והנה חג הפרחים.

יהודים ופרחים – מי קֵרב אלה אל אלה? הלא זה העם, אשר בכל ארצות נדודיו תלוי הוא על בלימה בין הארץ ובין השמים, וכציץ נובל וכאזוב בקיר נטוי אין לו שרש מתחת ולא נגה עליו אור שמש ממעל. הלא זה העם, אשר גם מתמול גם משלשם ריח שדה עצור לו וכל כפר סגור ומסֻגר מפניו והאדמה וכל יבולה אוצר חתום המה לו; העם, אשר קטני גוים התעללו בו ויעתיקוהו מִשְׁדֵי האדמה אם כל חי וישימו ערי מצור מושבו ומשכנותיו – מלֵחה ואחר יאמרו לו בזדון־לעגם אין לו חוש יֹפי, טבע, שירה, אמנות, ורק צלצל הכסף וברק הזהב יהוללו לנפשו היבֵשה, – והעם הזה חגג חג הפרחים בארץ אבותיו לעיני מכבדיו היום אשר הֵזילוהו אתמול ואשר שבו ושחרו פניו¹, כי יתן להם אנשים מ“שומריו” לשמור על נחלתם.

סופר אחד מן הרומנים, מבני העם אשר הוא ושפתו ותרבותו אך תמול המה, מבַכּה את ערי מלדובה, אשר פשטו עליהם היהודים כארבה לרֹב ולרגלם אֻמלל כל פרח מעיר. הפראים האלה, שונאי הטבע והיֹפי, השמידו את הפרחים מפניהם וימנעו את העֹנג הזה מעיני הרומנים ומנפשותיהם העדינות המלאות שירה כים, כאשר גם המה הכריתו כל יערות־איתן מגרמניה ויעבירו מעל ארץ־חמדה זאת את כל הדרה. ומי יודע אם גם לא מאת היהודים היתה זאת, כי אין כוכבים רבים בשמי רומניה הקודרים; הן המשחיתים האלה ידם בכל, למן שאול מתחת ועד השמים ממעל, והמלאכים אשר ראה יעקב אביהם עולים ויורדים בסֻלם הארֹך ההוא, אשר ראשו מגיע השמימה, הלא יעמדו לפקודתם: מי יודע אם לא יגרעו אליהם מכוכבי שמי רומניה לשומם אל תחת מצחות ילדיהם, בניהם ובנותיהם, וביחוד בנותיהם, אשר המשוררים הרומנים מחליפים את עיניהן בכוכבים בשירי האהבה שהם מקדישים להן…

ואולם ראו, החלותי בפרחים והנה נדחתה ידי בעֵט אל עינים ואל כוכבים! יסלחו לי אפוא המשוררים, הכוללים והבוללים יחד שמים וארץ וכל צבאם, כי באתי בגבולם בפעם הזאת ולא שמתי על לב – ואני אשובה לעניני.

ג' סיון אחר הצהרים. ורחוב הרצל וכל אגפיו, למן הגמנסיה ועד שער תל־אביב, מלאים פה לפה אנשים ונשים וטף, יהודים, בני עם הארץ ונוצרים (ובאלה – בנות הגרמנים מ“שרונה”), אשר באו לראות במראה. וכל בתי תל־אביב, והגמנסיה בראש, עוטים ענפים ירוקים ופרחים יפים, וקשָתוֹת ענפים עבֻתּים נטויות על פני רחוב הרצל מלמעלה, מעֵבר־הרחוב האחד אל עבר־הרחוב השני, ובכל פִנה עד שער השכונה – ים אדם מתגלגל בתוך מבול פרחים לכל מראה עיני הרואים. ועצי התֹמר הגבוהים, אשר בגני יפו מנגד, נשקפים בהדרם מעל לחומה על פני כל הרחוב עד הגמנסיה, מניעים ראשיהם כנושאי שלום להמון החוגג. והאנשים והנשים לבושים פאר, ואיש פרחו על כנף בגדו מלמעלה, מחֻבּר בפתיל תכלת ולבן, נכונים לקראת המחזה הבא, וכל הרואה יעלה על לבו זכר העם אשר התקדשו ואשר נכונו בימים ההם בזמן הזה לקראת האלהים במעמד הר סיני. והמחזה הבא היה נהדר, מרומם, לוקח לב ונפש. בראשונה נראה צבא ילדות לבושות לבנים, עודות פרחים, עיניהן מאירות, פניהן מפיקים עליצות תֹם ילדוּת ושמחת עולם על ראשן, והן מתהלכות בתוך הקהל כיונים מדדות או כפרחים חיים מעֻלפים פרחים.

ואחריהן – מראות על מראות וצבא חליפות נפלאות אחת מרעותה. ואני עומד ועיני משוטטות פעם אל הענפים ואל הפרחים הרעננים, אשר עוד מעט והיו כחציר יבש, ופעם אל הענפים האחרים אשר כמעט נבלו עד יבוֹש ואשר, כמטה אהרן בקרבתו אל הקדש, זה החִלם לפרוח ולגרוע אליהם לשַד מגזעם ולהיות לחים ורעננים מן היום הזה והלאה: צעירי התימנים, חניכי מקוה ישראל, תלמידי הגמנסיה וכל ענפי עץ ישראל למיניהם.

הנה צעירי התימנים, השבט אשר היה לעם כענף נתוק וכרות ועתה, בהיותו גם מעוך וכתות באשר הוא שם, זכר את אביו ואת אמו, את עץ ישראל ואת ארץ ישראל, ויבא ויתרפק עליהם ויתחבר עמהם ויהיו לאחדים במקום מולדתם לפנים. והרצוצים האלה, אשר היו בארץ ענים הדום לרגלי עם הארץ, שקוצים לכל זד יהיר, סגורים מחוץ למחנה כנגועים, כמצֹרעים, הנה הם נושאים פניהם ממום, זוקפים קומתם הכפופה, צועדים צעדי אוֹן, הנה שב אליהם גאון יעקב, גאון ישראל, אשר שר עם אלהים ועם אנשים ויוכל! הנה צעיריהם “צעירי המזרח”, מעבירים לפני העם בחזון ימי קדם, ימי שבת ישראל על אדמתו ועלותו אל בית ה' בחג הבכּוּרים בנעריו ובזקניו עלֹה והָבֵא ראשית פרי אדמתו ופרי בהמתו ונָשׂא ברכה מפי כהניו ולוייו. והנם מובילים פר בן־בקר אדֹם ועטרת פרחים בראשו ואחריהם אנשים עוברים בסך, אלה נושאים על ראשיהם כל ירק וכל פרי למינו ואלה – על כתפיהם גדיים וטלאים, ועיני כל העם רואות ולבם מלא שמחה ופיהם רנה ומחשבותיהם משוטטות בזכרונות הימים הראשונים הטובים…

והנה חניכי מקוה ישראל, “האי הצרפתי” העומד בא"י זה ארבע וארבעים שנה ורוח זרה, רוח קפאון, מרחפת עליו כל הימים, דור הולך ודור בא והרוח הזאת עומדת בתוכו, שוקדת על כל יש בו אשר לא תהיינה להם חליפות ואשר לא יתחדשו בהתחדש הכל, – עד אשר נע וזע האי הזה, כי רוח חדשה עברה בו, ויבא אלינו הוא ושוכניו ויבאו המה וכל הכבודה אשר ברגליהם לשמוח בשמחת גוֹיֵנו, להתערב עם נחלתנו. והנה הם עוברים גדודים גדודים עוטים ירק ומקלעות פרחים והם עורכים דמות לארבע תקופות העבודה. בראשונה עוברים תלמידים וסוס אסור אל מחרשה מאחריהם – דמות החָריש. המה עוברים והגדוד השני יֵראה: תלמידים נושאים כל זרע למינו ופרדה מושכת במכונת־זרע אחריהם – דמות הזרע. ואחריהם הגדוד השלישי: תלמידים נושאים ומרימים למרום מגל, חרמש ואֵת – דמות הקציר. ולאחרונה נוסעת עגלה רתומה לשני סוסים, מעֻלפת כפות תמרים ומלֵאה עמרים ואלומות – דמות האסיף. והקהל רואה את כלי המלחמה האלה ואת אנשי המלחמה האלה הלוכדים את ארצנו מיד המלאך המשחית, אשר התוה עליה תו: חֹרב שממה, – ומריע לקראתם פעם בפעם: “תחי העבודה העברית!” וכל קרָבי קוראים עמהם: יחיו העובדים העברים, השבים אלינו מפנתם הבודדה כצפור בודד השב אל קנו, “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו באשר הם שם”. מה רב כחך, אדמת ישראל, אדמת קדש, לחבר נפרדים ולקרב רחוקים ולהסיר באפס יד את כל הגבולות המפרידים בין אחים!

ההמון החוגג הלך הלוך ונסוע ברחובות תל אביב ו“חברה חדשה” עד בואו, בנשף בערב יום, מנגד לשקמה העתיקה נגבה מזרחה לשכונה; שם עמדו. ואני עומד בתוכם חציי ער וחציי חולם ולאזני הקַשוּבות או לרוחי הצופיה הגיע על כנפי רוח־הלילה כקול המון, קול דממה דקה, כקול השקמה המברכת את הקהל בפרשה לנגדו את נטישותיה היבשות, לאמר: שלום לכם, החוגגים, החולמים, שבי ציון; גם אני, השריד הנשאר מהמון השקמים אשר היו בשפלה הזאת לפנים, הייתי כחולמת, כמחכה לחדשה כי תֵעשה בארץ. מאות שנים עמדתי על עמדי, הייתי כנוטרה את החולות, צפויה לרוח קטב ולרוח זלעפות, הרוחות עִוְרוני, שָפוּני ראש ועקב, נשאו את רדידי, הובישו לשַׁדי, חשפו את שרשי – ואני התחזקתי, עמדתי, חכיתי לכם כי תבאו וכי תושיבו הנשַׁמות, תיצרו מים וצל, תבנו קיר וחומר, תגדרו בעד רוחות במדבר. ועתה אחיה בצלכם או אֶתֹם לגוע – רב לי כי זכיתי לראותכם באים ופוקדים את הארץ הטובה הזאת, ושמים זכר לראשונות אשר היו בימי קדמתה, פרחים, בכּוּרים, חיים רעננים… כי אין את לבבכם לנתק כלה את הפתיל המקַשרכם אל עברכם, אל תקופת המלכים והנביאים וארזי הלבנון ושקמי השפלה – תחזקנה ידיכם והיו ברוכים, שלום, שלום מאתי השקמה הזקנה, הבלה, לכלכם בני עם עולם, צעירי עולם, אשר אין חליפות להם.

והאנשים אשר היו עמי אכן לא שמעו את הקול ולא נשאו ברכה מאת הזקנה, וילכו המה איש לדרכו ואני הלכתי באשר הלכתי ומחשבותי עמקו ורוחי שוטטה במרחבי התקופות והזמנים, ואשר היה מאחרי כן לא הקשבתי ולא שמעתי ולא ידעתי ספורות.

וכל פרשת דברי החגיגה עד נאום ידיד העם, סוקולוב, אשר היה כחותם תכנית לכל המראה הנהדר, הלא המה כתובים על כתבי העתים.

ההכנסה היתה מקדשת ל“קרן הקימת לישראל”. כמה היתה תבואת הקרן הקימת בפעם הזאת – לא אדע; אבל יש אשר אחשוב, כי המחזה הזה והנפשות העושות בו הם קרן קימת לישראל, יקר מכל הון.