואה וחזון ויחל לשקוד על צעירי בני עמו להכינם ליום שיבת ציון. ויאסוף אל ביתו כל בחור וטוב בבני הגולה ויגדלם לתורה ולתעודה בישראל ויתן בקרבם לב חדש ורוח חדשה. ובעלי השלטון, אשר היו עוינים א פעולתו, כי משא נפשם היה להתבולל בני גלות יהודה בעם הארץ, התחכמו לו ויקחו שנה שנה כל מבחר וטוב מחניכיו אל בית הספר אשר יסד המלך “ללמדם ספר ולשון כשדים” ולהכינם אל דרך החיים (מרֹב בני הנֵכר, גולי עם ועם, בבבל, הלכו עמהם אדוני הארץ בדרכי נֹעם ולא ביד חזקה), וכל דל ונקלה בנערים עזבו לו. והורי הילדים, אף היראים והחרדים בהם, לא התעצבו ולא התעוררו על זאת, ולא השיבו אל לבם כי אם יגַדלו זרים את בניהם ונהפכו ברֹב הימים גם הם לזרים לעמם – המה ראו אך את הטוב הקרוב ולא את הרע הרחוק.

בעת ההיא, בהתעלל עלילות גדולות על ארץ רבה ובבבל הריחו מרחוק סער מתחולל, חלף רוח גם בקרב בני הגולה הצעירים לימים. זקניהם עוד היו קופאים על שמריהם, כי זכרו ושמרו את דברי ירמיהו, אשר שלח אל גלות יכניה בבלה והזהירם לדרוש את שלום העיר והעם אשר גלו שמה; ויהיו שומרי אמונים לבבל ויתפללו לשלומה ולגאולה קרובה גם יחד. אך הצעירים אמרו: “לכל זמן ועת; בעוד היות בבל איומה ונוראה יעץ ירמיהו להכנע, פן ינסו להתפרץ מפני שוביהם וכשלו ונפלו, ובזאת ירחיקו גם הַרְחֵק את הגאולה; כאשר היה לפנים במצרים בהתפרץ בני אפרים בלא עת ותהי אחריתם להכרית. לא כן עתה בהיות נר בבל הולך ודועך, הלא עת לנו גם אנחנו להתעורר ולהִכּוֹן לקראת הבאות.” ויצביאו בסתר את הנערים מבן שלש עשרה שנה ומעלה וילַמדו ידיהם לקרב בפִנוֹת־שדה רחוקות ובסתר גנים וכרמים, למען תהיה לאל ידם להתקומם יום אחד ולצאת מבבל ביד חזקה או להתחבר עם חיל פרס בעלותו על העיר.

ויהי היום, לפנות ערב, ודניאל עולה מביתו, ששם יעשה את מלאכת המלך הוא והפקידים העוזרים על ידו, ויבא אל העליה אשר לו לבדו, ואשר חלונות פתוחים לה אל מול ירושלם, ויכרע וישתחוה ויתפלל לאלהים כיום ביום, לאמר: “אדני, ישוב נא אפך וחמתך מעירך ירושלם הר קדשך, כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלם ועמך לחרפה לכל סביבותינו. ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך… והאר פניך על מקדשך השמם… אדני שמעה, אדני הקשיבה ועשה אל תאחר… כי שמך נקרא על עירך ועל עמך.” והנה הנער זרבבל בא מן השדה, ששם נחלצו כל היום “למלחמה” הוא וצבא הילדים אשר כגילו, ושנים מבחורי יהודה מוציאים ומביאים אותם. וישתחו זרבבל לפני הזקן ויברך אותו בהדרת־כבוד ודניאל נשק לו באהבה; ואחר ישב לו דוּמם בענוַת־נֹער ופניו מאירים מחכמת לבו ועיניו נוצצות ככוכבים. ויבט אליו דניאל ולבו הומה לו, ויאמר:

– ארחמך, זרבבל בן שאלתיאל שאֵרִי, יפית, נעמת, חכמת, ילד טִפּוּחַי, כמעט מלאו לך שלש עשרה שנה והנך היום ליֹפי, לכח, לשכל טוב כבן עשרים שנה ומעלה, טַל יַלדוּת על ראשך ורוח אלהים בקרבך ואִשוֹ בעיניך! וכי אביט אליך – והיו בעיני כיום אתמול כי יעבור כל הימים הרבים שעמלתי בך מיום הִפקידך שאלתיאל אביך על ידי, באמרו: “הנה אנכי מת על אדמת נכר, ויחזקאל הנביא אבי הילדים עוד אינו, ועתה עליך אעזוב את בני יחידי, אתה תהיה לו לאב ואתה תגדלהו להיות בן נאמן לעמו לעת שוב ה' את שיבת ציון.” וכי אשוב אתבונן בך – והתנחמתי כמעט על הרעה הגדולה אשר נִתּכה עלינו ואדע כי גם מן הרעות יֵצא טוב. בימי טובה פִּנקו מלכי יהודה את בניהם מנֹער, ומהתענג ומרֹך היו מרביתם גברים לא יצלחו בימיהם והנסיכים מזרע המלוכה בשבתם לכסא הרעו והשחיתו להם ולעמם. אך שאלתיאל אביך, אשר נולד וגדל בשנות ראינו רעה, היה תמים בגוו וברוחו, ככסף אשר צרפתהו האש וכברזל אשר הֲלָמוֹ הפטיש למוּצק. ולוּ הואיל ה' לפקוד את עמו בימיו, כי עתה לא היה טוב ממנו לצאת ולבא לפני העם. והנה רואה אנכי, ואשמח לראות, כי נחה עליך רוח אביך, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח אהבת ארצנו ועמנו ועוד שנות מספר יאתיו והיית אתה המוציא והמביא את העם, ואתה תנחילנו שנית את ארץ אבותיו כשוב ה' את שבות עמו.

עוד שנות מספר! אהה, כי כשחוק לנו ימים ושנים בדבר גדול וקדוש כזה אשר כל רגע עובר עליו יקר מפז: שיבת הארץ והעם! אהה, לוּ עמדו בני הגולה, זקניהם, חכמיהם וגדוליהם, על משמרתם ולבם ער וידיהם אמונה ועיניהם צופיות לציון, לולא השליכו יהבם אך על ה' ועל הנסים ועל הנפלאות, כי אם עשו לעמם ולארצם כל אשר יש לאל ידם, ככל אשר הם עושים יום יום לביתם, לכל הדבר הקטן הקרוב אל לבם באמת, כי עתה שבנו אל הארץ זה כמה והתהלכנו ברחבה בתוכה בטרם ישתפכו אליה מסביב המוני זרים כזרם מים במוֹרָד עד אשר יקצר לנו, בניה, המצע מהשתרע…

את חטאי אני מזכיר: הנה זקנתי ושַׂבתי וארץ אבותי לא ראיתי, אף כי נקל היה לי לעלות אליה, כאשר אסע שנה שנה בתקופת ימי החֹם לירכתי צפון, אף לא הגיתי בה בלבי (רק בתפלה זכרתיה יום יום בפי ובשפתי, מצות הורים מלֻמדה), כי כבודי וגדלי בבית המלכות עִוְרו את עיני והתעו את לבבי והשכיחוני את כבוד עמי ואת גדלו, אשר נהפכו לחרפה ולקלסה כיום הזה. (ואהה, אף אחרי מותי לא יהיה לי שם ושאָר ולא מזכיר שמי על אדמתה, כי הן אני עץ יבש¹). גדול אני לעמי (אף כי לא אבא בקהלם) ונשוא־פנים לעם הארץ – ומה קטנתי בעיני אני בהשקיפי לאחור על ימי חיי הבלי! המלך גדלני על אדות חכמתי, ואני לא נִסיתי לשום את חכמתי זאת כלי־חֵפץ לטובת עמי. דאגתי לקטנות – להמציא פקודות בעבודת מדינת בבל לרעי אשר רַעוּ לי מנֹער, ולהמצא רֶוַח והצלה לבני הגולה לא דאגתי. פתרתי חלומות לגוים, ולפתור חלום עמי לא נסיתי… הן נבוכדנצר הנורא על כל סביביו הוא הוא השיב את שבות הצידונים אחרי לכדו את ארצם ואחרי הגלותו את יושביה בבלה; כי אנשים מגדוליהם בקשו ממנו על זאת אחרי הכינם את לבב שריו ויועציו עליהם לטובה, לא התעלמו מעַמם בעלותם מעלה מעלה בשער המלך ולא נשענו על אלהיהם כי יפקוד אותם להשיב את שבות ארצם והם חובקים את ידיהם. והן גם מבני יהודה היו אנשים גדולים בשער המלך בעוד היותי נער את נערי בית הספר, והם לא חלו על שבר עמם ולא נסו דבר אל המלך והשרים לרוְַחתו לישועתו בהיות לאל ידם לעשות. ואני, הה, בדרכיהם הלכתי כל הימים הרבים ההם אשר נתן לי אלהים יד ושם בהיכלי מלך ושרים! לוּ עמדתי לפני המלך לבקש מלפניו את שיבת שבות גלותנו, כי עתה עשיתי גם יכלתי והבאתי גאולה וישועה לעמי והבאתי עלי ברכה ושמי היה לזכר עולם בכתב בית ישראל לא כפותר חלומות וחוזה חזיונות כי אם כגואל ומושיע לעמו. ואם נאסרתי בחבלי הבלי שוא ולבי לא נשא אותי להיות ראשון לציון, הנה גם נערתי כפי מתמוך בידי אחרים המתנדבים בעם, ובקום צעירים אנשי לבב להעיר ולעורר את בני הגולה להִכּוֹן לשיבת שבותם, וישַׁחרו פני לתת מהודי עליהם ולכונן מעשה ידיהם (ואז הלכו אחריהם בני הגולה כאיש אחד ותהי אחרית לפעולתם, כי אין מעצור לרצון עם בהתפרצו בכל עֹז), לא נדרשתי להם ורִפִּתי את ידיהם. אני המגביה לשבת עם גדולים לא השפלתי לראות בעני עמי ובעמל דורשי טובתו – אף לבי לא הִכּני על מעלי זה, אף לילה אחד לא נדדה שנתי מעיני!… אכן זה דרך כסל לגדולי ישראל אשר התעה אותם אלהים אל בין הגוים, להתמכר לעבודת המלך או הארץ או העם הנכרי ההוא בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאדם, ולשכֹח את ארצם ואת מולדתם ואת עמם, קֹדש הקדשים לבן עם ועם…

בדרך אמונה הורוני הורים ומורים והאמונה, אשר לא בחנתיה לאור התבונה, היתה לי למוקש ולעמי – למקור צרה ויגון. האמנתי, כי פקֹד יפקוד ה' את עמו בעת רצון וידנו לא תהיה עמו בזאת. בשלום יחדו נשכבה ונישן – והקיצוֹנוּ בבֹקר יום אחד והנה כל העם נִשָׁא על כנפי נשרים או מוּבל בצבים וברכב ועל כתף במסלות סלולות במדבר (היפלא מה' דבר?) מבבל ארצה ישראל ונשיאיהם וגדוליהם ודגליהם לפניהם וה' בראשם. ואולם ה' עושה מעשהו ביד מלאכיו, מלאכי אלהים במרום או מלאכי־אדם על הארץ, ואַכפוֹ על איש ועם לא יִכבד להטותו אל אשר לא יחפוץ. הישפוך את רוחו על כל עצל ומתרפה וימשכהו ציונה? היהפוך לב מלך ושרים לקרֹא לבני הגולה: “קומו שובו אל ארצכם!” – והם אינם אובים לשוב? הגאל ה' את עמו ממצרים כל עוד לא בקשו להגאל, כל עוד לא הלכו זקניהם אחרי משה ואהרן, כל עוד לא התיצב משה וזקני ישראל לפני פרעה ויועציו פעם בפעם וישאלו וידרשו ויפצרו בלי הפוגות? או הנכבשה הארץ בראשונה לפני יהושע ובני ישראל והם חובקים ידיהם ומחכים כי ילחמו להם הכוכבים ממסלותם?

אני הנה זקנתי ושַׂבתי, הנה הגעתי לקץ ימי, לא אוכל עוד לתקן את אשר עוַתנו גם אני גם אשר היו לפני, ואהה, ארצנו עודנה שממה או, רע מזה, הולכת ונהפכת לזרים, והעם הולך ומתבולל בגוים, מתפורר כאבנים שחָקוּן מים, או אובד ברעב, במצוקה, בפרעות פראי אדם. אך עינַי אל המסבות המתהפכות בארץ על גבולות בבל ואל צעירי עמנו המעירים והמעוררים והמכינים את העם לקראת גאולתו ולכל בהם – אליך, בן יקיר, תקות הדור הבא. אני אלך לקץ ואנוח ואתה – לך והושעת את ישראל.

העליה מבבל החלה גם בטרם יבא המועד אשר יָעַד ירמיהו הנביא, אך העולים היו מעטים, כנטפי מים כי יִגָרעו מענן כבד, והמה רֻבּם מבני דַלת העם אשר התעוררו לעבור כחלוצים לפני אחיהם, ואולם אחיהם לא מהרו לצאת בעקבותם. העשירים ומרום עם הארץ קפאו על שמריהם, כי רוח ה' לא נָשבה בם; גם היראים והחרדים בהם היו מתפללים תפלתם יום יום ופניהם ציונה ובפיהם ירושלם עיר הקדש, אך לבם בבבל ונפשם קשורה ברֹב מעשיהם וצרור חייהם – בצרורות כספיהם.

וזכריה בן ברכיה בן עדו, אשר החלה רוח ה' לפעמו בעודנו נער¹ יוצק מים על ידי יחזקאל הנביא, היה עובר ושב מבבל ארצה יהודה ומיהודה בבלה, וידבר על לב בני הגולה המתרפים, לעלות ציונה, ויחזק את ידי שָׁבֵי ציון, הנעזבים באין עוזר, ויַחז להם עתידות. ויקרא לאלה: “הוי, ציון המלטי, יושבת בת בבל!” ויאמר לאלה: “תחזקנה ידיכם, כי כה אמר ה' צבאות: כאשר הייתם קללה בגוים כן אושיע אתכם והייתם ברכה, אל תיראו – תחזקנה ידיכם!”

ויהי היום וזכריה עומד ומדבר, מוכיח ומרבה חזון ברוח ה' עליו. ושם בתוך הקהל חלדי וטוביה, ידעיה, שראצר ורגם־מלך, קריאי עֵדה אנשי שם, אשר התערו בארץ ויבנו בתים ויטעו גנים ויאכלו את פרים וידרשו את שלום הארץ אשר גלו שמה, ויתברכו בלבבם כי עשו כדבר ירמיהו הנביא² (אשר שלח אל הגולה בעת אחרת ובמסבות אחרות), ופעם בפעם היו שולחים נדבות כסף לירושלם וליהודה, ואת דברי הצומות בימי האבל לחרבן העיר והמקדש שמרו לעשות אותם במועדם שנה שנה, והלכו גם לשמוע את דברי הנביא אשר היה להם כשיר עוּגָבִים³ יפֵה־קול לשֵׁמע אזן ולהיטיב לב. אך בעורר זכריה את העם לנתק מוסרות הגולה ולשוב אל ארץ אבות לשבת בה – ויתנודדו ויֵמר רֻקם בפיהם, ויקיפו עליו יחד בשאלות ובתלונות. ויאמר האחד: הנה שמענו כי נציבי פרס ופקידיהם המושלים ביהודה מעלו בפקודת כורש, שכחו את מלאכוּתם ואינם עוזרים להשיב שבות ישראל על אדמתו, ואף גם צוררים הם בנכליהם לשָׁבֵי הגולה לבלתי תת להם תקומה בארץ. ועתה אנה נעלה – הלהמיר גלות בגלות? – והשני ענה לעמתו: המעט להם לבלתי עזור לשבי הגולה, כי גם שוֹת שתו ידם עם פליטי הגוים בני קדר אשר פשטו על הארץ בהשַׁמָהּ מבניה ויסכסכו ויסיתו אותם ביהודים ויחזקו ידיהם לעשות מעשים אשר לא יֵעשו ולהפריע את הבנים־הבונים ממעשיהם. ועתה הנה אנחנו יושבים פה עם הגוים ונעלה שמה לשבת עם הגוים. ומה יתרון לציון מבבל? ולמה זה ננוע, נתפרק ונִשָׁבר משנה שבָּרון אחרי השֶׁבר אשר נשברנו בדור ראשון ואחרי אשר מצאנו מנוחה בארץ, כי שִׁנו הגוים את דרכם עמנו לטוב? – והשלישי: הן לא מלאו הימים ימי שבעים שנה, אשר אמר ירמיהו הנביא, וכי נאיצה את הקץ בלא עתו ומצאנו עון… – והרביעי: גם הֻגֵד הֻגַד לנו, כי רבים מבני ישראל שבי הגולה עוברים תורה ומצוה, מחללים שבת ומועד, אוכלים מאכל לא טהור ומרק פגולים כליהם, פושעי ישראל עלו על ארץ קדשנו ויטמאוה, באו בה פריצים ויחללוה, אוי לאזנים כי תשמענה כזאת וכזאת מרחוק – הנבא עוד לראות בעינינו כבַלע את הקדש ביד זרע קדש?…

ורוח ה' לבשה את זכריה בשמעו את דבריהם אלה ויקרא: נרפים אתם, נרפים, כמֹץ נִדף ברוח, כעלה נִשָׂא בזרם, באין חפץ לחיים, באין דאגה לעתידות, על כן אתם מבקשים לכם תואנות ותנואות לבלתי שוב אל הארץ אשר אך עִמה מקור חיים לכם ולבניכם אחריכם! אך לשוא תפיחו ברוחכם הקָרה על אש ה' והיא לא תכבה ולא תשקע כי אם עשתה את רצון ה' בעמו! מה תמללו על מושלים הפכפכים ועל שכנים רעים; מושלים הולכים ומושלים באים והארץ לעולם עומדת וכי תשבו בה תבַלו את אלה וכמים עברו תזכרום. הנה אתם בוטחים לכם על חסד לאומים – והוא כעננים לפני רוח. היום יאירו פנים אליכם, כי ימצאו חפצם בכם, ומחר יֵהפך לבבם בהתהפך המסבות וצררו אתכם ורדפוכם עד כַלֵה. ככל אשר תִרבו בנֵכר כן יוסיפו שנוא אתכם וכן תרבינה צרותיכם, אך כאשר תרבו ופריתם בארצכם כן תֶּחֶזקו וכן ירום ראשכם על צריכם. בארצות הגולה אתם יושבים עם הגוים בקרבם, ובארץ אבות יושבים הגוים עמכם. זכרו ימות עולם: לפנים ישבו בני ישראל בראשונה בקרב האמורי והכנעני, ואחרי כן, כפרוץ העם בארצו, ישב הכנעני בקרב ישראל, עד אשר נבלעו והתערבו ולא נודע כי באו אל קרבֵּנו. ומה כל חייכם וכל משושכם, חגיכם, חדשיכם ומועדיכם על אדמת נכר, ועליכם להזהר לבל תתראו ולבלתי העלות קנאה וחֵמה: הן לצום ולבכות ולהתאבל על החרבן תוכלו גם בבבל; אך הגם תוכלו לשמוח שם בחגינו ובמועדינו בראש הומיות כשמוח בהם בני ישראל בארץ ישראל?…

אמנם יש בארץ פורצי גדר, עוברי חק, אשר עלו מן הגולה וטומאתם עמם ועוד לא הִטהרו. אלה – הקוצים העולים עם התנובה בהוציא הארץ צִמחה, הסיגים הצפים למעלה בהִצָרף הכסף בכוּר; עוד מעט והקוצים יכלו והתנובה תתנוסס בהדרה על האדמה, עוד מעט והסיגים יתמו ונשאר אך כסף טהור, הגולה – חלקה צחיחה, אין צמח, אין קוצים אף אין תנובה; בגולה הכל דוֹמם, קופא, אין כוּר ואין אש מצרפת, הכל כסף – והכל סיגים. הלא זה דבר יחזקאל הנביא: “יען היות כלכם לסיגים לכן הנני קובץ אתכם אל תוך ירושלם” – שם יהיו גם הסיגים לכסף…

ואם חרדים אתם לארץ הקדש ולשמה המחֻלל – הרבו נא אתם, כל יראי ה‘, לעלות ציונה, לשית ידכם עם הבונים, לתת מרוחכם על העם, אז תשוב התורה והמצוה להיות לכבוד בארץ, והיה כל סיר בירושלם וביהודה קדש לה’ וטהור לעמו, והיתה השבת נשמרת בכל הדרת קדשה וקטֹרת זרה לא יעלו בה ורכב ואופן לא ישתקשקו בחוצות. אך בעמדכם מנגד לציון ולבוניה ולכל עמלם וסִבלם, מה יש לכם צדקה לזעוק ולהביע תלונות? אַל ליושבים בבתיהם ספונים להשמיע קולם עם היורדים למלחמה…

ולצדיקים היראים להחיש את הקץ: היקצוף האב על בנו אשר גרשהו מביתו בחטאו, כי יקדים לשוב לפני תֹם המועד אשר יעָדוֹ? הטובים אתם ממשה איש האלהים אשר הוציא את ישראל ממצרים לפני תֹם ארבע מאות שנה, ומאבותיכם אשר יצאו אחריו? ודעו: גם אז היו צדיקים אשר מאנו “לדחוק את הקץ” ולא יצאו אחרי משה – ויהיו דֹמן לאדמת מצרים. וזה יהיה גורלכם גם אתם, כל אשר פִגרו מעבור את נהר פרת בשוב ה' את שבות עמו: הִמֹס ימס כל המונכם כהִמס דונג מפני אש, כהנדוף נטפי מים לפני שמש, ואבדתם בגוים אשר בחרתם לשבת בקרבם, ונותרה בכם שארית מעט כערער בערבה וכמצבת בשלכת; והמחנה הקטן העולה ציונה ירבה ויפרוץ והיה לגוי עצום, והיה באחרית הימים יבאו אליכם מושיעים מציון, המה יִפחו רוח חיים בשארית הנשארה, ויחדשו נעוריהם וישיבום אל עמם.

וכדַבֵּר זכריה את הדברים האלה האירו פניו כפני מלאך ה' ועיניו ירו זיקי אש ומראהו נורא הוד, עד אשר לא ערב עוד איש את לבו להשיב דבר. וילכו כל העם איש לדרכו ומחשבותיהם עמקו מאד ולב אחד לכלם: עלה נעלה!

א'

לקול הקריאה אשר הוציא מלך פרס בהתנדב רוחו, לאמר: “מי בכם מכל עמו יהי ה' אלהיו עמו ויעל… ויבן…”, נענו מעט מהרבה, כי לא הוציאום בחֹזק יד כאשר בגלוֹתם מארצם. והעולים לא יצאו איש בעקב אחיו בעת אחת או בדור אחד לבא אל מחוז חפצם בעם רב אשר כח גדול לו, כי התנהלו לאטם והתרפו במלאכתם ויצאו יצֹא ושוֹב. אך ברֹב הימים התלקטו אנשי הגולה איש ממקומו אל ארץ יהודה והמעטים היו לרבים. ובתוך העולים האחרונים חנני ואחיו בני חכליה, איש גדול אשר היו לו מהלכים בבית המלכות, ונחמיה בן־חכליה, אשר עלה על אחיו ברוח חכמה וגבורה, היה משקה למלך פרס (בקש לעלות גם הוא ולא נתָנוֹ המלך, כי אמר: יעלו בני העם ויבנו את ציון, ואתה תהיה לפני כאשר היה אביך, כי שאר־רוח לך, והיית לי למשקה וליועץ); אך משא נפשו וכל מעיניו היו בארץ יהודה המתחדשת ויחכה ליום אשר תמצא ידו לעזור לשָׁבֵי הגולה, הבונים חרבות ציון בתוך צרים וצרות אשר היו עליהם מסביב. ובאלה היו אנשים אשר קצרה נפשם בעמלם ויעזבו את הארץ וישובו אל הגולה. וגם חנני אחי נחמיה היה בתוך השבים. וירא אותם נחמיה וירע בעיניו, ויאמר אליהם: מה זה שבתם? ומה שלום אחינו, הפליטה הנשארת ביהודה, ושלום ירושלם עיר הקדש? ההצליחו להקים הנהרסות, להפרות שדה וכרם, לחדש פני אדמה? הנָתן אלהים מציון ישועת ישראל?

ויען חנני ויאמר: “אהה, אחי, לא איש בשורה אנכי היום. נלאִינו נשוֹא עמל ותלאה וכֹבד מַשָׂאָה. מן השמים נלחמו בנו, פקדונו שנות בצֹֹֹרת ורוח קדים, ומאֵרה שֻׁלחה באסמינו, בבהמתנו ובכל משלח ידנו. ובארץ מטה מלחמה לנו מפנים ומאחור: הכותים והעמונים וכל העֵרֶב אשר נאחזו בארץ בהשַׁמָהּ מבניה, מתנפלים על הבונים פעם בפעם ומפריעים אותם ממעשיהם. הנציבים ופקידיהם, אשר הרכיבה שושן הבירה לראשנו, שכחו את מַלאכוּתם ואת פקודת כורש ואף את דרכי הצדק והיֹשר אשר בני עמם מתהללים בם, והנם שמים מכשולים לפני בוני ציון ומחזקים את ידי שכניהם הרעים לפרוע בהם פרעות. ואלה, היודעים ומכירים את דרך הרוח, מחדשים עלינו את ימי השופטים: אנחנו בונים והמה הורסים, אנחנו נוטעים והמה עוקרים, אנחנו זורעים והמה שולחים את בעירם ובערו ורמסו והשחיתו; וכי נשַׁוֵע – אין מושיע, נזעק חמס – ואין משפט. ומה כחנו כי נעמוד בפני אנשי המדבר אשר פקידי פרס הרימו להם קרן ואנחנו מתי מספר והעם היושב בגולה פִגר לעלות אחרי החלוצים לתת להם עוז ותעצומות. על כן כל הדברים יגעים והנשארים שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלם מפֹרצת ושעריה שרופים באש. ומלבד הצנינים אשר בצִדינו בא רקב גם בתוך המחנה: בוגדים, מתנכרים, בעלי ברית לגוים צוררי ציון, בנים סוררים המלעיבים בכל קדשי ישראל ועוגבים על כל נֵכר. עוד זאת רעה חולה הוֹיָה בנו: השטן הצליח להסית יהודים ביהודים, לבלע ולפַלג לשונם, להפגיעם איש באחיו למען הכשילם יחד, ותחת אשר יעבדו שכם אחד את העבודה הגדולה אשר ממנה תוצאות חיים לגוי כלו, נפלגו לפלגות, מימינים ומשמאילים, והמה צוררים איש לאחיו באיבה נצחת, מתגרים, מתנגחים, מתנקשים איש באיש, מפלגה במפלגה, ומרעישים את בית ישראל לבלי נשוא (אוי, מי יחיה מריבי אחים!), והצוררים מחוץ ישחקו על משבַּתינו וימצאו חפצם במצב הפרוע הזה…”

ויתחמץ לב נחמיה בשמעו את הדברים והאמת האלה (והוא דִמה בנפשו עד אז כי הכל הולך למישרים בארץ יהודה, כי כן הגידו לו בבית המלכות פעם בפעם על פי הדברים אשר הודיעו הנציבים במכתביהם אל המלך ויועציו), אך העמיד את פניו ויקרא ויאמר: “אוי קצרי־רוח, המבקשים לראות שממות דורות בנויות על תִּלן באפס יד, המתאוים לבא אל המנוחה ואל הנחלה בלי בוא באש ובמים, בלי מאמצים וסבלות והַשלֵך נפש מנגד! הן אבותינו עמדו על משמרתם ברוח גבורה כצור איתן בתוך משברים וגלים, נלחמו מלחמות ארֻכּות וקשות עם עמים גדולים ועצומים, מן החתי והאמורי ופלשתים וארם ועד אשור ובבל, ולא חתו ולא נכנעו ולא פנו עֹרף לפני אויב עד עת קץ. ואתם נמוגים, נסוגים אחור מפני זנבות האודים העשנים האלה, הכותים והעמונים והאשדודים, אספסוף פרוע גבורים לשֹׁד ולרֶצח במסתרים אך לא להתראות פנים במערכה, ומפני פקידים לא־נאמנים, המחַזקים ידי פורעים ומבליגים שֹׁד על לֹא־עָז; הלמענם תעזבו ארץ מקור חייכם – ולא תבושו? הלעיניהם תאכלו איש בשר רעהו – ולא תקוטו בפניכם? התתנו חרב ביד אויב ואורב – ולא יַכּכם לבכם ולא תתעוררו ולא תתמהו על חטאתכם, על אִוַלתכם, על עִוְרוֹנכם?!” –

בלילה ההוא נדדה שנת נחמיה: גורל עמו נגע עד לבו ולא נתן דמי לו. מימי ילדותו שִׁנן לו חכליה אביו את נבואות ירמיהו, יחזקאל וזכריה על התחדש ישראל בארצו, בשוב ה' את שיבת ציון, בכבוד ובגֹדל אשר יפליאו את כל עמי הארץ. ויהיו לו דברי החזיונות האלה זמירות באזניו, צרי ללבבו, וישעשעו נפשו יומם ולילה וישפכם על כל עובר (עד אשר נקרא שמו בפי רעיו הילדים: “הנביא”. והאנשים יקראו לו בלעג לשונם: “החוזה הקטן”), וַיִגדל עמהם עד היותו לאיש ועד היותם לו כדמו וכנפשו. ועתה הנה באה תקותו, הנה החֵלה שיבת ציון זה דור אחד או שנים, דברי הנביאים היו למעשים הנעשים לעיניו ובימיו – וזה חזות הכל? וזאת אחרית החזון?!…

איכה נשחת או נבער עם קדוֹש־ה' מאז נפוץ בגוים ובארצות, עד אשר יש בו אנשים המתנשאים לנהל, להדריך, לפַקד, ורוח הקנאה ועקשוּת־לב וכל יצר לב רע יעְורו עיניהם מֵראוֹת נכֹחה, אנשים אשר תאות לבם יקָרה בעיניהם מטובת עמם? איכה יעיבו ריב ומדון וקנאה ושנאה את חֵפץ החיים בקרב העם, אשר לא ישליך אחרי גוו את הכורים שוּחה לרגליו בדרכיהם ובמעלליהם? לוּ היה בתוך שָׁבֵי הגולה איש גדול כמשה, כיהושע, כדוד, אשר יהיה כבודו ומוראו על כל העם, כי עתה הלא יכול להשיב את כלם, ממאשרי העם הזה ועד מאֻשָׁריו, מראש ועד זנב, אל הדרך הטובה והישרה, דרך השלום והאחוה והאחדות,למען יעמדו שכם אחד, כעמוד ברזל וכחומת נחשת, נגד כל שטן, כל מכשול וכל פגע רע!

לוּ היה! ומה? הבנים אין לישראל, אם חסר הוא גדולי עצה ורבי־עלילה? והן גם בדורותינו לא אלמן ישראל מאנשי מופת כדניאל, כזרבבל, כמרדכי־בלשן, אשר כל רז, כל דבר חכמה ולשון וספר לא נפלאו מהם ודברי המדינות ולבות מלכים בידיהם להטותם לאשר יחפצו. אהה, כי יהודים גדולים כאלה וכאלה נותנים כחם ולבבם וכשרון מעשיהם לכל גוי וממלכה אשר התעו אותם אלהים שמה; שם יגדילו לעשות, שם יפליאו עצה ותושיה (ולא אהבה וכבוד והכָּרת־טובה בחייהם ולא שם וזכר טוב אחרי מותם – מנת חלקם), אך לעמם כמו זר נחשבו, ולארץ יהודה לא יבאו לראות בעמל אחיהם, להטות שכם לסִבלם או לנחותם בעצתם. ואשר יבא מהם, יבא כמלאך שלוח מאת עם נכרי לעשות מעשהו (זר מעשהו!) ולעבוד עבודתו (נכריה עבודתו!) ולשוב, אחרי מלֹאת ימי מַלאכוּתו, אל “עמו” ואל “ארצו” לעבוד עבודתם ולשמור משמרתם כל ימי חייו. אהה, העבד ישראל, אם שכיר־עולם הוא לגוים אשר הוא מתגורר בתוכם ממצרים ועד הֵנה?!…

ואני?… האוסיף לשבת במנוחות שאננות ולאכול פת־בג המלך ובני עמי יאבקו בשערי ירושלם עם כל שטן וכל פגע רע, וארץ יהודה, ארץ משא נפשי, תבָּנה ותִכּוֹנן בלעדי? אך הן לא אוכל לנַתּק את עבותות הזהב בהן רֻתּקתי אל שלחן המלך, ובכל אשר שאלתי ממנו לעלות ציונה לא יתנני להפָרד מעליו. אחרי אשר החליף ארתחשסתא את משקיו¹, בני עמו, שנה שנה מדאגה מדָבר פן ישקוהו כוס תרעלה, הנה הוא מחזיק אותי על כַּנִי זה ימים ושנים ובידי יפקיד חייו ולא יפחד (מימי יוסף נאמנו היהודים למלכי ארץ מכל שריהם ועבדיהם בני עמם). כי על כן עוינים אותי כל באי שער המלך ונפשי בתוך לבאים. כבוד לי שֶׁבת בבית המלכות, אך, אהה, כי כבד ממני מאד הכבוד הזה, ונפשי לארצי ולעמי, בהם כל חיי רוחי ועִמם אִכָּבֵדה, לבי ובשרי ירננו בצאתי כצפור הנמלטה מפח יוקשים!…

מי יתן ויכלתי דבר אל המלך כאשר עם לבבי, כי עתה אמרתי לו: מלכי ואדוני, שַׁנֵה דרכך – חֲדַל לערוֹץ ארץ ועם, החליפה מקל חובלים במקל נֹעם ולא יהיה עליך להחליף שריך כלבוש, ולא תירא מפחד בלילות, מקֶשר, ממֶרד, ולא יהיו ששים גבורים אחוזי חרב סביב לך ועַמך עומד מרחוק מרעיד ואתה כאסיר על כסאך. האירה פניך על עבדיך למען תֵאָהב ואל תהי זועם תמיד למען תִּוָרא. טוב מאור ושמש מחזיז ורעם ואהבת־נפש מעט ממוראים גדולים…

ויהי מה – אוסיף אנסה עוד דבר אל המלך, אולי תהי הפעם הזאת עת רצון ושלָחַני אל מחוז חפצי.

כזאת וכזאת דבר נחמיה אל לבו, שת עצות בנפשו עד אשר קרבה אשמֹרת הבקר ונפשו שבה למנוחתה ויישן עד אשר העירו אותו קרני השמש המפזזות על משכבו וקול הצפרים המצפצפות בגן ביתו בין עפאים. וַיִסְפָּר־לו את ימי חמשת הירחים עד עבוֹר עת הגשמים (ומספר הימים כמספר שנים היו לו), ואחר בא לפני המלך וישאל ממנו, כפעם בפעם, כי יתנהו ללכת ארצה יהודה לבנות חרבותיה ולהיות מגן לאחיו. וגם היתה עת רצון והמלך נתן לו את שאלתו בפעם הזאת.

ויעל נחמיה ארצה יהודה וימשוך אליו אנשים אחדים מראשי העם ויודיעם את אשר עם לבבו ויקרא להם לבנות הנהרסות.

מה השתוממו בני הגולה לראות שר וגדול למלך פרס עוזב את כבודו ואת גדלו ובא אל ארץ נחרבת להתענות בה בתוך עניי עמו! ועוד הוסיף נחמיה להפליא אותם אחרי כן בכל דרכיו: לא ישב בסתר בצל קורתו, לא התהדר לפני העם בצאתו ובבואו, לא הבדיל בין קטן וגדול, בין שוע לדל, לא שם מסים על העם, לא קבל משכֹרת ולא אכל לחם־הפחה. במלאכת החומה החזיק כאחד העם ושדה לא קנה מן השדות אשר היו ערבון בידי נושים, מִמַשָּׁא הכסף והדגן, אשר היו הוא ואנשיו נושים בבני העם, שמט את ידו ויַמרץ את העשירים הנושים לעשות כן גם המה. את שמו הפרסי, התרשתא, החליף בשם העברי, נחמיה, לבל יֵחשב כמו זר לעמו. דרכיו היו דרכי נֹעם לטובים ועוז־משפט לרעים, והאמת והצדק היו לו לקו בכל מעשיו. וכאשר עבד את מלכו באמונה, כן עבד את עבודת עמו, אך על האמונה נוספה גם אהבה, אהבת־נפש, אהבה נצחת, כי עבודת־הקדש היא לו.

והעם, אשר עיניו פקוחות על דרכי מנהליו, הכיר וידע כי גדול האיש וכי נפש יקרה לו – ויאמינו בו ויסורו אל משמעתו באהבה וביראה. וכצאת קרנים משמש אביב להעיר את היקום הנרדם, כן היו דבריו אשר יצאו מפיו ויעירו כל רוח ויחזקו כל ידים ויהפכו לכל העם לב חדש ורוח חדשה. בכח האמונה אשר האמין בו העם ויראתו אשר היתה על פניהם ואהבתו אשר היתה בלבם, עשה גדולות ונפלאות בשנות מספר: הקים הנהרסות, שם סדרים בדברי העם ובדברי האלהים, הרחיק סַעֲפִים ובוגדים, טִהר את העם מכל נֵכר, העביר את רוח השנאה האוכלת כרקב בין אחים, יָצַר אבַק־אדם, אספסוף נמוג, לעם אחד מוּצק מתלכד לעצמיו ולמפלגותיו.

והרוח החדשה אשר נסך נחמיה על העם, נגלתה גם אחרי כן בכל המעשים אשר נעשו בידי בוני ציון ומקוממי חרבותיה. ברֹב אונים ואֹמץ כח בנו, נטעו, סללו מסלות, הובישו אגמים ויחדשו פני הארץ מיום ליום. ידוֹע ידעו עם לבבם, כי לא מקומות־מושב הם מכינים להם, כי אם עתידות להם ולבניהם אחריהם, מקלט ומִבטח לגוי כלו לעתות בצרה.

והבונים כוננו ראש־מעשיהם לחדש ערים נחרבות, אך היו בהם אנשים אשר נשא לבם אותם לשום להם דרך חדשה, כי אמרו: הן בשאר ערי הארץ תקעו גוים יתדם ועל היהודים לשבת עמהם מעתה שֶׁבת שכנים יחד, – הבה נבנה לנו עיר, אשר תהיה ליהודים לבדם. ויקומו וייסדו עיר חדשה ליד הים ויקראו לה “גבעת־זיו” והעיר נבנתה קל מהרה להפליא; כצמח פלאים צמחה מתחתיה ותעל כיונק פורח בין שדי אמו. וכמו היו כנפי רוח לבוניה וקסמים בידם וברכת אלהים על מלאכתם: בתים ורחובות צצו מעיר כעשב הארץ ובימי דור אחד עלתה על כל אחיותיה, הערים הישנות והעתיקות, לגֹדל וליֹפי ולמספר יושביה, עד אשר היתה לשם ולתהלה לקרובים ולרחוקים, ליהודים ולבני הנכר, ולמקוה סוחרים ובעלי חרשת, אנשי מעשה ואנשי רוח מקרוב ומרחוק.

ב'

ויהי אחרי שבת נחמיה בארץ יהודה כשתים־עשרה שנה ואחרי בנותו את חרבות ירושלם ואת הריסות הארץ כֻלה, ויבא חנני אחיו משושן הבירה, אשר הפקידוֹ נחמיה שם בשער המלך לשרת תחתיו עד שובו; כי בקש לראות את שלום ציון הבנויה ואת שלום בניה־בוניה, אשר שמע מספרים עליהם במרחקים. ויעבור בארץ לארכה ולרחבה וירא ויתבונן אל הכל. מה שונה המצב מאז יצא מיהודה והוא נואש מגאולה ומישועה ומסַפר לנחמיה במר נפשו על “הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה” ועד מראה עיניו בשובו אליה היום! הנשַׁמות והנהרסות נבנו התחדשו נושבו כקדם ועוד העם מרבים לבנות ולנטוע, ובני הגולה עולים ובאים יום יום מארבע רוחות השמים, שבים המונים המונים כיונים אל ארֻבּותיהם, ובטרם יתנערו מעפר ישלחו ידיהם במלאכה בתוך הבונים והנוטעים ועושים בשמחה ובטוב לב ושרים כחוגגים. עבודת מאה או מאות שנים נעשתה בשנות מספר! אף לא חִכּו, כאבותם, בחּבוק ידים ובשיח שפתים עד אשר יופיע ה' על עמו וגאָלוֹ, כי הקדם הקדימו אותו וכמו התנדבו לָסֹל הדרך לפניו – עִם אלהים עשו היום הזה!…

וישב חנני מתּוּר הארץ מקץ חדש ימים ולבו שמח על הגאולה ועל התמורה, אך שמחתו לא היתה שלמה, כי גם מראות אחרים ראה, אשר נתנו דאגה בלבו. ויעצור ברוחו עד עמדוֹ לפני אחיו. הן מי כמהו יוכל להודיעוֹ פשר דבר.

ויאמר אל נחמיה: “אמנם, אחי, הגדלת לעשות לארצנו ולעמנו בשנות מספר וכל השומע יהללך (על זאת שסע אותו נחמיה בדבריו ויאמר: ה' הגדיל לעשות עם אלה ולו נאוה תהלה, ואני אך כלי למעשהו). אך מה הנחשים הרבים אשר ראיתי חונים בגדרות, בין החומות ועל כל דרכים, ויש אשר יבקעו גם במחנה הבונים ויתרוצצו בין רגליהם; ומה בינכם וביניהם – השלום?”

וישחק נחמיה ויאמר: “עמוד הענן לפנים הביאם עד הלום”. ובראותו והנה חנני מביט אליו בתמהון־עינים כי לא הבין, ויוסף דבר אליו לאמר:

"בצאת בני ישראל ממצרים נשא ה' אותם כאשר ישא האומן את היונק, כי נער ישראל ומתחת שבט הנוגש יצא לראות חיים. ויַמטר להם לחם מן השמים להיות להם לאכלה, ומים הוציא להם מן הסלע ויהיו המים לבאר, אשר התגלגלה לרגליהם בכל מסעיהם עד קצה המדבר. ועמוד ענן הלך לפניהם ויטאטא את הנחשים, לפני המחנה גרָפָם הלאה הלאה בכל הדרך אשר הלכו. אך כבואם אל ארץ כנען אחרי מסות ופגעים רבים וַיִגָמל העם מזרועות האומן, אז עזָבוֹ אלהים לעשות לנפשו: שָׁבַת המן – ויוציאו לחם מן הארץ. נעלמה הבאר – ויכרו להם בארות וישתו מימיהן. נעלה עמוד הענן – ויבנו להם בתים למחסה ולמסתור מרוח ומשמש ומרֶמש האדמה. ובהֵעלות עמוד הענן, אשר הדף את נחשי המדבר מפניהם עד בואם אל ארץ ישראל – נשארו הנחשים בארץ עד היום הזה.

"הֲשָׁלוֹם בינינו וביניהם? שלום – ואין שלום. הנחשים שכחו כי מן המדבר מוֹצָאם ושם ארצם ומולדתם, והנה עינם רעה בבני הגולה השבים אל ארץ אבותיהם, כי היו להם כמסיגי גבול. הן הנחשים אדיר חפצם כי תהיה הארץ שממה כמדבר, מולדתם, והיה להם עפר למאכל לכל מראה עיניהם. והאנשים מתאמצים להושיב את הנשַׁמות, לבנות ולנטוע – ולהמעיט את שטח העפר. ככה היה בצאת ישראל ממצרים לבא לרשת את ארץ אבותיהם, וכן הדבר גם היום בשובם מגלות בבל – הנחשים לא שִׁנו את דרכם. גם היום הנם נושפים פעם בפעם בקול שריקות עברה וזעם ומעירים את רוח המוניהם לשנֹא, לצרור, לבקש קרבות.

"ויש אשר יתגרו בנו והתנפלו עלינו ושָׁפו אותנו עקב, אז נעמוד על נפשנו בגבורה ונָשׁוּף אותם ראש. ולא אחת ולא שתים יָדעו את ידֵנו, יד עם הנלחם על תקומתו ועל ארץ אבותיו, כי קשה היא. ואולם אנחנו לשלום. משא נפשנו בנין הארץ ולא מלחמות ומהומות. ועמוד הענן, ההולך לפני ישראל, אשר יטאטא אותם מארץ ישראל היָמה – עוד אינו. על כן זאת עצתנו עליהם: הנחש הקדמוני האכיל את האדם מעץ הדעת ותֵחשב לו לחַטָאה, ואנחנו נאכיל את זרעו, את הנחשים אשר עִמָנו, מעץ הדעת ואף גם מעץ החיים – והיתה לנו צדקה. הן המזון הוא הנפש, וכי ישֻׁנה מזונם יסור לב נחש מקרבם ונהפך להם לב אחר ונפש אחרת. אז תֵרָפא משובתם ואז נשב עמהם בארץ שבת שכנים גם יחד.

"אף אמנם יש בהם היום גמולי מעפר עתיקי ממדבר, אשר לב אדם ונפש אדם בקרבם ואשר יכירו לנו טובה כי שַׁבנו אל הארץ וכי בקוממֵנו חרבותיה הקימונו גם אותם מִשפַל מצבם. ולולא השטן ועושי דברו העוינים את דבַר שיבת ציון והחותרים במחשך לסכסך ולהפריד למען תהיה הארץ ויושביה כסיר נפוח, כי עתה עברה הרוח הרעה זה כמה והיתה רוח אחרת בארץ – רוח שלום וידידות והַשקט ובָטח.

ג'

בימים ההם, בהיות הארץ החרֵבה הולכת ומתחדשת ביד בני הגולה ועץ יהודה ועץ אפרים שבו להיות לאחדים בציון, נמצאו בירושלם וביהודה גם אנשים רשעים אשר היו כרקב בעץ ישראל: אלה התחברו עם צוררי ציון ויהיו “בעלי שבועה” לסנבלט החורני, לטוביה העמוני ולגשם הערבי ושלחו להם “אגרות” ודברי היהודים היו מוציאים להם; ואלה העלו עמהם נשים נכריות ובנים ערלים, ואלה הלעיבו בכל קדשי ישראל, חללו שבת ומועד לעיני הקהל, אכלו בשר חזיר, פרקו עֹל נִתּקו מוסרות; בהם היו אבירי לב הרחוקים מצדקה, מחסד, מרחמים, מכל מדה טובה מורשת קהלת יעקב, יד עניי אחיהם לא החזיקו, הגוים אוכלי עַמם היו אוכלי לחמם, ובני מֶשק ביתם – ילידי דמשק, חורן ומצרים; ואלה פשטו ידם על אדמות ארץ וישימו אותן ל“סחורת יד” למען בצוע בצע, ויהפכו הדמעות בנֹאד העם לכסף באמתחותיהם; וכאלה וכאלה עֵרב רב, אשר היו בדרכיהם ומעלליהם להפריע את הבונים ולהשיב את תחית הארץ והעם עשר מעלות אחורנית.

וחנני אחי נחמיה ראה ויתבונן אל כל התהפוכות האלה, ויאמר אל אחיו: “מי אלה לכם בארץ התחיה? הבאלה תבָּנה הארץ, יתחדש העם? הֲשָׁבֵי ציון הֵם אִם פליטי סדום?”…

ויאמר אליו נחמיה: “אמנם כן, אנשי סדום המה, אשר קרה מקרֵהם לבא הנה…” וכראותו והנה חנני מבט משתאה לו, ויוסף לדבר אליו ויאמר: "הנני ואגידה לך דֵי בָאֵר את הדברים אשר שמענו וַנֵדָעֵם מפי זקני הדור תלמידי יחזקאל הנביא לפנים.

"בהגיע עת רצון לשיבת ציון בנפול ממלכת בבל הרשעה, נפלגו ראשי בני הגולה לאנשי רוח ולאנשי מעשה; אלה אמרו: נחפשה דרכינו ונחקורה למען יהיה פעלֵנו תמים, כי לא בחפזון ברכה. הן סּכת ישראל התערערה מרוב טַלְטֵלָה, נִבעו בה פרצים, בעדם חדרו אליה רוחות נכריות; נחַזק אפוא את בדק סכתנו להכינה לדרכה: נכין בראשונה את לבב העם לציון, נכשיר אותו לתעודתו הגדולה כימי דור אחד, וכי תִשְׁלַם המלאכה נעלה לציון ברנה. לעמתם אמרו האחרים: אל תבקשו חשבונות רבים; הארץ לא תחכה לנו, המסבות מתהפכות ויתרון הַכְשֵׁר – לא חכמה היא, כי באין מעשים תרפינה הידים ונואשו הלבבות – יארכו הימים ואבד כל חזון. ועתה נמהר נחישה מעשינו, נשיבה את סכתנו למקומה ושם נרפא שבריה. – עודם מתמהמהים ומתוכחים הנה והנה והשטן, אשר עינו בכֹּל וידו נטויה להרע ולהשחית, הֵרִיחַ נצני גאולה וישועה לעם חֶרמוֹ, ויאמר “להכין” את העם גם הוא על פי דרכו. ויהי בצאת יחזקאל, איש הרוח, אל הבקעה להחיות את העצמות היבשות ולהכין אותם למען יעלו ארצה יהודה לבנותה, ויתגנב השטן לבא אחריו אל קצה הבקעה למסוך רַעלוֹ בכוס הישועות. ויהי הנביא עושה הנה והנה ונופח בעצמות נשמת רוח חיים מרוח ה' אשר עליו, והשטן עשה בלהטיו ויפח בעצמות היבשות, אשר בחלקה האחת בירכתי הבקעה, מרוחו – רוח משחית. וידע יחזקאל את אשר עשה לו השטן וידבר אליו באפו ויאמר: יגער ה' בך, השטן עוכר ישראל! המעט כי הדחת את עם ה' בעוד היותו על אדמתו והבאת עליו חטאה גדולה ורעה רבה כיום הזה, כי גם בהגיע עת שִׁיבת שבותו תשים מוקשים לו לעַוֵת דרכיו?! – ויאמר לו השטן: אל ירע בעיניך, הנביא, אשר הרעותי, הן זאת פקודתי וזאת מַלאכוּתי על הארץ, כי על כן שטן אנכי. ואולם את העצמות היבשות האלה אשר החייתי ואשר נתתי את רוחי עליהן, יעדתי אל מקום אחר – אל סדום עיר תפארתי, אשר תשוב תבָּנה כאשר נִבֵּאת, לאמר: “ושבתי את שבות סדום ובנותיה”², ושם יכירם מקומם.

"ועתה – הוסיף נחמיה לדבר אל אחיו – הן האנשים האלה אשר ראית, אנשי סדום המה, כי לה נועדו ואליה יעברו בהִבָּנותה על תִּלָהּ וארץ־ישראל מקוֹם־מַעבר הוא להם, כאורח נטה ללון; אך כעת בה יתגוררו ובה יעשו את מלאכת השטן, להרבות בתוכה מהומה ומבוכה. ופעם בפעם יתנגשו עם יתר בני הגולה, אשר ידם ולבם אמונים לציון – והיה רעש, כרעש אשר היה לפנים בבקעת בבל מדי נְשׁוֹב הרוח בעצמות היבשות והן מַשִׁיקוֹת אשה אל אחותה, ואנחנו הבונים עומדים על משמרתנו, נפתלים עם מלאכי השטן האלה נפתוּלי אלהים ומצפים ליום אשר תִבָּנה סדום, תְעָלת הברֵכה התחתונה, להַגִּיר אליה את טֻמאת הארץ כמים מֻגרים במורד…

“אך מי יודע אם לא השטן בערמתו מְאַחֵר את בנין עירו למען החזיק את גדודו על אדמתנו עִדן ועִדָנים ואם לא, בטרם תִּבָּנה סדום, יהפכו אלה את ארצנו לסדום חדשה”…

אמש היתה לי עלית נשמה כפעם בפעם, ואעבור ואשוט בעולמות העליונים ימים מספר יום אחר יום (הרגעים היו לימים בחזון הלילה), עד בואי אל נהר־די־נור. ולנהר שני פלגים פונים הנה והנה, הפלג האחד אש זַכָּה כעין החשמל, בוערת ולא אוכלת, והשני – אש צרבת עזה, אש אוכלה אש. וארא והנה המלאכים והשרפים טובלים בבקר טבילה אחת בפלג הראשון, ובעלותם יזהירו בצחצחות כיום הבּראם, ובאו עד לפני כסא הכבוד ושרו שירתם ליוצרם בשמחה ובטוב לבב. אך שני מלאכים, שונים מרעיהם, טובלים בפלג השני יום יום, אחת ואחת אחת ושתים, ומדי עלותם – פניהם זועפים ומראיהם כאוּדים ושירתם הגיג־נכָאים והמה כמתוַדים עלי עון.

נפשי עגמה למלאכים המסכנים ואשאל את חזיאל, המלאך הדובר בי, וָאֹמַר: מי אלה ומדוע נבדלו לרעה מכל חבריהם? – ויען ויאמר אלי:

הלא ידעת, כי בהנחל עליון גוים מִנה עליהם שרים ממעל, שר לאומה שר לממלכה, והם – העליונים והתחתונים – קשורים אלה באלה בנתיבות פליאות אם לשבט אם לחסד, כי רוח העמים בשריהם ורוח השרים בעמים חוסיהם. ועתה שני המלאכים אשר ראית – האחד שר אדום והשני שר ישמעאל, העמים אשר הרעו רעה גדולה לישראל: הראשון נִשל אותו מארצו והשני פרש ידו עליה ויספחה אל גבולותיו הרחבים, כאשר יגזול העשיר כבשת הרש לשית אותה על עדרו. על כן השרים ממעל עוברים באש־אלהים, ועל הארץ, מאז ועד עתה – אדום על ישמעאל וישמעאל על אדום ויחדו תאכלם אש לא נֻפָּח, יפקדום לעתים כל נגע וכל פגע, מחסור ומצוקה, רוח רעה ומרירות־נפש, והשלום נעדר ומנוחה רחוקה ונחת אין.

הנה הם טובלים ושרים שירי קדש – זמירות דוד מלך ישראל – בבתי מקדשיהם מטה ובמערכות בני האלהים מעלה (שרים שירי דוד – ואת עמו ידכאו); באלה ידַמו להתרצות לאלהי המשפט, באלה יאמרו לכפר עון ולהתם חטאת־שאול הרובצת לפתחיהם. אך טבילות ושירות לא תועילנה לממלכות החטָאות ולשריהן מגניהן, ועוד נכונו להם שפטים ומכשלות ופגעים רעים עד אם היטיבו את הרעה והקימו את ישראל על נחלת אבותיו – לא בפה חנף ובלשון רמיה כאשר החלו לעשות (כי גם שר ישמעאל מתנחם, מתעשת, זומם להשיב את הגזלה – ועודנו לא ימצא את לבו לעשות זאת), כי אם בכל לב ובכל נפש, לא בדבר שפתים כי אם בפֹעל ידים. אם כה יעשו – ונִכּפר להם עון הדורות ואלהי ישראל יִרצם וישיב שבותם גם הם והיה זה אות רצונו להם – המנוחה והשלום.

ויהי היום ותשאני רוח ותעלני אל העולמות העליונים. שוטטתי כֹה וכֹה במרחב־יה עד אשר באתי אל מעון הרוחות. וארא והנה המעון הזה רחב ונסב מאד וגם היה הולך ונמלא לעיני מרגע לרגע נפשות פורחות עד היותו גדול למראה מן העולם התחתון אשר אני שוכן בתוכו. וארא והנה שתי מחנות נפרדות: מעבר מזה נשמות צחורות, רכות ועדינות, אשר לא עלה עוד עליהן עֹל בשר ודם וכֹבד משא החיים, והן מרחפות בעליצותן כיונים תמימות. אך הכרת פניהן ענתה בהן כי לא זה מקומן וכי אין שמחתן שלמה. ומעבר מזה – נשמות רצוצות, קודרות, מדַדות בלי חמדה, בלי מטרה, ומראיהן כשוּבי מלחמה, אשר אין בהם מתום.

ואשאל את המלאך הדובר בי וָאֹמַר: מה המון הנשמות האלה השונות ככה למראיהן, ומדוע אינן באות אל מנוחתן? ואיה מקומן – בשמים ממעל או על הארץ מתחת?

ויען ויאמר לי: הנשמות הרכות והעדינות אשר אתה רואה, מוּעדות אל דור נולד בארץ מטה לחיותו; שמֵחות הן באשר הן שם; אך עוד תעודתן לפניהן, דרך רחוקה, חדשה, והיא נפלאת מהן. והנשמות הבָּלות, אשר מות ואבדון התוו תו עליהן, הן נשמות אשר נתּקו ממחבַּרתן בלא עת, ותעודתן מאחריהן, וכֻלה אומרת כשלון – נשמות האנשים והנשים המואסים במתנת אלהים בשלחם יד בנפשותם על כל מקרה ופגע הנלוים כצל על אור־החיים, ומשליכים את נשמתם, הרוסה ורצוצה, לרגלי האלהים אשר נתָנהּ. המקום אשר אתה רואה, לא מקום מנוחה כי אם מקום־מַעבר הוא לנשמות, אשר תעבורנה אלה אל ארץ החיים ואלה אל שאול מתחת. אך הנה אלה ואלה הולכות ורבות פה לאין ספורות, מחנות על מחנות הולכות ונוספות לאין תוצאות ועוד מעט לא יוכלו השמים שׂאֵתן. כי בני האדם ובנות האדם מתמהמהים ואינם חשים לבנות להם בתים למען הכין דור חדש, והמוני אדם נדוֹנים לאבדון גם בטרם יבָּראו, והנשמות הראויות להתחבר עמהם, ערירות תהיינה. והנשמות, אשר היו לאיש, ממהרות לצאת, או להגָרש, מן גֵו, כי האנשים – מהם הורגים איש את אחיו ומהם שולחים יד בנפשם פעם אחת או מעט מעט, בלכתם בדרכי חיים היורדות אל חדרי מות.

הנשמות האלה דרכיהן דרכי שאוֹל, אך הנה הגיהנם כבר מלא על כל חדריו ועת להעמיק ולהרחיב אותו עד אשר יִגַע בגבולות גן־עדן (ואז יהיה עלינו לחזק את המשמר על הגבולות, אשר לא יתגנבו לצאת ולבא אל מקום לא להם), או לבנות קומה שניה, אך הכסף חזון יקר היום, כי המשבר נגע גם עד שוכני מרומים… ועד כה ועד כה והנשמות תועות במרחבי שמים בלי מקום.

ואשוב ואשאל: ומה אחרית אלה?

– אם לא ישַׁנו בני האדם את דרכם, אם לא ישובו לבנות להם בתים בימי בחורותיהם, כאשר עשו לפנים בעוד היותם הולכים בתֻמם בדרכי הטבע; ואם לא יחדלו מן העֹשק ומן החמס ומכלי החמס אשר בידיהם, למען יוכלו לחיות איש ועם ליד רעהו חיי מנוחה ושלוה עד מלֹאת ימיהם – אז תהיה משפחת האדם כעץ הגפן אשר את שתי קצותיו אכלה אש ותוכו נחר, אז יגדל וירחב עולם התהו וידל ויחרב עולם הישוב, אז ימעטו האנשים החיים על הארץ ותרבינה הרוחות התועות בשמים, וכל החיים יהיו לרוח.

המים אשר מתחת לסלע הומים שוקקים שואפים החוצה, להשקות צחיחה, להשיב נפשות עיפות, לרַוֹת, להועיל, להיטיב.

ובהִקָהל כל העדה אל פני הסלע והמה צמאים, עורגים, שואגים למים, התעוררו המים העצורים כשמעם, ויאמרו: אכן עתה יש דורש לנו, אכן עוד מעט יקראוּנו אל עָל ועלִינו ממעמקים להיות לברכה על הארץ, ולא נוסיף עוד להתגלגל תחת שואה ללא דרך, ללא חפץ, ללא הועיל.

ובהכות משה במטהו על הסלע, והשרים והמחוקקים עוזרים על ידי לחצוב הבאר, רגשו, המו, עלו המים לקראתם, פרצו פרצים במכסה העוצר בם ויזַנקו ויפַכּו מכל עבָרים. וישמחו האנשים, כי יכלו לשבור צמאם, ויפזזו המים בעליצוּתם, כי יָכלו לשַׂמֵחַ חיים.

אך עוד מעט והעדה רְותה מבאר חפרוה שריהם, וילכו ויפוצו משם האנשים לבקש להם מים זרים וכל משקה אשר לא יִשָׁתה. אלה נהרו אל נחל ארנון ואל יאורי מצור וישאבו להם ממימיהם, ואלה הלכו לשתות מן היין, אשר מסכו להם בנות מואב ובנות מדין בשטים. ושרי המשקים מבני ישראל עמדו על מצפה, צדו נפשות בשפתים דולקים, בצלצלי תרועה, בהשמיעם בשערים על אתנן אשר יֵחָלק לכל הבא לשתות מיינם – והמים הטהורים, מימי ישראל, אשר כרו להם נדיבי עם, מחוקקיהם במשענותם, נעזבו נשכחו. אין פונה אליהם, אין שואף ואין שואב, אף אין מלַקק מהם בידו אל פיו.

אז שב האופן ותחת אשר יִלֹּנו העם כי אין מים, נָלוֹנוּ המים כי אין עם; תחת אשר יפוצו על פני המדבר בקול המון שָׁלֵו לרגלי העם השואב מהם בששון, יִלָפתו ארחות דרכם, ילכו קדורנית, יהגו נכאים: “אם אין פונה אלינו מן העם זה פתחנו לו אוצרנו הטוב – למה זה אנחנו ולמי נריק ברכתנו? למה זה יצאנו מאפֵלה לאורה לראות ברעתנו? הלא טוב לנו שוב אל מקומנו? אך אהה, כי מקור נפתח לא יִסָגר עוד והמים היוצאים לאור לא ישובו עוד אל מחשַׁכּי ארץ תחתית!…”

ככה ישפכו המים שיחם, יהמו גליהם לרוח מדבר… והעם? הוא יאחז דרכו דרך עקש לא יסור ממנו; תחת מי מקור – מי מצור ישאב לו, מכל נחל בדרך ישתה ויין מואב ומדין יערב לחִכּוֹ. ובאו בקרבו המים הזרים למרים ויין ושכר מוֹצָאֵי נֵכר למרורת פתנים – והוא לא ידע ולא יחוש, כי טָפַש לבו ובשרו נָחוּש.

ימי המבול עברו והמים היו הלוך וחסור עד אשר נראו ראשי ההרים. ויפתח נח את חלון התבה וישלח את העורב לראות הקלו המים מעל פני האדמה. ויצא העורב ולא שב¹, כי הריח מרחוק פגרי אדם ובהמה, אשר גָרפו מי המבול ויתקעום אל בין שִׁני הסלעים.

וישלח נח אחריו את היונה. ותפרוש כנף ותעף ותפגֹש את העורב והוא עומד על אחת הנבלות. אז נדברו העורב והיונה את הדברים האלה:

היונה. – הלא שֻׁלחת לראות מה הארץ ומדוע זה תתמהמה להשיב שולחך דבר. ואף כי היום יום בשורה הוא, כי הנה התנערה האדמה מן המים אשר שמו מחנק לה ימים רבים, וחכינו עוד מעט ומצאָנו עון.

העורב. – לא עוף־בשורה אנכי ולא לי לשַׂמח נפש האדם אויבנו המתנשא לכל לראש. החדלתי את תאוַת נפשי העורגת אלֵי טרף והלכתי לבשר בשורות טובות? – קרע! קרע!

היונה. – הן אך זה תמול הלעיטך האדם לשָׂבעה והיום תתכחש לו אף תדבר עליו סרה!

העורב. – מי זה יזכור יום אתמול כי יעבור, או מי פתי וישַׁלם כעל גמולות!

היונה. – בחסד יבָּנה עולם ובעזרת איש אחיו יתכּונן. אַל לחַי להיות כעץ השדה, אשר יצמח לבדו ויפול לבדו ואין לאחרים עמו בטובתו או ברעתו. גם הנה הקשבתי ואשמע שיח בני האדם (מרֹב שבתֵּנו עמהם במַסגר, אבינה הגיגם), אשר אמרו, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ לבלתי עשות טוב וחסד איש עם רעהו, על כן בא עליהם המבול למחותם מתחת השמים.

העורב. – מה ידעו ומה יבינו בני אדם זוחלי ארץ! ומה השִׂיח התָּפל הזה על טוב וחסד, רחמים ונדיבות! הטוב – הוא הטוב לי וגומל נפשו – איש חסד. כל יצור חי למענהו ואשר ישיאהו לבו הרך לעשות חסדים וטובות, עוכר נפשו, כי בדאגו לאחרים יזניח את חפציו ולא יעשה לביתו, ובהגיע עת זקנה והנה הוא בנחשלים – אז יהיה מנוֹד ראש לרבים וכל טובותיו אשר עשה לא תזָכרנה לו. ואולם החכם אביר הלב העושה אך לו ולביתו ומאחֵרים ימנע טוב או גם לא יחשוך רע, הוא יעשה ויצליח, הוא מרומים ישכון – והוא גם כבוד ינחל בתוך קהל ועדה וכל רעותיו לא תזָכרנה לו. כי העֹשר והכבוד תאומים המה, יוצאים איש בעקב אחיו.

היונה. – מי יוכל להתוַכּח עם פושק שפתים כמוך! ואולם נפשי יודעת מאד, כי לא כן הדבר. הטוב והמיטיב לא יִכבד ממנו כל קרבן, לא ידאג פן יבוֹאֶנו חֶסר ולא יירא מיום אחרון, כי אָשרוֹ בנפשו וטובו בחֻבּוֹ.

העורב. – אשה רחמניה! אכן טובה אַתּ להיות קרבן עולה לכפר על בני האדם. והלא גם תעלי ברצון על המזבח אשר אמר נח לבנות בצאתו מן התבה?

היונה – לב מַתָּנה גם את נפשו יתן בהִדָרשהּ לשלום הרבים. אך אביר־לב לא יֵדע ורוח קשה לא תבין את זאת. – ועתה אשובה ואבשרה את בני האדם, כי קלו המים מעל פני הארץ.

המנורה יצאה מתחת יד הצורף כלילה בהדָרהּ, מזהירה כראי מוּצק, שבעת הקנים שכֻּלם מתאימים, ירכה, כפתוריה ופרחיה – הכל כסף טהור, הכל מלאכת מחשבת, מעשה ידי אמן. והנה הובאה הביתה, הוצגה אל מול החלון הפונה אל הרחוב, שם עמדה על עמדהּ שלשה ימים ושלשה לילות “ככלה בין רעותיה משֻׁבָּצה”, לא קרב אליה איש, לא נגעה בה יד, לא נעשה עִמהּ דבר, אך כבוא היום השלישי ויהי ערב, הוּצק שמן באחד נרותיה, שמו בו פתילה והעלו את הנר. והלַהב עולה, יורד, דועך, קול־שריקות דק – השלהבת נאבקת עם הפתילה או עם השמן (הן גֵרים הם שניהם בפִנה החדשה הזאת). וכמו התחלחלה המנורה הכבוּדה ותתנודד בשאָט־נפש, וכמו אשמע באזני או ברוחי קול מְרִי־שיח, קול תלונה, לאמר: אוי, מה היה לי! מי חִלל יפעתי, השבית טָהרִי? מי הביא עלי את הירוק הירוק הזה ואסָפוֹ אל תוך פי להניא ראשי? הסְחִי הזה, אשר ראשיתו עשן ואחריתו פיח וכֻלו באוֹש ומַחנק – הנה הוא נוטף על פני, לוֹחֵך צְלָעַי, עוטה עלי בושה… ומה סמל הקנאה המַקנה הזה, נר דונג נמאס, אשר הציגו על ידי להתל בי? הוי, למה זה יצאתי מכּוּר להיות לזעוה ולראוה? הוי, אדון! הוי, הוֹדִי!…

ובעל הבית ברך בקול עָרֵב ובהדרת־קדש ברכת נר חנכה, ויספר לבני ביתו “על הנסים והנפלאות”; על הגבורות אשר עשה עם קטן ודל בקום עליו עם גדול כובש ארצות להדיחוֹ בחזקת היד מעל אלהי אבות ותורת אבות, והוא מִיָמיו לא היתה החרב גאותו ולא בכח כי אם ברוח היו כל מעיָניו; ועל דרכי הממלכות הגדולות, אשר מדי בואן עמו בברית סבבוהו בכחש ובמרמה: התנו עמו אהבים בגלוי וצררו אותו בנכליהן בסתר; ועל הפלַגות אשר התגלעו בישראל בכל עת צרה להפריד בין אחים, ואשר הכשילו כחו והרבו פצעיו מבית על הפצעים אשר חִלה בו האויב מחוץ; ועל פליטי ישראל הבוגדים והמלשינים, אשר התמכרו בעת צרה ההיא לרגל באחיהם אל האויב ויהיו לקללה ולדראון בתוך עמם – אות לבוגדים ולמלשינים המתגלעים בכל עת צרה כזבובי מות על מפלת האריה, כי תהי אחריתם כמוהם. – ואחר פצחו רִנה ההורים והילדים והקרואים הנלוים עליהם וישירו יחדו “מעוז צור ישועתי” והמנגנים בכלי שיר עוזרים על ידם. וככלות השירה יצאו במחולות וכל העדה צהלה ושמֵחה.

ביום הרביעי בערב גדלה השמחה כזאת וכזאת ורוח ששון ושמחה מרחפת על הבית ומלואו. נשאתי עיני אל המנורה והנה אור זרוע מסביב, אור יקרות! וכמו נאצל עליה גם היא רוח טובה וכמו התעוררה ותצהיל פניה ותוסף לתת קרני זהב מוּפז שבעתים על אשר נתנה יום יום, וכמו הריקה עם קרני אורהּ גם ברכה לחוגגים, לאמר: כה לַחַי, בני עם עולם – כה תשמחו וכה תוסיפו, וכה יֵהפכו לכם תמיד ימי צרה ולחץ אויב לששון ולשמחה ולמועדים טובים! הבה אוסיפה אורה על השמחה, ומי יתן לי רגלים ואצאה עמכם גם אני במחולות…

שני תלמידים, דניאל וחושיאל, נערים כבני ארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה, יצאו מבית־הספר ללכת הביתה ויעברו על גן נטוע שושנים, חבצלות ופרחים שונים, והמה מתנוססים על ערוגות מַטָעם בחליפות מראיהם, משתרגים ועולים על הגדר לצַפוֹתהּ אֹדֶם, תכלת וארגמן, מצהירים מבין שורותם אל מול הרחוב כקורצים בעיניהם אל העוברים, לאמר: הביטו וראו את יפעתנו.

ויעמוד חושיאל ויבט אל הפרחים ונפשו עורגת ולבו הומה לו. אז נדברו שני הנערים איש אל רעהו את הדברים האלה:

חושיאל. – הביטה דניאל, וראה, מה טובים ומה יפים הפרחים האלה, למראיהם ירֹנו כל קרבַי בי וישירו דוּמם.

דניאל. – מה טוּבם ומה יפיָם? חזוֹן־רגע, חלום מהקיץ! היום יציצו ומחר יתמוֹללוּ יִיבשו. אשר עם לבבי לא אכחד: שיר אחד יפה ישעשע נפשי מכל הפרחים האלה, שהמה בני־חלוף ודברי שיר יעמדו לאֹרך ימים ופִרחם לא יבוֹל.

חושיאל. – מה השיר הטוב, ואף גם הטוב בשירים, כי אם ניב שפתים או ניב־עט לִיפִי הטבע, וככל אשר ייטיב המשורר להביע את המראות אשר הרנינו לבו, כן יַרבה להעיר את רוח הקורא ולעורר הֵד בנפשו. והן אם כזה וכזה יקרב השיר אל הטבע – עָדָיו לא יבא, לא יִשוה לו ולא יִדמה לו. היש מלים בפי כל משורר אמן להביע את יפי השושנה, את יפעת הקשת בענן, את גֵאוּת הים בשוֹא גליו, את הוד מוֹצָאֵי בקר וערב כאשר הם? – הלא טוב מראה עינים מֵהֲלָך־נפש?

דניאל. – השירה – שפת הנפש ודברי שיר יצודדו נפשות ויחַבּרו לבבות. השיר יכה גלים בלב קוראיו כאשר הכה בלב עושהו. וגל אל גל יקרא ולב ללב יביע ונפש בנפש תִדבָּק; תחת אשר בראוֹתי פרחים או ים סוער או שמש באה, לא תעולל עיני לנפשי כי אם מעט. זאת חזיתי מבשרי ומרוחי – ואגידה.

חושיאל. – אכן ראֹה תראה ולבך בַּל עִמך. הן לא העינים רואות, כי אם הנפש היא הרואה בעד הארֻבּות אשר מתחת למצח, והאיש אשר נפשו יבשה או אשר אין לבו הולך אחרי עיניו – יראה רבות ולא יתבונן, יביט ולא יחוש, יראה ולא יטעם…

דניאל. – רב־אדם יביט ולא יראה, ואך המשורר יפקח את עיני הרואים לראות. המשורר יביע לבני האדם לא רק את רגשותיו ואת הגוּת לבו, כי גם דלָה יִדלה מלבותם את רגשותיהם ואת הגיוניהם והוא יִיצְרַם והוא יְעַצְבֵם לדמות שלֵמה ברורה; כאשר יִפַּח איש על גחלת לוחשת והפך את הניצוץ העצוּר לאש מתלקחת. ראיתי בעיני מטרות עוז וברק ורעם, ים סוער לגליו, ארבה עולה על הארץ, פני האדמה בחַדֵש אותם האביב – ולבי לא נע ולא זע. ושַׁבתי וראיתי ברוחי את המראות האלה מעֻלפים מַשְׂכִּיות כסף השירה, מתֹאָרִים בעוֹז רגש המשורר – ויַהפך לי לב אחר! מדי קראי את הדברים הנמרצים והנמלצים: “ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו… אש מפיו תאכל גחלים בערו ממנו… חשרת מים עבי שחקים”. “זרמו מים עבות קול נתנו שחקים אף חצציך יתהלכו קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ”. “אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים”. “גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר, שִׁניו שִׁני אריה ומלתעות¹ לביא לו. שָׂם גפני לשַמה ותאנתי לקצָפה… כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אוכלה קש… בעיר ישֹׁקו, בחומה ירוצון, בבתים יעלו, בעד החלונים יבא כגנב…”; מדי קראי את שירת “ברכי נפשי את ה'”, אשר בה תבל ומלואה נשקפים בכל הדר גאונם בתמונה קטנה ככף איש; מדי קראי את שירי הים לר' יהודה הלוי ואת שירת האדמה המתחדשת באביב לר' שלמה בן גבירול – ורחב לבבי ורוחי תלבש עוז ובתי נפשי – רוממות אל…

חושיאל. – פיך ידבר תבונות – ועיני תראינה חמודות. לבי יתן לך צדק, אך עיני לא תִשְׂבע מֵראוֹת את הפרחים ביפיָם – ועוד אוסיף להביטם ואשוב אתפלא בם. –

ויגדלו הנערים ואיש איש מהם התפתח על פי דרכו ורוחו הבשילה פִּרְיָהּ. ויהי חושיאל משורר וצַיָר אמן ודניאל – כותב מַסוֹת על היֹפי, על המליצה ועל השירה.

רוח קין והבל עברה לבניהם אחריהם ולא יכלה הארץ לשאת אותם, כי התעשקו איש עם אחיו פעם בפעם על בארות מים, על מִרעה דָשֵׁן, על עָקֹב ועל מישור, ועל כל אשר ימצא יֵצר לב האדם תואנה להשבית שלום ומנוחה ולהרבות המבוכה. ויהי כי נלאו נשוא ריב ומדון, ויאמרו: אכן קללת אלהים רובצת על המקום הזה, ועתה נבקשה נא לנו מקום אחר, אולי נמצא שם כלבבֵנו ויחדל רֹגז. ויפנו כה וכה וימצאו בקעה בארץ שנער, מקום רחב־ידים, כֻּלו מַשקה וכֻלו מִרעה דָשֵׁן ושָׁמֵן. שם ישבו כאשר ישבו ויעשו איש במלאכתו ואיש במעשהו ואין פרץ ואין צוחה. עד אשר בא גם השטן בתוכם ויחַלק לבותם ויפַלג לשונם, אלה אמרו: רב לנו שֶׁבת באהלים מַטה ללא מחסה ומסתור מזרם וממטר ומרוח – הבה נבנה לנו עיר ומגדל, חומות גבוהות ובצורות בשמים; ואלה ענו לעמתם: שָׂבענו עמל ותלאה, הנדוּדים הכשילו כחנו – נֵשב באשר נשב ונראה מנוחה. ויהי ריב לשונות ותגרות ידים וירחב הפרץ ותרב הצוחה ותוצאותיהם – מהומה ומבוסה, תפוצה ומנוסה.

ובני קין והבל התגלגלו מארץ לארץ מדור לדור והרוח הרעה הלכה לרגליהם, הִרבּתה כושל בכל אשר יצאו ומנוחה ושלום לא מצאו.

לאחרונה באו אל ארץ טובה, אשר אלהי השלום שִׁכּן את שמו שם ויפרוש עליה סֻכת־שלומו (על כן שם העיר הרֹאשה “שָׁלֵם”). אכן זאת המנוחה וזאת המרגֵעה! הארץ הזאת הֵבא תביא להם שלום ומרפא בכנפיה… וגם אמנם בראשונה התהלכו במישרים: נטו שכמם לסבול, לעבוד שכם אחד, לחדש את הארץ ולבנות להם בתוכה בית נאמן, חרשו, זרעו, בנו, נטעו, והיה כל הרואה ואמר: היטיבו בני קין והבל את דרכם – הארץ החדשה רִפְאָה משוּבתם.

אך לא ארכו הימים וגם בטרם תבָּנה הארץ ובטרם יכו שֹׁרש באדמתה עד אשר יוכלו לעמוד נגד הרוחות הסוערות מסביב, נֵעוֹרה הרוח הרעה, רוח קין והבל אבותם, ויחלו לבקש תואנות, להתעולל ולהתגולל אלה על אלה, חשבו מזמות, שָׂמו מוקשים, בריבות שפתים החלו ובידיהם מִלְאוּ, הרסו, שברו אף מחצו ראש, באבן או באגרוף נתנו עוז ותעצומות ל“דעותיהם” (בשם “דעות”, “רעיונות” ו“אידיאלים” נלחמו, כי בלשון אחרת ידברו בני קין והבל היום וסתר פנים ישימו בצלצלי מלים רמות לאשר דרשו לפנים בשפה ברורה – רכוש, שלטון, הִתְנַשֵׁא לכֹל לראש…).

וסֻכת שלום נפרעה לשמצה, התערערה, התנודדה כמלונה, ומבית ומחוץ רבה התלונה.

וכפרוץ הרעה ותהי לאש אוכלת מסביב, נבהלו, נועדו, חפשו דרכיהם, ויהיו אלה נואשים ואלה נועצים, ואנשים מקציהם נשאו עיניהם למרחוק: עוד יש מקום חדש, בירכתי צפון־מזרחה, שם מקור הטוב והברכה, שם קִננה ה“דעה” אשר בשמהּ ידגלו ובשמהּ יודיעו אחים לאחים את ידם הקשה, שם נבראים שמים חדשים וארץ חדשה, שם אור חדש חכלילי – האור, אשר עד כֹה יָצא קַווֹ – נשקף כמו שחר מְאָדָּם, מבַשר יום טוב לכל, לישראל ולאדם. ועתה, אחים, נֵחָלֵץ חושים, הִכוֹנו וְנִכּוֹנָה, מי יתן לנו אֵבר נֶחפה בכסף – נעופה ונשכונה!

אך אחד מעדתם, אשר יָשרה נפשו בו מֵרֵעיו, העז פניו ויאמר אליהם:

בני קין והבל! לשוא תחליפו מקומות וארצות ואַתּם לא שניתם; לא ארץ חדשה דרושה לכם, כי רוח חדשה.

הבקר והצאן באו מן המרעה ואנשי הטַבּח רדפו אחרי איל אחד בחור וטוב אשר עלה עליו הגורל להובילו לטבח, אך האיל התחמק מפניהם וגם אחרי הִתָּפשוֹ התמרמר ויגח בקרניו וילך הלֹך וגעֹה, עד אשר אסרו אותו אל העמוד להיות נכון לבֹּקר אל המאכלת. ועודנו לא יחדל לגעות במרירות ובגעותו נשמע קולו כזועק חמס בעדו ובעד כל הבהמה הנתונה לטבח, לאמר: הוי בני אדם אכזרים משלמי רעה תחת טובה! המעט מכם כי תקחו מיטב חלבנו ומיטב גזֵנו וכי תעבידו אותנו בידכם הקשה, לכל צרככם ואנחנו נשא ונסבול ולא נפגע אדם, כי תבקשו גם את נפשנו, הבשר והדם, כי תרע עינכם בנו לבלתי תת אותנו למות בשלום בבוא יומנו? ומדוע לא תתנקשו בנפש הארי והדב והזאב וכל החיה הרעה האויבת והאורבת לכם ולילדיכם ולמקניכם וכל דבר טוב לא נמצא בהם אליכם – העל כי המה החזקים ואנחנו החלשים? הזאת התורה לאדם, ללכת בשלום ובמישור עם החזק ובמרמה ובבגד בוגדים עם החלש? – הוי אכזרים, הפכפכים, גומלי טוב לרעים ורע לטובים!

ויגש אליו איל זקן ויאמר לו: “הֵרגע והשקט, ודע כי קרניך תהיינה לשופרות ותקעו בהם לקרא דרור בארץ וגאולה לעבדים, לבתים ולשדות אשר נכבשו בידי אדונים זרים, ועל עורך יכתבו ספרים להורות את העם צדק ומוסר (ברוב שני חיי נגלו לי דרכי בני האדם ואדע כי כן הם עושים מני אז, וזאת התעודה גם לעורות האילים התלוים שם בירכתי החצר נגד השמש), ולך תהיה זאת לצדקה ולזכרון טוב.”

ויאמר האיל הצעיר אל רעהו: “אם כן, אפוא, הלא נכתבו עד היום ספרים רבים על עורות אילים ובשופרות רבים תקעו לקרא דרור בארץ – ההיטיבו בני האדם את דרכם? החדלו אדונים ועבדים, עושקים ועשוקים מן הארץ? האין נעשים עוד בין איש לאיש ובין עם לעם מעשים אשר לא יֵעשו?”

ויען האיל הזקן ויאמר: “מה קצרה רוחכם, צעירי הצאן! לוּ על פיכם יקום דבר, כי עתה לחצתם מרחבי עתים לטפחות, כְנַסתם אלף שנים ביום אחד! הדרור עודנו לא יִכּון בארץ, יען כי העם־הוא בוחר בעבדות, מרכיב עריצים לראשו; כי יקום איש־זרוע, איש־לשון או איש ערום ורחב־נפש ועלה ודרך על במתי ארץ – והנה רבבות אלפי יושביה יריצו ידיהם לו, יביאו צואריהם בעֻלו וקראו ואמרו: אנו צאנך ואתה רוענו – משל־בנו, אדון, רעה בשבטך צאן מרעיתך! – ודברי ספר, תורה ומוסר ולקח טוב, יכתבו האנשים בראשונה על עורות אילים ואחר יעתיקום משם ויכתבום על לוח לבם. והיום רבים הכותבים ספרים על עורות, אך מעטים, מעטים מאד המעתיקים¹. על־כן עוד טרם יגבר הטוב בארץ, ותהי להפך: ברֹב ספרים רֹב חטאת ובדֵי שופר דֵי עבדות. – ואולם הליכות עולם – מגמת פניהן קדימה, ואם לא בא הטוב בימינו, בוא יבא בימי בנינו או בני בנינו או צאצאי צאצאינו, אם יתמהמה – לא יאחר. על־כן עלינו לתת ברצון כל תרומה וכל קרבן ראשית, מעור ועד קרן, מנפש ועד בשר, למהר ולהחיש את הדבר הטוב ההוא אשר יבא באחרית הימים.”

לדבריו אלה לא יכול עוד האיל הצעיר להתאפק ויקרא בחמת רוחו: "אכן, סרי־טעם הזקנים! הן נותנים אנחנו כֹל יש לנו כי נטל עלינו, כי חזקים המה ממנו, כי בידם עתותינו, אך הגם לתת את הכל ברצון למען עתיד רחוק אשר אין יודע שחרו? הלהקריב חיינו היום למען הביא גאולה ופדות לאחרים באחרית הימים אשר יראו רועי־רוח בחזון? הוי, עצה נבערה! הוי, אולת וכלמה! הזכֹר זכרו לנו לטובה כל קרבנותינו אשר אנחנו בתֻמתנו מקריבים על מזבחותם מדור דורים, כי יזכרום מעתה לנו או לדורותינו אחרינו? והרק אך על האילים להיות קרבנות־עולם לכַלֵא פשע ולהָתֵם חטאת ולהביא צדק עולמים? ומתי וביד מי נגזר עליהם ככה? – מי יתן יכלתי לנתק מוסרותי, כי עתה עברתי עבֹר ושוֹב בכל גדרות הצאן, הרימותי כשופר קולי ואקרא: הבה, אחי, נפרוק עֹל האדונים מעל צוארנו, לא עוד נלין על אבוסם ולא נכין שלומם וטובתם בנפשנו! אל מרחקי ארץ, אל נאות קדם, אל המקום אשר שם ראינו חיים בתחלה בימי קדמתנו – שמה נשימה פעמינו; שם נהיה חפשים תחת שמים חדשים, שם נבָּנה ונִכּונן על פי דרכנו. והזקנים, כִבדי־לֶכת, שומרי משמרת קדומים, ישבו תחתם, יטו שכמם לסבול, יתנו קרן ועור לאדוניהם כתמול שלשם ויחכו לימי טובה… ואולם אנכי לא אוכל עוד לנתק מוסרותי, אך צעירי הצאן – ידעתי כי לבם כלבי ומחשבותי מחשבותיהם, המה ישברו עֹל ינַתּקו מוסרות וימירו עבדות בחֹפש, ובדעתי זאת הנני הולך למות ברצון.

איש אחד, שבע־ימים ושבע־רֹגז, בחר מות מחיים. וילך ויבא אל מעבה היער, מקום מרבץ לחיה. ויאמר אל האריה: הכֵּני נא ואהיה לך לטרף, כי קצתי בחיים. – ותען החיה ותאמר לו: האריה לא יטעם כל מאכל אשר לא עמל בו, כי חרפה היא לו. השור אנכי אם חמור, אשר ישלח לשונו וילחך את העשב הנכון לו בשדה? אם ארעב לא אֹמַר לך: בוא אל לועי, כי אם ארדוף אשיג אטרף־טרף – אז ימתק אכלי בפי. ואתה בן־אדם אם חייך עליך למשא – לך אל האדם אחיך ויקח את נפשך, כי הנה זאת מלאכתו מיום הבּראו להרוג איש אחיו, אחד אחד – במסתר מן המארב, או המונים המונים – בעמק החרוץ.

ויפן האיש ממעון האריות וילך אל מעון השודדים, האורבים לעוברי־דרך לקחת את נפשם ואת רכושם. ויאמר אליהם: הרגוני נא הרוג, כי קצתי בחיי. ויאמר האחד: היש עמך כסף וזהב ורכוש? ויאמר: לא; כי יחיד ועני אני. ויאמר לו הראש: אם־כן, מה־בצע בדמך? אם אין חפץ לך בחיים, שים שכין בלוֹעך או במלחמה תרד – ותסָפה.

וילך האיש אל שר הצבא ויאמר לו: ספחני נא אל צבאך ושימני אל מול פני המלחמה החזקה, כי שבעתי את החיים ואת תמרוריהם. – ויאמר לו שר הצבא: אוספים אנחנו אל תחת דגלנו כל בחור וטוב, החָפֵץ חיים, העוזב מאחריו אשה או כלה אהובה, בנים, נכסים, או כל דבר־חפץ אשר יהמה לו לב אדם. לפנים פטרו בתֻמם מן הצבא כל איש אשר לו אשה חדשה או בית או כרם חדש, אך היום חָכַמנו לבלתי שום לב לדברים כאלה. ראשית חכמה – משמעת ואֵמון לארץ מולדת, אהבת המולדת נבחרה מאהבת נשים, בנים וכל יְקָר. ואולם אנשים שונאי חיים מחללים את קדושת המלחמה, כאשר יחללו את קדושת המזבח בהקריב עליו קרבן מעוך וכתות ושבור… ואתה כי אין לך כֹּל בעולמך וגם חייך כאין בעיניך, אין לנו חפץ בך. לך בוא באש או במים.

ויצא האיש מאתו וילך מר בחמת רוחו ונפשו קצרה לָמוּת על בלי מָצְאוֹ מות. וירא והנה נהר רחב ידים ויתנפל אל הנהר, ובטרם תשטפהו שבלת וימהרו אליו הדיגים אשר באו שמה לעשות מלאכתם, וימשוהו מן המים. וכשמעם את דבריו ואת ענינו הרע, ויאמר לו האחד (והוא בעל אשה רעה אשר מררה את חייו שבע ביום): אם בקשת מות בחוץ ולא מצאתוֹ – הביאהו אל תוך ביתך: קח לך אשה רעה…

וילך ויקח לו אשה רעה, “אשת לפידות”, אשר חרבות בשפתיה ומות בלשונה. אז ראה מות בחייו – ולא שוה לו, כי היה מות אשר אין עמו מנוחה… ויהי בהתעטף עליו נפשו יום אחד ויקרא ויאמר: אהה, מות בקשתי – ומצאתי מר ממות; חפצתי למות פעם אחת אך לא יום־יום, ועתה ה' אלהים קח את נפשי כי בידך החיים והמות.

ויהי ערב ויהי בקר וימָלא שבוע ימים, שבועַיִם, חדש ימים, והוא – בבקר בבקר יקום משנתו ועוד בו נשמתו… בקֹצר רוחו עלה הגגה ויתנפל ארצה ויֵחבט כעמיר במדוּשה עד אשר לא נותרה בו נשמה…

הנה באה תקותו – הנה המות משא נפשו!…

והנה המלאך “דומה” נצב עליו ומראהו איום ונורא עד אשר כמעט מת שנית מפחד… והמלאך נתן עליו בקולו, קול נהם ככפיר בזעפו, ויאמר לו: “מות בקשת – ומצאת; אך אם דמית בנפשך למצא מנוחה במותך, שגית מאד. ועתה עמי תבא אל מקום המשפט”. הדבר אך יצא מפיו והמת הוטל כרגע אל שערי שאול (כי קלע אותו בתוך כף הקלע, אשר בה יעבירו מלאכי המות את הנפשות החוטאות). שם ראה מראות־בלהות נוראים לאין ערוך מכל המראות אשר ראו ויספרום החוזים בישראל ובעמים: דנטה, עמנואל הרומי, ר' משה די־ליאון ור' אליהו די־וידאש, ואשר לא יתארם כאשר הם כל סופר ומשורר וחוזה כל־עוד לא נָגֹל מפניו המסך המבדיל בין הארץ ובין עולם־הנשמות. והמלאך אמר אליו: “הנה אלה השפטים אשר נכונו לחוטאים, לאיש ואיש כדי רשעתו, עד אשר ימֹרקו ויטהרו מחטאתיהם, עד מלאת להם שנה אחת, כי כן משפט הרשעים בגיהנם שנים עשר חדש. מלבד השולחים יד בנפשם, שהמה ישאו עֹנש שבעתים על כל יתר החוטאים, וימי מרוקיהם – כמספר יתר השנים אשר מִנה להם יוצרם עד מלאת ימיהם, ואשר קִפדו אותן בידיהם בפחזותם.”

ויהי כשוב רוחו אליו (כי נזעקו שכניו בנפלו ויבהילו אליו את הרופאים והמה רפאוהו ויחלימוהו), ויפקח את עיניו ומראות הבלהות נגֹזו כחלום מהקיץ, ויאמר: "מה נואלתי כי מאסתי מתנת אלהים וכי בקשתי מות, אשר לא יאחר לבא בעתו. מה־נורא המקום ההוא!… אכן טובים החיים עם כל סבלותיהם, ואני אשא ואסבול מעתה גם טובתם גם רעתם – עד אשר יפקדני אלהי הרוחות לאסוף אליו רוחי ונשמתי.

קול אלהים התהלך בגולה ביד נביאיו והגולים החלו לשוב אל ארצם לקול הקריאה. ופליטי ישראל, אשר יצאה מהם נשמת עַמם מרֹב התרפקם על בבל ויהיו לו כעצמות יבשות, זעו יום אחד, כי חשו פתאם והנה רעש, ואחרי הרעש מדחֵפות ומהלומות ומרמס רגלים – ולא ידעו מה, כי בחלומות שָׁגוּ ובחזיונות תעו ועיניהם עָצמוּ מֵראוֹת.

ויחזקאל הנביא עומד עליהם, שומר פתחי פיהם וניד עפעפיהם, שוקד עליהם בכל המון מעיו ורחמיו, מדבר פעם אל לבו פעם אל העצמות היבשות, לאמר: לבי לבי עליכם, אַחַי המתים־החיים, מתי תפָקחנה עיניכם, תקיצו מחלומותיכם, תשוב רוחכם אליכם?

ובגעת עדיהם רוח פי הנביא, התנודדו, פתחו פיהם (אך לא עיניהם) ומעפר צִפצפה אמרָתם: – מה לנו ולך, הנביא, כי תבקש להשיבנו לחיי שעה ואנחנו בדרך עולם. טוב לנו להִסָפח אל אדמת בבל הגדולה, ראש עפרות תבל, מֵראוֹת חיים חשֻׁכּים בתוך עם קטן בפִנת ארץ נשכחה. ועתה הניחה לנו ונישן המות. הנה עתה חורשים על גבֵּנו, דשים, חובטים, רומסים – למען החיש את אחריתנו: בזאת תֵּהָפכנה העצמות היבשות לעפר והתבולל עפרֵנו בעפרות בבל ואדמתה מחלבֵּנו תדֻשן – וזאת תעודתנו!

ויאמר אליהם הנביא: – צר לי עליכם, אחי הנדחים, כי אין לכם לב לדעת ועינים לראות את הנעשה עמכם. פקחו עיניכם וראו, כי הייתם למדושה ולמרמס לא למען סַפח את עפרכם אל האדמה אשר דבקתם בה, כי אם לבער אחריכם, לזרות אתכם הלאה אל שֶׁפך האשפות מטה, לא לבלוע כי אם להקיא אתכם, כי גם שַׁחַק עצמותיכם לא יתבולל בעפרם: עוד טֻמאתו בו!… ועתה הן עוד יש רוח חיים בכם – התעוררו, התנערו מעפרות בבל, כאשר היא מנערת אתכם, שובו אל עמכם, אל ארצכם, שובו וחיו!

ובדַבּרוֹ היה דבָרוֹ כרוח אלהים מתחוללת מארבע רוחות השמים ותבא הרוח ותִפּח בעצמות היבשות ויחיו ויעמדו על רגליהם, אף נפקחו עיניהם ויראו נכחות והחלומות נגוזו. וישובו רבים מהם אל עמם ואל ארצם, והנותרים בעצמות היבשות לא חדלו לחזות להם משאות שוא ומדוחים, ויהי כי גרפו אותם נחלי בליעל החוצה – וינועו על הגבולות ויחכו ליום אשר יֵהפך לבב הבבלים עליהם לטוב ושבו גם המה אל ארצם להיות עפר תחת כפות רגליהם. אך לא שבו, כי אבדו בענין רע: כל רואיהם יָרקו בפניהם באמרם: “הבוז לכם, בנים כֶּחָשים, כי תתנכרו לעמכם אשר לו תורת אמת וחקים טובים ודרכי יֹשר מכל העמים, ולארצכם הטובה, אשר שבה להיות מקוה ישראל כקדם, למען התרפק על פראי הבבלים הבועטים בכם ברגל גאוה!” – והעצמות היבשות טבעו ברֹק.

שתי הנשים אשר רבו על הילד החי, יצאו מלפני שלמה אחרי אשר חרץ משפטו לתתוֹ אל האחת. אך האשה האחרת לא אמרה נואש ותוסף לריב ולהתעשק עם רעוּתה בחוץ על דבר הילד, ואך בזאת התרצו אשה אל אחותה באחרונה: שתיהן תיניקנה ותגַדֵלנה את הילד חליפות לחדשים עד מלֹאת לו שנות מספר, ואחר יבחר דרכו.

ושתי הנשים – האחת מצרית והשנית צידונית. ותהי האחת מורה את הילד תורת אמון ועבודתו, והשניה לִמדה את חניכה דרכי הבעל וחקותיו. ויגדל הילד, והזרע אשר זרעו הנשים בלבו כלאים, עלה ופרח כרוש על תלמי שדה: שתי התורות השונות התרוצצו בקרבו, הפרישו כצפעונים, קרעו את לבבו אחת הנה ואחת הנה. וילך שולל כל היום, גם בלילה לא שכב לבו; פעם יחלום חלומות על הבעל ועל עבודתו ופעם נראו לו בחזון מראות אמון – ככל אשר תארו לו הנשים לפנים אשה אשה בחָדשהּ. עד אשר קץ בחייו וישפוך את נפשו במרי שיחו ויאמר: “מה המהומה הזאת בקרב לבי? מדוע שָׂמו אותו האלים מטרה לחִציהם?… ולמה משלו בי הנשים לגזול מנוחתי ולעכור נשמתי ולהוביש טל ילדותי? למה יחטאו הגדולים בנפש הילד בעודו באִבּוֹ למָשכו ברִשתם אלה מזה ואלה מזה אל כל ענין אשר יענו בו המה ולא הוא? למה יבקשו לגנוב את לבו הרך והזך ולנטוע בו איש איש ועדה עדה את סיריה הסבוכים, את דעותיה, את אליליה? למה יבחרו להם את היַלדוּת התמימה למַשׁתֵלה ליצרי לבם, למזמותיהם ולפלגותיהם? למה ומדוע? אנא אמון או בעל, קח נא את נפשי, כי טוב מותי מחיי. אהה, לוּ גזרו אותי בחרב שלֹמה בעודני ילד, כי עתה לא נגזרתי לשנים בחרב האֵלים ברוחי ובנשמתי כיום הזה!”

אמון ובעל לא גאלו אותו מחייו, אשר היו לו למשא, אך בגבוֹר עליו קרָב־לבו יום אחד היה הוא לו לגואל: בחמת רוחו שתה את כוס התרעלה – ויֵרפא מנגעי התורות הזרות אשר שמו את לבבו לסף רעל…

ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר וה' הוריד להם מן מן השמים ויצאו השדה יום יום ולקטו בעדם ובעד נשיהם וטפם עֹמר לגלגלת. והנערים מבני עשר שנים ומעלה ילכו עם הוריהם השדה ולקטו חלקם ונשאו על כתף הביתה; והמתרפה והממאן ללכת – לא יאכל כי אם מאשר יותירו אנשי הבית ומאשר יתנו על פיו.

ויהיו שם שני נערים, בוקי וצורי, שכנים קרובים למשכנותם – כי היו אהלי אבותם זה לעמת זה – אך רחוקים איש מרעהו לדרכי לבם. והלכו הנערים בבקר בבקר ברדת המן לרגלי הוריהם השדה, ולקטו והביאו את חלקם הביתה.

ויהי היום ויאמר צורי אל בוקי: מדוע זה רוחך סרה ופניך זועפים מדי צאתך ובואך – התזכור את הדגה אשר אכלנו במצרים?

ויען בוקי ויאמר לרעהו: קצתי בחיי מפני העמל אשר אעמול תמיד ללכת השדה הלוך ושוב ולשאת את הלֶקט על שכמי יום יום. ומי יתן וירד המן לאיש ואיש אל פתח אהלו ושלח ידו ולקח את אכלוֹ והשיבוֹ אל פיו. עמל ההליכה יְיַגְעֵני עד אשר יֵמַר אָכלִי בפי.

ויאמר צורי: ואני נפשי קצה בלחם אשר לא עמלתי בו מבלעדי הליכתי. ומי יתן ולא ירד המן מן השמים – וחרשנו וזרענו את נאוֹת המדבר והוצאנו לחם מן הארץ אם מעט ואם הרבה נֹאכל; או חפרנו במעמקים ומצאנו מים והפכנו מדבר לאדמת זרע. אם לא נשבע לחם – ושבענו רצון, כי טוב עֹמר לבית־אב ביגיע כפים מאֵיפה לגלגֹלת לחם שמים.

אך בוקי הניע ראש ויאמר: הכי שור או חמור האדם למשֹׁך בעֹל ולשאת משא? ומותר האדם מן הבהמה אין? מנוחה, תענוגים – זה כל האדם. לולא אבי הקורא לי יום יום ללכת אחריו השדה ללקוט אֹכל, כי עתה בחרתי להשתרע בפתח האהל כל היום ואשמוּרה בלילה, להיות חולם וגלוי עינים, להביט אל השמים ולספור הכוכבים, לשמוע אנקת ינשוף ועורב ויללת תנים – גם כי ארעב יום או יומים בשבוע – מהוגיע את רגלי לָדוּש חול המדבר ואת גֵוִי לָשֹׁחַ על הלֶקט ואת כתפי לשאת משא אכלי יום יום.

ויאמר אליו צורי: כדַבּר אחד הילדים תדבר וכי תבא בימים – וידעת כי דרכך לא דרך־חיים. עצוֹר במים – וייבשו; הגבל את האש – ושָׁקעה. למה זה לנו לב הומה ויצורים רוגשים ונפש שואפת, גם כח ידינו למה לנו – אם לא לעבוד ולפעול ולעולל עלילות? עבודה, עָמָל, אָכֹל מפרי מעשינו – זאת המנוחה וזאת המרגעה וזה מותר האדם מן הבהמה. עבוֹד כחמור גרם – וראה מנוחה כי טוב; תן לגֵוך מנוח – ונבול תִבּוֹל.

וירבו הימים והנערים גדלו ויהיו לאנשים ויבאו בתוך בני ישראל אל ארץ נושבת וינחלו איש חלקו ונחלתו. ויהי צורי איש שדה עובד אדמתו, שבַע־לחם ושבַע־רצון באָכלוֹ מֵעבוּר הארץ. ובוקי מכר את חלקת שדהו, כי מאנו ידיו לעשות – ויהי לספסר.

החמור נִתּק מוסרותיו ויברח מתחת יד בעליו, אשר השביעהו שבטים אך לא מספוא. ויתהלך בשדה וביער, בהרים ובגאיות, דרך יום כה ודרך יום כה, פגש חברים ואויבים מן הבהמה ומן החיה ורמש האדמה, ראה רבות ושמע רבות. מקץ שלשת ימים בא ויגד לראשי עדה ועדה מזיז שדה ויער: נוסע אנכי ומן הדרך באתי, ועתה האספו ואגידה לכם את אשר ראיתי, גדולות ונצורות לא ידעתם.

ויתאספו ראשי עם במקום מועדם בלב היער ויכינו מושבותם הגדול כגדלו והצעיר כצעירתו ואת החמור הושיבו בראש ויכינו לבם וישננו אזניהם. וַיִנְעַר החמור קול גדול אחת ושתים ויזקוף שתי אזניו ויחל לספר להם: פה אכלתי עשב, שם שתיתי מים קרים מן הנחל, פה ישנתי, שם נערתי שלש פעמים, פה יגעתי בלכתי ורבצתי לנוח… ויבקש להוסיף סַפֵּר להם עוד כאלה וכאלה.

ולא יכלו עוד השומעים להתאפק ויגערו בו ויאמרו: חמור חמורותים! אמרנו סַפר תספר לנו על המראות אשר ראית במסעיך בהרים, ביערים, ליד הנהרות, הגד תגיד לנו מה שלום הבהמה והחיה והעוף למיניהם במקומות אשר עברת בהם, מה מעשיהם, ארחם ורבעם וכל דרכיהם; ועתה הנך מרבה להג עליך ועל דבריך! ומה חפץ לנו באלה והן אותך ידענו מתמול שלשם…

ויאמר החמור: חמור־אמת אנכי ואת אשר ידעתי – הגדתי לכם. לדברים אשר מסביב לי לא שמתי לב, כי מה לי ולהם; אני לנפשי וכל מעיני – בי. או האספר לכם חזון לבי – דברים אשר לא ראיתם ואשר לא ראיתי, כאשר יעשו רֹב הנוסעים?

ויהי כי זקן הארי ויחלש ולא יכול עוד לִטְרָף־טרף, ויאסוף אליו כל זיז שדה אל פני המערה, מעונתו, ויאמר אליהם: שמעוני כל הולך על ארבע. בחנתי את דרכינו ואדע כי לא טוב הדבר אשר אנחנו עושים לטרף־טרף, לשפך־דם, לאבד נפשות. המעט ממנו הפגעים והנגעים אשר חִלה בנו הטבע, חליים, דבר, רעב, שרפת יערות ושטף נהרות, ורשתות הצַיָדים ושחיתותם, כי נקום גם אנחנו זה על זה לאויב ולאורב? הן לולא אהבתנו איש את בני מינו, לבלתי שַׁחתם, כי עתה כאדם היינו, להולכי על שתים דָמִינו, אשר המלחמה מלאכת ידם ושפוֹך דמי אחים מִשחק להם; וכי יִלאו על במת מַטבֵּח – ונועדו ראשיהם יחדו לעשות מישרים ולכרות ברית שלום, ודברו במועדיהם הנה והנה ימים ושנים ולא יהיו לאחדים עד אשר תפרוץ מלחמה חדשה.

יהי לנו אפוא האדם למשל: ממנו נראה וכמהו לא נעשה; ותהי נא לנו בהמת השדה למופת: ממנה נראה וכן נעשה. הצאן והבקר התמימים, הנאהבים והנעימים, הקוטפים מלוח עלי שיח ועשב השדה לחמם ושן בהמות לא ישַלחו אלה באלה, שלום במעונם שלוה בגבולם, אף בלבם לא תקנן כל מחשבת־רֶשע (כי על כן יֵרצו לקרבן לכפר עון ופשע). ועתה הבה נכרתה ברית לבלתי טרוף עוד טרף ובוא בדמים וכל החי אשר בשדה ויער, מקטן ועד גדול זקן ונער, ישבו יחד שבת אחים במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים. ריב ומדון לא עוד יִשָמע קולם, כי השלום, השלום יסוד עולם.

הלביא כִלה לדבר וישתרע על פתח המערה עיף ויגע ואין אונים. אחריו מִלאה הלביאה אשר שִׁניה נִתעו בפיה וכל בדיה כבדו מזֹקן; ותנהם בלא כח ותאמר: ובכן זאת התעודה לחיה ולבהמה, הקץ למלחמה לריב ולמשטמה, היער והשדה יחדו יהיו תמים, וזה שמם אשר יקראו להם: אפס דמים!

וישמעו כל הנועדים, כל מקרין מפריס למינו, וישמחו על הבשורה, וַיִגְעוּ כל הקהל יחדו: יחי מלכנו, מלך השלום, לעולם!

ומאחרי הלביא והלביאה עמדו גוריהם וישלחו לשון לעֻמתם ויניעו רעמתם ויאמרו: כן דברתם, זקנינו, וגם אנחנו כמוכם נדבר – לעת זקנה ככלות כחנו.

שני אחים היו בעיר אחת. האחד עצל ורפה־ידים והשני חרוץ ורב־פעלים. ויהי האחד יושב במורד העיר במעון צר ואוכל לחמו במסכֵּנוּת. והשני עשה והצליח וישב עם נדיבים במעלה העיר ויצא לו שם כאחד הגדולים.

ויהי היום ותעבור רוח רעה על אנשי המקום ויתפרצו מפני השלטון ויהפכו עיר ומלואה. כל בית גדול היה למשסה, העשירים הֻצגו ככלי ריק וגם האחד משני האחים, הוא האח העשיר, היה בתוך השדודים ורק נפשו היתה לו לשלל, כי התמלט אל בית אחיו העני.

ויאמר לו אחיו: אם כן אפוא, אם עת ופגע יִקרה את כֹּל, כחרוצים כעצלים, מה בצע בכל העמל והמאמצים וכשרון המעשה; והלא טוב שבת בשפל והצנע לכת בדרכי החיים מהעפיל עלוֹת – ורדת פלאים?

ויען אחיהו ויאמר: שמעה, אחי, ואספרה.

אש נִצתה ביער ותלהט כל עץ בו. ובעלי כנף התרוצצו, נסו הנה והנה, רבים היו למאכֹלת אש והנותרים נמלטו השדה חרוּכי כנפים. ביום השלישי, אחרי אשר שקעה האש וכָלה העשן, שבו אל מקום מגוריהם והמה מדַדים בכבֵדוּת, ויעמדו על אחד העצים והוא כאוּד מֻצל מאש, צמַרתּוֹ נשרפה וגזעו שחור כפחם מתפורר למַגע רגל־עוף קלה. ויראו והנה עכברים יוצאים מן החורים אשר התחבאו שם ביום השרֵפה. ויאמר בן־צפור אחד אל אמו: הנה מה טוב חלק המשפילים שבת מחלקֵנו אנחנו המגביהים עוּף; בהם לא פגעה האש ולא שֻדד רִבצם, ואנחנו – אלה נכוו, נצרבו או נשרפו ואלה, כל הנותר לחיים, נודדים באין מנוח לכף רגלם. – ותאמר לו האם: אל תבכה גורלנו ואל תקנא בשוכני תחתיות. הן אנחנו – חלקֵנו בחיים, לנו נִתּנו כנפים ורוח בכנפינו ותועפות הרים לנו, ואור שמש ומרחב־יה והדַר מראות ארץ ושמים; על כן בהיות מקרה ופגע נִפָּקד רע גם אנחנו. ואולם שוכני תחתיות – מה הם ומה חייהם בעת טובה או בעת רעה. נחכה ימים מספר עד אשר יצמחו כנפינו ונבקש לנו יער אחר ושם נוסיף לחיות כאשר חיינו. והעכברים גם הם יוסיפו לחיות כאשר חיו – חיי מחשכים באשמנים כמתים.

מי החפץ חיים – יקבל את כל חליפותיהם.

ויהי היום ובעלי כנף נִקְרֹה נִקרוּ יחדו על שן־סלע אשר בשדה־צופים, ובהפָגשם ובהביטם זה אל זה פנים בפנים – ויתחמץ לבבם וילטשו עיניהם איש לרעהו אף הביעו תלונות זה בכֹה וזה בכֹה; כי שבעה דרכים לבעלי כנף בממלכת הרוח, אלה יאמינו ואלה ישמאילו, יש אשר יאבירו במרחב וחוג שמים יתהלכו, ויש אשר מֻטּות כנפיהם מלא רֹחב כברת־ארץ, כי כח־מעופם צר, אך נפשם רחבה ועיניהם למעלה וקולם הולך ונשמת אפם רוח־קנאה; על כן יתפרדו ולא יתאחדו, וכי יצפצפו: שלום, ברכה, ידידות – יכזבו בפיהם ולבם לא נכון עמם. – אך הנה זכרו, כי גבוה מעל גבוה עליהם למינם והכל אומרים כבוד לו. והקנאה השלימה ביניהם רגע אחד, ויביעו רוחם איש לרעהו ויאמרו: הן הנשר מרחף בגבהי שמים ואל בין עבים יפרוש כנפיו, ואולם אנחנו משפילים לָעוּף וקרובים את משכנות תחתיות: ומדוע אפוא יִנָשא הוא על כל פֶּה וגם במשלי המושלים והחוזים, בני אדם הנותנים אמרי־שפר, גדול שמו, ואותנו אין זוכר ואין פוקד, אף את שמותינו לא רבים יודעים?

ויאמר האחד: אכן היתה זאת יען כי אנחנו, אשר לא נגביה עוּף ולא נרחיק ראוֹת, עינינו משוטטות במרחקים ופיותינו מפצפצים ומהגים זרות, והנשר, אשר תועפות־רוּם לו ועיניו למרחוק יביטו – גם מגבוה ישפיל לראות, מן העולמות הרחוקים הרבים אל העולם האחד הקרוב: מרחף הוא במרומים וקרוב הוא לבני האדם מכֻלנו.

מעין יצא מנקיק הסלע ומראשית דרכו פרץ ועבר ברעש גדול כערוּך־מלחמה, וכי פגש מכשולים בדרכו, אם אבן ואם שיח השדה, השתער עליהם, כי אץ לו הדרך, ויהדפם או נִדף מפניהם, ולא אחת ולא שתים התפוצץ מדי התנגשוֹ במכשולים רבים ועצומים ממנו. ובטרם ירחיק ללכת הגדיל מאד שאונו והמונו; כי אמר: הצעיר הַרְעֵש ירעיש את הכל, למען יִוָדע.

ושם מנגד יצא מעין אחר ולו דרך אחרת: הליכתו היתה בשובה ונחת וקולו לא ברעש, ובפגעו מכשולים בדרכו נטה מפניהם, וגם אחרי אשר העמיק הרחיב ברֹב דרכו, הוליך כשֶמן מימיו; כי אמר: נאוה ענוה לצעיר עד אשר יגדל ונודע כחו.

ושני המעינות – לפי ראשית דרכם כן היתה אחריתם: המעין השוקט סלל לו דרך־עולם ויהי לנהר רחב־ידים נושא אניות ורב־ברכות, ולוֹ שֵׁם בנהרות, והמעין הנמהר אשר לו המים הזידונים נפוץ נפזר על פני הארץ ולא נודע מקומו איה.

תולעת המשי אמרה אל הזמיר: הן אתה נותן זמירות והשומעים יתענגו רגע על יְפִי קולך ואחר לא יהיה בידם מאומה; גם נָתֹן לא תתן לאיש כל דבַר חֵפץ זולתי קול. ואנכי אורגת ומכינה מלבוש, ומלאכתי להועיל ולתפארת לבני האדם, ולא לרגע אחד ולא ליום אחד כי אם לימים, לשנים, לדורות. ומי יתן אפוא וידעתי: מדוע אתה תזָכר ותפָקד לרֹב ושמך בפי כל מושל ומשורר, ואותי אין זוכר ואין פוקד ואין נושא שמי על שפתיו; על פרי מעשי יתענגו, ואני – כלא הייתי אהיה!

ויען הזמיר ויאמר אליה: הלא זה יען כי אני נראה לעין ואַתְּ מסתתרת מעיני רואים. ואשר לא יֵראה – לא יוָדע ולא יֵחשב.

בימי שלטון הרומים בארץ־ישראל היו נציביהם מעלים מסים מאת היהודים למלא אוצר הממשלה ונתוֹן לא נתנו להם כי אם מעט מאד מדי הצֹרך לכלכל מוסדותיהם; תחת אשר נתנו לפליטי הארצות מסביב המתערים בארץ (אשר מהם לא העלו מסים כי אם מעט מזעיר) מלא חפנים לכונן אותם לסעדם לא במשפט ולא בצדקה. וראשי היהודים יתעשקו עם אנשי השלטון שנה שנה על מִכסת הכסף אשר יקצבו להם באיפת רזון זעומה, ואך ברֹב עמל ותעצומות גדולות הפיקו מהם באחרונה אלפי שקלים אחדים נוספים, לעֻמת מסי היהודים אשר היו הולכים ורבים משנה לשנה הרבה יתר מאד.

ויהי היום ויאמר הנציב הרומי אל ר' גמליאל נשיא היהודים: ראה, הנה הוספנו לכם מאוצר הממשלה עוד אלפי כסף על חקכם אשר אנחנו נותנים לכם שנה שנה לכל צרככם; ועתה מה לכם עוד, המתאוננים?

ויאמר אליו ר' גמליאל: אמשל לך משל: הדלי התפאר על הבאר לאמר: ראי, הנני מטיף לך יום יום מִשׁוּלַי נטפי מים לכלכלך ולחדש פניך; הלא תכירי לי טובה על זאת? – ותען אותו הבאר, אמנם, מה גדול חסדך עלי; אך הלא תגיד לי מאין תשאב את המים הרבים אשר תזיל לי מהם נטפים?

כוכבים צעירים אשר זה עתה התלכדו יצאו מערפלי טֹהר, עלו ליד כוכב זקן רב־אור, והוא עודנו מגיה אורו אך פניו קֻמטו ויצוּריו רפו וכמו יתעתד ללכת בדרך־עולם (כי גם הכוכבים נולדים ונאספים בבוא יומם). ובהחל הצעירים לתת אורם והמה מדַמים בנפשם כי אור חדש על הארץ יאירו, וילבשו גֵאוּת ויאמרו אל רֵעָם הזקן: הנה זקנת ושַׂבת ועתה הלא לך לדעת כי דורך נִסע ונִגלה, כי ישן מפני חדש יעבור, – ולמה ועל מי עוד תָּהֵל אורך?

ויען הכוכב הזקן ויאמר אליהם: ימים ידברו. ראיתי בימי חלדי כוכבים זקנים גֹוְעִים ואורם לא יֵאסף, וכוכבים צעירים מתפוררים בלא יומם והם ואורם יהיו כלֹא היו, ומי יודע, אולי גם אחרי הֵאספי עוד יֵצאו קַוַי ועל פניכם יאירו על הארץ ודור יבא ילך לאורם. – ימים ידברו.

באתונה עיר החכמה היו עורכים מסבות־חברים או אספות־עם בשוקים, בגנים ובשאר מקומות־מועד, באלה יתערבו גם בני נֵכר, אשר רבו בעיר הזאת, והשתעשעו בשיחות, בוכוחים או בשירים על כל דבר וענין. באחת המסבות האלה הביע פילוסוף מצרי את רוחו על האדם, כי אין כמהו לרוֹע בעליונים ובתחתונים. הן צבא השמים לממשלת היום ולממשלת הלילה ילכו איש במסלתו ואין קנאה ואין תחרות ביניהם; גם בהמת הארץ תרעינה אשה ליד אחותה בהשקט ובבטחה. רק בני האדם לבדם זה דרכם כסל למו לרדוף איש את אחיו ולהתחרות איש באחיו על כל מרדך כף רגל, ובהדריכם מנוחה את רעיהם נגזלה שלוָתם גם המה – והמות אוחז בעקב רודפים ונרדפים גם יחד ובטרם יבַצעו מעשיהם יכַסה עפר על כלם ויעשה להם שלום…

ושם אִתּם נער עברי מִשְׁבִי ירושלם, אשר אספוהו אל קהלם לשמוע את חכמתו, כי ילדי ירושלם לפנים נודעו לשם בחכמתם ובתשובותיהם החרוצות והמהירות, וגם בארצות נכריות אשר נִדחו שמה הפליאו את כל אשר נִסו אליהם דברים. ויקראו האנשים לנער לשמוע מה בפיו. וישתחוה לפני הקהל ויקם ויאמר: אותי לִמדו מורַי (בענוָתו שם את הדברים בפי מוריו), כי חק עולם הוא לכל היקום: רדוף והַשֵׂג, וגם בשמים ממעל אין מנוחה ואין שלום. שאו עיניכם וראו: השחר עודנו פרוש על ההרים והשמש יצא בגבורתו ויגרשהו מפניו, באמרו: הן אתה כל כֹחך אך להדוף חֹשך, ואני – אוֹרָה עִמִי. כל היום יתהלך השמש בגאון ברחבי ממלכתו ובמשטרו לא יתערב זר. אך לפנות ערב, עודנו זורח בקצה השמים והנה אח לצרה: הירח מתנשא לעלות למולו, באמרו: אחי הגדול מראהו נורא־הוד, מנקר עיני האנשים ושולח חִציו על ראשם; ואני רך וטוב, כל החָפֵץ יביטו יראו בי ויתענגו על יפיי. – ובטרם יכונן צעדיו למהלכוֹ והכוכבים יעקבו אותו גדודים גדודים והמה מתנשאים עליו לאמר: אמנם כי אור הירח בהיר הוא בשחקים, ואולם הוא אחד ואנחנו רבים – לנו נִתּנה ממשלת הלילה. עוד הכוכבים נוצצים משַׁנים פניהם, דועכים, והשחר מגיח מן המארב, פורש עליהם רשתו לגָרפם אל ים האור… עוד צבא השמים מתחרים מתנקשים איש באחיו והנה סער מתחולל וענן בכנפיו ופשט הענן וכִסה עליהם יחד ועשה שלום במרומיו…

כשמוע האנשים את דברי הנער וישתאו לשֵׂכל מליו ויאמרו: טובים דברי הנער היהודי מדברי הפילוסוף המצרי, וַיִשָׁקוהו על ראשו ויאמרו: תשמח ירושלם בבניה ויתהללו ילדי העברים בחכמתם.

אלפונזה מלך פורטוגל ישב וישוחח עם רופאו דון יוסף בנבנשתי בשער בית המלכות והנה החָרש, עושה מלאכת הברזל אשר למלך, עובר עליהם. ויאמר המלך אל דון יוסף: הביטה וראה את חרש הברזל אשר לי – איש מראה, עֲבֵה־גב וגבַה־קומה; גם השוער, גם שומר הסוסים גם המלצר אשר לי כלם גבוהים, רחבי־גרם, אנשי מדות. ולעמתם הנה אתה, ידידי הרופא, ודון יצחק סולמי שר המסים, ודון יהודה זבארה, היועץ לדברי המדינות, כלכם דלים ורזים, ולוּ שקֹל תִשָׁקלו שלשתכם במאזנים עם אחד עבדַי ההם, כי עתה תִשְׁווּ יחד או ה“גוי” האחד יִכבד מכֻלכם. ועתה הלא תגיד לי מדוע אתם היהודים ככה צנומים דקים והגוים מוּצקים ובריאי בשר: הֲיָצר אלהים את היהודים מעפר אחר, אם עשה את כל הגוים עפר מן האדמה ואתכם – רוח מרוחות השמים?

ויאמר אליו דון יוסף: אדוני המלך, אמר־נא לחָרש העובר לפנינו ויביא לנו שתי חרבות שוות לארכן ולרחבן, האחת ברזל־עֶשת, כאשר אך יצאה מידי החרש, והשנית לטושה ומרוטה. החרש הביא את שתי החרבות והרופא אמר: ראה, אדוני המלך, החרב האחת הוּחדה וגם מֹרטָה, לטשוה – ויַמעיטוה; והאחרת לא באה ביד לוֹטש, על כן לה יתר חֹמר ויתר כֹּבֶד – אך מי משתיהן תצלח למלאכה?…

ר' מאיר היה ממשל משלים מדי לַמדוֹ תורה את תלמידיו, למען הַמתיק תורתו בפיהם. כהקיר באר מימיה כן הקַרה רוחו דברי משל ומליצה, ואחרי צאתם מפיו לא ישים לבו אליהם לאספם, כאשר לא יאסוף אליו המעין את מימיו היוצאים מאתו. אך תלמידיו יכתבו להם את משליו ומהם נפוצו בקרב בני העם אשר לא ידעו ספר. וירבו הימים ור' מאיר זקן ותלמידיו יצאוהו, אלה נפוצו על פני הארץ ואלה נפלו בחרב הרומאים אשר נתנו חִתּיתם בארץ ישראל בימים ההם. ויהי כי לא יכול עוד ללַמד תורה בישראל בצֹק העתים ההן וילך מר בחמת רוחו ויחדל לדבר משל ומליצה.

ויהי היום ויבאו אליו אנשים מבני העם ויאמרו: הן לפנים נשמעו משליך על כל פה ויהיו לנו לשעשועים, והיום נפשנו יבֵשה, כי זה כמה נִסתם חזון ממך. ועתה מְשָל־נא לנו משל.

ויאמר ר' מאיר: טוב, אנכי אמשול לכם משל. בנסוע בני ישראל למסעיהם במדבר, באו עד מדבר צִן היא קָדֵש ולא היה מים לעדה. ויך משה את הסלע במטה האלהים אשר בידו ויצאו ממנו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ושם היו בני קֵדר נודדי מדבר אנשי אהל ומקנה, וישתו גם המה ומקניהם ליד בני ישראל. אך בנסוע משם מחנה ישראל אל קצה ארץ אדום, חדל הסלע לתת מימיו. וישלחו בני קדר אנשים מקציהם אל מחנה ישראל ויבאו אל משה ויאמרו: אנא, איש האלהים, הואל נא ושוב עמנו או שלח את מטך ביד אחד עבדיך והכה את הסלע ושב ונתן לנו מימיו כבראשונה. – ויאמר אליהם משה: הסלע נתן מימיו לעם בני ישראל, עַם תורתי בלבם, ולמענם שתיתם ורוִיתם גם אתם. ועתה כי אין עוד העם – היתן הסלע מים לכם ולבהמתכם?

ויהי זה המשל האחרון לר' מאיר, ואחריו לא הוסיף.

ויהי כי מאס בעם מֵהַפקיד רוחו אִתּוֹ, וישָׁכחו כל משליו הרבים מישראל ולא נותר מהם כי אם שריד כמעט – שלשה משלים.

העץ הטה ראשו וילחש אל המעין העובר על ידו, לאמר: קִנֵאתי בך, בְּרוּך־אלהים, כי תַזִיל שפעת מימיך יום יום לברכה בקרב הארץ. ואני אך לתקופות אבַכּר פריי וכרבוֹת עצבוני והֵרוֹני כן ימעטו ימי מְלֵאָתִי, וכי אתפרק את עֶדְיִי, את הַמְלֵאָה, ושַׁבתי והייתי כדבר אין חֵפץ בו גם לי גם לאחרים.

והמעין הָמה לו לאִטוֹ ויאמר: קנאתי בך, עץ־פרי, כי פריך מאכל־תאוה לרבים ובעוד לא בָשֵׁל כלו ובעוד איננו בכפם יבלעוהו, כי תאוה נהיה אחרי תוחלת ממֻשכה תערב לנפש. ואני בתתי מימי יום יום ובטרם ידרשו אֶמָצא להם – אֵקַל בעיני העם ואהיה להם למשל לכל דבר זולל ונִקלה, לאמר: כמֹהו כמים…

וישמע הזמיר את שיחתם ויאמר: קנאתי בכם, כי אתם נָתֹן תתנו דברי־חֵפץ לרבים, אלה יאכלו פרי העץ לרעָבם ואלה ישתו מי המעין לצמָאם; ואנכי מה? רק הגֹה אהגה בגרוני לא לשׂבע ולא לרוָיה – ואין שומע ואין מקשיב, כי אכן כבר הסכינו עם שירתי.

ויענו ויאמרו יחדו העץ והמעין: שלך רב משלנו – וכֹה תהגה וכה תוסיף! כל שפעת פריֵנו ומימֵינו אין דֵי שַלֵם גמול שירה אחת; לחם שמים היא, לא יערכנה מאכל ומשתה!

הגשם היה על הארץ והנחלים שטפו עברו על כל גדותם. וכשובם אל מקומם מהרו הפלגים אשר נִתּקו מן הנחל כמעט וישובו ויתחברו אליו ויהיו לאחדים כאתמוֹל שלשֹֹׁם. אך נטפי מים אחדים מצאו להם גֵבים גבים ויֵאספו שמה זה בכֹה וזה בכֹה עד היותם לפלגים קטנים, ויאמרו: רב לנו לכת עם הנחל אל כל אשר יהיה רוחו ולהיות כאשר לא היינו – הבה, נפָרד מעליו ונהיה גם אנחנו, כל מקוה מי אַפְסָיִם, נחל נחל לבדו. וזרחה עלינו השמש – ונשקפו מתוכנו השמים וכל צבאם וניד עצי היער, והרוח יִשָקנו מנשיקות פיהו – וירַצדון על פנינו גלים גבנונים, ועוף השמים יפקדֵנו לבקָרים – וישעשענו בזמירותיו, וישיחו בנו כל חי מדַבּר והתגדלנו ונודענו על פי הארץ…

עודם מתַכְּנִים עלילות, והשמש זרחה בגבורתה ותלַחכֵם, ועוף השמים ירד עליהם לשבור צמאו ויַמעיטֵם, והרוח הגיח אלהים ויזעזעם עד היסוד בם. וכל החי השורץ במים, אשר נלוו עליהם בהפרדם מן הנחל, הורידו ראשם, עֻלפו, תמו לִגְוֹעַ.

ויראו הפלגים אותם ברע וינָחמו על פחזוּתם, ויאמרו: מה זאת עשינו כי נפרדנו ממקור חיֵינו ואנחנו מעטים ודלים לא נוכל לעמוד לבדנו נגד המסבות המתהפכות עלינו מסביב – הבה נשובה אל הנחל הגדול, בידו נפקיד גורלנו והוא ינהלנו כקדם.

אך הנה אֵחרו מן המועד; הגדולים בהם עוד עצרו כח לבא עד הנחל ולהשתפך אל חיקו, והקטנים יבשו נִדפו בחצי הדרך ויעלו בתהו ויאבדו.

השמים לבשו קַדרוּת והרוח סובב הולך ומרשיע בכל אשר יפנה: מתדפק על קן צפור להרסו, מגיח אל נחל מים ליַבשוֹ, נוֹשֵׁב במוקד אשר בירכתי החצר להפיצו; אף אוּדים רבים נפזרו, דעכו, כבו. וגחלת אחת נפרדה מקצה המוקד, התגלגלה אל שֶׁפך הדשן כל עוד אִשָּׁהּ בהּ, ותחתור להחבא בתוך הערֵמה מפני הרוח אשר ריח מים בכנפיו.

וירא התרנגול העומד על הגדר, ויאמר אל הגחלת: בת־לפידות! לא כן עושים ביום קרָב לעזוב את החברים ולהתחבא באשמַנים כמתים. צאי, התיצבי קוממיות בפני הרוח והלָחמי במערכה, אולי תעצרי כֹח עד שיפוּח, אולי יִסֹב פתאם אל עֵבר אחר (הן ידענו את הפוחז הזה, כי לא דרך לו!) – והיה לך ניצוצך לשלל. וָלֹא – תמותי לעין רואים אחרי הֵאבקך בגבורה עם מבקש נפשך, והיתה זאת לך לשם ולכבוד; תחת אשר תבחרי מַחנק לך בערֵמת הדשן, ששם תגועי ועין לא תראך וזֵכר לא יהיה לך במותך, אף תרנגול לא יקרא אחריך…

המחנה נלאה בדרכו אחרי שבעוֹ נדודים ימים רבים ויפן כה וכה לתור לו מנוחה, ויפגע במקום ויתקע שם אהליו. ויאמרו איש אל אחיו: הן זרים אנחנו פה ומגור מסביב ואין בטחון לרכושנו ולטפנו – הבה, נשימה לנו צופים אשר יביטו ויקשיבו ובהיות רעה נשקפה יתקעו בשופר והזהירו את העם.

ויהי כי לא נמצאו מתנדבים אנשי חיל אשר ילכו לעמוד מחוץ למחנה לחֹרב ביום ולקרח בלילה, ויקחו אנשים מקציהם מאשר נמצאו להם ויקימו אותם לצופים מארבע הרוחות ויעמדו איש על משמרתו.

והצופים – האחד עִוֵר עינו האחת והשני חֵרֵש והשלישי עצל אוהב לנום והרביעי נער לא ידע תקוֹע בשופר. ותהי מלאכתם לא־נאמנה, ולפי המלאכה – התוצאות.

ויבאו שודדי ליל מסביב וישֹׁסו את מקניהם; וגנבים באו יומם ויפשטו על קצה המחנה ויגנבו דַיָם; וזאבים הגיחו מן היער ויטרפו ויחַנקו וישאו אל מעונותם. וילדים יצאו מן המחנה ויתעו בנתיבות לא ידעו וַיִדַּחו אחרי ילדי הנכרים מסביב ויאבדו בתוך קהלם.

ותהי זעקה במחנה, כי מרה נפש העם איש על שֵׂיוֹ ואיש על רכושו ואיש על בנו. ויאמרו איש אל רעהו: בגֹד בגדו בנו צופינו ועתה נביאם במשפט ונשיב גמול להם כמעשה ידיהם. – ויען אחד מזקני העדה ויאמר: אין משפט לאלה כי לכם המשפט, שַלָמה השלכתם יהבכם על זנבות האודים האלה ולא הלכתם, כל בחור וטוב בכם, להיות לנו למשמר. אם חפצים אתם בצופים למראה, שימו לכם צלמי־אדם על מקלות ויעמדו על מצפה. אך אם חרדים אתם לבתיכם, לילדיכם, לרכושכם – בחֹר תבחרו לכם צופים מקציני המחנה ולא מקצה המחנה.

מתוך המון הנמלים האוגרות בקיץ, נפרדה נמלה אחת לשום לה דרך לבדה. כי קצרה נפשה בעמלה שהיא עמלה לאסוף ולכנוס כל היום, ותאמר בלבה: תחת אשר אעבוד כל ימי בלי תת פוגה לי, הלא טוב כי אאמיץ כחי עתה למען אראה מנוחה אחרי כן, ועם המנוחה – גם נחת.

ותאמץ כחה ותלקט ותשא ותבֵא אל מעונתה פי שנים במשא יתר הנמלים, יומם ולילה עבדה ללא הָשֵב רוח, אף שכרה לה מזה ומזה סַבָּלים (ממרדפי ריקים, המתרַפים לעשות לביתם ולאחרים יתמכרו בעד הבצע), אשר יעזרו לה למלא טרף חוריה. ולבה היה שמח בכל עמלה, כי הנה קרוב לבא היום אשר כל העדה תעמול והיא תתענג על רב טוּבהּ אשר צפנה לה – ותנוח.

והיום בא. עבר חֹרף, אתא קיץ, הגיעה עת הקציר. והאנשים יצאו לפעלם מזה והנמלים לעבודתן מזה. הקוצרים קצרו ונחו חליפות, והנמלים עבדו ולא נחו; לקטו, משכו, עמסו אחת אחת משא לעיפה והובילו אל חוריהן, התפרקו ושבו, התפרקו ושבו רצוא ושוב בלי הפוגות כמשפטן.

והנמלה, אשר מזויה מלאים מתמול שלשם, ישבה לה על ערֵמת תבואתה, ובטנה כערֵמת חטים מרֹב אכלהּ, ורגליה אספה תחתיה בשלות השקט, ולבה גָבַה ורָחַב, הָגה ואמר: צאינה וראינה בי רעיותי, בקנאה אלי תבטנה, וּתהלֵלנה חכמתי ותשתחוינה לאלומתי. אכן, השכלתי עשׂה להציב לי יד בחיים, עתה אשב בבית החפשית – נקיה מעבודה, מעמל, מדאגה, כבמי תהום רבה הדגה…

אך הנמלים עברו על פניה ואליה לא השגיחו, לא התבוננו, כי עיניהן ולבן היו אל מעשיהן; וכי העיפה אחת עיניה בה רגע – וַתִּשְׁתָּאֶה לה בראשונה ואחר בזה לה לעגה לה בלבה, על כי עזבה אֹרח חיים ותבחר בלחם עצלות.

ועוד מעט, עוד ימים מספר, והנמלה העשירה חשה חליפות ברוחה, נהפך לבה בקרבה: הציקה לה הבטלה, אכלָהּ השממון, ומדי ראותהּ את עדת הנמלים עוברת בסך, עובדות בשמחה, נושאות אלומותיהן, והיא יושבת גלמודה על אוצרה, זכרה את ימי עשותה עם רֵעותיה ולכתה עמהן בדרך אחד, בדרך העבודה – ותאנח ותאמר: הוי, מה מתוקים היו הימים ההם ועתה מה מר לי! עשרתי אך לא אֻשרתי, מצאתי מנוחה אך לא נחת. אכן הסכלתי עשׂה, כי עבדתי למִשנה למען אשבע לחם – וְאשבע ריק. מה התעיתי בנפשי!…

ויום יום ינוע לבה בקרבה וִיחפש רוחה: התשוב אל העבודה ותשא חרפת גאונה, אם לא תשוב ותשב שוממה על אוצרה באין מעשה וענין ובאין חיי־חָבֶר? ויהי כי נלאתה ברֹב הגיגה ותקץ בחייה ותאמר: טוב מותי מחיי! ותתנפל אל טפת מים אשר נשארה מיום הגשם ליד חורה – ותטבע.

הנהרות התפארו על הים, לאמר: טובתנו עליך ואתה לא כעַל גמוּלות תשַׁלם לנו. הן אנחנו מובילים אליך את מימינו למלא בטנך, ואתה תִגעש ותִרעש בזעפך מדי השתפך זרמֵנו אל חיקך, והמראה כמראה אויבים מתנגשים יחד במערכה בקול רעש־מלחמה; תחת אשר תפתח זרועותיך לקראתנו בשמחה ותקבל אותנו ברצון.

ויאמר אליהם הים: את טובתכם תזכירו ורעתכם לא תזכירו; הן את מִרפש מימיכם תובילו אלי וראשיתם יהיה לכם, כי על־כן מימַי מלוחים ובכל הרוחות המרחפות על פני לא תפוג מרירותם. ולוּ הואלתם ושמרתם לכם את קֻבַּעת מימיכם ואת מָתקם ואת טוּבם תמציאו אלי, כי עתה היתה טובתכם שלֵמה והים המאֻסף מזרמי הנהרות היה לתהלה בקרב הארץ.

נשר אחד זקן התפרק כנפיו הַבָּלוֹת למען חַדש נעוריו, כמשפט הנשרים אחרי בְלוֹתם. ובטרם תצמחנה לו כנפים חדשות התהלך על האדמה ויבא בשדה ובעיר והוא מדַדה לאטו כה וכה.

ויראהו תרנגול צעיר ויגש אליו ויאמר: הבה נא, אחי, אלָוֶה עליך, כי גר אתה בארץ מטה, ובהתחברך עמי תמצא כל חפצך בי: אנכי אראך אשפתות שמֵנות לנַקר בהן ואנכי אוֹרְךָ מדרכינו והייתי לך לעינים.

ויאמר אליו הנשר: שָׁגִית ברוֹאה; לא עופות־אחים אנחנו ולא בשֵׁפל מקומי; ואני נִקרֵיתי כֹה עד התחדש כנפי, כי דרך־נשרים לי, ועוד מעט אגביה עוּף ואשובה אל מקומי, אל מרחבי רקיע. אף לא לך להורותני ואני נשר זקן, ומה ידעת בימי חלדך המעטים ולא אדע אני?

ויאמר התרנגול: מה תתהלל בזִקנה, הנשר, והכל יודעים כי יתרון לנֹער מן הזֹקֶן, הנעוּרים – מעינות חדשים והזקוּנים – אגַמים נִרפָּשים. שאַל יודעי דבר ויגידוך, כי נוצות התרנגולים הצעירים דרוּשים היום מנוצות הנשרים הזקנים, כי על כן הצעירים מואסים את הזקנים מִתֵּת להם מקום באגודתם ומִדרַך כף רגל על במותם.

ויען הנשר ויאמר: שמעתי כאלה רבות בדור דורים שנותי; הלא זה דבר התרנגולים הצעירים וזאת רנתם בכל דור חדש כי יוָלד, גם בטרם ידעו קרא: הורי ומורי, יביאו יביעו בפיהם בשורה חדשה – והיא ישנה נושנה, כי אך את הקריאה אשר קראו אבותיהם ואבות־אבותיהם קוראים המה ובגאותם־הבל ידמו בנפשם כי חדשות ישמיעו. ומי יגיד להם, כי יש אשר ישָכח החדש ויעבור כצל בקרב שנים והישן, אשר מאסו בו, יהיה נס להתנוסס ובדור אחר ישובו ידרשו אליו. אם לא תדע לך, תרנגול צעיר, כתר לי זעיר וכי תזקן – אז תדע, אז תבין את זאת.