רקע
יצחק ליבוש פרץ
עולם הבא
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

שעה מאוחרת בערב. באמצע החדר שולחן קטן ערוך לפת־ערבית. מימין כירה כבויה. משׂמאל שתי מטות. באמצע, בעומק סמוך לחלונות, שולחן־עבודה עם כלים של חרט. מנורת־נפט מפיצה אור קלוש מעל לשולחן.


הנפשות:

גבריאל וסֶרל – זוג צעיר.


סרל (יושבת ליד השולחן ומנמנמת, שעוּנה בראשה על ידיה, מתעוררת כשהיא שומעת את צעדיו של גבריאל).

גבריאל (נכנס): ערב טוב!

סרל: כל־כך מאוחר! (מפהקת) מפני מה התמהמהת כל־כך? (מתמתחת) ארוחת הערב כבר נתונה תחת הכר (מפהקת). נטוֹל ידים.

גבריאל (מהלך לכאן ולכאן): אֶט, סרל, כן ארוחת ערב, לא ארוחת ערב! אף זו תכלית היא!

סרל (שביקשה לגשת ולהוציא את הארוחה מתחת לכר, מתעכבת ומביטה בתמיהה): מה זה היה לך, גבריאל?

גבריאל: אוכלים סעודת הערב, סעודת הבוקר… חיים… אך כיצד חיים? כאותו חולד שבאדמה! הם יודעים, אנשי בית־המדרש! מי שמעיין בספרים, יודע! הכול כתוב שם, הכול! הנה היום בין מנחה ומעריב, כשישבתי ליד התנור הקשבתי למה שהם מדברים. מה אומַר לך? דברים עריבים, נלבבים כלביבות!

סרל (נגשת אליו קרוב יותר): באמת לבּבתי לך היום לביבות! מן הבשר שנשתייר מאתמול… לא אכלת.

גבריאל (כבא בטרוניה): אשה לעולם אשה היא! שכחי רגע אחד את ענין האכילה… אילוּ שמעת את הוכּוּח!

סרל: באיזה ענין?

גבריאל: לא בענין דגן או שיפון, כמו שמדברים הבעלי־בתים שלנו בכותל־המזרח…

סרל: בענין מלחמה?

גבריאל: פתיה שכמותך… בענין עולם הבא!

סרל (רוצה שוב לגשת אל המטה): תספר אחר־כך, בזמן ארוחת־הערב…

גבריאל (לא מרוצה): המתיני רגע! אומר אני לך, דברים נפלאים ומופלאים, אוזן לא שמעה! בֶּרילי המלמד, זה הקטן והיבש ככפיס־עץ… דומה לך, זבוב ולא יותר, וכשהוא מדבּר – אש מלהטת בתוך עיניו… ועוד אחד, איזה חסיד, נדמה, שלא מבני־העיר. ומדברים הם! אומר ברילי בפשטות, – הרי מלמד דרדקי הוא, – אומר הוא, כמו שכתוב אצלך ב“צאינה וראינה” שלך… הרי אני שומע! באשר בכן, יהיו אוכלים ושותים, לא כמו כאן; אלא טוב יותר! ועוד איך טוב יותר! הרי אַתּ יודעת: שור־הבר… זה נימוח, אומר הוא, בפה! ועכשיו יין! יין ישן! הוא קרא לו איזה שם משונה. אין אני זוכר בדיוק, עוד מששת ימי בראשית, אומר הוא, וגם, אומר הוא, אור גדול יהא מאיר בכל פינה ופינה. זיו מזיוָה של השכינה, מין זוהר קורן, ובזוהר הזה, מבינה אַת (מזמר לחצאין), יהיו יושבים הצדיקים ועטרות של זהב בראשיהם, ויהיו נהנים ומתמוגגים ממש מרוב תענוג!

סרל: יהי רצון שנזכה לכך, רבונו­־של־עולם! (בעצב) אפילו קופתו של ר' מאיר בעל־הנס עדיין אינה מלאה… זה כבר חצי שנה, שהיא תלויה!

גבריאל: אבל הקשיבי עוד! החסיד יש לו דעה אחרת: הכול יהא נוהג, אומר הוא, בדיוק כפי שנוהג כאן! אלא, מבינה אַת, בלי דאגות, בלי עגמת־נפש, בלא משהו של צער! מבינה אַת, עולם שהוא דומה בכל דבר לעולם הזה, אלא בלי שום דבר רע. כדומה למשל? קח, אומר הוא, בעל־עגלה, מצליף־סוסים, ממה יש לו לאדם כזה הנאה? מסוסים טובים, מצליפת־שוט יפה ומצפצפת! אומר הרבונו־של־עולם: אדרבה ואדרבה! ואם אין הוא נוסע ונכנס אל תוך השבת, אינו עובר על האִסוּר של צער־בעלי־חיים, אינו מרמה בפתקאות־ההזמנה, אינו סוחב ומוציא מתוך השׂקים – הריהו מוסיף ונוסע גם שם! כך שמע הוא מפיו של הרבי שלו, והרבי שלו מקוּבּל אצלו הדבר מן הבעל־שם! קצוּרו של דבר – הוא נוסע! ולשַמֵן את האופנים אין הוא צריך… שמן־זית הולך ונשפך עליהם, על האופנים! ודרך יש לו, כעל־גבי השולחן… ושוט, למשל, משן־הפיל, והרצוּעה של השוט, למשל, ממֶשי! והטרטוּר מתפשט והולך בכל ש“י עולמות… ממש כקול הרעם בגלגל! וסוסים, שני צמדים, שלושה צמדים, וארבעה גם־כן… כפי שכל אחד ראוי… ונוסעים נַשפּי”ץ1 ולרוחב… והסוסים – אריות, נשרים… טסים, פורחים באויר! כהרף עין מקצה העולם לקצה העולם, ובחזרה…

סרל: וכך תמיד?

גבריאל: הרי הוא נהנה מזה! דבר זה, הרי שומעת אַת, הוא הגן־עדן שלו! ויש בזה גם צד של יושר! מה שאדם מאַחל לעצמו, אומר הוא, בעולם הזה, יש לו לעולם הבא, הרבונו־של־עולם ממלא לכל אחד ואחד בפני עצמו את תאוָתו שלו… פושט־יד, אומר הוא, מאַחל לעצמו בעלי־בתים טובים – נותנים לו! עומדים כל הפתחים פתוחים לפניו… מַמטירים עליו פרוטות, כמו שמַמטירים כשות על הכלה! כך הוא מזלו שלו… והוא הולך ומהלך… והנה, למשל, דרך דוגמה: מלמד כשר, מה מבקש לעצמו מלמד ירא־שמים? תלמידים טובים הוא מבקש לעצמו, חריפי־מוח, עלוּיים… ושיום ה"א בשבת לא יהא ממרר את חייו… שהרבנית לא תהא צוֹוחת באזנו: לצרכי שבת, לצרכי שבת! ויש לו מה שהוא מבקש, והוא מלמד שם את בניהם של גדולי הגבירים! ויש לו התלמידים הטובים והמיוחסים ביותר, צאן־קדשים טהורות ורכות, והוא רועה אותם ומפטם אותם בתורה! ויוצאים למדנים מהם, למדנים גדולים, רבנים, צדיקים גדולים… כל “זמן” הוא מוציא מן החדר גאון אחד, וזהו הגן־עדן שלו! כמה פעמים בשנה באים אליו תלמידיו שלו לבקר אצלו, רב זה ורב אחר, צדיק זה וצדיק אחר, והוא מתמוגג באמת מרוב תענוג, והם אומרים לו: כל מה שיש לנו אין לנו אלא ממך, רבי! מה דעתך על כך?

סרל: כל זה אינו ענין בשבילנו.

גבריאל: על חרט לא דבּר. סַפּר ספּר רק על דיין. בעיר אחת היה דיין, והיה פוסק בשאלות, אבל היה אדם בעל לב טוב מאד, אבן־טוב ממש, אוהב־ישׂראל אמיתי. “כשר” היה משיב בשׂמחה גדולה. וכשהיה “טריפה” כמעט היה בוכה, יודע היה מה פירושו של הפסד אצל יהודי החי בדוחק, שכל דבר עולה לו בדמים! אפילו כשבא לידו להטריף קדירה־של־חרס היה בוכה! ובפרט תרנגולת לשבּת, ואין צריך לומר – הכלים של פסח… ומשום כך באמת היה רועד ומרעיד, כשראה נכנסים לשאול שאלה. שמא, חס ושלום, יהיה אנוס להטריף! ויומם ולילה היה מתפלל להקדוש־ברוך־הוא, לא על עשירוּת, ולא על פרנסה אפילו, אלא ששמו יתברך יזמן לו שאלות שכולן כשרות! ושמו יתברך שמע תפילתו. והריהו יושב שם ופוסק שאלות, ונהנה בלי סוף: כל שאלה ושאלה הבּאה, הכול כשר! כשר ושוב כשר! והשׂמחה שלו גדולה עד אין לשער! לאחר כל שאלה הוא עושׂה רקידה על פני החדר… ומזמר זמר מרוב תענוג… ככנף־רננים מזמר הוא!

סרל (פחוּדה למחצה): יודע אתה, גבריאל, הרי זה מין עולם הדמיון!

גבריאל: העיקר שטוֹב שם! יהא עולם הדמיון! ויהודי, אומר הוא, שהוא בעל־צדקה, מכניס־אורחים… יהודי שאינו נותן כך־סתם, ובלבד להפּטר, ולא דרך בזיון, אלא בלב מלא, ובעין טובה, ויש לו נחת מכך שהוא נותן… יהודי כזה, אומר הוא, יושב בעולם הבא בחדר גדול, אולם עם פתחים פתוחים לכל ארבע הרוחות… פתוחים לרוָחה! וכל השנה כולה אצלו פורים… או חנוכה! השולחן ערוך בכל מיני מאפה וצפיחיות, חלות עם זעפרן, דגים ובשׂר, ושזיפים… ונוסף על כל זה משקאות! והוא יושב ליד שׂקים פתוחים ומלאים מטבעות של זהב, ומחלק, מטבעות של זהב מחלק הוא ומכריז ואומר: אכלו, רבותי, אכלו ושתו! לחיים, לחיים! וקחו כסף! ואין פיו פוסק מלומר לכל אחד ואחד דברי ברכה, והיד אינה מתעייפת מלחַלק, וגדלים כוחותיו משׂמחה, והם מתחדשים בו מיום ליום… ועניים באים והולכים, באים והולכים… כשהם באים – הם חיורים, מיוגעים ומיובשים, והמרה־השחורה שרויה על פניהם, וכשהם הולכים – הם שׂשׂים ושׂמחים, שרים ורוקדים… והוא יושב ונהנה ושואב נחת, ולבו מתרחב בו מגודל התענוג… מה שקעת במחשבות, סרל?

סרל: וכי יודעת אני? הריני מהרהרת: בכמה עניים יש צורך, בשביל שיהיה לו לבעל־בית אחד גן־עדן?

גבריאל: אשה לעולם אשה היא! מוטב שכבר תגישי את ארוחת הערב! (הוא מגביה את הפתילה במנורת־הנפט).




  1. שנים או שלושה צמדי־סוסים הרתומים בזה אחר זה.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות