א

ויהי בימי שיבת ציון ובני הגולה, אשר פגרו מעלות עם אחיהם העולים הראשונים והשנִיים בימי זרבבל, עזרא ונחמיה, נהרו ארצה ישראל מעט מעט בימי דור אחד מבבל, מפרס, מצידון ומכל מקומות פזוריהם, ויקָבצו על העם לנקבציו. ויעל מבבל זרחיה בן־אורי מתלמידי עזרא הסופר לפנים, והוא הגיע לימי זקנה בעת ההיא. מימי ילדותו, מאז החלו לעלות משפחות משפחות ציונה, היו ציון וירושלם כחותם על לבו, הגיוניו כל הימים וחזיוניו בלילות; אך לא יכול לעלות לפני מזה, כי לא אִנה אלהים לידו, ותהי זאת נחמתו כי שקד על הדבר אשר קים עזרא על חניכיו ההולכים בדרכיו, וירב ללמד נערי בני ישראל את התורה ולהורותם את הלשון העברית, אשר כמעט נשכחה בגולה מפני לשונות עם ועם, וישַׁנן להם את כבוד עמם ומולדתם ואת דברי ימי ישראל מקדם, ויטע בלבבם אהבת ארץ אבות, למען יזכרוה כל הימים ושאפו אליה ועלו שמה בהיות לאל ידם. עד אשר ראה ויָבן לקץ הימים, כי המסבות גברו על כל מאמציו והרוחות הנכריות הובישו זרעו אשר זרע לצדקה, ויואש מכל עמלו ויפרוץ עליו פרץ ויעל אל ארץ משא נפשו. ויבא ראשונה אל יפו, ששם יֵרדו באניות כל בורח מלפני ה' ושמה יעלו כל הבאים מרחוק להסתפח בנחלת אלהים; וישב בעיר הזאת, בשער הארץ, עם הנפשות הקרובות אליו אשר קדמו לעלות שמה ולבבו שמח ורחב לכל מראה עיניו. הים ההומה מנגד והגבעות המלאות תנובה מסביב ושמי התכלת ממעל, היו בעיניו כנושאי שלום לו ולשאר אחיו שבי ציון והוא היה כשב לימי עלומיו, כמוצא חיים חדשים על ארץ חדשה. אך לירושלם עיר הקדש כלתה נפשו, הָמה לבו, רעשו כל קרביו כרעש הים המלחך את חוף הארץ ואשר המונו ושאונו יומם ולילה היו לו כמזכירי חובה, כמעירי אזן לו לאמר: עלֵה, חזֵה ציון קרית מועד!

ויצא ללכת ירושלימה, ומחשבות מאליפות מרֻבּבות ושעפים מחזיונות קדם ורגשי עֹז לא ידע ולא חש מתמול שלשם, התרוצצו בקרבו כגלי ים, הרעישו בתי נפשו, הרנינו לבו ובשרו. גם כל המראות הנפלאים, מושכי אבירי לב בקסם תפארתם, השדות והעמקים המלאים תנובה וירק־דשא ופרחי חמד מזה ומזה, לכל מראה עיניו, הנשקפים מרחוק כיריעות רקמה רבות־צבעים, ומחצי הדרך והלאה – הרי יהודה, ראשיהם, רוכסיהם, מדרגותיהם ושעפיהם נוראי־הוד, העירו עוררו את לבו מאד ועיניו לא שבעו לראות. ואל הספר, אשר לקח עמו בצאתו מיפו להיות לו “צדה לדרך”, כמשפטו מדי צאתו ללכת בדרך (כי איש הספר היה זרחיה מנעוריו ולא איש החיים), לא פנה ולא שעה בפעם הזאת. – אך מחשבותיו גברו על מראה עיניו וכל לבו וכל חושיו בו נסבו אל מחוז חפצו, אל ירושלם, אשר היה הולך וקרב אליה. עוד מעט, עוד מעט מזער, תראינה עיניו עיר ביפיה, עיר עולם, קרית חנה דוד, מדרך כפות רגלי הנביאים, המלכים והקדושים אשר היו בארץ. ועד כה ועד כה ראה אותה בעיני רוח וישו לנגדו את ציון ואת כל מקראיה, את מי השלֹח ההולכים לאט, את מגדל דוד ומסביו, את הר בית ה' ואת כל הדרת קדשו, את הר הזיתים ואת יערות זיתיו, רחובות ושוקים המלאים צאן אדם, וקול מצהלות ילדים וילדות, בתים גדולים וטובים מושב נדיבי עמו העולים הראשונים, ואת כל החמודות אשר נראו לו בחזון, – ותתפעם רוחו בקרבו משמחת לבו, ויהי כחולם בהקיץ, מרחף הנה והלום בין המראות הגדולים אשר לנגד עיניו ובין הלָך נפשו על עיר הערים, אוצר כל חמדת ישראל.

ויהי כבואו ירושלימה, ויֵעור מהגיון לבו וירא – ותחשכנה עיניו מראות. איה כל החזיונות אשר חזה לו לבו לעיר קדשנו ותפארתנו? איה הדמות העוטה אורה, אשר ערך לה ברוחו? איה גדלה ויקרה, הודה והדרה?.. השלֹח היה לנחל נרפש, לשֶפך האשפות לדלת העם, ומימיו הטהורים שבו על עקבם, התחמקו באו במעבה האדמה מפני רעת האדם וזדונו וטמאתו. הר בית ה' נהפך לזרים – השמרונים, אשר נפתולי אלהים נפתל עמהם נחמיה, שבו תקעו יתד במקום קדשנו. בעיר הישנה, מבעד לחומה, שמו להם ידים רוכלי צור וצידון, אשר גרש אותם נחמיה מהלאה לשערי ירושלם; והנם יושבים ברחובותיה כאז כעתה, מוכרים ירק וכל מֶכר בשבתות ובמועדים ומנכרים את עיר הקדש. ובעיר החדשה, מחוץ לחומה, התכוננו בני מֶשך על מגרש רחב ידים הגדול מהר הבית, ויבנו להם בו מקדשים וטירות ויקיפו גדר וחומה מסביב ויעמידו שומרים על השערים לבלתי תת כל איש יהודי לגשת. ובראש כל פנה וכל רחוב – היכלי פאר ומקדשים לאשדודים, לעמונים, לפרסים, ולבני עם ועם, אשר קדמו לתקוע יתד בירושלם בימי היותה עזובה מבניה. ובתים קטנים ודלים בירכתי העיר במבואות אפלים, צרים ועקלקלים, ויושביהם נמוגים מעני ומחֹסר כל, רעי מראה ודקי בשר כעלים נובלים, וילדים וילדות צנומים דקים קרועי בגדים, מתגוללים, מתיפחים, פורשים כפים בראש כל דרך, מבקשים לחם להשיב נפש – אלה חלק ישראל בעיר קדשו. ויתע ברחובות גדולים בתוך העיר ולא מצא בית איש יהודי, וישאל את פי הילדים והילדות לדרך אשר ילך בה, ויאמרו לו: דבר אשדודית! ויעל על הר הזיתים לבקש תנחומים מעצבונו וממר נפשו – והנה ההר עוטה צעיף אלמנוּת, יד זרים היתה בו, חשפו יערו, נִצלו את עדיוֹ, שמו את חלקת חמדתו למדבר שממה; תחת יערות הזיתים, עטרתו ואדרתו, מגדלי זרים בנוים על ראשו מזה ומזה וליהודים למטה בירכתים – מקום קברות. וירא ויתחמץ לבו בקרבו ויקרא ויאמר: – הזאת ירושלם?!

ב

ברב הימים הסכינו עיניו עם ציון ועם כל חרבותיה, אך לבו עודנו ישתומם בתוכו, יתקומם למראה, וזכרון ראשונות כנחש ישך, כאש לא נֻפח יבער לאטו ולא יתן פוגה לו. ויש אשר יגבר בו מראה העינים על הלָך הנפש וידע כי זאת ירושלם – ולבו בקרבו יוָאש וידיו תרפינה; ויש אשר ישיב אל לבו וזכר את העיר ואת כל הדר גאונה מקדם – ונשא נפשו אל ירושלם הבנויה, המחֻדשת, אשר חזו הנביאים לאחרית הימים. ומראה עיניו ומשאות נפשו ידריכוהו יַרדיפוהו יסֻבּוהו יומם ולילה ויקלעוהו בתוך כף הקלע.

ויהי היום בערב והוא שוכב על משכבו חציו ער וחציו חולם ומחשבותיו משוטטות מירושלם מראה עיניו היום אל ירושלם הישנה, האדירה, עיר המלכים והנביאים, ואל ירושלם המחֻדשה אשר באחרית הימים, ותפול עליו תרדמה ויישן. עיני בשרו סֻגרו ועיני רוחו נפקחו. וירא והנה העיר רחבה ונסבה סביב סביב, פרצה ימה וקדמה צפונה ונגבה עד פגעה בהרים אשר מסביב לה. רחובותיה כלם הולכים למישרים קו לקו, כלם מרֻוחים, כלם רצופים אבנים גדולות מתאימות, אין רפש ואין אבנים מנֻפצות, המתגלגלות תחת רגלי העוברים כדרבונות וכמסמרות לא־נטועים, אין רכסים ואין מעלות ומורדות. ולרחובות שמות מחֻקים על לוחות בכל פנה – שמות נביאי ישראל, מלכיו וגדוליו אשר מעולם – למען אשר לא יתעה כל דורך בהם. ובכל רחוב בתים גדולים וטובים, תכנית אחת, מראה אחד וקצב אחד לכלם, ורֶוַח מֻנח בין בית לבית, וערוגות פרחים לוקחות לב ועין לפני הבתים וגני חמד מאחריהם, וחצרות ורפתים מלאות בהמה ועוף וכַורות דבורים נותני חלב וביצים ודבש לרֹב. ומים חיים, הנוזלים דרך תעלות וצנורות מן המעינות אשר מחוץ לעיר, מפכים ברחובות, בחצרות ובבתים, בארות ואגנות ואשדות, עד היות העיר כלה משקה, כלה כגן רָוֶה. וחנויות אין בין הבתים, כי אם למקֻצעות הרחובות בירכתים, והן בנויות על פי תכנית לבדה. ובקצה הרחובות בתי־ספר לילדים ולילדות (כאשר החלו ליסד עזרא הסופר ואנשי הכנסת הגדולה), עורקי החיים לבני ישראל מאז ועד היום, בנוים גם הם על־פי תכנית לבדה. וליד כל בית־ספר חלקת אדמה רחבת ידים לזרע, למטעי גנים ולכל עבודה בשדה. המשכילים בתלמידים ילמדו הרבה בבית הספר ויעבדו מעט מחוצה לו; והנערים אשר אין רוח בהם, אשר לא יהיו כי אם להרבות מורים בבתי הספר – ולמרר את חייהם, ולהיות לחבריהם הטובים למעצור בלמודם ככֹבד אבן לכנפי העוף, אלה ילמדו מעט ויעבדו הרבה; ובמלאת להם שלש עשרה שנה יצאו מבית הספר ושלחו ידיהם במלאכה או בכל מעשה וענין, אשר יעשה אותו האדם וחי בו. – ובתוך התלמידים היו גם רבים מילדי השמרונים ובני עם ועם היושבים בארץ; כי כאשר אמרו הנביאים לפנים בשם ה': “ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”; כן היה דבר הסופרים אחרי כן בשם העם: בית ספרנו בית־ספר יקרא לכל העמים. ובשמעם לֶקח עם ילדי ישראל ובהתהלכם עמם יחד מספר שנים, נִדּפה השנאה מורשת אבות, אשר היתה קשורה בלבם, ותבא תחתיה קרבת לב ונפש לבני ישראל, אשר גדלה עמהם מנעוריהם ועד זקנה ושיבה.

ובתי חולים ורופאים אין בעיר. ושופטים יושבים בשער אך משפטים אין. – ובחורים מבני עשרים שנה ובתולות מבנות שמונה עשרה שנה ומעלה אין בעיר; כי ברבות הטובה יבנו להם בתים בעתם ופרו ורבו כימי קדם.

והמקדש עומד על מכונו בהר הבית – שם יעבדו עבודת אלהים. ומקדש אחר עומד נכון במעלה הר הזיתים – שם יעבדו עבודת האדם: חכמים ילַמדו בו תורת ישראל הישנה, אשר התחדשה גם היא כעמה ותעש בדים וסעפים חדשים, וחכמת תבל ומלואה, המתחדשת בכל יום תמיד; אליהם ידרשו ותורת פיהם יבקשו צעירי ישראל היושבים בארץ והבאים מארצות הגולה, ובני הנכר הבאים מקרוב ומרחוק גם הם ללמוד חכמת חכמינו ולדעת דרכיהם.

וזר זהב סביב לעיר – פרוָרים שתולים בנוה, בנוים לתלפיות, מטעי גנים ופרדסים רחבי ידים; אשר הבתים נשקפים מתוכם כאיים מתוך ים ירוק, ומעגלים ומסלות סלולות מחברים את הפרורים אחד אל אחד ושמים הרחוק לקרוב. ומחוצה להם סביב שדות מלאים בר – ים שבלים משתרע לכל מראה עיני הרואה – די השביע כל יושבי העיר הגדולה, אשר בה כאלף אלפים נפש אדם, לחם ומזון. ועגלות מלאות בר וכל פרי, וחמורים וגמלים מסֻבּלים כל טוּב הארץ, הולכים הֵנה והנה, חוסמים את העוברים מרֹב הברכה וילדים נוהגים בם ומשוררים שירי הלולים מדי עברם. והשוקים שוקקים מאדם, אכרים, סוחרים, אנשי מקנה, נוסעים, תרים, ועל כל פנים שמחה וכל עינים מאירות וכל פה ימלא שחוק.

והאנשים והנשים מנער ועד זקן, מיושבי הפרורים ועד בני העיר פנימה, כלם בריאים וטובים, דשנים ורעננים, על פניהם עז והדר, מראיהם כילדי הענק, זרועותיהם בדי ארז, רגליהם עמודי שש וכחם כח איתנים. ובאו גבורי היונים ויתר הגוים מסביב ונאבקו עם בחוריהם לעיני הקהל ביום מסה, והתחרו עמהם במֵרוץ ברכב, ברגל, ועל סוסים, ובשעשועי־כח אחרים למיניהם, אולי יוכלו להכריע אותם והיתה זאת להם לשם ולתהלה בארצם, – אך לא יוכלו להם ושבו על עקבם נכלמים ותהלת גבורי ישראל בפיהם.

והר הזיתים מלא כרמי זית, תמרים ושקדים וכל עץ פרי; גם היכלי עֹנג בנוים במרומיו כה וכה – הם מעונות הקיץ ל“שומרי” העיר¹ : לחכמיה, לסופריה ולמוריה, בהם ינפשו מעמלם ויחליפו כח לשוב לעבוד לתקופת השנה את עבודתם קדש לעמם. ועבודתם, מלבד הרחיבם והעמיקם את תורת ישראל – דברי חכמה ומדע, ספרי שירה וחזון, מעשי ידי אמן וכל מלאכת חרש וחושב, אשר כמוהם ככל נבחר וטוב אשר יצר רוח האדם עד היום הזה במצרים, בבבל, בצידון וגם ביון, אשר הגדילה על כל אלה בדברי ספר וחזון ומלאכת מחשבת. ופרי רוחם יוצאים על ארץ רבה ביד הצעירים בני עם ועם הדורשים אל ציון ואל חכמת חכמיה, ושמעו הגוים והשתאו ואמרו: הזה העם שיאמרו לו אין בו חכמה ולא מלאכת מחשבת ולא רוח־חזיון די־ברוֹא חדשות ואך להיות לעוזרי עם ועם בעבודת הרוח, כמאסף ההולך אחרי המחנה, רב כחו – והנה עתה הפליא לעשות בכל אלה בימי דור אחד או שנים מאז החלה שיבת שבותו, מאשר נעשה בכל הגוים בימי מאות שנה! מי האמין לשמועתנו כי עץ ישראל היבש יעשה פרי־תֹאר אשר כזה! ורבים בעמי הארצות ישימו פניהם ללמוד וללמד עברית בבתיהם ובבתי הספר, למען יוכלו קרוא את פרי הרוח לסופרי ישראל ולחוזיו בכתבם ובלשונם.

וירא והנה אנשים ונשים וילדים נוהרים אל הר הזיתים בימי מועד ושבת, עולים ויורדים בו, עוברים בסך, שרים וחוללים ומתענגים על רֹב שלום. ובכל אשר פנה שמע אך קול מצהלות ושירים ונגינות. והנה להקת בחורים שרים:

שַׁאֲלוּ, אַחִים, שְׁלוֹם הָעִיר,

עִיר עָז־לָנוּ, עִיר יְשׁוּעָה,

פִּצְחוּ, רַנְנוּ, דַּבְּרוּ שִׁיר,

הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה.

עִיר – יְדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ,

אַף־בְּרָכוֹת עֹטָה כֻלָּהּ,

הוֹד וְהָדָר מְעוֹנוֹתֶיהָ,

עֹז וְחֶדְוָה בְּכָל־גְּבוּלָהּ.

גַּם־לַגּוֹיִם שָׁלוֹם תִּשָּׂא,

אַחֲוָה לִבְנֵי־עָם וָעָם,

שָׁלֵם שְׁמָהּ וְשָׁלוֹם נִסָּהּ –

וְיָשְׁבוּ שֶׁבֶת אַחִים שָׁם.

אַיֵּכֶם נִדָּחֵינוּ,

כָּל אֲשֶׁר פִּגְּרוּ לַעֲלוֹת:

עוּשׁוּ בֹאוּ אַחֵינוּ,

שִׁירוּ שִׁיר לַמַּעֲלוֹת!

רַב לָכֶם בְּאֵבֶל נְמַקִּים,

לִסְפּוֹד לְצִיּוֹן וְלִבְכּוֹתָהּ:

בְּכִיתֶם לְנִפְלָהּ בְּמֶרְחַקִּים –

בּאוּ רְאוּ בְהִבָּנוֹתָהּ!

שַׁאֲלוּ, אַחִים, שְׁלוֹם הָעִיר,

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה,

יְיָ עָלֶיהָ יָעִיר –

הַלְלוּ־יָהּ, הַלְלוּיָהּ!

והזקנים עומדים מסביב, מוחאים כף ורוקדים כבני אילים. ויתעורר משמחת לבו לרקוד גם־הוא עמהם, וינָער וייקץ ועל שפתיו הקריאה:

– הזאת ירושלם?!

עודני גר בארץ אבות; תמול באתי והיום נתנה הארץ את רוחה עלי, והיום – לבי ובשרי ירננו משפע מראות החיים, ורגשותי כיום יהמו, ישטפו ויעברו ועטי ינוע בידי כחוט ברזל בנגוע אליו זרם החשמל וכל עצמותי תאמרנה: הודע את אשר ראית לרחוק ולקרוב!

והמראות אשר אני אומר להעביר לפני הקוראים, הם דברים אשר התושבים, היושבים בארץ זה ימים או זה שנים, לא יתעוררו למראיהם ולא יפקחו עוד עין עליהם, באשר הסכינו עמהם זה כמה. כי כאשר יסכין העטלף עם החשך ועם מעון צר, והנשר עם אור ושמש ומרחבי רקיע, כן נסכין אנחנו, בני עם עולם, בימי חלדנו הרבים קל מהרה עם כל חליפות החיים: בגלות – עם החשך והמחנק וכל צללי “משכנות ישראל”, ובארץ אבות – עם האור והדרור וחֹפש התנועה והחיים תחת שמי ה'. ואך החדשים הבאים מקרוב מן הגולה ויום אתמול וצלליו ומוראיו עדֶן לא סרו כלם מנגד עיניהם, המה עוד עיניהם פקוחות ולבם ער לכל המראות החדשים אשר יראו כפעם בפעם במקום שם ברא אלהים לנו “שמים חדשים וארץ חדשה”, ועוד ישאם לבם לספר לדור את אשר ראו – בטרם יסכינו גם הם עם מראה עיניהם ועבר הכל עם יום אתמול ונסו הצללים ואבד כל חזון.

הנה חגיגת ההדלקה, יום ל"ג בעמר.

בתי הספר העברים אשר ביפו ואשר בתל־אביב פתחו דלתיהם ויריקו את חניכיהם כעשיר הפותח את אוצרותיו ואת אשר בהם וישטח אותם שטֹח לעיני השמש ולעיני הקהל. והעֹשר הזה מה רב, מה נכבד הוא לנו ולעתידותינו מכל הון ועשר אשר לו ברק וכֹבד וצלצלי שמע וצלצלי תרועה; העֹשר הזה, המוצל משִׁני השטן המשחית – הגלות – האוכל את נפשות ילדינו בכל־פה, הנה הוא כמוס עמנו, שמור לנו באוצרותינו, הולך ורב כשרש פורה במסתרים ואנחנו לא ידענו ולא שמנו על לב. ואמנם מי ומי מעובר ושב, אשר עיניהם כל היום איש אל מעשהו ואיש אל סבלותיו, ישים לב אל בתי הספר ואל כל אשר ירקמו שם במחבא צל קורתם הבונים הנאמנים העובדים בתחית רוח ישראל הצעיר? מי יפקוד, בעברו, את שדה הזרע טרם יצמיח זרוּעיו? מי יעמיק לראות את ברכת ה' הטמונה במעבה חלקת האדמה הזאת ואשר בהגָלוֹתה והיתה לעדי תפארת לַחֶלקה ולמחיה לעם רב? רק הזורע הוא יודע עמל נפשו ופרי עמלו לימים יבאו ורק רעהו, אשר זרע זרעו לריק ימים רבים בארץ צחיחה, מקום שם רוח זלעפות מרחפת על פניה, נכונה לבלע ולהשחית כל זרע וכל מטע בטרם יעשה שרש וענף, – הוא יודע את כל העֹשר ואת כל הברכה המוכנים לנו פה ביד העובדים המאֻשרים אשר כל המסבות הן עזר כנגדם.

אך הנה נגלה העֹשר הצפון לעיני כל הקהל: כאלפַים תלמידים ותלמידות ויותר מחמשים מורים ומורות, עורכי התהלוכה, יצאו נצבים ברחוב הרצל כעדר הקצובות ומשם נסעו למחניהם ולצבאותם אל המגרש אשר מחוץ לתל־אביב, מול הים; ובהגיעם אל פרשת דרכים השתרעו, התפתלו לאט הנה והנה כנחלים נטיו, כשרשרות אדם ארֻכּות, לכל מראה עיני הרואים. והרואים – המון רב מאד אנשים ונשים, גדולים וקטנים, יהודים, ערבים ונוצרים מכל פנות העם, אשר נקבצו באו מסביב לראות במראה. התהלוכה באה עד לפני מגדל המים ומשם נפרדו גדודים, גדודים, כי לא יכול רחוב אחד לשאת אותם יחדו, עד בואם אל המקום הנועד. ומגדל המים – הוא לב השכונה, אשר ממנו תוצאות חיים לכל שוכניה, אפס כי לא דם כי אם מים יחַלק הלב הזה לכל סביביו, כי המים הם הנפש לבני ארץ ישראל; מחדרו האחד מעינות ותהומות יוצאים דרך גידי הברזל הפרושים כרשת על פני כל תל־אביב, להשקות אדם ופרחים (בהמה אין עוד בגן־עדן התחתון הזה), ומחדרו השני קוים לא־נראים, קוי המשטר, יוצאים לכל עֵבר יצֹא ושוב – שם מושב הועד, הצופה הליכות השכונה, מכלכל דבריה במשפט ומחזיק הכל על מקומו בשלום מבלי אשר יתערב בדבריו כל זר מן החוץ. – והמחנה הקטן־הגדול הזה, העולה על מספר כל נפשות היהודים אשר ישבו ביפו לפני עשרים שנה, הולך מעדנות לרגלי מוריו המנהלים אותו, ויחס שתי המערכות אלה לאלה ביום הזה, יום חגיגה ושעשועים, כתמול שלשם, כאשר בימי העבודה: דרכי נֹעם וידידות ממעל ואהבה וכבוד והִצָמד בנפש מתחת. וקול שמחה וששון וקול מצהלות ילדים וילדות על פני כל הככר וגם הרקיע ושוכניו ירננו לקראתם. עד אשר הגיעו אל הגבעות, ששם נפוצו הֵנה והנה, ויהיו אלה מגיחים על הגבעות, שוטפים במרוצתם ולוכדים אותן בסערה ודגליהם – דגלי ציון – בידיהם, כאנשי חיל ביום מלחמה, ואלה עושים במדוּרה ומכינים הכל, ואלה מתרוצצים כה וכה, “איש הישר בעיניו יעשה”. ושירים ונגינות משתפכים מכל עבר, נשמעים על כל פה, והשמחה מתפרצת מכל לב, נשקפת מכל עין, מרחפת על פני כל ההמון הגדול, והים מפזז ומכרכר לפני החוגגים גם הוא ובדגל שני הצבעים, תכלת ולבן – תכלת על פּני כלו ולבן על שפתו סביב – יצהל לקראתם בקול המולה חרישית כאומר: ראו, גם אני ציוני כמוכם, באמונה שמרתי על ארצכם כל ימי נודכם בנכר, בבכי המון־נכאים השתפכתי אל חיקה כל ימי הָשַמה, ובשמחתכם, שָבֵי ציון, אשמח גם אני…

ראיתיכם, ילדים יקרים, חֹמר היוצר הנעשה לכל מלאכה, שרים שירי עם במקומות אחרים, חוגגים חגיגות אחרות, והחגיגות לא לנו והשירים לא שירינו, שרים וחוגגים כרקוד הדֹב על פי חליל הצועני, כי נטל עליו; שרים – ולבכם בל עמכם, הפה ישיר והלב דוה והנפש מתקוממת והעינים תבענה את השאלה המרה: מה העבודה הזאת לנו? מדוע נשיר שירי עמים על אדמת נכר, אשר אין לנו ולאבותינו חלק ונחלה בה מלבד לחם העצבים אשר נאכל ורוח אפנו אשר נשאף ברגזה ובדאגה מפחד היום הבא? ראיתיכם שם – ואדע את נפשכם המלאה על כל גדותיה ששון ושמחה, בטחון ותקוה לעתידות, הפונה כשחר מן החשך והערפל אל אור היום הבא, המתפתחת כפרחים, אחרי הגשם והסער, אל מול פני השמש היוצא…

הערב היה, ההדלקה החלה, הלהב עלה השמימה, פרץ ימין ושמאל, לשונות אדֻמות, ירוקות ולבנות, ותמרות עשן נלוו עליהם כעבדים שחורים על יד אדוניהם. ומסביב למוקד מאורות גדולים וקטנים מפיצים איש שביב אשו, איש כמתנת יד העורכים אותם, ורשפים מעופפים מתנשאים פעם בפעם הולכים וסובבים למעלה למעלה כנחש עקלתון ואחריהם יאיר נתיב, עד התפוצצם בקול שאון וים ניצוצות טבול בשלל צבעים משתפך מסביב. והמוקד והמאורות הגדולים והקטנים אשר על ידו עודם בוערים כים אש ואור, והילדים והילדות עומדים כחומה חיה מסביב, וכל ההמון הרב עומד ורואה ומיטיב את לבו, והים מנגד משמיע את הוד קולו כנותן את ברכתו לחגיגה גם הוא – ים־אש, ים אדם, ים־מים, ולבבי ביניהם ים רביעי…

הלילה היה, ההדלקה כלתה, המגדל הבוער (ערֵמות חביות ישנות התלויות בדמות “מגן דוד”) התערער, התפרק, נפל לנתחיו לנתחיו, ובנפלו הכריע את האש השואפת אל על, השפיל גאותה עם קרני אורה, ויתנה על הארץ לראוה בה, שחוק לכל הנצבים המריעים עליה כעל כל נופל; עד אשר, מיגון ומכלימה, ספתה תמה עוד מעט ולא נודע מקומה איה.

המחנה הקטן והגדול נפוצו על פני כל הככר ומשם אל הרחובות ובקול שמחה ושירים, קול המון חוגג, שבו בשבע דרכים איש לביתו. “הכוכבים ממסלותם, מתנוססים כאבני נזר במשבצותם” והכוכבים אשר על הארץ מתחת, בפני הילדים והילדות שבי החגיגה, נוצצו כמתחרים לעמת כוכבי רקיע. והרקיע רחב מאד והכוכבים רבים מאד – כעם בני ישראל ההולכים ורבים בארצם בהתאספם אליה מסביב. היעלה עם איש ואיש כוכבו לנגדו? ואיה אפוא כוכבי?…

והעם עובר בסך ואיש ואיש ישיח עם גבר עמיתו ואני הולך דוּמם משיח עם לבבי ועיני אל הכוכבים. מרחוק נראו לי צבא מרום אלה כשכנים קרובים וטובים איש לאחיו, כלם מתרפקים זה על זה באהבה, כלם מאירים פניהם איש אל רעהו, אין קנאה ואין תחרות ואין קטן וגדול, כלם גוי אחד בשמים, כישראל גוי אחד בארץ – לרואי מרחוק… – הלא אתם, הכוכבים, סְפַרתם נוֹדֵנו מאבינו הראשון ועד עתה, ראיתם את כל עניֵנו והייתם לנו לעינים על כל דרכינו האבלות והאפלות עד אשר שבנו באנוּ אל גבולכם. הלא אלה אשר ראה אברהם מעל האדמה הזאת ואשר אמר לו ה‘: “ושמתי את זרעך ככוכבי השמים”. התבא הברכה הזאת, אשר היתה לנו לקללה בארצות הגוים, עתה כאשר שבנו אל ארצנו לבנות חרבותיה וחרבותינו ולראות בטוב ה’ בארץ חיים? הנפרה ונרבה ונמַלא את הארץ, ונהיה אנחנו, השריד המוּצל ממאכֹלת הגלות ומטֻמאות הגוים, לעם גדול ברוּך ה' כאבותינו שבי בבל? היהיה לנו עם הארץ למופת? הנמהר להרחיק מעלינו את הרוח המשחית, אשר דבק אחרינו מאירפה ואשר מות וכליון בעקבותיו לדור נולד – בטרם יולד?…

אך מה השאלות והמחשבות לי עתה? אני על יום טוב באתי, על חגיגת ההדלקה אמרתי לספר, והנה נטיתי מן הדרך! בשוב העם מן החגיגה היו אנשים אשר תעו בחשכת לילה (ביחוד חדשים מקרוב באו) ויחפשו דרכיהם עד אשר עמדה רגלם במישור – ואהי גם אני כאחד מהם…

יפו, שכונת “תל־אביב”. איר, תרע"ד.

והנה חג הפרחים.

יהודים ופרחים – מי קֵרב אלה אל אלה? הלא זה העם, אשר בכל ארצות נדודיו תלוי הוא על בלימה בין הארץ ובין השמים, וכציץ נובל וכאזוב בקיר נטוי אין לו שרש מתחת ולא נגה עליו אור שמש ממעל. הלא זה העם, אשר גם מתמול גם משלשם ריח שדה עצור לו וכל כפר סגור ומסֻגר מפניו והאדמה וכל יבולה אוצר חתום המה לו; העם, אשר קטני גוים התעללו בו ויעתיקוהו מִשְׁדֵי האדמה אם כל חי וישימו ערי מצור מושבו ומשכנותיו – מלֵחה ואחר יאמרו לו בזדון־לעגם אין לו חוש יֹפי, טבע, שירה, אמנות, ורק צלצל הכסף וברק הזהב יהוללו לנפשו היבֵשה, – והעם הזה חגג חג הפרחים בארץ אבותיו לעיני מכבדיו היום אשר הֵזילוהו אתמול ואשר שבו ושחרו פניו¹, כי יתן להם אנשים מ“שומריו” לשמור על נחלתם.

סופר אחד מן הרומנים, מבני העם אשר הוא ושפתו ותרבותו אך תמול המה, מבַכּה את ערי מלדובה, אשר פשטו עליהם היהודים כארבה לרֹב ולרגלם אֻמלל כל פרח מעיר. הפראים האלה, שונאי הטבע והיֹפי, השמידו את הפרחים מפניהם וימנעו את העֹנג הזה מעיני הרומנים ומנפשותיהם העדינות המלאות שירה כים, כאשר גם המה הכריתו כל יערות־איתן מגרמניה ויעבירו מעל ארץ־חמדה זאת את כל הדרה. ומי יודע אם גם לא מאת היהודים היתה זאת, כי אין כוכבים רבים בשמי רומניה הקודרים; הן המשחיתים האלה ידם בכל, למן שאול מתחת ועד השמים ממעל, והמלאכים אשר ראה יעקב אביהם עולים ויורדים בסֻלם הארֹך ההוא, אשר ראשו מגיע השמימה, הלא יעמדו לפקודתם: מי יודע אם לא יגרעו אליהם מכוכבי שמי רומניה לשומם אל תחת מצחות ילדיהם, בניהם ובנותיהם, וביחוד בנותיהם, אשר המשוררים הרומנים מחליפים את עיניהן בכוכבים בשירי האהבה שהם מקדישים להן…

ואולם ראו, החלותי בפרחים והנה נדחתה ידי בעֵט אל עינים ואל כוכבים! יסלחו לי אפוא המשוררים, הכוללים והבוללים יחד שמים וארץ וכל צבאם, כי באתי בגבולם בפעם הזאת ולא שמתי על לב – ואני אשובה לעניני.

ג' סיון אחר הצהרים. ורחוב הרצל וכל אגפיו, למן הגמנסיה ועד שער תל־אביב, מלאים פה לפה אנשים ונשים וטף, יהודים, בני עם הארץ ונוצרים (ובאלה – בנות הגרמנים מ“שרונה”), אשר באו לראות במראה. וכל בתי תל־אביב, והגמנסיה בראש, עוטים ענפים ירוקים ופרחים יפים, וקשָתוֹת ענפים עבֻתּים נטויות על פני רחוב הרצל מלמעלה, מעֵבר־הרחוב האחד אל עבר־הרחוב השני, ובכל פִנה עד שער השכונה – ים אדם מתגלגל בתוך מבול פרחים לכל מראה עיני הרואים. ועצי התֹמר הגבוהים, אשר בגני יפו מנגד, נשקפים בהדרם מעל לחומה על פני כל הרחוב עד הגמנסיה, מניעים ראשיהם כנושאי שלום להמון החוגג. והאנשים והנשים לבושים פאר, ואיש פרחו על כנף בגדו מלמעלה, מחֻבּר בפתיל תכלת ולבן, נכונים לקראת המחזה הבא, וכל הרואה יעלה על לבו זכר העם אשר התקדשו ואשר נכונו בימים ההם בזמן הזה לקראת האלהים במעמד הר סיני. והמחזה הבא היה נהדר, מרומם, לוקח לב ונפש. בראשונה נראה צבא ילדות לבושות לבנים, עודות פרחים, עיניהן מאירות, פניהן מפיקים עליצות תֹם ילדוּת ושמחת עולם על ראשן, והן מתהלכות בתוך הקהל כיונים מדדות או כפרחים חיים מעֻלפים פרחים.

ואחריהן – מראות על מראות וצבא חליפות נפלאות אחת מרעותה. ואני עומד ועיני משוטטות פעם אל הענפים ואל הפרחים הרעננים, אשר עוד מעט והיו כחציר יבש, ופעם אל הענפים האחרים אשר כמעט נבלו עד יבוֹש ואשר, כמטה אהרן בקרבתו אל הקדש, זה החִלם לפרוח ולגרוע אליהם לשַד מגזעם ולהיות לחים ורעננים מן היום הזה והלאה: צעירי התימנים, חניכי מקוה ישראל, תלמידי הגמנסיה וכל ענפי עץ ישראל למיניהם.

הנה צעירי התימנים, השבט אשר היה לעם כענף נתוק וכרות ועתה, בהיותו גם מעוך וכתות באשר הוא שם, זכר את אביו ואת אמו, את עץ ישראל ואת ארץ ישראל, ויבא ויתרפק עליהם ויתחבר עמהם ויהיו לאחדים במקום מולדתם לפנים. והרצוצים האלה, אשר היו בארץ ענים הדום לרגלי עם הארץ, שקוצים לכל זד יהיר, סגורים מחוץ למחנה כנגועים, כמצֹרעים, הנה הם נושאים פניהם ממום, זוקפים קומתם הכפופה, צועדים צעדי אוֹן, הנה שב אליהם גאון יעקב, גאון ישראל, אשר שר עם אלהים ועם אנשים ויוכל! הנה צעיריהם “צעירי המזרח”, מעבירים לפני העם בחזון ימי קדם, ימי שבת ישראל על אדמתו ועלותו אל בית ה' בחג הבכּוּרים בנעריו ובזקניו עלֹה והָבֵא ראשית פרי אדמתו ופרי בהמתו ונָשׂא ברכה מפי כהניו ולוייו. והנם מובילים פר בן־בקר אדֹם ועטרת פרחים בראשו ואחריהם אנשים עוברים בסך, אלה נושאים על ראשיהם כל ירק וכל פרי למינו ואלה – על כתפיהם גדיים וטלאים, ועיני כל העם רואות ולבם מלא שמחה ופיהם רנה ומחשבותיהם משוטטות בזכרונות הימים הראשונים הטובים…

והנה חניכי מקוה ישראל, “האי הצרפתי” העומד בא"י זה ארבע וארבעים שנה ורוח זרה, רוח קפאון, מרחפת עליו כל הימים, דור הולך ודור בא והרוח הזאת עומדת בתוכו, שוקדת על כל יש בו אשר לא תהיינה להם חליפות ואשר לא יתחדשו בהתחדש הכל, – עד אשר נע וזע האי הזה, כי רוח חדשה עברה בו, ויבא אלינו הוא ושוכניו ויבאו המה וכל הכבודה אשר ברגליהם לשמוח בשמחת גוֹיֵנו, להתערב עם נחלתנו. והנה הם עוברים גדודים גדודים עוטים ירק ומקלעות פרחים והם עורכים דמות לארבע תקופות העבודה. בראשונה עוברים תלמידים וסוס אסור אל מחרשה מאחריהם – דמות החָריש. המה עוברים והגדוד השני יֵראה: תלמידים נושאים כל זרע למינו ופרדה מושכת במכונת־זרע אחריהם – דמות הזרע. ואחריהם הגדוד השלישי: תלמידים נושאים ומרימים למרום מגל, חרמש ואֵת – דמות הקציר. ולאחרונה נוסעת עגלה רתומה לשני סוסים, מעֻלפת כפות תמרים ומלֵאה עמרים ואלומות – דמות האסיף. והקהל רואה את כלי המלחמה האלה ואת אנשי המלחמה האלה הלוכדים את ארצנו מיד המלאך המשחית, אשר התוה עליה תו: חֹרב שממה, – ומריע לקראתם פעם בפעם: “תחי העבודה העברית!” וכל קרָבי קוראים עמהם: יחיו העובדים העברים, השבים אלינו מפנתם הבודדה כצפור בודד השב אל קנו, “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו באשר הם שם”. מה רב כחך, אדמת ישראל, אדמת קדש, לחבר נפרדים ולקרב רחוקים ולהסיר באפס יד את כל הגבולות המפרידים בין אחים!

ההמון החוגג הלך הלוך ונסוע ברחובות תל אביב ו“חברה חדשה” עד בואו, בנשף בערב יום, מנגד לשקמה העתיקה נגבה מזרחה לשכונה; שם עמדו. ואני עומד בתוכם חציי ער וחציי חולם ולאזני הקַשוּבות או לרוחי הצופיה הגיע על כנפי רוח־הלילה כקול המון, קול דממה דקה, כקול השקמה המברכת את הקהל בפרשה לנגדו את נטישותיה היבשות, לאמר: שלום לכם, החוגגים, החולמים, שבי ציון; גם אני, השריד הנשאר מהמון השקמים אשר היו בשפלה הזאת לפנים, הייתי כחולמת, כמחכה לחדשה כי תֵעשה בארץ. מאות שנים עמדתי על עמדי, הייתי כנוטרה את החולות, צפויה לרוח קטב ולרוח זלעפות, הרוחות עִוְרוני, שָפוּני ראש ועקב, נשאו את רדידי, הובישו לשַׁדי, חשפו את שרשי – ואני התחזקתי, עמדתי, חכיתי לכם כי תבאו וכי תושיבו הנשַׁמות, תיצרו מים וצל, תבנו קיר וחומר, תגדרו בעד רוחות במדבר. ועתה אחיה בצלכם או אֶתֹם לגוע – רב לי כי זכיתי לראותכם באים ופוקדים את הארץ הטובה הזאת, ושמים זכר לראשונות אשר היו בימי קדמתה, פרחים, בכּוּרים, חיים רעננים… כי אין את לבבכם לנתק כלה את הפתיל המקַשרכם אל עברכם, אל תקופת המלכים והנביאים וארזי הלבנון ושקמי השפלה – תחזקנה ידיכם והיו ברוכים, שלום, שלום מאתי השקמה הזקנה, הבלה, לכלכם בני עם עולם, צעירי עולם, אשר אין חליפות להם.

והאנשים אשר היו עמי אכן לא שמעו את הקול ולא נשאו ברכה מאת הזקנה, וילכו המה איש לדרכו ואני הלכתי באשר הלכתי ומחשבותי עמקו ורוחי שוטטה במרחבי התקופות והזמנים, ואשר היה מאחרי כן לא הקשבתי ולא שמעתי ולא ידעתי ספורות.

וכל פרשת דברי החגיגה עד נאום ידיד העם, סוקולוב, אשר היה כחותם תכנית לכל המראה הנהדר, הלא המה כתובים על כתבי העתים.

ההכנסה היתה מקדשת ל“קרן הקימת לישראל”. כמה היתה תבואת הקרן הקימת בפעם הזאת – לא אדע; אבל יש אשר אחשוב, כי המחזה הזה והנפשות העושות בו הם קרן קימת לישראל, יקר מכל הון.

לכל זמן. אחינו בני ישראל הרואים ואינם נראים ואשר, ככוכבי השמים יומם, לא יצא קַוָם בארץ ובעיר ובהגיע, למשל, עת הבחירות לבית הנבחרים אשר בבירת הארץ או למועצת העדה אשר בעיר והנה אין בוחרים ואין נבחרים, – נגלו והתראו הפעם בנעריהם וזקניהם, באדיריהם ובצעיריהם, וגם הסבו עליהם את עיני התושבים ואת עיני ראשי עם הארץ. הדבר היה בחג החרות העתומנית, אשר הוחג ברב פאר בכל ערי הארץ ובעיר הערים, בירושלם, ביום כ“ט תמוז (23 יולי) ש”ז, יום התחדש הממלכה אחרי בלותה תחת כֹבד יד המושלים העריצים, ואשר אחינו יושבי העיר היו בתוך הבאים והחוגגים – לא כקרואים, ההולכים לתת מהודם על שמחת שכנם מפני הכבוד ולבם בל עמם, כי אם כאנשים אשר החג חגם והשמחה שמחתם וגורל הארץ והממלכה קרוב אל לבם כגורלם הם.

העיר הומה מאדם וכל היום תהלוכות, תהלוכות. נפתחו הדלתות ונפתחו הלבבות והשתפכו היחידים איש מביתו אל רחובות העיר כנטפי מים אל נחל איתן, והשתפכו הנפשות אשה אל אחותה ותהיינה לנפש אחת בגן העיר, במקום החגיגה. הנה אלפי ילדים תלמידי בתי הספר, הנפשות היקרות אשר רכשנו ואשר הצלנו מבור הגלות, הנה גדוד ילדות לבושות לבנים כגדוד יונים תמימות, והנה המוני אנשים ונשים, אשר נהרו אל מקום החגיגה – כלם הולכים מעדנות ומראיהם טובים ועיניהם נוצצות וראשיהם פונים למעלה, כי אָצל עליהם היום הגדול מהודו ויַצהל פניהם ויזקוף קומתם וישַמח לבבם וישכיחם עניָם ועמלם מתמול שלשם. כי אכן רבים ילדים וילדות הקודרים מעמל, מחֶסר ומכָּפן, רבים בעניי הצאן האלה ידועי עני ומחסור כמלאי ימים, אשר נפשותיהם מתמוגגות מדאגת היום הבא ועיניהם אל יד הנדיבים לתת להם לחם ושמלה. אך היום כלם שמחים וטובי לב, היום יום חג לכל יושבי הארץ ואף כי לדור הצעיר, אשר פרי החפש שמור להם למועד להיטיבם ולאַשרם מאבותיהם.

ירושלם הצעירה, צֶמח הדור הבא, התהיו גם אתם כאבותיכם עפרות אדם, עדר עדר לבדו, עדר נבזה נפוץ, לעג וקלס לשכניכם ובוז ומנוד־ראש לאחיכם אנשי גאולתכם? אם תקומו ותתנערו יום אחד מן הרקבון האוכל בעיר הקודש זה מאות שנים ותחדשו ימי ירושלם ותתנו לה גאולה ותשיבו לה את כבודה לעיני הקרובים והרחוקים?

מי יחוש עתידות, יזכור הימים הבאים לעת כזאת. עתה עת שמחה לארץ ולעם וכלם, וכלנו שמחים, מתרוננים וחוגגים.

אמנם כי אחינו, נאמני ארץ מעולם, מתערבים בשמחות הארץ והעם בכל מקומות מושבותיהם וגם – ברוסיה וברומניה. ולמראה החגיגה הזאת זכרתי את ימי החג הלאמיים אשר ברומניה, יום המלך, יום צאת הארץ מתחת יד אדונים, יום היותה לממלכה – ימים אשר בהם כל “אזרח” הארץ, הבולגרים, הגרמנים, האונגרים וכו' אשר באו אליה מאתמול לגור ולשוב ביום מחר, הם ורכושם אשר רכשו, איש אל ארצו, ו“הגר” הגר בתוכה – היהודים יושבי הארץ מימי דורות עולמים – שמחים בשמחת הגוי ואחינו יוצאים נצבים הם ורבניהם וראשי קהלותם וקהלם, הקטנים עם הגדולים, ונושאים רנה ותפלה בבתי הכנסת ונואמים נאומים בבתי הספר לכבוד היום ועוברים בסך לדגליהם ולמחנותם אל מקומות החגיגה לראות ולהֵראות, לשמוח ולשַמח…

הנה גדוד ילדים עוברים ליד מוריהם, דגל רומניה בראש הגדוד ושיר “תחי רומניה” בפיהם – הם תלמידי בית הספר העברי, אשר לקהלת העיר, המגַדל רומנים טובים – לאמריקה, ששמה יֵצאו בעוד שנות מספר בעקבות אבותיהם ואחיהם הגדולים, באשר אין מקום ואין מחיה ל“זרים” ברומניה, ושם יפיצו את תרבות הרומנים וישאו את דגל רומניה ברמה, זכר ליציאת מצרים.

והנה הילדים העברים תלמידי בתי הספר התחתיים והתיכונים, אשר לעם הארץ, עוברים עם חבריהם הגוים – אלה נוסעים ראשונה ליד המורים והדגל הרומני בקרבם, במסבם, ואלה – מאחור כסרח העודף: עליונים למטה ותחתונים למעלה; כי כל ימי השנה היהודים הקטנים האלה מורים לחבריהם הגוים, הגדולים והגבוהים מהם משכמם ומעלה, את כל הדבר הקשה בלמודיהם, מתקנים או מכינים להם את שעוריהם ונותנים גם נתון על פיהם מארוחתם למען אשר לא יודיעום את ידם ולא יביאו את דבתם רעה אל המורה כפעם בפעם – ולמען אשר, בעת הבחינות לקץ השנה, ישאו הם, הגוים, משאות ודברי תהלה ואותות כבוד מאת פני המורים והיו עליונים נגד חבריהם היהודים, עוזריהם ומוריהם, ואלה ישָארו אחורנית… מה זה רוחכם סרה, אחי הקטנים, והכרת פניכם תען בכם כדמות דאגה מסֻתּרת או כאב עצור – היום ביום שמחת הארץ? היהדפו אתכם חבריכם הגוים בצד ובכתף, היפגעו בכם בלט באגרוף רֶשע, אם יבַטאו באזניכם דברי נאצה וגדופים כמדקרות חרב עליכם ועל אבותיכם ועל כל עם ישראל, פגעים ונאצות אשר הסכנתם עמהם כל ימי השנה ואשר בכל זאת לבכם התמים עודנו מתקומם ומתמרמר להם?

אך מי ישים לב לעת כזאת לדברים שבלב ומי ישא עיניו להביט מסביב ולראות את פני בעלי השמחה המפיקים שנאה ובוז וחמת עכשוב ל“זרים” המסתכלים עליהם והמתרפקים על דודיהם? חגיגה היא חגיגה ויום שמחה הוא יום שמחה והיהודים יודעים עם לבבם, כי גם הם בני הארץ וכי עבדים נאמנים המה לבית המלכות, ומה להם עוד? ואם אין פונה אליהם ואל מנחתם (אף כי לא רק חמור אחד מהם נשאו), ואם יש אשר יהדפו השוטרים או נערי הרומנים נשים כבודות והקימון ממקום שבתן בגן העיר למען שום מקום ל“אזרח” הארץ, באמור להן: יהודיה, גשי הלאה ואשבה, או: וישב האדון פלוני הרומני, ואם יש אשר יתַנו התלמידים באזני הקהל שירי שנינה ומהתלות על “הזרים” באזני הזרים האלה – הן כזה וכזה ישא ויסבול היהודי ויִדֹם כי נטל עליו. סוף־סוף הלא בגלות אנחנו ומה יתאונן יהודי חי? דַיוֹ אשר הוא חי.

למראה חגיגות כאלה, אשר יחֹגו היהודים יחד עם עם הארץ ברומניה וברוסיה, אמנם יש אשר תנקר במוחנו השאלה: הכלב ישראל אם – מלאך אלהים הוא? האבד ברב ימי הגלות והנדודים והתלאות כל רגש כבוד וגאון ותפארת רום אנשים מלבו הנשבר והנדכא ויהי ככלב, אשר יד אדוניו תכלכלהו ותיסרהו גם יחד, “אומצא וחוטרא אבתריה” – ומצא לו? אם מאת רוח הצדק והיֹשר והמוסר הגבוה מעל שמים, המוסר אשר לא לאחד האדם דרכו כי אם למלאכי האלהים ממעל ולבני ישראל מתחת, היתה זאת, כי יזכור אך טוב ולא רע לאשר הוא גר בארצם ממצרים ועד הֵנה? והן גם ברומניה גם ברוסיה נמצא דבר טוב אל עם ישראל: אם ברומניה יענו וירעיבו אותו וימנעו ממנו משפטי אזרח ומשפטי אדם, הן לא יעשו בו פוגרומים כאשר ברוסיה – כי אם מעט. אם ברוסיה יעשו בו פוגרומים, הן לא ישימו את כל המון ישראל לעם נכרי אשר אין לו כל חלק ומשפט וצדקה בארץ, כי אם לשלם מסים ותרומות בחייו ולהקבר באדמתה במותו.

אם כה ואם כה – להתחברות היהודים עם עם הארץ בחגיגותיהם ובשמחותיהם בארצות כאלה, גדולים חקרי לב. לא כן החגיגה אשר היתה זה עתה בירושלם, ששם הרגשנו והכרנו לכל מראה עינינו כי לא עוד על אדמת נכר אנחנו, על אדמת הגלות, אשר דמנו ודם אבותינו מִלאו אותה מתחת ו“תרבות” אירפה מרחפת עליה ממעל, נטויה על ראשינו לשחתנו; ששם היתה השמחה שלמה, הפנים והלבבות מתאימים והבעת הרוח מזה ומזה זכה וטהורה. היהודים, ביד ראשיהם ומליציהם, הפיקו נפשם באמונה ובתֹם לממשלת טורקיה, הטובה לפליטי העם העשוק והרצוץ, מאז תקעה יתדה באירפה ועד היום הזה, מרב העמים הנוצרים “הנאורים”, לממשלה אשר בצלה באו נדחיהם גם עתה לשבת ולמצוא מקלט בטוח – ולא בושו. והפקידים בעלי השלטון הראו גם הם כפעם בפעם, כי רוח הממשלה המרכזית עליהם, כי יודעים ומכירים גם הם את אמונת רוח היהודים הרמה על כל שטנה ועל כל דבה רעה, כי יודעים הם עם לבבם, כי כל העלילות, אשר שוטנינו שמים לנו בזדון או בשגגה, כמוהן כעלילות אשר שמו צוררי יהודה לפנים לעולי גלות בבל, בשקר יסודן. על כן הפלו את היהודים לטוב ויכבדו את המדברים בשמם נגד כל בני האמונות והעמים השונים, ועל כן נחשבה לנו החגיגה הזאת לשום אותה זכרון בספר.

היהיה לבבם זה לנו כל הימים?

עומדות היו רגלינו בהרריך, ירושלם…

בתשעה ועשרים לחדש ניסן, תרע"ה, בבקר השכם ושמש אביב זורחת בהדר גאונה, שופכת שפעת זהבה על ציון ועל מקראיה, יצאה התהלוכה ממקומות מועדיה לבא אל הר הזיתים.

לא לקבור מתים יצאו היוצאים בפעם הזאת, לא מטות ולא ארונות על כתף ישאו ולא מזמורי אֵבל, “שהחזיקו” בהם המתים מני אז, בפיהם יתַנו; והאנשים לא זקנים בָּלִים מ“החברה הקדושה” והעם אשר ברגליהם, לוחות ושברי לוחות, נזעמי פנים ונכאי רוחות, עוברי בעמק הבכא אל ירכתי ההר צפונה להמציא “מנוחה נכונה” לנפשות פורחות אשר מלאו צבאן או אשר קֻמטו ולא עת; כי אם תלמידי בתי הספר ומוריהם, חניכי בתי המלאכה וראשיהם, פקידי המוסדות, גדוד “המכבים”, הפועלים, האמנים – כל בחור וטוב, כל ער ועונה, כל נכבד ונשוא פנים בירושלם החדשה, ונשואיהם – דגלים שונים, אותות התחיה הלאֻמית, כלם עוברים בסך איש על מחנהו ומחנה על דגלו. וניב שפתיהם חיים ובפיהם שירי ציון והם הולכים לקדם פני מלאכי התחיה לעם ישראל ולארץ ישראל ומגמת פניהם – נגבה להר הזיתים, אל גבעת הצופים.

והתהלוכה עוברת בתוך העיר עבוֹר וצעוֹד בעֹז, מצעדי גבר, הליכות צאצאי המכבים, מקול צעדי אונם תרעש הארץ ומהמון שיריהם יזוע הרוח, יצהלו הלבבות; הלאה הלאה יעברו – בשוקים וברחובות, במסלות ובארחות עקלקלות, לאֹרך החומה הישנה, על פני חלקות עזובות, גלים נצים, חרבות מפֹרצות ואבנים מנֻפצות ומבינות לאבנים בוקע ועולה צמח האדמה, דשא עשב ופרחים גדלים פרא, כי מכח אבנים חזק כח החיים… ושמש אביב זורחת ממעל, שוחקת באור פניה אל האדמה ואל אשר עליה, פורשת סכת שלומה על החומה הישנה ועל התנובה החדשה, על החרבות שרידי עיר עולם, על העוברים בני עם עולם, על הפרחים המתפתחים לפני שמש אביב ועל הפרחים החיים המתפתחים כמוהם לפני שמש צדקה אשר זרחה עליהם – הבחורים והבתולות, הילדים והילדות העליזים והרעננים. וציון, האם הזקנה, שככה רבו קורותיה מימי קדם ועד השנים האחרונות האלה, כמו תביט תשתטה להם ותשוב תתפלא בם: מי ילד לי את כל ההמון הזה? ואלה איפה היו לפני ארבעה וחמשה חדשים? אהה, אז היתה העיר בוקה ומבוקה ומבולקה, ועדתה שכולה וגלמודה נאנחה ונאנקה. “בחורים בְּחוֹרים נחבאו”, בבתי כלאים גועו או בגולה יצאו ובתולותיה הרכות והענוגות, שוממות ונוגות, יושבות בצל קורתן ונפשן תתמוגג ברעתן, אוררות יומן ומעוררות לויתן, מתאבלות על אב, על אח או על חתן… עתה הנה הגיעה עת האביב גם להם ויצאו ממחבואיהם ויֵאספו ממקומות נדחיהם ויפרצו ויעלו מבינות לאבני אפל וצלמות, ויגָלו ויֵראו ויציצו מעיר כעשב הארץ!

והנה יצאו את העיר והמה הולכים בארחות לא־סלולות, עלה ורדה, עולים ושרים, יורדים ושרים, והדגלים להם בידי הנערות והנערים מרחפים ככנפי נשרים. עוד רב הדרך, והשמש עולה במרומיו וחציו יכונן, אך אין עיף ואין כושל ואין מתאונן: הלב מלא שמחה וששון, מתפעם בכל עז והרגלים כמו נִשָׂאות מאליהן. גם על הזקנים נחה רוח נעורים ותפעמם ותשַוה רגליהם כאילות; והשמש גם היא כאם רחמניה צררה רוח בכנפיה וַתַּשב על העוברים להשיב נפש, וכמו תתאמץ, בתתה חליפות חם וצחצחות, לנחם ולשמח את הלבבות על מראות השממון והעצב הנראים על כל מדרך כף רגל… כי רבה העזובה ורב השממון במגרשי העיר ובמסביה, וכמו נושה ענו טוב־לב, אשר רק בעיניו יביט לאשר הוא נושה בו, רק מבטו יחַנן והַזכר יזכירוֹ חובתו ודרוש ידרוש מעמו את נִשיוֹ בלי אֹמר ודברים, בלי תלונות ותוכחות שפתים; כן תביט האדמה הנשַמה וכן יתחננו רגביה, הדוּריה, מערומיה בלי שפה ולשון: חנונו, פקדונו במעדר, באֵת ובמחרשה, ולא תריק השמש את אורה ואת חֻמה עלינו לאין ברכה והשמים – גשמיהם וטַלם ללא הועיל; פַתּחונו, שַדדונו, פַלחו כליותינו, חַדשו תנובתנו כקדם, כי בא מועד!

מדי עברם פגשו כה וכה רועה ועדרו או צאן עזובות, המבקשות להן מנוח ומרעה… ופגשו אנשי צבא העוברים במגרשי העיר ובפרוָרים להחזיק המשמר, וראו אותם וזכרו כי הם המה אשר סללו הדרך הזה לפנינו – ולבם יריע לקראתם, ירחש תודות להם ולשולחיהם. ופגשו אנשים ונשים מעם הארץ והם מביטים על התהלוכה בתמהון לבב ובתמהון עינים, אליה ישגיחו אליה יתבוננו, והשתאו ושאלו: “אנה אתם עולים?” מה מחשבותם עלינו – אין אתנו יודע; ואולם יודעים אנחנו מאד את המחשבות אשר אנחנו חושבים עליהם מיום החלונו לבא אל הארץ ועד היום הזה, זה שלשים ושש שנה – מחשבות שלום ואחוה, לחיות ולהחיות, לבנות ולהִבָּנות, להיות הארץ המחֻדשת בידינו מקור נפתח לחיים, לשלום ולברכה, לאור הַשְכֵּל וידוֹע, לצדק ולמישרים ולכל מעגל טוב לנו ולשכנינו, הקרובים אלינו למשפחת בית אבותינו; ואם עד היום הזה עוד טרם ישכילו זאת, יודעים אנחנו עם לבבנו כי יש יום והבינו אל פעולותינו ואל מחשבותינו הטובות והסכינו עמנו והָשלמו לנו.

והנה הגענו לקץ אל מקום חפצנו, אל הר הצופים.

הר הצופים! אתמול (כי אלף שמונה מאות ושמונה וארבעים שנה בעיני עם עולם כיום אתמול כי יעבור), אתמול ירדו הֵנה מחנות הרומים מעֵבר ההר מזה, נכונים לבלע ולהשחית את עם חרמם; והיום אנחנו עולים הלום מעבר ההר מזה, כנשר המתחדש והעולה מתוך עפר השרפה אחרי אלף שנה, נאזרים ברוח תקוה אשר לא תכזב, נאדרים בכח חפץ החיים, אשר לא ישוב מפני כל, ושירי ציון בפינו וברכות שלום בשפתנו לקדם פני מלאכי התחיה.

ואני בא בתוך הבאים, חוֹצה בתוך ים האדם הסוער הזה, אשר כמהו לא ראתה ירושלם זה ימים רבים, נגש לפני הבמה, שומע ומקשיב נאומי הברכות ונאומי ההודאות מפי הנואמים השונים, יהודים ולא־יהודים, אשר האחד נושא ברכת שלום לציון מאת אביו, הנדיב הגדול בעמו והגואל הראשון לציון, האחד – מאת עמו, נדיב־עמים, עם בריטניה הגדול, והאחד – מאת אחינו אנשי גאולתנו, עם ישראל אשר בגולה, עם ישראל, כי הציונים אינם עוד “מפלגה” כי עם בני ישראל המה: דבר יצא מפי שר וגדול לגוים ויחולל נפלאות בישראל וצוררי ציון בלונדון, בברלין, בנוירק ובכל ארצות פזורינו שבים אל דגלנו, באים אל ראשי הציונים ואומרים: נבנה עמכם…

והנני עומד בשדה צופים, מסב עיני ולבי רגע אחד מן היום הגדול הזה ומכל הדרו, מבליג על יגון השמועה הרעה הבאה כטפת מרה בתוך כוס שמחתנו – על הפרעות אשר שבו נהפכו על היהודים בארץ הפראים, ארץ “רשעה”, ורוח נשאתני במראה רחוק רחוק ואני צופה ומביט בגַלי העתים אחור וקדם. בחזוני והנה הרומים באים כסער קטב, כנחל בליעל דורש דמים, שואף כליון חרוץ, וקולם כנחש ילך: נעלה ביהודה ונקיצנה, בירושלם – ונבקיענה אלינו, ומחינו את זכר העם הקטן והעז הזה מתחת השמים, העם המתהדר ביחש אבותיו, המתהלל בתורתו ובחקותיו, המתגאה במוצאותיו מקדם ואשר על כן הוא לצנינים בעינינו ולסמל הקנאה לנו אנחנו הגוי הגדול והאדיר אשר ראשיתו מעין נרפש ומקור משחת, תורתו האגרוף ומוצאותיו מיום אתמול; העם הזה אשר לתורה ולמוסר גבר בארץ ותורתו ומוסרו: לא תרצח, לא תנאף, ולא… ולא… – מוסר עבדים ורכי לבב, אשר לא יסכון עליו איש זרוע, עם גבור, תורה אשר החזירהּ אלהיו על כל הגוים ולא קבלו אותה, ועתה הנה נדחו אחריה המונים המונים ברומה, ביון ובאיי הים. וחכינו עוד מעט – ובלע את כל סביביו, ובִלה את כל עמי הארץ והובילם לקברות יחד גוים ואלהיו… הבה נקדמה פניו, נכריעהו, מחֹה נמחה שמו וזכרו, או הלנצח יאמר לחיות? היהיו ימיו כימי השמים על הארץ?

“כימי השמים על הארץ” – ענה ההד מן השמים אשר אדמו משרפת עיר הקדש, ומן הארץ הנרמסת ברגלי הגוים העריצים שְׁכוּרי הנצחון, ומארבע הרוחות מסביב – הרומים יעברו כעבור סוּפה ועם ישראל יקום ויתעודד, יחדש ימיו וארצו כקדם ואחרון על עפר יקום"! –

הרומים עברו כעבור סופה וירושלם החרֵבה, אשר הסבו את שמה ויטאטאוה משארית בניה במטאטא השמד וינכרוה ויהפכוה לעיר האליל, התנערה מעפרה, התקדשה מטֻמאתה ותָשב ותהי לעיר הקדש, לעיר מקוה ישראל, וימי מאות שנה אחרי כן עוד נשמע דבר ה' בבתי מועדיה ובבתי מדרשה, וימי מאות שנה – עד תקופת מסעי הצלב – עוד חגגו עולי רגל מארץ ישראל, ממצרים, מבבל ועוד, בכל שנה ושנה בחג הסכות חגיגות גדולות ברב עם בהר הזיתים¹.

הרומים עברו כעבור סופה ובני העם אשר דִמו לו להשמידו, עובדים את עבודת התחיה בארץ אבות, ועל הר הצופים, ששם כוננו הלגיונות את כלי מַשחֵתם על ירושלם ועל עמה להשבית מארץ זכרם, תבָּנה ותִכּונן “יבנה” חדשה אשר, כראשונה, תהיה גם היא מקור חיים חדשים לישראל ומוֹצָא אור חדש לעמים.

סובב סובב הולך גלגל הזמן, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ועוד ימים רבים, רבים אחרי התכונן עם ישראל בארצו זכור נזכור את היום הזה, יום בו קדמנו בברכת שלום את מלאכי התחיה על הר הצופים, – זכור נזכור והעלה נעלה אותו על ראש שמחתנו וספר נספר איש לרעהו ואיש לבני ביתו, לאמר:

עומדות היו רגלינו בהר הצופים.