רקע
אנטון צ'כוב
שירת הברבור

הנפשות    🔗

וסילי וסילביץ סויטלו־וידוב, שחקן־התו[–]י בן 68

ניקיטה איוניץ, לחשן זקן


המחזה מתרחש על במת־תאטרון קרתני ממדרגה שניה אחרי ההצגה הבמה ריקה; מימין – שורת דלתות לא צבועות, המחוברות באפן פשוט ומובילות אל המלבשות; הדוכן מימין ועבי־הבמה מלאים מיני אבזרים שונים; באמצע הבמה שרפרף הפוך. – לילה – חשך


 

תמונה א'    🔗

סויטלו־וידוב: (בתלבושת של ליצן ונר דולק בידו. יוצא מתוך המלבשה וצוחק): הנה לך עסק! הרי לך מחזה! במלבשה נרדמתי! ההצגה כבר מזמן נגמרה, הכל יצאו מן התאטרון, – ואני – בשקט גמור ישן לי ונוחר. אי, גרוגרת זקנה, גרופית של שקמה! כלבה זקנה אתה! זאת אומרת, התבסמתי ככה, עד כי נרדמתי בישיבה! חכמה! כל הכבוד לך, בקבוקי! (קורא בקול רם) אגורקה, אגורקה, שד שכמוך! פטרושקה! נרדמו, לכל־הרוחות. שיתקע היצול לתוך גרונכם. מאה שדים ומכשפה אחת! אגורקה! (מקים את השרפרף, יושב עליו ומעמיד את הנר לפניו על הרצפה) אין קול ואין קשב ורק ההד עונה אגורקה ופטרושקה – קבלו ממני היום בעד מסירותם, – שלשה רובל האחד ועכשיו גם בכלבים תבקשם ולא תמצאם… הלכו להם, וכנראה שהמנוולים גם את התאטרון סגרו (מניע בראשו) שכור! אי! כמה שלשלתי היום אל גרוני, לרגל הצעת־הכבוד שלי, מן היין ומן השכר אל־אלהים! בכל גופי שרפה, ובפה תריסר לשונות נרדמו געל־נפש. (הפסקה) טפשות! השתכר לו הטפשון הזקן, ובעצמו אינו יודע – לשמחה – מה זו עושה. אי, אל־אלהים! שברון־מתנים והראש האוילי מתפוצץ, וסמרמורת בכל עצמותי ובנפש קר ואפל, כמו בקבר “אם על בריאותך אינך חס, – חוסה לפחות על זקנתך” – מתלוצץ איוניץ (הפסקה) זקנה! כמה שלא תחבל תחבולות, הטפש כמה שלא תראה מעשי־גבורה ותתפתל בנפתולים, – והחיים הם כבר ממך והלאה ששים ושמונה שנים הן הי – הי – יש לי הכבוד, לא תחזיר את הגלגל… הכל שתוי כבר מן הבקבוק ונשאר רק טיפ־טיפה על הקרקעית… נשארה רק הקובעה… כך־הוא.. כך הוא הענין, וסושיה… רוצה – או אינך רוצה, – הגיעה כבר השעה לחזור ולשנן את תפקיד־המת. אבא־מות אינו מעבר להרים… (מביט נכחו) והנה ארבעים וחמש שנים פעלתי על הבמה ובכל־זאת את התאטרון רואה אני בלילה, כמדומני, זו הפעם הראשונה… כן, בפעם הראשונה… והרי זה משונה, יכרסמני חזיר מיער… (מתקרב לחזית־הבמה) כלום אין לראות… אמנם תבת־הלחשן נראית במקצת… והנה תא־הכבוד, ו“העמוד”… וכל השאר – חשך ואפלה! שוחה שחורה כתהום, כקבר בו מתחבא המות בעצמו… בררר!… קר!… מן האולם מנשב הרוח כמתוך ארובת־העשן… הנה המקום הנכון לשדים ולרוחות! נורא, לכל־הרוחות… ובגב נתקבצו הנמלים… (קורא בקול) אגורקה! פטרושקה! איכם, שדים שכמותכם?! אל־אלהים, למה זה אני מזכיר יצורים טמאים אלה? אוי, אלי שבשמים. השלך כבר ממך והלאה את המלים הללו, חדל לך מן השתיה לשכרה! הלא זקנת כבר, הגיעה השעה לחדול מזה… בגיל של ששים ושמונה משכימים כבר לבתי־כנסיות לתפלת־שחרית וערבית, מתכוננים למות, – ואתה… או, אל־אלהים! מלים לא טהורות, פרצוף־שכור זה. ותלבושת חתולית זו… בושה, – פשוט, להסתכל בי! אלך מהר להחליף בגדי… פחד ואימה! לשבת כך כל הלילה – אפשר למות מפחד… (הולך אל המלבשה שלו; באותה שעה מתראה בתוך המלבשה השני[ה] שבעבי־הבמה בקצה השני, – ניקיטה איוניץ בחלוק לבן).


 

תמונה ב'    🔗

סויטלו־וידוב וניקיטה איוניץ


סויטלו־וידוב: (בראותו את ניקיטה איוניץ, – הוא מתפרץ בצעקה מפחד ונרתע לאחור): מי אתה? מי־זה? מה זה? מי אתה?

איוניץ: זה – אני!

סויטלו־וידוב: מי, – אתה?

איוניץ: (מתקרב אליו לאט): זה אני… הלחשן, ניקיטה איוניץ, וסיל וסיליביץ. אני הוא זה…

סויטלו־וידוב: (צונח באין־אונים על השרפרף, נושם בכבדות ורועד בכל גופו): אל־אלהים! אתה הוא זה?… אתה, ניקיטושקה מפני… מפני – מה אתה כאן?

איוניץ: אני לן כאן, במלבשה… אבל, עשה עמי חסד ואל תגיד זאת לאלכסי פומין… אין לי מקום אחר ללון, האמינה, בשם אלהים…

סויטלו: אתה הוא זה. ניקיטושקה אלי שבשמים! קראו לי שש עשרה פעמים ל“הדרן”. הגישו לי זרי־פרחים והרבה דברים אחרים… הכל התפעלו והתלהבו, אבל אף נפש אחת לא עוררה את השכור הזקן משנתו ולא הובילה אותו הביתה… זקן אני. ניקיטושקה בן ששים ושמונה שנים אנכי היום… חולה!… רוחי חלשה ויגעה בי… (נופל על זרוע ניקיטה ובוכה) אל תלך מכאן, ניקיטושקה… זקן, חלוש וידוע־חולי אני, להסתלק מן העולם נחוץ… נורא, נורא הדבר!…

איוניץ: (ברכות ומתוך רגש של הערצה): וסיל וסילביץ, הגיעה השעה שתלך הביתה!

סויטלו: לא אלך! אין לי בית, לא, לא, לא!

איוניץ: אל־אלהים! שכחת כבר היכן אתה גר!?

סויטלו: אינני רוצה ללכת שמה, אינני רוצה! שם בודד וערירי אני… אין איש עמי, ניקיטושקה. לא משפחה, לא אשה ולא ילדים… לבדי אני בעולם, כרוח בשדה… אמות ואיש לא יזכירני… מה נורא הדבר להיות גלמוד… אין איש אשר יחממני, אשר יטפל בי בחבה וישכיב את השכור על משכבו… של מי אני? למי אני נחוץ? מי אוהב אותי? איש אינו אוהבני, ניקיטושקה!

איוניץ: (מתוך דמעות): הקהל אוהב אותך, וסיל וסילביץ!

סויטלו: הקהל הלך לו, שכב לישון ושכח את הליצן שלו! לא, לשום אדם אין צרך בי. איש אינו אוהב אותי… אין לי, – לא אשה ולא בנים…

איוניץ: אי, על מה אתה מתרגז…

סויטלו: והרי אדם אני! הן חי אנכי, ובעורקי נוזל דם, ולא מים. בן־אצילים אנכי, ניקיטושקה, מגזע מיוחסים… ובטרם נפלתי לתוך שוחה זו – שרתי בצבא, בחיל־התותחנים… איזה בן־חיל הייתי, יפהפה ואדם ישר, אמיץ־לב וחם־הרגש! אל־אלהים. לאן־אפוא נעלם כל זה? ואחר־כך, – איזה שחקן הייתי, מה, ניקוטושקה?! (קם ממקומו ונשען על זרוע הלחשן) לאן נעלם הכל? היכן העת ההיא? אל־אלהים! הבטתי עתה לתוך השוחה הזאת ונזכרתי בכל, בכל! שוחה זו בלעה ארבעים וחמש שנות חיי, ואיזה מין חיים, ניקיטושקה! מסתכל אני עכשיו לבור זה ורואה את הכל, לכל פרטי־פרטיו, כשם שאני רואה את פניך לנגדי. התלהבות־הנער. אמונה. להט־אש, אהבת־נשים! נשים, ניקיטושקה!

איוניץ: וסיל־וסילוביץ, הגיעה השעה שתשכב לישון.

סויטלו: כשהייתי עוד שחקן צעיר, כאשר רק התחלתי להכנס לתוך אותו להט, זוכר אני, – התאהבה בי אחת בשל משחקי… הדורה, תמירה כברוש, צעירה. תמימה וטהורה, ולוהטת כאדם־השחר, ביום־קיץ! בפני עיניה הכחולות, בפני חיוכה הנפלא – לא יכול היה לעמוד שום לילה בעולם! גלי־הים מתפוצצים בסלעים, אך בגלי־תלתליה היו מתפוצצים כפים, צורים, גושי־קרח! זכורני עומד אני לפניה. כשם שאני עומד עכשו לפניך… יפהפיה היתה בפעם הזאת כאשר לא היתה כך מעו[דה] והביטה בי ככה, שלא אוכל לשכוח את המבט הזה גם בקבר. מלאת חן וחסד. קטיפה, עמק, ברק־הנער! שכור־מאהבה, מאושר – כורע אני על ברכי לפניה ומבקש אשר… (ממשיך בקול נמוך) והיא… היא אומרת: “עזב את במת־התאטרון עזב את התאטרון”… – הבינות? היא יכלה לאהוב שחקן – אך להנשא לו לאשה – לעולם לא! זוכר אני, באותו יום שיחקתי… היה זה תפקיד נבזה, מעשה לצנות… שחקתי והרגשתי איך נפקחו עיני לראות נכוחה… הבינותי אז, כי אין שום אמנות קדושה, כי הכל דמיון־שוא ותרמית־עינים, שאני –עבד, שעשוע בחגיגות של אחרים, ליצן, מתעתע!… הבינותי אז את הקהל! מאותה שעה חדלתי מהאמו[נה] במחיאות־כפים, בזרי־פרחים, בהתפעלות… כן, ניקישושקה הוא מוחא לי כף, קונה את תמונתי במחיר־פרוטות, אך אני זר לו, אני בעיניו מאום, כמעט פרוצה. לשם התפארות מבקש הוא להתודע אלי, אך לא ישפיל את עצמו עד כדי כך, לתת לי את אחותו, או את בתו לאשה… אינני מאמין לו! (יושב שוב על השרפרף) אינני מאמין!

איוניץ: ראה מה דלים פניך, וסיל וסיליביץ! באמת, גם עלי כבר הפלת אימים… בוא הביתה. היה בעל־נפש נדיבה!

סויטלו: אז פקחתי את עיני… והתפקחות זו עלתה לי ביקר רב. ניקיטושקה! אחר ענין זה… אחרי אותה בחורה, התחלתי לשוטט בחיים בלי מטרה, לחיות חיי־הפקר, מבלי להביט קדימה… שחקתי להם ליצנות, בדחנות ותעתועים. השחתי ובלבלתי את המוחות! והרי אמן הייתי, ואיזה כשרון! ואני השחתי והרגתי בי את כשרוני, טמאתי את לשוני, אבדתי את צלם־דמותי… אהה, אכלתני, בלעתני שוחה שחורה זו! אני לא הרגשתי זאת קדם, ואולם היום… כאשר הקיצותי והסתכלתי לאחור, ועל שכמי ששים ושמונה שנים, רק עתה ראיתי את הזקנה! השיר – הושר! (בוכה) הושר – השיר.

איוניץ: וסיל וסילביץ! אבא רחימאי, חביבי… הנה, הרגע־נא… אל אלהים! (קורא בקול) פטרושקה! אגורקה!.

סויטלו: והרי כשרון היה לי, ואיזה כח! אין אתה יכול לתאר לעצמך איזה חתוך־דבור, כמה רגש ונעם־חן. כמה מיתרים (מכה על חזהו) בחזה זה! אפשר להחנק!… ישיש. מוטב כי תשמע… חכה רגע, הנח לי להשיב רוחי… הנה, לפחות קטע מ“אותלו”:

…"הלא אמת הדבר – חי נפשי!

אך לא אזכיר התועבה, – נגד הכוכבים הזכים!

ואף אם אמת הדבר – לא אשפוך דמה,

לא אקרע עור בשרה, הצח מני שלג,

חלק כמצבת שיש;

ובכל זאת – מות תמות, לבל תוסיף להדיח איש.

אכבה את הנר פה ואכבה את הנר שם.

אם כביתי נר־החדר, – אוכל להדליקו שנית, כי נחמתי

ואם כביתי נר אלהים, תכלית מעשה ידי־אמן,

המאיר חדרי־בטן, – מי יוכל להדליקו שנית? –

גם מלאך לא ידליק עוד את הפתילה.

אם קטפתי שושנה מגזעה – אין לנטוע אותה שנית –

כי נבל־תבול!

אריח בה בעודה על גזעה!

מה נעים ריחך הניחוח; עוד רב כחך

לפתות את השופט, להפיל את חרב־המשפט מידו!

נעימה היית בחיים, ונעימה תהי גם במותך,

הנה ואמיתך בידי, ואחרי־כן ארחמך עוד!

וזאת נשיקתי האחרונה, נשיקת מלאך־המות.

אתה, כי נכמרו רחמי עליך ואשפוך דמעות־אכזר.

כמלאך־עליון נורא, אשר את יאהב – יאספנו אליו.

אך הנה היא מקיצה! (אל נקיטה) ומה, לא טוב?

(חיש) חכה רגע, הנה קטע מן “המלך ליר”;

המבין אתה? שמים קודרים, גשם סוחף, רעמים

ד–ר – ד–ר – ד–ר –! ברקים – זש–זש–זש!… –

בוקעים את רקיע־השמים, ופתאום –:

…"מחו, רוחות, ולחייכם בקעו!

סערו־געשו, זרמי־נפץ,

ארובות־השמים, – הקיאו וזרמו,

עד נפל מגדלי־עוז וגרף בחן ועופל!

הוי, ברקי־גפרית, קלים כהרף־מחשבה,

חלוצי־הרעם, פלצות־היער,

זה ראש־שיבתי. – פוצצו!

חזי, רעם מרגיז־תבל, רב־זועה,

נפץ לרסיסים כל מראות־הטבע,

אבד פעם אחת את ראשית כל זרע

מולדת־האדם, – כפוי־הטובה!"


(בקוצר רוח) חיש דברי הליצן! (רוקע ברגליו) את דברי הליצן – תן חיש! אין לי פנאי!

איוניץ: (משחק את הליצן): “הלא טוב, דודי, לשבת בית ושתות מים קרים, מנדוד בחוץ וראות במי־גשם. בואה־נא לחלות פני בנותיך; כי ליל־זעם זה לא ירחם חכמים ואף פתי־ליצן לא ינקה!” –

סויטלו: "הרעם בעוז! הקיאי אש, הסופה!

זרמו מטרות־עוז, מטר ואש, –

רוחות ורעמים – לא בנותי הם וצאצאי!

איתני־הטבע, – בכם לא אגער על מעל ורשע: – הן לכם לא נתתי מלכותי בחיי!"

………………………….

כח! כשרון! אמן! עוד דבר־מה… עוד דבר־מה מעין זה… הבה נזכיר נשכחות… הנה, לדוגמה (פורץ בצחוק מאושר) קטע מ“המלט”! ובכן, אני מתחיל… מה, כדומה־למשל? הנה מה… (משחק את “המלט”).

…אך הנה המחללים בחלילים! תנא־נא לי את חלילך! הגידו לי, מדוע כולכם שתם עלי מסביב, כמו להפילני במכמר תאמרו?

איוניץ: האמינה, נסיכי, כל זה הוא מרוב אהבה לך ומחובתי למלך.

סויטלו: לא אבינה דבריך לאשורם; נגן לי דבר־מה!

איוניץ: לא אדע נגן, נסיכי!

סויטלו: ראה, בקשתיך!

איוניץ: באמת, נסיכי, אינני יודע־נגן.

סויטלו: בשם אלהים, בכל לב בקשתיך, נגן!

איוניץ: אני בכלל לא למדתי נגן בחליל!

סויטלו: והלא נקל הדבר – משקר! לדבר־מה תדמני? לנגן בי חפצת, לנגן על נפשי – והנה תקצר ידך מהוציא צליל מכלי־זמר דל זה! ועתה, הגד נא בעצמך: האמנם גרוע ודל אנכי מחליל זה? תוכל לכנותני בשם כלי־זמר ככל אשר תחפוץ. יכול אתה לענותני, – אך לא לנגן עלי!" (צוחק ומוחא כף) הידד! הדרן! הידד! היכן כאן, לכל־הרוחות, זקנה?! אין כל זקנה, הכל הבל ורעות־רוח, שטות! הכח זורם כמעין מכל העורקים, זה הוא – עלומים, רעננות, חיים! במקום שם כשרון, ניקיטושקה, שם אין זקנה! אין זאת, כי התהוללת קצת, ניקיטושקה?! נשרפה דעתך! חכה־רגע, תן לי להשיב רוחי… אוה, אלהים, אלי שבשמים! הנה, הסכת ושמע־נא, איזה רוך, איזה עדינות, איזו מוסיקה! הס, שתיקה!

"ליל־אוקראינה חרישי;

השמים שקופים וזכים

ונוצצים כוכבים" –


(שומע קול קשקוש דלת הנפתחת) מה־זה?

איוניץ: כנראה שפטרושקה ואגורקה באו… כשרון, וסיל וסיליביץ, כשרון!

סויטלו: (קורא בקול בפנותו אל הדלת) הנה, היסעורים שלי! (אל ניקיטה) הבה ונתלבש… [א]ין כל זקנה, הכל הבל ורעות־רוח, בערות… (צוחק מטוב לב)… ולמה־זה אתה בוכה, פתי שלי הטוב? למה אתה מתיפח? אי, זה לא טוב! הנה, זה כבר לא טוב! די, דיך, זקן. די להסתכל בי כך. מדוע אתה מביט עלי כך? ואין צרך לבכות. הנה, די! במקום שיש אמנות, שיש כשרון, – שם אין זקנה, אין בדידות, אין מחלות, וגם לא מות־למחצה… (בוכה) לא, ניקיטושקה, שירנו הושר כבר… איזה כשרון אני? אתרוג סחוט, גרוגרת יבשה, מסמר חלוד, ואתה, – עכבר תיאטרוני זקן, לחשן… נלך (הולך) איזה כשרון אני? במחזות רצינים טוב אני אולי לבני־לויתו של פורטינברס… כן, וגם בשביל זה הנני כבר זקן מדי… כן… הזוכר אתה, ניקיטושקה, את הקטע ב“אוטלו”?

…"מה לי ולכם עוד, – כל רומי־קשת?!

מה לי ולכם עוד, – כל גדודי־תפארתי?!

אשר קרבות תחפצון ובחרב וחנית תתימרו!

הרחיקו מני קול מצהלות־סוסים.

הסירו מעלי קול תוף ומצלתים וכל תרועת־מלחמה!

הסירו נס ודגל וכל שלטי־הגבורים,

הרחיקו מרכבות־כבודי וכל צבי־תפארתי!

סורי, חדלו מני – כלו גבורות אוטלו!" –


איוניץ: כשרון! כשרון!

סויטלו: או גם זה:

"הלאה ממוסקבה!

הנה בל אסורה עוד! אברח, לא אביטה אחור!

אלך לבקש בעולם פנה, בה לנדכא חום וחסד!

מרכבתי איה? מרכבתי!…"


(הולך עם ניקיטה; המסך יורד לאט).

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47256 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!