עד כמה מן השירה יש בשבת־שירה; השירה הראשונה ששר ישראל סבא בעודנו נער, בצאתו מעבדות והטיט עודנו מדובק באצבעותיו; הצעד הראשון והנורא, סביביו מדבר וציה, מלפניו הים ומאחוריו האויב –
זה גורל ישראל סבא עד היום בארצות הגלות באירופּה. סביבם שמה ושאיה האויב מאחוריהם והים מלפניהם…
"וה' הולך לפניהם יומם ועמוד ענן לנחותם הדרך –
לבלי יטו מן המסלה –
ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. לא
ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם"…
*
שבת שירה היתה חביבה ויקרה גם בעיני ילדינו; מי מאתנו לא יזכור את הרושם העז, אשר פעלה עלינו בילדותנו כאשר ישבנו על ספסלי החדר. הלילות יקצרו, הימים יארכו, החמה הולכת רומה ומחממת בקרני זהרה את ערמות השלג ופתותי הקרח והכפור התלויות בראשי הגגות ומתחילים לטפטף בהמולה נעימה על צדי הרחובות והחצרים.
אחרי סעודת הצהרים יצאנו החוצה וקערות קטנות בידינו הקטנות, מלאות נזידי השבת, מטפסים ועולים על הגגות להמציא אוכל להאורחים הקטנטנים, הצפּרים הנודדות אשר שבו אלינו ממרחקים, אחרי אשר גם הן החלו להרגיש, כי עוד מעט ועת השירה הגיעה.
הנה האביב מתקרב ובא אלינו!
גורלנו גורל הצפּרים:
“כצפּור נודדת מקנה, כן איש נודד ממקומו” (משלי כז, ח)
וכאיש הנודד ממקומו, כן עם נודד מארצו…
*
אהבנו מאד את הצפּרים הנודדות, אשר מצאו מחיתן על גגות בתים זרים, עדי אשר הכינו את קניהן שנית. מבלי דעת חשנו והרגשנו, כי גורלנו כגורלן, עדי אשר נחדש ונתקן את קננו שם על הרי יהודה, המחכים לשובנו…
*
“מחר אנכי נצב על כאש הגבעה ומטה האלהים בידי.”
על ראש צור גבוה אשר שחור משחור תארו עומד איש זקן מאד, לבוש סחבות, ומבעד בגדיו הקרועים נראים פצעי גויתו, פצעים ישנים ויבשים, פצעים חדשים זבי דם ומכות טריות; אין כל בסיס נאמן תחת רגליו; ילקטו על שכמו, בילקוט ספר קטן ופת־לחם יבשה, מטה בידיו, והמטה ישן נושן; בראש המטה שני בדים, על האחד כתוב: “עבר” – “זכרון” ועל משנהו: “עתיד” – “תקוה”.
*
כאשר תכשלנה רגליו לעמוד בראש הסלע, אז יאחז בימינו את “העבר והזכרון” וכרגע יחטוף בשמאלו את “העתיד והתקוה”. – ככה הוא תלוי בין השמים והארץ.
ישנם רגעים אשר ימצא מנוח לכף רגלו, אז יקח בידיו הזרות את פּת־לחמו לפיו ואת הספר הקטן יניח בילקוטו מאחריו…
והנה מתלאה!
אבני קלע וכדורי בלע יירו עליו מכל עברים מאלפי בני שחץ היושבים לבטח בעריהם על יד הצור ההוא; מהלומות, צרות ותלאות יבוא עליו כחתף עדי אשר דמו ישפך כמים כורע לארץ, פת לחמו נופלת מפיו ועוד מעט ואיננו!…
*
פתאם מתעורר וכמו בכח עלומים יקפוץ ויחטוף שנית את “זכרון”
בימינו ואת “התקוה” בשאלו ובעינים מפיצות זיקי אש קודש יביט סביביו על אויביו מכל עבריו, בחרדה יוציא את ספרו הקטן מילקוטו, ידבקהו אל לבו וישקהו במו פיו…
בתוך המון אויביו הרבים ימצאו כאלה אשר רחמיהם יכמרו עליו ועל גורלו בחיים, ובחלקת שפתים ייעצוהו לרדת מעל הצור אל נחלי המים השוטפים מתחתיו, לרחוץ בשרו ולרפּא נגעיו; יבטיחוהו, כי ישוב וירפא, יחדש נעוריו ויהי בריא ורענן כמוהם, יקחוהו אתם ויושיבוהו באניותיהם השטות בנחלים סביב הצור והנקובות בשמותיהן מלכות השמים", “אהבה”, “חמלה”, ובראשן “האחדות השלישיה”…
הסבא ידלח במטהו את מי הנחלים והנה נהרי נחלי דם מתפּרצים מהתהום הנורא, בתרי גויות מרוסקות, ראשים מנופּצים, אברים מדולדלים, ועליהם מלמעלה שוטפים הנחלים ונושאים עליהם את האניות המקסימות בשמותיהן המצלצלים “מלכות השמים”, “אהבה”, “חמלה”, תחת פּקודת ה“אחדות השלישיה”…
צחוק נורא ומבהיל מתפּרץ מפּי הסבא על עצת נוכלים ורמאים היעוצה לו, יאחז שנית בחבה את ספרו הקטן ומתבצר על עמדתו ברוב אונים…
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.