הנפשות: 🔗
הלנה א. בנובנה, פופוב, אלמנה צעירה, בעלת אחוזה, וגומות חן בלחייה.
גריגורי סטפנוביץ סמירנוב בעל־אחוזה, במבחר שנותיו.
לוקא משרת זקן, בבית פופוב
גנן עגלון ופועלים אחדים.
מקום המחזה – חדר־האורחים באחוזת פופוב.
מחזה ראשון 🔗
הגב' פופוב ולוקא.
הגב' פופוב (לבושה אלמנות, יושבת ומסתכלת בעיון רב בתמונה)
לוקא: לא טוב הדבר, גברתי… את רק מאבדת את עצמך לדעת… הנה המשרתת והמבשלת הלכו היערה ללקוט גרגרים; כל החי ונושם – שמח ועליז, אפילו החתולה, גם היא יודעת להנות מן העולם לפי דרכה, מטילת וצדה צפורים; ואת יושבת כל היום בחדר, ממש כמו במנזר, בלי קורת־רוח כל שהיא. כן, באמת! אם נעשה חשבון, – הרי זה כבר שנה תמימה שלא יצאת מפתח הבית!…
הלנה: ולא אצא עוד לעולם… לשם מה ולמה? חיי תמו כבר. הוא מונח בקבר ואני קברתי את עצמי בין ארבעת הכתלים הללו. אנחנו מתנו שנינו.
לוקא: הרי לך! מוטב היה לולא שמעתי זאת, באמת! נקולי מיכאילוביץ מת, ככה הוא, רצון אלוהים היה זה, תהא נשמתו עדן… התאבלת עליו – ודי… לכל מדה וגבול… הן אי־אפשר לבכות כל הימים וללבוש אלמנות כל ימי חייך. גם עלי מתה לפני שנים הזקנה שלי… ובכן? התאבלתי עליה, בכיתי במשך חדש ימים ודי… ואילו אמרתי לקונן עליה כל הימים שירי־קינה כי אזי הזקנה לא היתה ראויה לכך (נאנח). שכחת את כל השכנים… בעצמך אינך נוסעת לבקר אותם, וגם לקבלם אצלך אינך רוצה. חיים אנו, במחילה מכבודך, כעכבישים – אך אנו רואים את אור השמש. את תלבשתי הרשמית כבר כרסמו העכברים… נכון היה זה לולא היו אנשים טובים בעולם; וכאן הרי כל הסביבה מלאה “פריצים” ובעלי־שררה… ברבולוב חונה הגדוד, הקצינים – ממש ממתקים, לא תשבע העין מראות! ובמחנה – בכל יום ששי נשף, וכמעט בכל יום מנגנת התזמורת הצבאית… האח, גברתי – יקירת נפשי! אשה צעירה ויפה כמוך, דם וחלב, – לוא רק לחיות חפצת להנאתך… יופי זה הן לא לעולמים ניתן! עשר שנים תעבורנה ובעצמך תרצי לחיות טוב יותר ולפזר אבק בעיני האדונים הקצינים, אך מאוחר יהיה…
הלנה: (בהחלטה): הריני מבקשת ממך, לא לדבר אתי על זה לעולם! יודע אתה, כי מאז מת עלי נקולי מיכאילוביץ אין עוד לחיים כל ערך בעיני. לך נדמה, כי חיה אנכי, אך זה רק נדמה לך! אני נשבעתי לא להסיר מעלי את בגדי־אלמנותי ולא לראות באור־החיים עד רדתי קבר… השומע אתה? תראה נא נשמתו מה אוהבת אני אותו. כן, ידעתי, אין זה סוד כמוס בפניך, כי לעתים קרובות לא היה צודק כלפי, היה אכזרי ו… גם רמני, אך אני אהיה נאמנה לו עד הקבר ואוכיח לו איך יכולה אני לאהוב. שם, מעבר לקבר, ימצאני ככה, כמות שחייתי עד יום מותי…
לוקא: לשם־מה כל הדבורים הללו, בשעה שיכלת לצאת אל הגן לטייל מעט, או לצוות כי ירתמו את טובי או את וליקן ולנסוע לבקר אצל השכנים…
הלנה: אח! (בוכיה)
לוקא: גברתי!… חיתי!… מה לך? אלהים עמך!
הלנה: הוא כה אהב את טובי! הוא תמיד נסע בו אל קורטשגין, או אל ולסוב. מה היטיב לנהוג! כמה חן היה לו כאשר משך אליו בכל כוחו את המושכות! הזוכר אלה? טובי, טובי! צוה ויתנו לו היום שמינית יתרה של מספוא.
לוקא: כמצותך גברתי! (נשמע צלצול חזק בפעמון הדלת)
הלנה: (מזדעזעת): מה זה? לך ואמר, כי אינני מקבלת שום אדם!
לוקא: כמצותך! (יוצא)
מחזה ב. הלנה (לבדה) 🔗
הלנה: (מסתכלת בתמונה): אתה תראה, נקולאס, כיצד אני יודעת לאהוב ולסלוח… אהבתי תכבה יחד עמי, כאשר יחדל לבי האמלל מדפוק בקרבי (מחייכת מתוך דמעות) ואתה אינך בוש? אני אשה חסודה, נאמנה, סגרתי את עצמי על בריח ומנעול, ואהיה נאמנה לך עד הקבר, ואתה… ואינך מתביש כלל, שמנמון? בגדת בי, עוררת שערוריות, למשך שבועות תמימים עזבתני לבדי…
לוקא: (נכנס נרגז כולו)
מחזה ג. הלנה ולוקא 🔗
לוקא: (נרגש מאד): גברתי, מי־שהוא שואל עליך; מבקש להכנס…
הלנה: והרי אמרת ודאי, כי מיום שמת עלי בעלי אין אני מקבלת שום אדם?
לוקא: אמרתי, אך הוא גם לשמוע אינו רוצה; אומר שהעניו תכוף מאד.
הלנה: אי־נ־ני מ־ק־ב־ל־ת!
לוקא: אמרתי לו זאת, אולם… איזה מן פרא מיער… מחרף ומגדף ונדחק ממש בכח אל החדר… הוא עומד כבר בחדר־האוכל…
הלנה: (נרגשת כולה) טוב, הכניסהו… איזו גסות!
לוקא: (יוצא)
הלנה: כמה קשים הם בני האדם הללו! מה להם אלי? למה להם להפריע את מנוחתי? (נאנחת) לא, כנראה שבאמת אצטרך להכנס למנזר… (נשקעת בהרהורים) כן, למנזר…
מחזה ד. הלנה, לוקא וסמירנוב 🔗
סמירנוב: (בכניסתו, אל לוקא): ריקא שכמותך! אוהב אתה לפטפט הרבה… חמור שכמותך! (רואה את הלנה, באדיבות) גברתי, יש לי הכבוד להציג את עצמי לפניך: קצין בחיל התותחנים לשעבר, בעל האחוזה גריגורי סטיפנוביץ סמירנוב! עלי להפריע ולהטרידך בענין חשוב עד מאד…
הלנה: (מבלי להושיט לו ידה): מה חפצך?
סמירנוב: בעלך המנוח, שהיה לי הכבוד להכירו, נשאר חייב לי בשני שטרות סך של אלף ומאתים רובל כסף; ומכיון שעלי לסלק מחר רבית בבנק החקלאי, הייתי רוצה לבקשך, גברתי כי תשלמי לי את הסכום היום.
הלנה: אלף ומאתים רובל?… בעד מה נשאר בעלי חייב לך את הכסף?
סמירנוב: הוא קנה אצלי שבולת־שועל.
הלנה: (נאנחת, אל לוקא): אל תשכח איפוא, לוקא, לצוות, כי יתנו לטובי שמינית יתרה של מספוא, (לוקא יוצא, אל סמירנוב) אם נקולי מיכאילוביץ נשאר חייב לך חוב – הרי זה מעצמו מובן כי אשלם; – אולם, סלח־נא, במטוי ממך, אין לי היום כסף במזומן. מחרתיים, ישוב סוכן־הבית שלי מן העיר, ואצוה עליו לשלם את המגיע לך; ולעת־עתה אין אני יכולה למלא את בקשתך… נוסף לזה מלאו היום בדיוק שבעה חדשים מאז מת עלי בעלי, ואני הנני במצב רוח כזה שאינני מסוגלת לחלוטין להתעסק עכשיו בעניני־כספים.
סמירנוב: ואני הנני במצב־רוח כזה, שאם לא אשלם מחר את הרבית, אצטרך לעוף דרך ארובת־העשן והרגלים למעלה; יען כי ישמו עקול על האחוזה שלי!
הלנה: מחרתים תקבל את כספך.
סמירנוב: ואני – אינני יכול לחכות עד מחרתיים.
הלנה: ובכן מה לעשות, אם אין לי עכשיו?!.
סמירנוב: זאת אומרת, שאינך יכולה לשלם?
הלנה: אינני יכולה.
סמירנוב: המ… זה הוא דבורך האחרון?
הלנה: כן, האחרון.
סמירנוב: דבור אחרון? לחלוטין?
הלנה: לחלוטין.
סמירנוב: תודה רבה לך. טוב לדעת זאת. (מושך כתפיו) ועוד דורשים ממני כי אהיה קר־רוח! פוגש אותי זה עתה בדרכי מנהל המכס ושואלני: “משום־מה אתה נרגז כל־כך, גריגורי סטיפנוביץ?” כן, במטוי ממך, כיצד לא להתרגז?… הכסף דרוש לי כאויר לנשימה… נסעתי מן הבית עוד אתמול בבקר השכם, חזרתי על כל בעלי־חובותי, ולוא אחד מהם לכל־הפחות היה משלם את המגיע ממנו! נתעיפתי ככלב, לנתי השד יודע היכן, באיזה פונדק יהודי, ליד חבית יין־שרף… ולבסוף כשאני בא הנה, במרחק של שבעים פרסה מביתי, ומקוה לקבל כאן כסף, מכבדים אותי ב“מצב־רוח”! – וכיצד לא להתרגז?
הלנה: כמדומני שדברתי ברור: סוכן־ביתי יחזור מן העיר, – ואז תקבל את הכסף.
סמירנוב: לא אל סוכן־ביתך באתי, כי אם אליך! לאיזה שד שבעולם, סלחי לי על הבטוי הזה, – דרוש לי סוכן הבית שלך?!
הלנה: סלח לי, אדוני הנכבד, אין אני רגילה לבטויים כאלה ולא לאופן דבור כזה. אין לי עוד מה לדבר עמך (יוצאת מהר).
מחזה ה. סמירנוב (לבדו) 🔗
סמירנוב: ומה תאמרו לזה, בבקשה מכם?! מצב־רוח! לפני שבעה חדשים מת בעלה! אבל אני – המוכרח אני לשלם את הרבית או לא? ובכן, בעלך מת עליך, אינך במצב־רוח וכדומה מן השטויות… סוכן הבית נסע אי־שמה, יקחהו האפל, אבל מה תאמרי לי לעשות? האברח אולי מפני בעלי־חובותי בכדור מעופף, או מה? או אולי להטיח ראשי בכתל? בא אני לגרוזדיב – והנה אינו בבית; – ירושביטש – התחבא פשוט כמשמעו; – עם קירילצוב התקוטטתי עד מות ממש, ועוד מעט והשלכתיו בעד החלון החוצה; – למזוטוב – יש שלשול, ולזו כאן – מצב־רוח! אף נבל אחד אינו משלם! וכל זה משום שפנקתי אותם יותר מדי, משום שאני למך, סמרטוט, סבתא זקנה! משום שעדין אני יותר מדי בהליכותי אתם! אך חכו נא מעט! עוד תכירוני לדעת! אני לא ארשה להתלוצץ בי, לכל־הרוחות! כאן אשאר ולא אזוז מפה עד אשר שלם תשלם לי! בררר!… מה כועס אני היום, כמה רוגז אני! מרוב כעס כל עורקי מזדעזעים בי ואני חסר אויר לנשימה… אי, אל־אלהים, גם חולשה תוקפתני (קורא) המשרת!
מחזה ו. סמירנוב ולוקא 🔗
לוקא: (נכנס): מה לך?
סמירנוב: תן לי כוס מים!
לוקא: (יוצא)
סמירנוב: לא, אף צל צלו של הגיון! אדם זקוק לכסף והחלף מונח על צוארו, הוא מוכן ממש לתלות את עצמו, – והיא אינה משלמת משום שהיא, – מבינים אתם, – אינה במצב־רוח להתעסק בעניני כספים?! זה הוא הגיון אמתי של נשים, הגיון של שמלה! ולפיכך לא אהבתי מעולם ואינני אוהב להרבות שיחה עם נשים. נוח יותר לשבת על חבית מלאה אבק־שרפה מאשר לשוחח עם אשה. בררר!… ממש צמרמורת קרה עוברת בכל גופי, – כל כך הרגיזתני שמה זו! די לי רק לראות יצור פיוטי כזה מרחוק, – ומיד יאחזני השבץ בקבורת רגלי, פשוט לצעוק חמס!
מחזה ז. – סמירנוב ולוקא 🔗
לוקא: (נכנס ומגיש לו כוס מים): הגברת חולה ואינה מקבלת איש.
סמירנוב: הסתלקו!
לוקא: (יוצא)
סמירנוב: חולה ואינה מקבלת איש! אין צרך, אל תקבלי!… אני נשאר ואשב כאן עד אשר תשלמי את הכסף. אם תהי חולה שבוע אשב כאן שבוע… ואם שנה תהי חולה – אשב כאן שנה… אי, צפורי, אני את שלי אקבל, עלי לא תשפיעי בבגדי־אלמנותך, ולא בגומות־החן אשר בלחייך, יודעים אנחנו את גומות־החן הללו! (קורא בעד החלון החוצה) סמיון, התר את הסוסים! לא מהר כל־כך נסע חזרה! אני נשאר כאן! תגיד שם בארווה, כי יתנו מספוא לסוסים! אי, בהמה שכמותך, שוב נסתבכו שם אצלך בלי־הרתמה1 שמשמאל במושכות (באיום) אין דבר… אני אראה לך עוד – אין דבר! (נסוג מן החלון) עסק ביש… החום לבלתי נשוא, כסף אין אדם משלם, הלילה ישנתי שנה חטופה, וכאן הרי לך עוד לבוש אלמנות בצרוף מצב־רוח… ראשי עלי יכאב… אטול אולי לגימת יי"ש? מילא, אשתה (קורא) המשרת!
לוקא: (נכנס) מה לך?
סמירנוב: הב כוס יי"ש!
לוקא: (יוצא)
סמירנוב: (יושב ומתבונן בעצמו): מילא, אין מה לומר, פרצוף נאה! מכוסה כולו אבק־דרכים, המגפים מלוכלכים, לא מרוחץ ולא מסורק, על החזיה נעורת של קש… הגברת חשבה אותי פשוט לשודד מן היער (מפהק) אמנם קצת לא מנומס היה זה להופיע בחדר האורחים בצורה שכזאת; מילא, אין דבר. לא אורח אני כאן אלא נושה הבא לגבות את חובו, ולנושים אין הלכות־בגדים…
לוקא: (חוזר ומביא לו כוסית יי"ש): יותר מדי אתה מרשה לעצמך, אדוני.
סמירנוב: (בכעס) מה?
לוקא: אני… אני לא כלום… אני בעצם…
סמירנוב: עם מי אתה מדבר?! שתוק!
לוקא: (הצדה): איזה מן2 "פגע רע נשתלח בנו… השד הביאהו הנה (יוצא)
סמירנוב: הה, כמה אני רוגז! אני כועס כל־כך, עד כי נדמה לי שהייתי יכול להחזיר את כל העולם לתוהו ובוהו… ממש רע נעשה לי (קורא) המשרת!
מחזה ח. – סמירנוב והלנה 🔗
הלנה: (נכנסת בעינים מושפלות): בבדידותי נגמלתי כבר לגמרי מקולו של אדם, ואין אני יכולה לסבול שום רעש. הריני מבקשת אותם באפן נמרץ, אל תשבית את מנוחתי!
סמירנוב: שלמי לי את הכסף ואסע מכאן.
הלנה: אמרתי לך באפן ברור: כסף מזומן אין לי עכשיו, המתן עד מחרתיים.
סמירנוב: וגם אני היה לי הכבוד לומר לך ברור: הכסף דרוש לי ולא מחרתיים, כי אם היום. אם לא תשלמי לי היום – אצטרך מחר לתלות את עצמי.
הלנה: אבל מה לי לעשות, אם אין לי כסף? מה מוזר הדבר!
סמירנוב: זאת אומרת, כי לא תשלמי לי מיד? לא?
הלנה: אין אני יכולה…
סמירנוב: באפן כזה נשאר אני כאן ואחכה עד אשר אקבל את כספי (יושב) תשלמי לי מחרתיים? מצוין! אשב לי כאן עד מחרתיים… (קופץ ממקומו) שואל אני אותך! הנחוץ לי לשלם מחר את הרבית, או לא?… או שמא סבורה את כי מתלוצץ אנכי?
הלנה: אדוני הנכבד, בבקשה ממך לבלתי צעוק! אין זו אורוה!
סמירנוב: אינני שואל אותך על דבר האורוה, אלא, – אם נחוץ לי לשלם מחר את הרבית, או לא?
הלנה: אין אתה יודע להתנהג בחברת אשה!
סמירנוב: לא כן – יודע אני כיצד להתנהג בחברת אשה!
הלנה: לא, אינך יודע! אדם גס אתה ובלתי מחונך! אנשים הגונים אינם מדברים כך עם נשים.
סמירנוב: הנה, דבר נפלא! ואלא איך יש לדבר אתך? שמא צרפתית? (מעוה שפתיו) מאדאם ז’ע וואו פרי… מה מאושר אנכי שאינך משלמת לי את הכסף… אח, פרדון שהפרעתי את מנוחתך! איזה מזג־אויר יפה היום! ולבוש אלמנות־זה כה הולם אותך! (מחוה קידת־התול).
הלנה: לא מוצלח וגס.
סמירנוב: (מחקה את קולה): לא מוצלח וגס! אינני יודע כיצד להתנהג בחברת נשים! גברתי, במשך ימי חיי ראיתי יותר נשים מאשר אנקורים! שלש פעמים יצאתי לדו־קרב בשל נשים; – בשתים־עשרה בגדתי, תשע בגדו בי! זה הוא! היו זמנים בהם שחקתי את הטפש; המתקתי סוד, חלב ודבש היו תחת לשוני; – פי היה מפיק מרגליות והייתי ממולל ברגלי… אהבתי, סבלתי, נאנחתי כנגד הלבנה, התמוגגתי, נמסתי, נקפאתי… אהבתי אהבה עזה במות, אהבתי עד לשגעון, בכל מיני האפנים, יקחני האפל! – קשקשתי כעורב על דבר שווי־זכויות לנשים; את מחצית הוני בזבזתי על הרגשות עדינות אלה. אולם עכשו – עבדך הנאמן! עכשו לא תוליכוני עוד שולל! די! עינים שחורות, עינים לוהטות, שפתים כחוט השני, גומות־חן בלחיים, אור־ירח, סוד שיח, אנחת־חשאים – בעד כל אלה, גברתי, לא אתן לך עכשו אף פרוטת־נחושת אחת! אינני מדבר על הנוכחים; – אולם כל הנשים, למקטנה ועד גדולה, אין תוכן כברן, מתנפחות, משחקות בהעויות, הולכות־רכיל, מלאות קנאה, שקרניות עד לשד עצמותיהן; ריקניות, קטנוניות, בלי רחמים, ובעלות הגיון איום, – ומה ששיך לאותו דבר (טופח על מצחו) כי אז – סלחי לי על גלוי־לב זה, – יש לאנקור כל־שהוא עשרת מונים יותר מאשר לפלוסוף בשמלת־אשה! כשאתה מסתכל ביצור פיוטי כזה, נדמה לך: משי, בת־שמים, אלילה למחצה, אלף מעלות טובות; אך כאשר אל נפשה תביט – והנה הוא תנין פשוט! (תופס במשענת הכסא והכסא מתבקע ונשבר תחתיו) אך הנורא מכל הוא, שאותו תנין מדמה בלבו כי הוא־היצירה למופת, ורק לו הרשות המיוחדת, הזכות היחידה – על הרגשות עדינות! כן, לכל הרוחות, תוכלי לתלותני כאן על המסמר הזה ורגלי למעלה, – כלום מסוגלת אשה לאהוב את מי־שהוא, – מלבד את כלב־חיקה?… באהבתה יודעת היא רק דבר אחד, – לגנוח ולשפוך דמעות! בשעה שהגבר סובל ומקריב קרבנות, – שם מתבטאת כל אהבתה בזה שהיא מסתובבת הנה והנה עם השכל שלה ומשתדלת לתפוס אותו באפו, – ובאפן החזק ביותר. גרם לך מזלך הרע להיות אשה, והרי יודעת את בעצמך את טבע האשה; הגידי לי איפוא על הן דברתך: הראית מימיך אשה שתהא גלוית־לב, נאמנה וקבועה ברגשותיה? לא ראית! נאמנות ומסורות הן רק הזקנות והמכוערות בלבד! קל יותר למצוא חתולה בעלת־קרנים, או תרנגול־בר לבן, – מאשר אשה נאמנה ומסורה.
הלנה: אולם בבקשה ממך, מי איפוא לדעתך נאמן בברית האהבה, – הגבר אולי?
סמירנוב: כמובן, הגבר!
הלנה: הגבר! (צוחקת צחוק עוקצני) הגבר נאמן וקיים בברית האהבה! הרי לך דבר חדש תחת השמים! (בחום ובמרירות) מה הצדקה לך לדבר כך?! הגברים נאמנים וקבועים! הנה, מכיון שנתגלגלו הדברים לידי כך, – אמר לך, כי מכל הגברים אשר רק הכרתי ומכירה אותם, היה בעלי המנוח הטוב ביותר… אהבתי אותו אהבה עזה, בכל מהותי, כאשר יכולה לאהוב רק אשה צעירה ומשכילה; נתתי לו את נעורי, את אשרי, את חיי, את רכושי; נשמתי את אוירו, התפללתי אליו כעובדת אלילים, ו… ומה? טוב שבגברים זה רמני על כל צעד ושעל באפן המכוער ביותר! אחרי מותו מצאתי במגרת שולחנו קופסה מלאה מכתבי אהבה, ובחייו – נורא הדבר אפילו להזכירו! – עזבני לבדי במשך חדשים תמימים, חזר לעיני אחרי נשים אחרות ובגד בי, בזבז את הוני והתלוצץ עלי ועל רגשותי… ולמרות כל אלה – אהבתיו, והייתי נאמנה ומסורה לו… ואם מעט כל זאת, – הנה הוא מת ואני עודני נאמנה לו עד היום. אני קברתי את עצמי לתמיד בין ארבעה כתלים אלה, ועד רדתי קבר לא אסיר מעלי את בגדי־אלמנותי…
סמירנוב: (בצחוק של בוז): בגדי־אלמנות! אינני מבין, – מה ומי אני בעיניך? כאלו אינני יודע בדיוק, לשם מה לובשת את שמלה שחורה זו, ולמה קברת את עצמך בין ארבעת הכתלים האלה!… יודע אני יודע! זה הוא מסתורי, – פיוטי כל־כך! יעבור במרכבתו ליד האחוזה איזה קצין, או איזה פיטן גלם, יציץ בחלון ויחשוב: “כאן גרה אותה תמר המסורתית, אשה אשר מאהבתה לבעלה קברה את עצמה בין ארבעת הכתלים” אין דבר, מבינים אנחנו את מעשי־הלהטים האלה!…
הלנה: (קופצת ממקומה): מה? איך מעז אתה לומר לי את כל הדברים הללו?
סמירנוב: את קברת את עצמך חיים, – ובכל זאת לא שכחת לשים פוך על פניך!
הלנה: כיצד־זה מעז אתה לדבר עמי באפן כזה?
סמירנוב: אל־נא תצעקי, בבקשה ממך, אינני משרתך! הלא תרשי לי לקרוא את הדברים בשמם הנכון. אינני אשה ואני רגיל להביע את דעתי גלוי וישר! חדלי איפוא מצעוק!
הלנה: לא אני, אתה צועק! בבקשה להשאיר אותי במנוחה!
סמירנוב: שלמי לי את הכסף ואלך מכאן.
הלנה: לא אתן לך את הכסף.
סמירנוב: לא, כי נתן־תתני!
הלנה: הנה, כדי להכעיסך לא תקבל אפילו פרוטה אחת! הניחני!
סמירנוב: אין לי הענג להיות בעלך או חתנך, ולפיכך, בבקשה, אל תעוררי שערוריה! (יושב) אינני אוהב זאת.
הלנה: (נושמת בכבדות מרוב כעס): אתה מתישב?
סמירנוב: ישבתי.
הלנה: בבקשה, ללכת מכאן.
סמירנוב: החזירי לי את הכסף! (הצדה) אה כמה כועס אנכי! כמה כועס אני!
הלנה: אין אני רוצה להכנס בשיחה עם מחוצפים! בבקשה להסתלק מכאן! לא תלך?
סמירנוב: לא!
הלנה: לא?
סמירנוב: לא!
הלנה: טוב איפוא! (מצלצלת במצלה)
מחזה ט. הקודמים ולוקא 🔗
הלנה: לוקא, הוצא את האדון הזה מכאן!
לוקא: (נגש אל סמירנוב): אדוני, הואילה נצא מכאן, מצוים! אין פה…
סמירנוב: (קופץ ממקומו): סתום פיך! עם מי אתה מדבר? הנני עושה אותך גל של עצמות!
לוקא: (תופס בחזהו): אבא רחימא!… רחום וחנון! (נופל בכורסה) הוי, רע לי, רע! אין אויר לנשימה!
הלנה: היכן דשה? (קוראת) דשה! פולג! (מצלצלת במצלה)
לוקא: הוי, הלכו כולם ללקוט גרגרים ביער… אין איש בבית, רע לי! מים!
הלנה: בבקשה להסתלק מכאן! הלאה!
סמירנוב: האין ברצונך להיות מנומסת קצת יותר?
הלנה: (מקפצת אגרופיה ורוקעת ברגליה): אתה גס! אתה דוב גס! מפלצת!
סמירנוב: מה? מה אמרת?
הלנה: אמרתי כי אתה דוב, מפלצת!
סמירנוב: (נגש אליה מהר): באיזו רשות מעליבה את אותי?
הלנה: כן, אני מעליבה אותך… ובכן, – מה? כסבור אתה שאני מפחדת מפניך!
סמירנוב: ואת סבורה כי מכיון שיצור פיוטי את, הרשות בידיך להעליבני בלי עונש? האמנם כן? אני תובע אותך לדו־קרב!
לוקא: אבא רחימא!… רחום וחנון!… מים!
סמירנוב: דו־קרב!
הלנה: כסבור אתה כי מכיון שיש לך אגרופים חזקים וצואר שמן כשור הבר – הריני מפחדת מפניך? מה? מפלצת שכמוך!
סמירנוב: דו־קרב! אינני מרשה לשום אדם להעליבני, ולא אשים לב לכך שאשה את, יצור חלש!
הלנה: (משתדלת להגביר קולה עליו): דוב! דוב! דוב!
סמירנוב: הגיעה השעה להפטר איפוא מן המשפט הקדום, כי רק הגברים בלבד חייבים לשלם בעד עלבון! אם שווי־זכויות – כי אז שווי־זכויות, – לכל הרוחות! לדו־קרב!
הלנה: רצונך לצאת לדו־קרב? בבקשה!
סמירנוב: תיכף ומיד!
הלנה: תיכף ומיד! אחרי מות בעלי נשארו אקדחים… מיד אביאם הנה… (יוצאת מהר וחוזרת כרגע) אח, באיזה ענג אשלח כדור3 במצח־הדוב שלך! יקחך האפל! (יוצאת)
סמירנוב: אני אהרגנה כאפרוח! אינני נער, פרחח רגיש; – אין בשבילי יצורים חלשים!
לוקא: אבא רחימא! (כורע ברך לפני סמירנוב) עשה עמי חסד, רחם עלי, הישיש, ולך לך מכאן! הפחדתני עד מות ועכשיו נכון אתה עוד לצאת לדו־קרב?!…
סמירנוב: (אינו שומע אותו): דו־קרב! הנה זה הוא שווי־זכויות, שחרור האשה! כאן שני המינים שוים! אירה בה מבחינה עקרונית! אולם איזו אשה? (מחקה את קולה) “יקחך האפל!” “אשלח כדור במצח־הדוב שלך”… הנה איזה מין אשה! התלהבה, העינים נוצצו,… קבלה בעוז את הדרישה! – חי נפשי, בפעם הראשונה רואה אני אשה כזאת…
לוקא: אבא יקירא, לך לך! תמיד אתפלל לאלהים בעדך!
סמירנוב: זו היא – אשה? הנה, את זה אני מבין! זו היא אשה כהלכה! לא מחמצת, לא רכרוכית, כי אם אש, אבק־שרפה, זקוקין די־נור! חבל ממש להורגה!
לוקא: (בוכה): אבא… לך!
סמירנוב: היא מוצאת חן בעיני – בהחלט! לחלוטין! אם כי גומות־חן בלחייה, אך מצא־תמצא חן בעיני! נכון אני אפילו לותר על החוב… וגם כעסי עבר… אשה נפלאה!
מחזה י' – הקודמים והלנה 🔗
הלנה: (נכנסת ובידיה שני אקדחים): הנה האקדחים… אך טרם נצא לקרב, תואיל להורותני כיצד נחוץ לירות… אף פעם לא החזקתי אקדח בידי.
לוקא: הצילה, אלהים, ורחם… אלך לקרוא את הגנן ואת העגלון… מהיכן בא אלינו פגע רע זה? (יוצא)
סמירנוב: (מתבונן באקדחים): הרואה את, ישנם כמה מינים של אקדחים… ישנם אקדחים מיוחדים לדו־קרב, משיטת מורטימר, בנרתיקים ואלה שלך הם משיטת סמיט וסקונט, בעלי פעולה משולשת ותמציתית לקרב מרכזי… אקדחים מצוינים!… מחירם לכל הפחות תשעים רובל הזוג… להחזיק את האקדח נחוץ כך… (הצדה) העינים, העינים הללו! אשת לפידות!
הלנה: כך?
סמירנוב: כן, ככה… אחר־כך מרוממת את את החרטום הזה, וכך את מכוונת… הראש קצת לאחור… ולמתוח את היד כדבעי… הנה כך… ואחר כך הנה באצבע זו לוחצת את על חתיכה זו – ותו לא… עקר העקרים הוא: לא להתרגש ולא להיות נחפזת בשעת הקליעה… להשתדל לבל תרעד היד…
הלנה: טוב… בחדר לא נוח לקלוע, נצא לגן.
סמירנוב: נצא; אולם עלי להודיע לך מראש, כי אני אירה באויר…
הלנה: עוד זה היה חסר! משום מה!
סמירנוב: משום ש… מפני ש… זה הוא עסקי אני. – משום מה!
הלנה: אתה נפחדת? האמנם? אה, אה, אה! לא, אדוני, אתה לא תתחמק! בבקשה לבוא אחרי! אני לא ארגע, עד אשר אפלח את מצחך… הנה את המצח הזה השנוא עלי כל־כך! ובכן, מרך־לב?
סמירנוב: כן, מרך־לב…
הלנה: אתה משקר! מפני מה אינך רוצה להלחם?
סמירנוב: מפני… משום… משום שאת מוצאת חן בעיני!
הלנה: (בצחוק מר): אני מוצאת חן בעיניו! הוא מעז להגיד, כי אני מוצאת חן בעיניו (מראה על הפתח) צא!
סמירנוב: (מניח את האקדח, נוטל את כובעו והולך; ליד הפתח הוא מתעכב; רגע מסתכלים הם זה בזה מבלי להוציא הגה; אחר־כך נגש הוא אליה ואומר): שמעיני… העודך כועסת?… גם אני כעסתי כשד, אך, המבינה את… כיצד לומר לך זאת? הענין הוא בזה, שמקרה מעין זה, מבינה את, הוא בעצם… (צועק) הנה כי כן, כלום אשם אני בזה שאת מוצאת חן בעיני? (תופס במסעד הכסא וזה רועד ונשבר) השד יודע איזה מין רהיטים רעועים אצלך! את מוצאת חן בעיני! הבינות? – אני… אני כמעט מאוהב!
הלנה: סורה ממני, – לא אוכל לסבול אותך!
סמירנוב: אל אלהים, איזה מן אשה! בכל ימי חיי לא ראיתי כמוה! אבדתי! אבוד אני! נפלתי בפח, כעכבר במלכודת!
הלנה: הלאה ממני, ולא – אירה!
סמירנוב: תוכלי לירות, אינך יכולה לבין איזה אושר הוא למות לאור מבטי העינים הנפלאות הללו, למות מכדור־אקדח שהחזיקה אותו יד־קטיפה קטנה זו… אני יצאתי מדעתי! שקלי בדעתך והחליטי תיכף, יען כי אם אצא מכאן – שוב לא נתראה עוד לעולם! החליטי!… אני הנני בעל־אחוזה, אדם הגון, יש לי עשרת אלפים רובל הכנסה לשנה… יש לי סוסים מצויינים… הרוצה את להיות לי לאשה?
הלנה: (נרגזת כולה מכעס, מניעה באקדחה): רק לירות! דו־קרב!
סמירנוב: יצאתי מדעתי… אינני מבין כלום… )קורא בקול) המשרת, מים!
הלנה: (צועקת): דו־קרב!
סמירנוב: דעתי נטרפה עלי, התאהבתי כפרחח, כטפש! (תופס בידה, היא קופצת מכאב) אהבתיך! (כורע ברך לפניה) אוהב אני אותך כאשר עוד לא אהבתי מעודי! שתים־עשרה נשים השלכתי מעל פני, תשע השליכו אותי, אך אף אחת מהן לא אהבתי כאשר אני אוהב אותך… התמוגגתי, נמסתי, התרככתי כדונג, כורע אני על ברכי לפניך כטפש ומציע לך את ידי… חרפה ובושה! חמש שנים רצופות לא התאהבתי, נדרתי נדר, ולפתע־פתאם – נלכדתי ברשת־האהבה, כניצול לתוך קרון זר! את ידך אני מבקש, – הן או לא? אינך רוצה? לא צריך! (קם והולך מהר אל הפתח).
הלנה: המתן…
סמירנוב: (נעצר): ובכן –?
הלנה: לא כלום – לך… אגב, חכה־נא… לא, לך לך! אני שונאת אותך! או אל… אל־נא תלך! הה, אילו ידעת כמה כועסת אני, כמה כועסת! (משליכה את האקדח על השלחן) אצבעות ידי התנפחו כבר מגעל־נפש זה… (קורעת מרוב כעס את ממחטתה) למה איפוא עומד אתה פה? הסתלק מכאן?
סמירנוב: שלום!
הלנה: כן, כן, לך־לך!… (קוראת) לאן אתה הולך איפוא? חכה קצת… אגב, לך־לך! הה, כמה כועסת אני, אל תקרב אלי, אל־נא תקרב אלי!
סמירנוב: (נגש אליה) וכמה אני כועס על עצמי! התאהבתי, כתלמיד־הגמנסיה, כרעתי ברך… ממש צמרמורת עוברת בכל גופי… (בקול גס) אני אוהב אותך! מאד מאד דרוש היה לי זה להתאהב בך! מחר עלי לשלם את הרבית, קציר החציר התחיל, והנה לך לפתע־פתאם… (מחבק אותה במתניה) לא אסלח לי זאת לעולם…
הלנה: הלא4 ממני! סלק ידיך! אני… שונאת אותך! לדו־קרב! (נצמדים בנשיקה ארוכה).
מחזה י"א 🔗
הקודמים, לוקא (ובידו גרזן), הגנן (ומעדר בידו), העגלון (וקלשון בידו), הפועלים (שבידיהם מוטות), נכנסים.
לוקא: (רואה את הזוג המתנשק): אבא רחימא!…
הלנה: (משפילה עיניה): לוקא, תאמר שם באורוה, כי לא יתנו לטובי היום שום מספוא בכלל.
(המסך)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.