עומדות היו רגלינו בהרריך, ירושלם…

בתשעה ועשרים לחדש ניסן, תרע"ה, בבקר השכם ושמש אביב זורחת בהדר גאונה, שופכת שפעת זהבה על ציון ועל מקראיה, יצאה התהלוכה ממקומות מועדיה לבא אל הר הזיתים.

לא לקבור מתים יצאו היוצאים בפעם הזאת, לא מטות ולא ארונות על כתף ישאו ולא מזמורי אֵבל, “שהחזיקו” בהם המתים מני אז, בפיהם יתַנו; והאנשים לא זקנים בָּלִים מ“החברה הקדושה” והעם אשר ברגליהם, לוחות ושברי לוחות, נזעמי פנים ונכאי רוחות, עוברי בעמק הבכא אל ירכתי ההר צפונה להמציא “מנוחה נכונה” לנפשות פורחות אשר מלאו צבאן או אשר קֻמטו ולא עת; כי אם תלמידי בתי הספר ומוריהם, חניכי בתי המלאכה וראשיהם, פקידי המוסדות, גדוד “המכבים”, הפועלים, האמנים – כל בחור וטוב, כל ער ועונה, כל נכבד ונשוא פנים בירושלם החדשה, ונשואיהם – דגלים שונים, אותות התחיה הלאֻמית, כלם עוברים בסך איש על מחנהו ומחנה על דגלו. וניב שפתיהם חיים ובפיהם שירי ציון והם הולכים לקדם פני מלאכי התחיה לעם ישראל ולארץ ישראל ומגמת פניהם – נגבה להר הזיתים, אל גבעת הצופים.

והתהלוכה עוברת בתוך העיר עבוֹר וצעוֹד בעֹז, מצעדי גבר, הליכות צאצאי המכבים, מקול צעדי אונם תרעש הארץ ומהמון שיריהם יזוע הרוח, יצהלו הלבבות; הלאה הלאה יעברו – בשוקים וברחובות, במסלות ובארחות עקלקלות, לאֹרך החומה הישנה, על פני חלקות עזובות, גלים נצים, חרבות מפֹרצות ואבנים מנֻפצות ומבינות לאבנים בוקע ועולה צמח האדמה, דשא עשב ופרחים גדלים פרא, כי מכח אבנים חזק כח החיים… ושמש אביב זורחת ממעל, שוחקת באור פניה אל האדמה ואל אשר עליה, פורשת סכת שלומה על החומה הישנה ועל התנובה החדשה, על החרבות שרידי עיר עולם, על העוברים בני עם עולם, על הפרחים המתפתחים לפני שמש אביב ועל הפרחים החיים המתפתחים כמוהם לפני שמש צדקה אשר זרחה עליהם – הבחורים והבתולות, הילדים והילדות העליזים והרעננים. וציון, האם הזקנה, שככה רבו קורותיה מימי קדם ועד השנים האחרונות האלה, כמו תביט תשתטה להם ותשוב תתפלא בם: מי ילד לי את כל ההמון הזה? ואלה איפה היו לפני ארבעה וחמשה חדשים? אהה, אז היתה העיר בוקה ומבוקה ומבולקה, ועדתה שכולה וגלמודה נאנחה ונאנקה. “בחורים בְּחוֹרים נחבאו”, בבתי כלאים גועו או בגולה יצאו ובתולותיה הרכות והענוגות, שוממות ונוגות, יושבות בצל קורתן ונפשן תתמוגג ברעתן, אוררות יומן ומעוררות לויתן, מתאבלות על אב, על אח או על חתן… עתה הנה הגיעה עת האביב גם להם ויצאו ממחבואיהם ויֵאספו ממקומות נדחיהם ויפרצו ויעלו מבינות לאבני אפל וצלמות, ויגָלו ויֵראו ויציצו מעיר כעשב הארץ!

והנה יצאו את העיר והמה הולכים בארחות לא־סלולות, עלה ורדה, עולים ושרים, יורדים ושרים, והדגלים להם בידי הנערות והנערים מרחפים ככנפי נשרים. עוד רב הדרך, והשמש עולה במרומיו וחציו יכונן, אך אין עיף ואין כושל ואין מתאונן: הלב מלא שמחה וששון, מתפעם בכל עז והרגלים כמו נִשָׂאות מאליהן. גם על הזקנים נחה רוח נעורים ותפעמם ותשַוה רגליהם כאילות; והשמש גם היא כאם רחמניה צררה רוח בכנפיה וַתַּשב על העוברים להשיב נפש, וכמו תתאמץ, בתתה חליפות חם וצחצחות, לנחם ולשמח את הלבבות על מראות השממון והעצב הנראים על כל מדרך כף רגל… כי רבה העזובה ורב השממון במגרשי העיר ובמסביה, וכמו נושה ענו טוב־לב, אשר רק בעיניו יביט לאשר הוא נושה בו, רק מבטו יחַנן והַזכר יזכירוֹ חובתו ודרוש ידרוש מעמו את נִשיוֹ בלי אֹמר ודברים, בלי תלונות ותוכחות שפתים; כן תביט האדמה הנשַמה וכן יתחננו רגביה, הדוּריה, מערומיה בלי שפה ולשון: חנונו, פקדונו במעדר, באֵת ובמחרשה, ולא תריק השמש את אורה ואת חֻמה עלינו לאין ברכה והשמים – גשמיהם וטַלם ללא הועיל; פַתּחונו, שַדדונו, פַלחו כליותינו, חַדשו תנובתנו כקדם, כי בא מועד!

מדי עברם פגשו כה וכה רועה ועדרו או צאן עזובות, המבקשות להן מנוח ומרעה… ופגשו אנשי צבא העוברים במגרשי העיר ובפרוָרים להחזיק המשמר, וראו אותם וזכרו כי הם המה אשר סללו הדרך הזה לפנינו – ולבם יריע לקראתם, ירחש תודות להם ולשולחיהם. ופגשו אנשים ונשים מעם הארץ והם מביטים על התהלוכה בתמהון לבב ובתמהון עינים, אליה ישגיחו אליה יתבוננו, והשתאו ושאלו: “אנה אתם עולים?” מה מחשבותם עלינו – אין אתנו יודע; ואולם יודעים אנחנו מאד את המחשבות אשר אנחנו חושבים עליהם מיום החלונו לבא אל הארץ ועד היום הזה, זה שלשים ושש שנה – מחשבות שלום ואחוה, לחיות ולהחיות, לבנות ולהִבָּנות, להיות הארץ המחֻדשת בידינו מקור נפתח לחיים, לשלום ולברכה, לאור הַשְכֵּל וידוֹע, לצדק ולמישרים ולכל מעגל טוב לנו ולשכנינו, הקרובים אלינו למשפחת בית אבותינו; ואם עד היום הזה עוד טרם ישכילו זאת, יודעים אנחנו עם לבבנו כי יש יום והבינו אל פעולותינו ואל מחשבותינו הטובות והסכינו עמנו והָשלמו לנו.

והנה הגענו לקץ אל מקום חפצנו, אל הר הצופים.

הר הצופים! אתמול (כי אלף שמונה מאות ושמונה וארבעים שנה בעיני עם עולם כיום אתמול כי יעבור), אתמול ירדו הֵנה מחנות הרומים מעֵבר ההר מזה, נכונים לבלע ולהשחית את עם חרמם; והיום אנחנו עולים הלום מעבר ההר מזה, כנשר המתחדש והעולה מתוך עפר השרפה אחרי אלף שנה, נאזרים ברוח תקוה אשר לא תכזב, נאדרים בכח חפץ החיים, אשר לא ישוב מפני כל, ושירי ציון בפינו וברכות שלום בשפתנו לקדם פני מלאכי התחיה.

ואני בא בתוך הבאים, חוֹצה בתוך ים האדם הסוער הזה, אשר כמהו לא ראתה ירושלם זה ימים רבים, נגש לפני הבמה, שומע ומקשיב נאומי הברכות ונאומי ההודאות מפי הנואמים השונים, יהודים ולא־יהודים, אשר האחד נושא ברכת שלום לציון מאת אביו, הנדיב הגדול בעמו והגואל הראשון לציון, האחד – מאת עמו, נדיב־עמים, עם בריטניה הגדול, והאחד – מאת אחינו אנשי גאולתנו, עם ישראל אשר בגולה, עם ישראל, כי הציונים אינם עוד “מפלגה” כי עם בני ישראל המה: דבר יצא מפי שר וגדול לגוים ויחולל נפלאות בישראל וצוררי ציון בלונדון, בברלין, בנוירק ובכל ארצות פזורינו שבים אל דגלנו, באים אל ראשי הציונים ואומרים: נבנה עמכם…

והנני עומד בשדה צופים, מסב עיני ולבי רגע אחד מן היום הגדול הזה ומכל הדרו, מבליג על יגון השמועה הרעה הבאה כטפת מרה בתוך כוס שמחתנו – על הפרעות אשר שבו נהפכו על היהודים בארץ הפראים, ארץ “רשעה”, ורוח נשאתני במראה רחוק רחוק ואני צופה ומביט בגַלי העתים אחור וקדם. בחזוני והנה הרומים באים כסער קטב, כנחל בליעל דורש דמים, שואף כליון חרוץ, וקולם כנחש ילך: נעלה ביהודה ונקיצנה, בירושלם – ונבקיענה אלינו, ומחינו את זכר העם הקטן והעז הזה מתחת השמים, העם המתהדר ביחש אבותיו, המתהלל בתורתו ובחקותיו, המתגאה במוצאותיו מקדם ואשר על כן הוא לצנינים בעינינו ולסמל הקנאה לנו אנחנו הגוי הגדול והאדיר אשר ראשיתו מעין נרפש ומקור משחת, תורתו האגרוף ומוצאותיו מיום אתמול; העם הזה אשר לתורה ולמוסר גבר בארץ ותורתו ומוסרו: לא תרצח, לא תנאף, ולא… ולא… – מוסר עבדים ורכי לבב, אשר לא יסכון עליו איש זרוע, עם גבור, תורה אשר החזירהּ אלהיו על כל הגוים ולא קבלו אותה, ועתה הנה נדחו אחריה המונים המונים ברומה, ביון ובאיי הים. וחכינו עוד מעט – ובלע את כל סביביו, ובִלה את כל עמי הארץ והובילם לקברות יחד גוים ואלהיו… הבה נקדמה פניו, נכריעהו, מחֹה נמחה שמו וזכרו, או הלנצח יאמר לחיות? היהיו ימיו כימי השמים על הארץ?

“כימי השמים על הארץ” – ענה ההד מן השמים אשר אדמו משרפת עיר הקדש, ומן הארץ הנרמסת ברגלי הגוים העריצים שְׁכוּרי הנצחון, ומארבע הרוחות מסביב – הרומים יעברו כעבור סוּפה ועם ישראל יקום ויתעודד, יחדש ימיו וארצו כקדם ואחרון על עפר יקום"! –

הרומים עברו כעבור סופה וירושלם החרֵבה, אשר הסבו את שמה ויטאטאוה משארית בניה במטאטא השמד וינכרוה ויהפכוה לעיר האליל, התנערה מעפרה, התקדשה מטֻמאתה ותָשב ותהי לעיר הקדש, לעיר מקוה ישראל, וימי מאות שנה אחרי כן עוד נשמע דבר ה' בבתי מועדיה ובבתי מדרשה, וימי מאות שנה – עד תקופת מסעי הצלב – עוד חגגו עולי רגל מארץ ישראל, ממצרים, מבבל ועוד, בכל שנה ושנה בחג הסכות חגיגות גדולות ברב עם בהר הזיתים¹.

הרומים עברו כעבור סופה ובני העם אשר דִמו לו להשמידו, עובדים את עבודת התחיה בארץ אבות, ועל הר הצופים, ששם כוננו הלגיונות את כלי מַשחֵתם על ירושלם ועל עמה להשבית מארץ זכרם, תבָּנה ותִכּונן “יבנה” חדשה אשר, כראשונה, תהיה גם היא מקור חיים חדשים לישראל ומוֹצָא אור חדש לעמים.

סובב סובב הולך גלגל הזמן, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ועוד ימים רבים, רבים אחרי התכונן עם ישראל בארצו זכור נזכור את היום הזה, יום בו קדמנו בברכת שלום את מלאכי התחיה על הר הצופים, – זכור נזכור והעלה נעלה אותו על ראש שמחתנו וספר נספר איש לרעהו ואיש לבני ביתו, לאמר:

עומדות היו רגלינו בהר הצופים.