רקע
יצחק ליבוש פרץ
לאחר הקבורה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

הנפשות:

האלמנה.

שתי דודות.


הבימה: מימין ומשמאל – דלתות. ממול הצופה – שני חלונות מאחורי וילאות. על הקיר מראָה הפוכה. על סף־חלון – נר־נשמה; ומעליו פיסת בד. באמצע החדר – נברשת ובה נרות צבעוניים נעוצים. בין החלונות – כסא של מטבח, ועליו: חתיכת כעך, קלפּות של ביצים, ביצה שנאכלה מקצתה; שיירים של סעודת־הבראה. רהיטים מרופדים, באנדרלמוסיה.

לפנות ערב. אחר־כך מופיעה הלבנה בחלון.


האלמנה (יושבת על שרפרף, מאובנת ומדומדמת).

הדודות (יושבות ליד השולחן, מסתכלות בה בפחד וברחמים).

הדודה הראשונה: דמעה אחת עוד לא הורידה…

הדודה השניה: היא מביטה – מה רואה היא?

(הפסקה)

הדודה הראשונה (במעט תקוָה): פניה, נדמה, מתעוררים מעט…

האלמנה (בחבּה): דודה, מה עשית בבית־העלמין?…

הדודה הראשונה: לא כלום…

האלמנה (בבת־שׂחוק קפואה): ציצי־פרחים קטפת?

הדודה הראשונה (אל השניה): דבר זה עשׂתה היא… באמצע חתּוּך־הקריעה התכופפה…

האלמנה (אל השניה): ואַת, דודה? (משתקעת שוב בדמדום).

(הפסקה)

הדודה הראשונה: שוב נתאבנה.

(הפסקה)

הדודה השניה: אילו היה לה אב…

הדודה הראשונה: אֵם אילו היתה לה… אֵם יודעת תמיד מה לעשות…

הדודה השניה: או ילד קטן.

הדודה הראשונה: היה בוכה…

הדודה השניה: תינוק. והיה מוצץ מן השד…

(הפסקה)

הדודה הראשונה: כשיצאה מן השער, שאלה: “היכן הוא בעלי?”

הדודה השניה: וכן גם כשנכנסה הביתה… “לא בא עדיין?”

(הפסקה)

הדודה הראשונה: אני מוכרחה ללכת הביתה! הילדים יבואו מן החדר… לפחות קצת תפוחי־אדמה…

הדודה השניה: שלי אך זה חזר מן הדרך. הוא יקלל.

הדודה הראשונה: צריך להשכיב אותה לישון… (רוצות לגשת).

האלמנה: בעודי נערה ידעתי לרקוד…

הדודות: (נרתעות לאחור מפחד).

האלמנה (מדברת כמעט אל עצמה): ולשרוק גם כן… (אל הדודות בחיוך ערמומי) שום בן אדם לא ידע זאת… הוא – גם כן לא…

הדודות (נגשות קרוב יותר): אלהים עמך!

האלמנה: אלהים? – עמי?

(הדודות נעצרות בפחד)

הדודה הראשונה: צריך להשכיב אותה לישון…

הדודה השניה (נגשת אליה): בואי, בואי לישון…

הדודה הראשונה: בואי, אקרא אתך קריאת שמע…

הדודה השניה (מקריאה לה): “המפיל” – (האלמנה אינה חוזרת אחריה).

הדודה הראשונה: אפשיט אותך…

הדודה השניה (רוצה לעשׂות כן).

האלמנה (נרתעת לאחור): לא… לא… אני מוכרחה לשבת על־ידו… אני מוכרחה לשבת על־ידו (הולכת לצד ימין). לא אתן לאדם זר לגשת אליו… אני עצמי… אני עצמי… (על הסף, כבר בהתפארות) ממני לוקח הוא הכול… אני מיישנת אותו… אני שרה לו שירים (יוצאת).

הדודות (הולכות אחריה; חוזרות לאחר רגע, מתייצבות על הסף, זו כנגד זו).

הדודה הראשונה: כמה מהר נרדמה…

הדודה השניה: בעינים פקוחות!

הדודה הראשונה: היא נוחרת!

הדודה השניה: נדמה לי, יותר מדי מהר… היא מרמה!

הדודה הראשונה: לשם מה?

הדודה השניה: וכי יודעת אני? (הפסקה) ואולי שכחה… (נאנחת) בואי!

הדודות: (הולכות ומתעכבות באמצע החדר).

הדודה הראשונה: אפשר שהיא תתעורר, תכּנס לכאן ותראה פתאום. (בהביטה על נר־הנשמה) לכבּות?

הדודה השניה: אסור… להסתיר! (מזיזה את נר־הנשמה אל קרן־זוית שבחלון, מאחורי הוילון. נצנוצו כמעט אינו נראה).

הדודה הראשונה: פיסת הבד? (מסיטה גם אותה אל הפינה).

הדודה השניה: והמַראָה?

הדודה הראשונה: חושך בחדר, אפשר שלא תראה… להפוך אסור… בואי… רק הכסא עוד (מסיטה אותו אל עבר החלון, מכסה עליו בוילון).

הדודה השניה: והשרפרף… (מזיזה אותו לצד החלון השני, מכסה עליו בוילון השני. הפסקה). כשאין עמה שום נפש חיה בבית…

הדודה הראשונה: שני אנשים בודדים היו…

הדודה השניה: הרי נחזור לכאן מיד…

(הולכות אל הפתח משׂמאל)

האלמנה (מופיעה על הסף, רואה את הדודות מאחוריהן, מחייכת בערמומיות, נסוגה במהירות).

הדודה הראשונה: ננעוֹל מן הצד האחר…

הדודה השניה: מן הצד האחר…

הדודות (יוצאות. הדלת ננעלת מבחוץ).

האלמנה (מופיעה על הסף, על פניה החיוך הקודם. מסתכלת מסביב): רימיתי אותן! (מהלכת על־פני החדר, דורכת על קלפּת־ביצה, נשמע קול פצפוץ. היא נבהלת, נשארת עומדת, מסתכלת באי־מנוחה על סביבותיה – תולה מבט בלבנה שבחלון) הלבנה זורחת!… (מציצה החוצה).

הרחוב ישן. (פונה לצד החדר בחבּה יתירה) בוא, חתני שלי, לטייל… (כאילו היא נותנת זרוֹעה בזרועו של מישהו. מטיילת). אך אַל תנשק אותי… שומע אתה, יש לך שהות!… (מרכינה את הראש) את השׂערות רשאי אתה… ריח טוב נודף מהן? – אין אני מבשמת אותן בשום דבר… נשמתי שלי, היא המפיקה ריח טוב כזה… כך אתה אומר? כן? – מפני מה אתה מדבּר היום כל־כך מעט? שׂפתיך נעות, אך את קולך אין אני שומעת… (מתעכבת) מפני מה אתה מביט כך מן הצד?… (הפסקה, באי־מנוחה) משום מה אין אני מרגישה את ידך… ואותך גם־כן לא… (פחודה) היכן אתה? – הַא! (מחייכת) ערב שבת! הלך להתפלל… (מתבוננת בעצמה) ואני עדיין איני לבושה! (רוצה לגשת אל הספסל, נשארת עומדת רגע, מחייכת) הוא יבוא תיכף ויאמַר (מחַקה) “שבת שלום”… כך, בזמר־למחצה: “שבת שלום”… ואחר־כך (מצמצמת את הפה לנשיקה) יתהלך הנה והנה: “שלום עליכם” (שרה בקול של גבר, מפסיקה באמצע) איך זה… עדיין לא הדלקתי נרות… (מוציאה מתוך הארון נרות ופמוטות – מדליקה ומברכת לאט מאד, פורצת באמצע בצחוק) אני רואָה אותך מבעד לאצבעות (מסיימת במהירות) – כבר חזר… אַל תגש, אַל תגש… “שלום עליכם” זַמֵר… ואני אחליף שׂמלתי… לכבוד שבת… אל תביט… לקקן, אל תביט… זַמֵר! (מזמרת “שלום עליכם”, נגשת אל הארון פותחת את דלת הארון לצד הרואה, נשארת מוסתרת ליד הארון, שרה בלי מלים, ומפסיקה תכופות) מפני מה אינך מזמר? אין אתה שומע, שאני מזמרת? (מופיעה מלובשת לבן) מפני מה אינך מזמר? – אתה כועס? מפני מה? (רוצה להזכיר לעצמה. מגביהה יותר את הגבות, רואה את הנברשת התלויה; כאילו הבינה פתאום) האַ! יום־טוב היום ולא הדלקתי את הנברשת! אתה רוצה יותר אור!

מכירה אני אותך, אתה רוצה לטבול באור – בחג… טוב, טוב… וטוב שהיום יום־טוב ולא שבת… חכה, הדלק אדליק… ובבת־אחת בשני הנרות… (לוקחת אותם מעל השולחן) הגש לי כסא! אינך רוצה? מפני מה? עודך כועס? רע שכמותך, (בדמעות) רע שכמותך… אך אין בכך כלום! יכולה אני בעצמי… (מזיזה לעצמה כסא ברגלים, קופצת ועולה ומדליקה) חכה, חכה – אחר־כך… לאחר הסעודה… אהיה אני “ברוגז”… אני (יורדת) לא, לא! אני משטה רק… אתה, מסכן, חלוש מאד… (משיבה את הנרות למקומם)… נו, בוא לאכול… שב… כך… אני מביאה מיד את האוכל (יוצאת לימין, מכניסה כלים, מסדרת על השולחן, מתיישבת כאילו מישהו יושב ממולה). אכול, אהובי שלי, אכול לבריאות… דגים עם צמוּקים, כמו שאתה אוהב… אינך אוכל, העינים נעצמות?… אִי… אנו מבינים את הדבר הזה! חכה, אני כבר אעיר אותך (יוצאת במהירות ימינה. חוזרת יחפה, עטופה סדין לבן, מפחידה): בּוּ־בּוּ־בּוּ! היכן אתה? הסתתרת? מה שעולה בדעתו! מצוֹא אמצאך! (מחפשת אותו מתחת לכסאות, מתחת לשולחן, בארון, נשארת עומדת עיפה) די כבר… אני עיפה… כל־כך הרבה לילות לא ישנתי! בוא כבר… בוא כבר… הא לך! (מצמצמת את שפתיה מוכנות לנשיקה) הא לך! (מגישה לו בחלל־האויר את מחלפותיה) עטוֹף אעטפך… בוא כבר… אַ! מאחורי התנור יצאת… ח־ח־חה! (מפסיקה באמצע הצחוק) לאן אתה הולך? לאן אתה הולך? משום מה אתה נעשׂה דק יותר ויותר… (מהלכת אחריו) אל החלון?… אל החלון? אתה רוצה להעלם דרך החלון? (רצה אל עבר החלון) אינני רוצה! אני מפחדת! (מושיטה את ידה, כמבקשת לתפוס בכנף־בגד, נתקלת בכסא־המטבח, ממשמשת בו, מסיטה מעליו את הוילון, רואה את השיירים של סעודת־ההבראה, צועקת) הוֹ! (נרתעת לאחוריה עד אל הדלת משׂמאל, נופלת, משתקעת בדמדום, נשענת אל הכסא; מאחורי הקלעים קול רך של קתרוס).

הסמטה נרדמת… נרדמת… הס… הס… (מאחורי הקלעים: צפצוף צפרים, שהוא פוחת והולך ומשתתק).

הצפרים שרות בחשאי־בחשאי, ונרדמות, נרדמות… הס, הס! (נגינה רכה וחשאית ביותר).

הפלג הקטן בין העצים הרכים נרדם, נרדם… והוא מתנוצץ, והוא מרעיד כל־כך בחשאי, כל־כך בחשאי…

והברבור שט על־פני הנצנוּצים, על־פני ראי־המים, שט כל־כך בחשאי…

(מיתר מתפקע. המסך).



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות