אַמיץ היה כלב גדול ועצוּב־עין. מסוּגל היה להיות כּלב־שמירה מעוּלה אוֹ כּלב־ציִד נדיר. תּכוּנוֹתיו אֵלה נעֶלמוּ מעיני הבּריוֹת. רק נפשו של עמי דבקה בּנפש כּלבוֹ אַמיץ לאַהבה, וּבּשלָה בּאוּ עלָיו עֶלבּוֹנוֹת ואַכזבוֹת.
מהיכן וכיצד בּאוּ הכּלָבים לרחוֹבוֹת?
אֶתכם אוּלי, אֵין שאֵלָה זוֹ מעסיקה כּלל, אַך אֶת אִמוֹ של עמי העסיקה והעסיקה.
תּחילָה, לא הקדישה גם אִמוֹ של עמי תשׂוּמת לב רבּה לכלָבים. אוּלָם ערב אֶחד נכנס הבּיתה אָביו של עמי, וּמה סבוּרים אַתם השׂתרך אַחריו, אִם לא כּלב? ולא כּלב קטן, אֵלָא כּלב גדוֹל, עצוּב־עיִן, שראשוֹ בּלבד גדוֹל כּפח בּנזין כּמעט, והוא כוּלוֹ טלוּא בּכתמים חוּמים וּלבנים.
כּשראתה אִמוֹ של עמי כּלב ארך־שׂיער זה חישב לבּה להתפּלץ. עמי, כּפי שתבינוּ, לא היה שוּתּף כּלָל להרגשת אִמוֹ. הוא ניתּר ממקוֹמוֹ, תפשׂ את הכּלב בּשתי ידיו ליטפוֹ בּין אָזניו.
אָביו של עמי עמד פּשוּק רגליִם וגאוָה רבּה נסוּכה על פּּניו. “הרי לךָ כּלב, עמי בּני,” אמר לעמי והושיט לוֹ אֶת החבל שהיה כּרוּך על צוַארוֹ של הכּלב. “מצאתיו בּרחוֹב,” אָמר אָביו לאִמוֹ, שהבּיטה בּוֹ בּמבּט מלא טרוּניה.
הכּלב שנמסר לעמי, השתטח על הרצפּה והתחיל בּוֹחש בּכף רגלוֹ הקדמית בּאזנוֹ. הבּחישה היתה לקרצוּף ותוֹך כּדי קרצוּף השמיע קוֹל המיה דקה.
למראֵה הקרצוּף וּלמשמע קוֹל ההמיה נחלצה אִמוֹ של עמי וניגשה אל הכּלב בצעידה מלאָה החלטיוּת. עמי חש בסכּנה המתקרבת אֶל כּלבו.
“אִמא! אִמא!” קרא בהתרגשוּת, “מה אַתּ רוֹצה לעשׂוֹת לכּלב?”
אִמו של עמי עמדה מלכת. היה בּרצונה לבצע בּעיטת עוֹנשין, שתטלטל את הכּלב בתעוּפה אחת ותחזירנוּ אֶל מקוֹמוֹ – הרחוֹב. אוּלָם עֵיניה נפגשוּ בּעֵניו הַמבריקוֹת של עמי, שהבּיעוּ תחינה אִלמת. לבּה, לב אֵם, נתרכך, והיא חייכה ואמרה: “יש לרחצוֹ, עמי!”
לא היה קץ לחדוָתוֹ של עמי. הוּא רצה לצעוֹק וּלילל משׂמחָה, אך מנע אוֹתוֹ מזאת פּחדוֹ, פּן ירעוּ צעקוֹתיו וחדוַתוֹ לכלבּוֹ. שׂמחתוֹ היתה גדוֹלה כּל־כּך, שהיה מוּכן להבטיח לאִמוֹ כל הבטחה שבּעוֹלם, אפילו היתה מבקשת שיחדל מתּופף ויתן את תוּפּוֹ במתּנה לאחד מילדי המוֹשבה מטוּלה – היה נכוֹן להבטיח ש… מכּל מקוֹם אִם היתה אִמוֹ מבקשת שיבטיחנה שיישן כּל יוֹם אַרבע שעוֹת אָחרי־הצהריִם, היה מבטיח לַה זאת הבטחה נאמנה, ללא כּל פּקפּּוּק. אבל, לאָשרוֹ, לא בּיקשה אִמוֹ ממנוּ כּזאת, והוּא מיהר לרחוֹץ את כּלבּוֹ בּמי סבּון־כּביסה ונפט, כּעצתה. לאחר שעלה הכּלב מהרחצה נראוּ לעין־כּל יפיו וגם העצבוּת שבּעֵניו.
היה זה בּאמת כּלב מַמש. אָמנם, תּבוּנה רבּה לא נשקפה מעֵיניו, שהיוּ נתוּנוֹת במסגרת אדוּמה. אבל גוֹדלוֹ עינג את לבּוֹ של עמי מאוֹד. אַך רוּחץ, הביא לו עמי ארוּחה שמנה של עצמוֹת וּשיירים מארוּחת־הצהריִם. הכּלב אָכל הכּל באדישוּת כּשהוא מכשכּש בּזנבוֹ לאוֹת תוֹדה.
לכּלב נקבּע מקוֹם על מרפּסת־המטבּח, ושם ישב עמי וחשב מַה שם יקרא לוֹ. זמן רב פּשפּש בּאוֹצר מליו. לבסוֹף החליט לקרוֹא לכלבּוֹ בּשם אַמיץ. לדעתוֹ של עמי הלם השם אַמיץ יפה את כּלבּוֹ רב־המלתעוֹת.
אַך מצא שם לכלבּוֹ, יצא אִתוֹ עמי לשוּט בּשכוּנה. הוא קשר לכּלב רצוּעת־עוֹר, מרצוּעוֹת התוֹף, וּמשך אוֹתוֹ אַחריו לפני חלוֹנוֹתיהם של חבריו.
עוּזי היה הראשוֹן שהבחין בּאַמיץ. אַך ראָה אוֹתוֹ ומיד קפץ החוּצה, בפּיז’מה, מלא סקרנוּת וקנאה.
“אני חוֹשב שהוּא פּחדן,” אמר והקנאה דיבּרה מגרוֹנוֹ, “כּלבים גדוֹלים הם תמיד פּחדנים, כּך אוֹמר גם אָבי.”
“לא ראיתי שהוּא מפחד,” אָמר עמי, “אלָא מפּני הרחיצה בּלבד. שמוֹ, לידיעתךָ, אַמיץ”.
עוּזי קיבּל חרבּוֹן כּהלָכה ועמד בּמקוֹמוֹ נבוֹך, ועמי ואַמיץ המשיכוּ את טיוּלם בּשכוּנה. מיכאֵל יצא אליהם מבּיתו בּזניקה ובחן את הכּלב לידיעוֹתיו.
“שב!” אָמר לכּלב.
הכּלב נשאַר עוֹמד במקוֹמוֹ.
“נשוֹך אוֹתֹוֹ!” אָמר לכּלב.
הכּלב לא נע ולא זע.
“על ארבּע!” אָמר לכּלב.
הכּלב עמד בְמקוֹמוֹ, וּפניו העידוּ בוֹ שהוּא מעיין בּאחת מבּעיוֹתיו.
“הוּא רעֵב!” אָמר מיכאֵל לעמי.
“אֵיך זה, הוּא רעֵב?” אָמר עמי בּרוֹגז על שחוֹשדים בּוֹ שאֵינוֹ יוֹדע, כּי כּלב יש להאכיל, ובעיקר כּלב גדוֹל שכּזה, “זה עתה האכלתי אוֹתוֹ!”
מיכאֵל מישש בּאֶצבּעוֹתיו את זרבּוּביתוֹ של אַמיץ.
“הוּא חוֹלה,” אָמר מיכאֵל, “חָטמוֹ יבש כּחרס.”
ואָכן, הכּלב צנח על בּטנוֹ והחל מקרצף את פּדחתוֹ בּכפּוֹ, כּשהוֹא מנהם חרישית.
“הוּא לא חוֹלה!” אָמר עמי, “הוֹא עוֹד לא רגיל אלינוּּ!”
“יש לוֹ שם?” שאַל מיכאֵל.
“בּטח,” אמר עמי, “שמוֹ אַמיץ.”
“שם טוֹב.” אָמר מיכאֵל.
אוֹתוֹ רגע יצא חתוּל מבּין הפּחים. מאַז המעשׂה האחרוֹן שקרה לָהם הוּרשוּ החתוּלים לשוֹטט בּשכוּנה כּאַות־נפשם. אַך ראַה אַמיץ חתוּל חָפשי זה, וּמיד רחפוּ עצמותיו מפּחד. החתוּל שלא ידע מוֹרא עשׂה דרכּוֹ בּנחת. ישר אל אַמיץ. אַמיץ לא התמַהמה וּפרץ בּדהרה מסוֹערת וּמשך את עמי אַחריו. רק כּשנוכח שעֵיניו הירוּקוֹת של החתוּל אֵינן מאירוֹת עוֹד בּאַפלוּלית העֵרב, עצר מנוּסתוֹ.
“הוּא פּשוּט אֵינוֹ רוֹצה להתחיל כּאן את חייו בְּשערוּריוֹת,” אָמר עמי בּקוֹל מלא התנצלוּת למיכאֵל שרץ וּבא אַחריהם.
“לא, לא,” אָמר מיכאֵל בּקוֹל שׂמח: “הוּא כּלב שמירה. הוּא כּלב שמירה בּמאָה אָחוּז. כּלבים כּאֵלה לעוֹלָם אינם נוֹגעים לרעה בּחתוּלים. הם עשׂוּיים כּך שרק בּגנבים הם פּוֹגעים. אַתּה מבין לָמה? אִם כּלב שמירה יתחיל לנבּוֹח על חתוּלים, על חמוֹרים ועל כּל מיני דברים אחרים, הוּא יגלה את מקוֹמוֹ לגנב וזה יעקוֹף אוֹתוֹ בּערמתוֹ. לָכן אֵין כּלבי שמירה פּוֹגעים אֵלא בּגנבים ורק בּהם!”
עמי, ששמע בּשׂמחה רבּה את דבריו של מיכאֵל, היה מלטף את כּלבּוֹ בּין אָזניו כּשהוּא מלחש לוֹ חרישית: “אַתּה טוֹב.”
שני החברים הבּיטוּ בּכּלב. עמי אָמר: “אבל אני חוֹשב שהוּא דוקא כּלב ציִד. ראֵה אֵיך הוּא טלוּא וכמה ארוּכּוֹת אָזניו. אבל מדאיג אוֹתי חָטמוֹ. יבש. גע בּחוטמוֹ עוֹד פעם!”
“יבש וּמחוּספּס כּלבינה,” אַמר מיכאל שנגע בּזרבּוּבית בכּלב.
“הוּא גדוֹל ואַמיץ,” אָמר עמי, “אֶלא שחוֹלה הוּא. צריך להבריא אוֹתוֹ. בּוֹא ניתן לוֹ לאכוֹל!”
“כּן,” אָמר מיכאֵל בּהתלהבוּת, “אִם יאכל הרבּה יבריא”
ואִם כּי אָכל אַך לפני שעה קלָה, הוֹסיף אַמיץ וכילָה
בּתיאבוֹן עצוּם ארוּחה דשנה שהגיש לוֹ מיכאֵל ליד דלת בּיתוֹ. הארוּחה היתה: מרק ירקוֹת, חָציל מטוּגן, פּלפּלים מטוּגנים, אַרבּע פּרוּסוֹת לחם מרוּחוֹת בּמרגרינה, כּוֹס לבּניה, שתי סוכּריוֹת ועצם גדוֹלה שנשארה מיוֹם השבּת. מיכאֵל נתמַלא בהתפּעלוּת: “אֵין ספק שהכּלב טוֹב. כּלב של מַמש. אני רוֹצה להיוֹת שוּתּף, עמי,” אָמר וליטף את אַמיץ בּין אָזניו. עמי חָשב רגע בּדבר. “טוֹב,” אָמר “נהיה שוּתּפים, מיכאֵל”
הכּלב המשוּתּף גרם צער וּתלאוֹת לא רק לאִמוֹתיהם של עמי וּמיכאֵל, אלא גם לשכוּנה כּוּלָה. הוּא היה מלקק את החָלב מתוֹך הסירים המוּצגים לפני הפּתחים. מיוֹם שבּא לשכוּנה אי אפשר היה עוֹד להשאיר סל מכּולת ללא שמירה. בּעלי עגלוֹת־הלחם שהיו בּאוֹת אל השכוּנה נאֶלצוּ לקנוֹת מַנעוּלים, כּדי לנעוֹל את דלתוֹת עגלוֹתיהם בּפני אַמיץ.
נדמה היה כי אַמיץ מסוּגל לאכוֹל מַחסן־קירוּר שלם וּלקנח סעוּדתוֹ זוֹ בפרדס תּפּוּחי־זהב. לא היה גבוּל ולא היה קץ לכוֹשר אכילָתוֹ. אבל עם כּל זאת, לא נתלחלחה זרבּוביתוֹ, והוּא המשיך לקרצף את פּדחתוֹ וּלנהם תּוֹך כּדי כדך נהימה דקה.
הימים חָלפוּ ואַמיץ נתרגל כּל כּך לדירוֹתיהם של עמי ושל מיכאֵל, עד שהיה עוֹשׂה בּהן כּבתוֹך שלוֹ, וּבשוּם פּנים אי אֶפשר היה לחנכוֹ לנקיוֹן. הוא היה מסאֵב את הרצפוֹת וּמשיר שׂערוֹתיו על השטיחים ועל המיטוֹת. ולא אַחת ולא שתיִם נתגלוּ שׁערוֹתיו של אַמיץ בּצלחוֹת האוֹכל. האכילה הרבּה הגדילה והשמינה אוֹתוֹ, אבל העֶצב לא סר מעֵיניו.
אנשים וילָדים לעגוֹ וּבזוּ לכּלב אַמיץ שנראָה להם כּלב פּחדן וּמטוּפּש. רק עמי ומיכאֵל רחשוּ לוֹ בּלבּם חיבּה רבּה.
“הוּא כּלב טוֹב, אַמיץ” היה עמי אוֹמר למיכאֵל.
“אבל העֵצב בּעיניו הוֹלך וָרב, עמי” העיר מיכאֵל בּדאָגה.
“זה לא עֵצב, מיכאֵל.”
“מה זה, עמי?”
“זה חָכמה,” אָמר עמי, “לא הייתי מתפּלא, כּלָל וּכלל, אילוּ היוּ בּאים אֵלי מחרתיִם וּמודיעים לי שאַמיץ קוֹרא, בּהיחבא את ‘דברי ימי עמנוּ’ לח. זוּטא ולי. ספּיבק, כּרך ב'.”
אבל אחרים לא חָשבוּ כּך. על כּל פּנים, לא חָשבוּ כּך אִמוֹתיהם. והגיע היוֹם שבּוֹ קצה נפשה של אמוֹ של עמי בּאַמיץ, אַף על פּי שהלָה היה מכשכּש בּזנבוֹ לעוּמתה כּשכּוּש היכוֹל להפיח רוּח צינה בּיוֹם חמסין. אִמוֹ של עמי פּסקה כּי מעתה לא ילוּן עוד אַמיץ על מרפּסת־המטבּח, אלָא בּחדר־המדרגוֹת, למעלָה. אמוֹ של מיכאֵל חָרצה פּסק־דין דוֹמה (עד כּה היה אַמיץ לָן על מרפּסוֹת־המטבּח של עמי ושל מיכאֵל חליפוֹת בּהתאֵם לתוֹר שקבעוּ לוֹ).
משבּא החוֹרף גרמה לינתוֹ של אַמיץ בּחדר־המדרגוֹת להתמַרמרוּתם של כּל דיירי הבּיִת. קרת הלילוֹת היתה מוֹציאָה מגרוֹנוֹ גניחוֹת ואנחוֹת שהחרידוּ את לבּותיהם.
עתה הבּיטוּ הכּל בּעיִן רעה על עמי, מיכאֵל ואַמיץ. לעתים היה בּמבּטי הבריוֹת לא רק לגלוּג וָבוּז, אלָא גם טינה. וּבא היוֹם וגם נפשוֹ של מיכאֵל נקעה מאַמיץ.
“עמי.” אָמר מיכאֵל לעמי, “אָבי נתן לי אוֹפנַיִם בּמתנה.”
“יוֹפי!” קרא עמי, “אִם כּן לָמה אַתּה עצוּב?” כּי מיכאֵל אָמר את דבריו בּשמץ תּוּגה.
קיבּלתי את האוֹפנַיִם בּתנַאי… " אָמר מיכאֵל.
“בּתנַאי?” שאַל עמי, “בּאיזה תּנַאי?” שלא תּשבּוֹר את הראש?"
“לא, עמי,” אָמר מיכאֵל לעמי, “אָבי נתן לי אוֹפנַיִם בתנַאי שאֵצא מהשוּתפוּת. שהלילָה לא יישן עוֹד אַמיץ בּחדר־המדרגוֹת שלָנוּ…”
מיכאֵל פּרש לוֹ מהשוּתפוּת. ועמי היה לבעליו היחיד של אַמיץ. ואִם בּקיץ היה אַמיץ כּלב יפה, גדוֹל וארוֹך שׂיער, הרי בּחורף נשתנה מראֵהוּ תּכלית שינוּי.
השכנים התקוֹממוּ כּוּלָם כּאֶחד נגד עמי ואסרוּ עלָיו להלין את אַמיץ בּחדר־המדרגוֹת. הכּלב גוֹרש לַרחוֹב המרוּפש. עתה היה לבריה מדוּבללת שׂיער, עמוּסה פּקעוֹת זוּהמה. הוּא היה מתקרצף יוֹתר ויוֹתר וגוֹרר את עכּוּזוֹ על המדרכה.
יוֹם אֶחד לָקה אַמיץ בּעוֹרוֹ וּשערוֹ התחיל נוֹשר מירכיו וַמַעלָה. לבּוֹ של עמי נתחמץ בּקרבּוֹ למראֵה הכּלב גדוֹל־הקוֹמה המַקריח והוֹלך. עתה היה כּלבּוֹ לכלב־רחוֹב עלוּב, וּבראוֹתוֹ את עמי חוֹזר מבּית־הספר היה מכשכּש בּזנבוֹ הדליל.
אִמוֹ של עמי אסרה עליו לגשת אל אַמיץ. אבל עמי היה מביא לוֹ דבר־אוֹכל מדי פּעם. היה שׂם לפניו את אָכלוֹ ומתבּוֹנן בּוֹ ממרחָק, מתבּוֹנן ואוֹמר לעצמוֹ: “הוּא טוֹב, הוּא טוֹב. אני חוֹשב שהוּא כּלב ציִד. כּשיבריא – הכל יאהבוּ אוֹתוֹ. הזרבּוּבית שלוֹ תהיה לחָה והוּא יהיה כלב ציִד למוֹפת. נכוֹן אַמיץ?”
ואַמיץ היה מכשכּש בּזנבוֹ וּמרכּין ראשוֹ ללטיפה, כּזאת שהיה רגיל לה בּעבר. “זרבּוּביתוֹ כּל כּך יבשה,” אָמר עמי בּלבּוֹ והתייסר למראֵה צלעוֹתיו של אַמיץ הבּוֹלטוֹת מבּעד לעוֹרוֹ החָשׂוּף. “הוּא כּל כּך עצוּב…” אָמר והבּיט בּעֵיניו של אַמיץ שהכילוּ ים של עֶצב. כּל העת היה הכּלב מכשכּש בּזנבוֹ וּמחכּה ללטיפה. עמי היה חוֹכך בּדעתו, ללטף או לא ללטף. אָמנם רצה מאוֹד ללטף את כּלבּוֹ, אבל חזקה עליו מצוות אִמוֹ, וגם הוּא עצמוֹ נתירא קצת מפּני כּלבּוֹ החוֹלה.
לבסוֹף אָזר עמי כּוֹח, קרב אל אַמיץ וליטפוֹ בין אָזניו. הכּלב השמיע המיה דקה.
עֶרב אֶחד, ראָה עמי לתמהוֹנוֹ הגדוֹל שאָביו ניגש אל אַמיץ ומניח לפניו אוֹכל.
“אַבּא!” קרא עמי.
“הוּא כּלב טוֹב, עמי,” אָמר לוֹ אָביו, “אבל אתה אל תיגע בּו. הוּא חוֹלה. אָסוּר לנגוֹע בּוֹ.”
בּבית־הספר היוּ הילדים מתגָרים בּעמי בּשל כּלבּוֹ.
“לָמה זה לא תּטבּיע את אַמיץ בּחָבית?” שאַל אוֹתוֹ דוּדוּ יוֹם אֶחד. עמי לא ענה דבר.
“מה אַתּה אוֹמר על כּך?” שאַל דוּדוּ את עוּזי.
“זוֹ דרך לא רעה להיפּטר ממנוּ. הוּא כּל כּך מסריח!” אמר עוּזי.
“לא!” אָמר עמי.
בּבּית ניסתה אִמוֹ גם היא לשדלוֹ שיִפּטר מאַמיץ. “עמי, חביבי,” אָמרה לוֹ, “לָמה זה לא תיפּטר מכּלב מסכּן זה היוֹשב בקצה המדרכה וּמפחיד את הבּריוֹת?”
“לא!” היה עמי עוֹנה לה.
ואָכן, היה בּאַמיץ כּדי להבעית את העוֹברים והשבים. גוּפוֹ קרח, ראשוֹ העצוּם תלוּי בּרפיוֹן, עֵיניו עמוּמוֹת ונוּגוֹת. דוֹמה היה שאַמיץ יוֹדע את כּיעוּרוֹ וסוֹבל בּשל כּך. בּכל זאת היה מחכּה לעמי על המדרכה בּשוּבוֹ מבּית־הספר.
יוֹם אֶחד עברוּ אדוֹן חבוּש מגבעת ועמוֹ כּלב לבן־עוֹר ואדוֹם־עיִן. האָדוֹן ראָה את אַמיץ יושב בּשוּלי המדרכה, הוֹציא את מקטרתוֹ מפּיו ושיסה בּו את כּלבּוֹ. הכּלב הלבן, שדמה לחזיר, הסתער על אַמיץ בּמַלתעוֹת חשׂוּפוֹת. אַמיץ נשתטח ואָזניו הארוכּוֹת כּסוּ את פּניו.
קהל רב נתאסף לראוֹת בּמחזה. בּעל־הכּלב עוֹדד את כּלבּוֹ, וזה נעץ ניביו החדים בּערפּוֹ של אַמיץ וטלטלוֹ אָנה וָאָנה כּשקצף רב ניגר מפּיו. מגרוֹנוֹ הקרוּע של אַמיץ נשמעה נהימתוֹ הדקה. דמוֹ שתת וְנקוָה על המדרכה בּשלוּלית.
האָדוֹן קרא לכלבּוֹ בּשריקה, והכּלב לבן־העוֹר קיפּץ בּחדוָה אחרי בּעלָיו. אַמיץ נשאר מוּטל על המדרכה, מקוֹרע כּשׂק. הוּא שכב ללא ניע, ורק נשימתוֹ הכּבדה הרטיטה את גוּפוֹ. רגליו היו כּמאוּבּנוֹת וּכאֵבוֹ לא ניכּר בּעֵניו העצוּבוֹת.
כּשחזר עמי מבּית־הספר ובידוֹ מעט אוֹכל לא מצא עוֹד את אַמיץ. הכּלב נאסף בּידי אלמוֹנים. כּתם הדם שעל המדרכה היה הסימן האחרוֹן שעמי ראָה מכּלבּוֹ. כּששמע את סיפּוּר המעשה מפּי אַחד השכנים התמַלא לבּוֹ של עמי משׂטמה עזה כּלפּי כּל הסוֹבב אוֹתוֹ, כּלפּי אלה שהדיחוּ את כּלבּוֹ והשליכוּהוּ לַרחוֹב. הוּא זכר את כּלבּוֹ הגדוֹל ועצוּב העֵיניִם וּפרץ בּבכי מר.
לאָביו שניסה לנחמוֹ אַמר עמי: “הוּא היה כּלב כּל כּך טוֹב. לא עשׂה רעה לשוּם איש. הוּא היה כּלב ציִד מצוּין, ואילוּ הבריא הייתם רוֹאים כּוּלכם בּעֵיניכם אֵיזה כּלב מצוּין ואַמיץ הוּא.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.