עמי היה בּטוּחַ שנגינת התוֹף שלוֹ מתוּקה משיר ערשׂ לתינוֹק. השכן לוּשק אַף הוּא היה בּטוּח בּכך ולמשמע התוֹף נזכּר בּצבא הצאר. שניהם עמדוּ בּמערכה נגד קהל גדוֹל ועוֹין של שכנים – וניצחוּ.
אנשים לא הילכוּ ברחוֹב.
הצפּרים לא צייצו.
הכּלָבים לא נבחוּ.
השמש לא זע, ועמַד במרוֹם הרקיע נבהל.
והרוּח נשב בּכל מקוֹם אַחר שבּעוֹלָם, רק לא בּרחוֹב פרישמַן.
לָכן לא רעדוּ העלים שעל העצים ולא רשרשוּ.
כּי התוֹף רעם! התוֹף של עמי!
פּעם נידרדרוּ תיפוּפי התוֹף כּשעטוֹת סוּסים הנסים
בעדריהם, וּפעם רעמוּ כאוֹת להתקפה אדירה. פּעם בּישׂר התוֹף על צבא מתקדם שאֵין מַעצוֹר לפניו, וּפּעם השמיע סתם ערבּוּביה של דפיקוֹת נוֹראוֹת וּמחרישוֹת אָזניִם, המסוּגלוֹת להרקיד את החרמוֹן ממקוֹמוֹ.
השכנים כּוּלָם בּיקשוּ לטרוֹף את קדקדוֹ של האיש שנתן לעמי את התוֹף. אבל מי נתן לוֹ את התוֹף, וכיצד היה כּל הדבר?
את הסיפּוּר הזה סיפּר לי השכן לוּשק, שכנוֹ של עמי, איש גבה קוֹמה ששׂערוֹתיו לבנוֹת מַצהיבוֹת ואָזניו גדוֹלוֹת ואדוּמוֹת.
אבל, בּטרם אספּר את סיפּוּרי –
כּך פּתח השכן לוּשק את סיפּוּרוֹ – עלי לקבּל הבטחָה נאמנה, כּי מה שיסוּפּר כּאן לא יוָדע לאיש. חיי אָדם תּלוּיים בכך, שמעתּם? חיי אָדם תּלויים בּכך!
וּבכן, בּשעה שרעמי התּוֹף צללוּ בּחָלל, הייתי אני, השכן לוּשק צוֹפה לי מפּינה מרוּחקת שעל הגג וּשני גלילי צמר־גפן בּידי, כּדי לסתוֹם בּהם את אָזנַי בּעת הצוֹרך.
על הגג, שממנוּ אפשר היה להשקיף על המהוּמה שחוֹלל התּוֹף, עמַד בּעל התּוֹף – עמי. עמידתוֹ היתה עמידה צבאית למוֹפת. מכנסי ההתעמלוּת הכּחוּלים שלוֹ היוּ ענוּדים אוֹתוֹת הצטיינוּת רבים וּפּסים צבעוֹניים.
הגוּפיה שלוֹ נעלמה בּתוֹך שלל רצוּעוֹת וקישוּרים וחגוֹרוֹת שהחזיקו את התוֹף על ירכוֹ. השעה היתה שעת צהריִם יוֹקדת המוּקדשת, בּדרך כּלל, למנוּחת הבּריוֹת. אוּלָם… עמי ניהל עתה התקפה איוּמה על עמדוֹת האוֹיב.
הוּא עשׂה כפּוֹת ידיו כּשפוֹפרוֹת וּבכל כּוֹחַ גרוֹנוֹ קרא, כּקוֹרא אל חַיִל כּבד ורב מספוֹר –
“ארבּעים אלף – מימין!”
וּמייד הרקיד את מַקלוֹתיו על עוֹר התוֹף והשמיע דרדוּר של רעמים.
“ארבּעים אלף – משׂמאל!”
התּוֹף: “טרא־טא־טא־טא־טא־טא־טם.”
“מאָה אֶלף – בחזית! הפּרשים והתּוֹתחים בּתּווך. להתקפה – קדימה – צעד!”
התוֹף רעם. ההתקפה התנהלה לפי התכנית. במרץ ובאוֹמץ לב מיוּחדים בּמינם. גם חייל אחד לא פּיגר, וּברך כּוּלָם היתה ישרה ואיתנה. אוּלָם השכנים כּוֹפפוּ את צואריהם עוֹד יוֹתר, וּפניהם הוֹריקוּ במין פּחד משוּנה.
אבל, עמי! – הוּא עמד כּלוֹ מרוּכּז וּנתוּן לקסם הרעש, שהתגלגל ויצא מהתוֹף רעמים רעמים. הוא היה נרגש עד למאוֹד. התוֹף היה כּלי נגינה נהדר, מוּזהב עם שני מַקלוֹת שחוֹרים. והשאוֹן שהוציא מקרביו היה יכוֹל, לפי דעתוֹ של עמי, כּמוּבן, להרדים במתיקוּתוֹ תינוק בּעריסה. אַח! דמעוֹת התגלגלוּ מעֵיניו של עמי ונתלוּ על מדלית הזהב הגדוֹלָה שהתנוֹססה על אמצע חזהוּ.
“ארבּעים אֶלף בּחזית!” “הפרשים בּתּווך!” קרא עמי בקוֹל גדוֹל, “להתקפה – קדימה!…”
“עמי!”
הקריאה הזאת, הראשוֹנה מאָז שעה וַחצי, השבּיתה אֶת רעש התוֹף. זוֹ היתה קריאַת אִמא, אִמוֹ של עמי.
לרגע נזדקפוּ המַקלוֹת בּידיו של עמי. אַךּ רק לרגע, כּי מייד התעוֹדד והמשיך בּהתקפתוֹ, כּשהוּא קוֹרא בּקוֹל גדוֹל:
“אַרבּעים אֶלף – מימין! והשאָר בּאגפּים! להתקפה איוּמה, קדימה – צעד!”
תוּפּוֹ של עמי רעם. השכנים כּמעט התפּקעוּ מזעם. השאֵלָה “מי נתן לוֹ אֶת התוֹף האָרוּר הזה?” ניקרה חוֹר בראשם. אבל עמי התעלם מזעמם וּמקריאָתה של אִמוֹ. תּוּפּוֹ רעם.
“עמי!”
שוּב אִמוֹ של עמי. יכוֹלתי לראוֹת ממקוֹמי שהקריאָה הזאת פגעה בעמי. אֶפשר היה לראוֹת שהילד מַמש נעלב. “בּאֶמת עמי”, אָמַרתי לוֹ, “מה יש?”
“אֵיך אִמא אֵינה מבינה,” אָמַר לי עמי מתּוֹך כּעס ועלבּוֹן, "כּי אסור לָה להפריע כּשאני מנגן? אַתּה רוֹאֶה, השכן לוּשק, כשעוּזי חוֹרק בחריקות על הכּינוֹר שלוֹ, אִיש מבּני בּיתוֹ אֵינוֹ מַפריע לוֹ. רוֹצים הם שינגן עוֹד ועוֹד. שינגן שעה שעתיִם, שינגן שלוֹש שעוֹת, שינגן כּל היוֹם – להם לא אִכפּת. אַדרבּה, כּכל שירבּה לנגן כּן ייטב לוֹ מהוֹריו. אָביו עוֹשה את עצמוֹ כּקוֹרא בּעתוֹן וּמַסתיר אֶת
חיוּך העוֹנג המשתּפּך על לחָייו. ואִמוֹ פוֹתחת את החלוֹנוֹת לַרחוֹב, שהכּל ישמעוּ וידעוּ אֵיזה בּן יש לָה. רוֹצים הם, הוֹריו שהכּל יהנוּ
מאֶטיוּדים לכינוֹר שאֵיזה למך מגרמַניה כּתב לכינוֹרוֹ של עוּזי. אבל כּשאני, עמי, מנגן על התוֹף, הכּל מתנפּלים עלי. תּשמַע!"
ואָכן, רק עתה, כּשנדם קוֹל התוֹף, נשמעוּ קוֹלוֹת השכנים.
“חדל, פּרא אָדם, חדל, חדל, חדל!” קרא השכן מַרגלית.
“הרפּה נא, הרפּה נא!” קראָה השכנה טוֹבה.
“לכה נא, לכה נא למקוֹם אַחר!” קרא שוָרץ.
“שמַעתּ?” שאַל עמי בּזעם, “ותשאַל אַתּה, השכן לוּשק את החבריה כּוּלָה, מה מוֹצא חן יותר בּעֵיניה, התוֹף אוֹ הכּנוֹר? ויענוּ לךָ, כּמוּבן, שהתּוֹף. וכי בּשביל מי אני מנגן על התּוֹף, אִם לא למַען החבריה? הרי גם עוּזי מנגן על הכּינוֹר למַענם. לכל חגיגה בּבית־ספר, לכל הזדמנוּת מביאִים אֶת התּרח עם הכּינוֹר החרקן שלוֹ שינגן סוֹ… אֵיך קוֹראים לזה סוֹ… סוֹליל…”
“סוֹנאטינה, נדמה לי,” אָמַרתי לוֹ.
“סוֹנאטינה,” אָמַר עמי, “כּן, כּן, זהוּ זה. סוֹנאטינה הוּא מנגן. משהוּ שמַרדים אֶת כּל החבריה. אפילוּ המוֹרים, שׂמים ידם על הפה כּשהם מפהקים משיממוֹן.”
עמי הבּיט סביבוֹ. לפתע, הריע בּנקמה:
“הנה לכם סוֹנאטינה! מאתים אֶלף סוֹנאטינוֹת בּאגפּים! מיליוֹן בּעוֹרף!! להתקפה קדימה – צעד!”
התּוֹף רעם, אוּלָם נדם מייד: אִמוֹ של עמי הוֹפיעה על הגג.
עיניה היוּ צבוֹת מבּכי והשכנה פּוֹלָה ניצבה מאחוֹריה.
אִמא של עמי עמדה בּלי נוֹע והבּיטה בּעֵינַים מלאוֹת האשמה על בּנה. פּוֹלָה סבוּרה היתה, שאִמוֹ של עמי מבקשת עידוּד מפּיה, והיא פּתחה בּקוֹל צרחָני: “מַכּוֹת – ונגמַר הענין! וישוּבוּ החיים לָרחוֹב. הבּיטי־נא וּראי, אִמא של עמי, את השׁממה שהטיל בּנךְ בּרחוֹב: החנוּיוֹת נעוּלוֹת, הקיוֹסק ריק משוֹתי גָזוֹז, ואפילוּ חמוֹרי הרוֹכלים ועגלוֹת הלחם נעלמוּ כּוּלם מן הרחוב. וכל זה משוּם שלבּך אינוֹ נוֹתן לָך להרבּיץ בּפּרא־האָדם שלָך!”
אִמוֹ של עמי עצרה בּעד פּוֹלה. “עזבי אוֹתוֹ, השכנה פּוֹלָה,” אָמרה בּקוֹל שקט וּמאוּפק, “בּלי מַכּוֹת, בּבקשה ממך. אביו ידבּר אִתּוֹ וזה יספּיק.” לאַחַר שהצליחָה להדוֹף את התקפתה של פּוֹלָה פּנתה אליו אִמוֹ ואָמרה לוֹ: “עמי – הכּנס הבּיתה.”
עמי התפּרק אֶת מַדיו ורוּחוֹ נפלה עליו. הרצוּעוֹת הרבּוֹת צנחוּ על הגג אַחַת־אַחַת ואִתּן – לבּוֹ של עמי. לרגע היתה דממה. אוּלָם לפתע פתאוֹם הרימה פּוֹלה קוֹל צעקה עד לב השׁמים.
“גברת כּספי, גברת כּספי! הרצוּעה הזאת היא של בּעלי!” פּוֹלה הרימה את אַחַת הרצוּעוֹת, רצוּעה משוּפשפת וּבלָה, שהוּשלכה מן הסתם לאַחַר שלא נמצא בה עוֹד חפץ. “זוֹ הרצוּעה של בּעלי! אתה לָקחת את החגוֹרוֹת של בּעלי, אתה!”
פּוֹלָה אָמרה לחַדש את הסתערוּתה על עמי, אבל עמי היה כּבר בּחדר המַדרגוֹת. אַחרי כן היה עמי יושב בּביתו וּמבּיט ישר בּפני הוֹריו.
אני עצמי יצאתי ממקוֹם מַחבוֹאי על הגג וירדתי לביתי לסעוֹד את ארוּחַת־הצהריִם. שבּודאי הצטננה כבר לגמרי. מַה שקרה את עמי אַחַר־כּך, מיוּתר לספּר. הילָדים לחשוּ מפּה לאוֹזן, כּי שמעוּ את חזי, אָחיו של עמי, בּוֹכה בּקוֹלי קוֹלוֹת. סימן שמלחָמה היתה נטוּשה בּין עמי לאָביו. אוּלָם בּדבר הזה איני בטוּחַ, משוּם שכּל בּר־דעת יבין מעצמוֹ, כי לשׂדה־קרב כּזה הכּניסה לזרים אסוּרה ואפילו למַשקיפים צבאיים.
השכנים, על כּל פּנים, לא הסתפּקוּ בשעת־הנוֹפש הקלָה שהוּענקה לָהם עם ירידתוֹ של עמי מהגג. הם ידעוּ היטב, כי תּיפוּפים אלה שעמי השמיע להם אֵינם מעשׂה של יוֹם בּהיר אֶחָד בּלבד. הם ידעוּ היטב, כּי עוֹד נכוֹנוּ לָהם ימים קשים וכל יוֹם יקשה מתּמוֹלוֹ, כּי בהמשך הימים ילמַד עמי להיטיב את תיפוּפיו וּלהגבּיר את מכּוֹתיו בּמשנה כוֹחַ וּמלאכת מַחשבת. והדבר היה מסוּכן.
השכן שוַרץ והשכנה פּוֹלָה קראו לאַספה כּללית של יוֹשבי השכוּנה בּביתוֹ של השׁכן שוַרץ. מוּבן מאֵליו שאיש מהשכנים לא נעדר – חוץ מהשכן שמעוֹני, שחוּש השמיעה שלו אָבד לחלוּטין בּשבוּעוֹת האַחרוֹנים, ולָכן לא ראָה טעם להשתתף בּאספה. מוּבן שגם אני, השכן לוּשק, הייתי נוֹכחַ בּאספה.
האספה נפתחָה מתוֹך מהוּמה רבּה.
“השכנים מתבּקשים לשתוֹק. שקט. שקט!”
“הלהג לָמה, השכנה פּוֹלָה?” קרא השכן מרגלית שהיה נזעם מכּוּלָם, " אֵין אָנוּ צריכים לדברים, אֶלָא למַעשׂים, למַעשׂים!"
פּוֹלָה דפקה על השוּלחָן שהשכן שוַרץ העמיד לפניה. וּלאַחר שגברה על ההמוּלָה, אָמרה כּך:
“התאַספנוּ הפּעם, חברים שכנים, לדוּן בּענין רציני בּיוֹתר. כּוּלָנוּ יוֹדעים מי הוּא עמי. וצר לי באֶמת שהוֹריו אֵינם כּאן אתנוּ. הם, כּנראֶה, אֵינם מסוּגָלים לשׂאת את פּניהם מרוֹב בוּשה…”
“הלהג לָמה, השׁכנה פּוֹלָה?” קרא השׁכן מרגָלית שלא יכוֹל לעצוֹר בזעמוֹ, “אֵין אנוּ צריכים לדברים אֶלָא למַעשׂים. אני מַציע לָלכת בּמשלחַת לָעיריה. זהוּ המוֹסד היחיד בּעיר שמחוֹבתוֹ לָקחַת לידיו את הטפוּל בּמקרה רציני כמקרה שלָנוּ…”
מחיאוֹת כּפּיִם הפסיקוּ את דבריו של השכן מרגלית. אִמוֹ של עוּזי קמה על רגליה וקראָה מבּעד לשפוֹפרוֹת ידיה: “נדרוֹש שראש־העיר בּעצמוֹ יטפּל בּענין שלָנוּ!”
“זהוּ מַה שאמַרתי,” אָמרה השכנה פּוֹלה, שהשתדלה להחזיר לעצמה את השליטה בּאספה, שנשמטה מידיה עם קריאָתוֹ של השכן מרגלית, “זהוּ מַה שאָמרתי. נַזעיק גם את מנַהל בּית־הספר של עמי. המנהל ידוּע כּאיש תקיף ושוֹחר צדק…”
“ואת מנַהל גן החַיוֹת!” – קראָה שכנה אַחַת.
“ואת המַציל משׂפת־הים!” קרא שכן אַחר.
כּאן קם השכן שוַרץ, אֶזרח בּעל קוֹמה בּנוֹנית, כּרס
קטנה, קרחַת וּמשקפיִם שחוֹרים, ציחצח את גרוֹנוֹ, בּשני שעלוּלים וּפתח ואָמַר:
"חברים. לדעתי לא נוּכל לקיים את השלוֹם והסדר בקהילת השכנים שלָנוּ כּל עוֹד לא נדע מי הוּא האִיש, שבּרצוֹן הייתי מכנה אוֹתוֹ בשם מסוּים, אשר נתן אֶת התּוֹף האָרוּר הזה לעמי. נקוה, כּי ההצלחָה תאיר לָנוּ פּנים, והמשלחַת שלָנוּ, אשר תּזעיק את הנוֹגעים בּדבר, תשׂא פרי עסיסי והתוֹף יסוּלק. אוּלָם, אשר לעתיד, הרי הבּעיה בּעינה עוֹמדת. זה האיש אשר נתן לעמי את התוֹף, זה האיש החָסר כּל אַחריות חברתית־שכוּנתית וכל מצפוּן אנוֹשי – הוּא אָדם היוֹשב בּקרבּנוּ!
ואיש חסר־מַצפוּן זה, אִם לא נעכּב בּידוֹ, עלוּל לָתת מחָר לעוּזי, נוֹסף על הכּינור שלוֹ, גם…"
הוּא לא לא כּילָה את דבריו, כּי אִמוֹ של עוּזי, פּניה אדוּמים כּאבטיחַ, נוֹפפה בּידיה וקראָה בּקוֹל מלא קצף:
– " אני מוֹחָה, אני מוֹחָה. בּני עוּזי מַנעים לשכנים את מנוּחַת־הצהריִם שלָהם בּנגינתוֹ על כּינוֹרוֹ. אני דוֹרשת בּקשת סליחָה על העלבּוֹן הזה. אני דוֹרשת בּקשת סליחָה, ־ תיכף ומייד!"
השכן שוַרץ עמַד נדהם, וּשכנים אחדים החוירוּ מחשש פּן יִנזק השכן שוַרץ אִם לא ימהר ולא יבקש סליחָה. אוּלָם השכן שוַרץ הסיר את משקפיו, צחצחָם בּכנף מעילוֹ, החזירם למקומם על אַפּוֹ ואָמַר:
“אני מבקש סליחָה. אוּלָם האיש חסר־המצפוּן עלוּל לָתת לעוּזי חצוֹצרה, כּי שמעתיו מַבּיע משאָלָה כּזאת, ותקיעתוֹ לא תנעים את מנוּחת־הצהריִם שלָנוּ. אִיש זה, חסר־מצפּוּן, עלוּל לָתת ללמ’לה מַשרוֹקית. וּמי יוֹדע למַה עוֹד מסוּגָל אָדם שהוֹכיח את חוֹסר־מצפּוּנוֹ בּתיתוֹ את התּוֹף לעמי! לָכן, חוֹבתנוּ לגלוֹת מי נתן את התוֹף לעמי!”
השכנים התחילו מבּיטים איש בעֵיני רעהוּ, ומבּטיהם היו מלאֵי חשד והאַשמה. אַף הגה לא נשמע בּחדר. כּוּלָם הבּיטוּ זה בּזה. וּלפתע נשמע קוֹל, ספק צחוֹק ספק בּכי. היה זה קוֹלוֹ של השכן צמרוֹני:
“אני?” כּך קרא, “חַה, חַה, חַה… אני אֶתן לפרא־אָדם זה את התּוֹף? שמעתּם? אני? הרי אני הוּא שארגנתי את קניית צמר־הגפן שאַתּם תסתמוּ בוֹ את אָזנכם למגן מפּני רעש התּוֹף, ועכשיו אתם מעיזים להעליל עלי שאני! – שאני! – שאני נתתי לוֹ את התּוֹף!”
השכנים הבּיטוּ על השכן צמרוֹני. אחדים סבוּרים היוּ שעל ראש הגנב בּוֹעֵר הכּוֹבַע, והשכן צמרוֹני הוּא שנתן לעמי את התּוֹף. אוּלָם אִשתוֹ ועוֹד אחָד הסבּירוּ לכוּלָם שהשכן צמרוֹני היה נתוּן במשך היוֹמיִם האַחרוֹנים לרפיוֹן עצבים מוּחלָט, ולכן על כּוּלָם להבין ולסלוֹחַ לוֹ את התפּרצוּתוֹ. מר צמרוֹני כּשהוּא מוּבל בּידי אשתּוֹ ושכנוֹ עזב את האספה.
השכנים בּוֹשוּ להבּיט זה בעיני זה. פּתאוֹם שמעתי באָזני קוֹל לחישה דקה: “השכן לוּשק, אוּלי אַתה הוא שנתת את התּוֹף לעמי?…”
הלוֹחשת היתה פּוֹלָה.
נפשי נסערה. הרהרתי באֵימה שאני עשׂוּי אוּלי לקפּחַ את ראשי בכל המעשׂיה הנהדרת הזאת.
שכּן שערוּ בנפשכם ששבוּעיִם לפני שאֵרע כל המסוּפּר כּאן מלאוּ לעמי שתים־עשׂרה שנה. ויוֹמיִם לפני כן, ניגש אֵלָיו אני, השכן לוּשק, ואוֹמר לוֹ:
“שמַע נא עמי, יקירי, האִם לא חָשקה נפשך במַתּנה ליוֹם מלאת לך שתּים־עשׂרה שנה?”
למשמַע הדברים האֵלה אוֹרוּ פניו של עמי, שכּן אין אני סתם השכן לוּשק, אֶלָא ידידוֹ הטוֹב של עמי הגַר בּאוֹתוֹ בית, ובּאוֹתוֹ רחוֹב, ומַתּנה ממני יקרה בעיניו עד מאוֹד.
ובראוֹתי את ילד הפז הזה, שפּניו וזרוֹעוֹתיו שוֹרצוֹת נמשים, חבּוּרוֹת וּמַכּוֹת, והנה הוּא נוֹהר וזוֹהר כּוּלוֹ, הוֹספתּי
מייד ואָמַרתּי: “שמַע, נא עמי, יקירי, אבל בּקש ממני מַתּנה שתוּכל לעשׂוֹת בּה מַשהוּ. לא ספר, לא עט, ולא אחת מאוֹתן מַתּנוֹת שאין לשכּמוֹתךָ צוֹרך בּהן…”
ועמי אֵינו נוֹתן לי לגמוֹר את דברי. בּהתלהבוּת וּבהתרגשוּת רבּה הוּא אוֹמר לי בּמיטב הדבש שעל לשוֹנוֹ: “השכן לוּשק, אִם נא מצאתי חן בעיניךָ, תּן לי בבקשה תוֹף!”
תוֹף? התחַלחַלתי ממש.
"בּררר…בּררר…בּררר… תּוֹף עמי? כּך אָמַרתּי.
“כּן,” אוֹמר לי עמי והתרגשוּתוֹ גדלָה והוֹלכת. “כּן, תּוֹף כּזה, מוּזהב כּזה, עם שני מַקלוֹת שחוֹרים כּאֵלה. כּלי נגינה כּזה, מתוֹפף כּזה!…”
“מתופף כּזה?…”, שאַלתי “הבה נראֶה…תוֹף? חַה, חַה, חַה,” צחַקתי פתאוֹם בּקוֹל, כּי רעיוֹן עלָה בּלבּי. “עמי!” אָמַרתי לוֹ, “אַתה יוֹדע מה?”
“מה?” שאַל עמי במתיחוּת.
“אתּה צריך להבטיחַ לי הבטחָה אחת נאמנה”, אמרתי לוֹ, “אִם תבטיחַ לי תקבּל את התּוֹף בּמַתּנה. אַתה יוֹדע, מוּזהב כּזה, עם מַקלוֹת שחוֹרים כּאלה, מתוֹפף כּזה, אַתה יוֹדע…”
“אני יוֹדע. אני יוֹדע,” אוֹמר עמי בּהתרגשוּת עצוּמה, ואני רוֹאה שעֵיניו דוֹמעוֹת קימעה, “אני מוּכן, השכן לוּשק, להבטיחַ לך כּל הבטחָה שתּרצה. אני רוֹצה להיוֹת המתוֹפף הראשי של הגדוּד. אַתּה יוֹדע, כּשיש מפקד, ומניפים את הדגל, וצוֹעדים בּרחוֹב, ואני צוֹעד בּראש עם התּוֹף…”
ראיתי את התלהבוּתוֹ של עמי והדבר נגע עד לבּי. אוּלָם הייתי חַייב להסבּיר לוֹ, שאין אדם נעשׂה בּין יוֹם המתוֹפף הראשי של הגדוּד.
“אוּלָם עמי,” אָמַרתּי לוֹ, “הרי לא יִתּנוּ לך להיוֹת, תיכף ביוֹם הראשוֹן, המתוֹפף הראשי של הגדוּד. תהיה צריך להתאַמן ולשקוֹד. תיפּוּף תוֹרה היא ולימוּד היא צריכה.”
“בּטח, בּטח, בּטח.” אָמר עמי, “שמי לא יהיה עמי אִם אני לא אשקוֹד כּמיטב יכוֹלתי על מלאכת הנגינה על התּוֹף.”
זוֹ, למעשׂה, היתה ההבטחָה שבּיקשתי מפּי עמי. לָכן אָמרתי לוֹ: “וזוֹ ההבטחָה, עמי, שאני מבקש שתבטיחַ לי. את אִמוניך בּנגינה על התּוֹף תּתחיל כּל יוֹם בּשעה אַחַת בּצהריִם ותעבוֹד על שיפּוּר נגינתך עד לשעה אַרבע אחרי־הצהריִם.”
פניו של עמי לָבשוּ תמיהה.
“בּצהריִם?” שאַל עמי.
“בּדיוּק, בּדיוּק,” אָמַרתי לוֹ, “הרי משוּם כּך אני מבקש את הדבר. שכּן בּשעוֹת האֵלה גם אני בּא הבּיתה למנוּחת הצהריִם ואוּכל, אֵיפוא, להאזין בהנאָה לנגינתך. בּתנַאי זה תקבל את התוֹף. והעיקר, עליך יהיה לשמוֹר את הדבר בּסוֹד!”
“בּטח, בּטח,” אָמַר עמי בשׂמחָה רבּה.
“ואני גם מוּכן ללמד אוֹתך לנַגן על התּוֹף, ככל שאוּכל.”
“אתַה יוֹדע לתוֹפף?” שאַל עמי.
“אם אני יוֹדע לתוֹפף? אַני?” שאַלתי וצחַקתי בּקוֹל גָדוֹל, “אני הייתי המתוֹפף הראשי בּגדוּד הקלעים הראשוֹן של הקוֹזקים של הדוֹן, בּצבאוֹ של הצאר ניקוֹלאי! אני!”
למשמַע דברי האחרוֹנים, זרח עמי כּוּלוֹ מעוֹנג.
“המתוֹפף הראשי של הקוֹזקים!” קרא, “י־בּא־יא!”
ואכן, יוֹם אחָד לאחר שמלאו לעמי שתים־עשׂרה הבאתי לוֹ את התּוֹף.
שנינוּ עלינוּ על הגג בּדיוּק בשעה אַחַת אַחרי־הצהריִם. לימַדתי את עמי כיצד עלָיו לקרוֹא בּקוֹלוֹ לחַיִל הגָדוֹל שלפניו וכיצד עלָיו לתופף.
“הפּרשים בּצד, והתּוֹתחים בּתווך, להתק…” קרא עמי, אבל קוֹלוֹ היה חַלָש וּבלתי משכנע.
“לא, לא, לא!” קראתי בּקוֹל, "החַיילים, עמי, לא יאמינוּ לך כּי אַתה הוּא מפקדם העליוֹן. הנה תשמע – "
ואַני סבבתּי על עקבי וקראתי בּקוֹל, שהרעיד את נשמתם של כּל חנוָני המַכּוֹלת בקוֹטר של קילוֹמטר אֶחָד.
“הפּרשים בּצד,” קראתי, “התּוֹתחים בתּווך. הקוֹזקים בּעוֹרף. להתקפה – קדימה – צעד!”
עמי לָמַד עד מהרה את שעוּרוֹ, ותּוּפּוֹ הרעים כּשהוּא שוֹלח למוות גדוּדי קוֹזקים גבּוֹרים בּזה אַחַר זה.
כּך עבר היוֹם הראשוֹן. מה נעים היה לראוֹת את עמי ותוּפּוֹ רוֹעשים ורוֹעמים על הגג. ולָמה לא? כּמה פּעמים צעיר אָדם בּחייו? היוּכל עמי בהיוֹתוֹ בּן שלוֹשים לטפּס על גג בּיתוֹ, להתיצב עלָיו בּמלוֹא תפאַרתוֹ, תוּפּוֹ על ירכוֹ, וּלהריע “הקוֹזקים בּעוֹרף?”
והאמת ניתנה להיאַמר, האמת לאַמיתּה, שאַף אני עצמי מצאתי בּכך סיפּוּק רב. הנה, כּך אָמרתי בּלבּי, יהוּדי שהיה חַייל בצבאוֹ של הצאר ניקוֹלאי, יכוֹל ללמד עתּה את בּנינו מלחָמה… האין בּכך סיפּוּק לנפש?
ומה יפה היה לראוֹת את הנער ענוּד סרטיו ומכּה בּמקלוֹת השחוֹרים שבּידיו על העוֹר המתוּחַ!!
מַחשבוֹת אֵלה היוּ מפעמוֹת בּלבּי בימים שבּהם הייתי
עוֹמד עם עמי על הגג, וּלעתים קרוֹבוֹת, כּשהיה קוֹרא “אַרבּעים אֶלף קוֹזקים מימין – ששים אֶלף קוֹזקים משׂמאל,” הייתי אַף שוֹכח את עצמי, ודרך שפוֹפרוֹת ידי הייתי קוֹרא אל הנַער המתוֹפף:
“כּכה, עמי! יוֹתר חָזק! זה יוֹתר טוֹב! ידעוּ נא השכנים שעוֹד לא פּסוּ ילָדים ורעש מן העוֹלָם!”
קריאוֹתי אֵלה היוּ מחַזקוֹת את רוּחוֹ של עמי ומעוֹדדוֹת אוֹתוֹ להפליא. לעתים היה בקריאוֹתי אפילוּ משוּם עידוּד מוּגזם. שכּן פּעם אחת, לאַחַר שקראתי כך, פּנה אלי עמי ואָמַר:
“שכן לוּשק, ועכשיו אני רוֹצה לתוֹפף מיליוֹן קוֹזקים בּחזית וּמיליוֹן קוֹזקים בּעוֹרף, וּשני מיליוֹן קוֹזקים בּאגפּים, אַתה מַרשה לי?”
“הו, עמי,” אָמַרתי לוֹ אָז, “זה אוּלי יוֹתר מדי. נדמה לי שאֵין כּל כּך הרבה קוֹזקים בּעוֹלָם וּמַה יגידוּ השכנים?”
“רק עוֹד פּעם, טוֹב?”
ועמי קרא למיליוֹן קוֹזקים בּחזית, מיליוֹן קוזקים בּעוֹרף וּשני מיליוֹן קוֹזקים בּאַגפּים. וגם אַני עצמי לא עצרתי כוֹח ונתתּי קוֹלי בּקריאָה. והרעש שהקים עמי אַחרי קריאוֹתינוּ המשוּתפוֹת לקוֹזקים הביא עלָיו את זעמם המַר של השכנים.
כּאֵלה היוּ מַחשבוֹתי בשעה שהשכנה פּוֹלָה לָחשה לי לאמוֹר:
“השכן לוּשק, ואוּלי אַתה הוּא שנתתּ את התוֹף לעמי?”…
בּקוֹשי התחַמקתי מלענוֹת על שאֵלתה.
לא היה ספק בּדבר: התוֹף הרעיל את דם השכנים, והם החליטוּ לעשׂוֹת הכּל, ויהי מה, וּבלבד שעמי יחדל מתּוֹפף. האספה קיבּלָה את ההחלָטוֹת הבּאוֹת: על עמי הוּטל עוֹצר־ביִת; משלַחת השכנים תּצא להגיש עצוּמוֹתיה למנהל בּית־הספר וראש העיר;ועד סיוּם פעוּלתה של המשלחַת אסוּר על עמי להוֹציא את חָטמוֹ מהבּית.
יוֹם צאת המשלחַת נקבּע ליוֹם ראשוֹן, וּבראשה הוּעמדה פּוֹלָה.
הימים היוּ אֵפוא ימים עצוּבים. בּשכוּנה שׂררה דממה מַחרידה. החברים של עמי, דוּדוּ, למ’לה, עוּזי, מיכאֵל, נעמי, רינה ורבקה, הרגישוּ כי עד שיעבוֹר זעם השכנים, מוּטב להם שלא יתבּלטוּ יתר על המידה.
הכּל חיכּוּ ליוֹם ראשוֹן.
רק השכן שמעוֹני, שלא היה נוֹכחַ בּאַספת השכנים ולא נוֹדעוּ לוֹ החלָטוֹתיה החשוּבוֹת, בּא לפתע לבית עמי לביקוּר. שמיעתוֹ של השכן שמעוֹני, כּאמוּר, היתה כּבדה במאד. כּיוָן שלא היה שוֹמע אפילו את קוֹלוֹ שלוֹ בשלמוּתוֹ, היה מגמגם בּמקצת.
השׂיחָה בּינו ובין עמי היתה בערך כּך:
עמי: שלוֹם, השכן שמעוֹני.
שמעוֹני: מממה? דבּר בּקול רם, נערי. אֵיני שוֹמע דבר. מממה?
עמי: מה אתה רוֹצה?
שמעוֹני: אנ־ני רוֹצ־צ־ה לָדעת בּכמה עלָה הת־ת־וֹף.
עמי: גם אַתּה רוֹצה ללמוֹד לנַגן על תוֹף?
שמעוֹני: ממממה? דבּר בּבּקוֹל רם, נערי, לָמה אַתּה לוֹחש?
עמי: (בּצעקה) אתה רוֹצה שגם בּתּךָ וַרדה תלמַד לנַגן על תוֹף בּמקוֹם על הצ’לוֹ שלָה? זה כּדאי!
שמעוֹני: חַס וחָלילָה, נַערי. אני לגמרי ל־ל־לא רוֹצ־צ־צה לשתּוֹת תּה. רק עכשיו שתיתי. שמַע, נַערי, אני אֶתּן פּי שנַיִם וּשלוֹשה תּמוּרת הת־ת־וֹף, וּבלבד שתיתן אוֹתוֹ לי. אני אֶמסוֹר אוֹתוֹ בּמַתּנה למַסיקי הרכבת…
והנה בּאָה השבּת. השבת שלפני יוֹם ראשוֹן הגוֹרלי.
בּתּחילָה לא ידעוּ השכנים את נַפשם. קוֹלוֹת תוּפים, חזקים וּקרוֹבים, נשמעוּ בּרחבי השכוּנה. וּלאַחר שהתאוֹששוּ השכנים וקוֹלוֹת התוּפים נתחַזקוּ, החלוּ הכּל מתרוֹצצים ומַכּים על ראשיהם. משלחת משלהם רצה לבית עמי, לראוֹת אִם עוֹדוֹ נתוּן בּהסגר.
המשלחת הזאת היא שהפיצה את הידיעה: “עמי אֵינוֹ בּביתוֹ!”
אבל אני, שעמדתּי בּפתח חלוֹני, קראתי אל השכנים הנדהמים: “הרי התהלוּכה היא זאת! תהלוּכה!”
השכנים תפשוּ לעצמם מקוֹמוֹת ליד החלוֹנוֹת וּבגזוּזטראוֹת.
התהלוּכה הלכה וּבאָה ותוּפּיה לפניה: תהלוּכת צוֹפים.
הנה היא בּאָה. השוּרוֹת צוֹעדוֹת בּקצב, כּתף אַחר כּתף.
הדגלים מתנוֹססים ברמה על מתני נוֹשׂאיהם הצעירים. המַשרוֹקית קוֹראת בּכל כּוֹח גרוֹן־הנחוֹשת שלָה, שריקה נפלאָה וחזקה. וּמפקד התּהלוּכה קוֹרא בּקוֹל:
גו זקוּף – בּרכּיִם ישרוֹת – שׂמאל, ימין שׂמאל!
קוֹלוֹת התּוּפים הוֹלכים וחזקים. וּמי הוּא המתוֹפף?
עמי. עמי הוּא המתוֹפף! כּן, כּן, עמי הוּא המתוֹפף. בּראש השוּרה הוּא צוֹעד והתּוֹף הצמוּד לירכוֹ פולט קוֹלוֹת גבוּרה וָזעם. והוּא צוֹעד בּראש מוּרם ומַבּיט בּגאוֹן אֵל חלוֹנוֹת השכנים. והם, השכנים, עוֹמדים על מרפּסוֹת הבּתּים כּמחוּשמלים. מציצים בּפחד אל הרחוֹב, וּמחַיכים בּמבוּכה.
“תהלוּכה יפה,” קוֹרא השכן מרגלית מפּתח חלוֹנוֹ, “הנה עמי!” והוּא מצבּיע על עמי.
“עמי?”
“עמי?”
“היכן?”
“עמי המתוֹפף! עמי המתוֹפף!” קראתי אני בשׂמחָה.
“איפה?”
“אֵיזה עמי?”
“עמי שלָנוּ?”
כּן, כּן. בּראש השוּרה הוּא צוֹעד. “הוֹ־הוֹ עמי!” קראתי לוֹ.
“תראוּ, תראוּ – עמי! זה עמי שלָנוּ!” קראוּ השכנים.
“בּראש השוּרה הוּא צוֹעד. ראוּ כּמה הוּא יפה. המתוֹפף. עמי שלָנוּ!” קראוּ השכנים.
“חבל שהוֹריו אֵינם כּאן. עמוּשקה, עמוּשקה שלָנוּ. עם התּוֹף שלָנוּ…”
“הי, הי אַתּם,” קראתי אני לשכנים, “חכוּ רגע. אֵיזה תּוֹף ‘שלָנוּ’? ממתי הוּא התוֹף שלָכם. וכי מי נתן לוֹ את התוֹף אִם לא…”
טוֹב ששמרתּי על לשוֹני בּרגע האַחרוֹן ולא גיליתי מי נתן לעמי את התּוֹף. זכרוֹ היה רענן למדי בּלב השכנים.
ועמי צוֹעד וּמתוֹפף. השמיִם תּכוּלים, השמש זוֹרחת, ועמי הוֹלך וּמתוֹפף. הנה הוּא עוֹבר מתּחת לחלוֹני.
" הלוֹ – עמי!" קראתי אֵליו, "הלוֹ – עמי! תּן לָהם שמוֹנים אֶלף קוֹזקים בּעוֹרף, עמי! תּן לָהם מאָה קוֹזקים בּחזית,
עמי!"
עמי הבּיט אלי, כּוּלוֹ קוֹרן וידיו מַכּוֹת בּתוֹף.
“הוֹ, זהוּ תיפּוּף!” קראתי אֵלָיו, “הוֹ, זהוּ תיפּוּף, עמי! זוֹהי נגינה, עמי, אֵיך קוֹראים לָזה, עמי?”
“סוֹנטינה, נדמה לי,” קרא אלי עמי מן הרחוֹב וידיו מַכּוֹת בּתוֹף.
“זהוּ זה. כּן, כּן, סוֹנטינה.” קראתי אֵלָיו, “זוֹהי סוֹנטינה כהלָכה. כּכה מנגנים. כּכה מנגנים, עמי!”
התּוֹף והתּהלוּכה התרחקוּ בּמעלה הרחוֹב.
וּמאָז –
אנשים לא הילכוּ בּרחוֹב.
הצפּרים לא צייצוּ.
הכּלָבים לא נבחוּ.
השמש לא זע, ועמַד בּמרוֹם הרקיע נבהל.
והרוּח נשב בּכל מקום אַחר שבּעוֹלָם, רק לא בּרחוֹב פרישמַן.
לָכן – לא רעדוּ העלים שעל העצים ולא רשרשוּ.
התּוֹף רעם! – ואין מפריע.
התּוֹף של עמי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.