הושע בן בארי החוזה דבר קשות ונוראות על מלכי אפרים, וינבא טובות על ארץ יהודה. ברוח קדשו הרעים על ממלכת שומרון החטאה וימשילה לאשה בוגדה באלוף נעוריה ותלך אחרי עוגביה, מבלי הבין, כי לחמה ומימיה וכל צרכיה היא משגת מידי בעל נעוריה. שנים רבות עברו עליה ברדפה אחרי מאהביה ולא השיגתם, התנחמה על אולתה ותחרוץ משפּטה:

“אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה!”

ואלהי ישראל הטוב והסלח סולח לכנסת ישראל אהובתו ומשיב לה ברחמים:

וארשתיך לי לעולם;

וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים;

וארשתיך לי באמונה –

וידעת את ה'."

“והיה ביום ההוא, – נאום ה' – תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי”.

לאמר: את שם בעל, שם האליל הנתעב, אשר התעך בתזנוניו, לא תעלי עוד על דל שפתיך.

*

מדברי המשל הריאלי הזה נוכל ללמוד ולהבין את ערך קדושת חיי המשפּחה בעיני בני ישראל בעת ההיא. בשוות הנביא את יחס ה' לעמו, כיחס האיש לאשתו…

*

בן בארי התגעש בחמתו נגד הליכות המדינות בממלכת שומרון, אשר התנועעה לכל רוח באין בסיס נאמן למצבה בקרב העמים, ויאמר:

"אפרים רועה רוח ורודף קדים, כל היום כזב ושוד ירבה,

וברית עם אשור יכרתו, ושמן למצרים יובל; וירא אפרים

את חליו… ויהי אפרים כיונה פותה… מצרים קראו, אשור

הלכו… אפרים היה כעוגה בלי הפוכה…"

מה נאמן ונשגב הציור הזה, המשוה לנגדנו רפיון רוח, תעתועים נפתולים, תהפוכות ובערות, אשר שלטו אז בממלכת אפרים.

*

גם אל הכהנים דבר קשות על הוליכם את העם שולל בבערותם וכסלתם, לאמר:

"נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן

לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני; חטאת עמי

יאכלו ואל עונם ישאו נפשו."

עד כמה מן הלעג (סאַרקאַזם) יש בהמשפּט האחרון, כי הכהנים מתפּרנסים מחטאת העם ומקרבנותיהם ומשאת נפשם הוא עון העם.

*

ובעזוז רוחו יזכור את תורת נביא הנביאים, בן אלקנה:

"כי חסד חפצתי

ולא זבח;

ודעת אלהים –

מעולות".

*

כבן בארי, כן גם מיכה המורשתי שפך חמתו על “ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, המתעבים משפּט ואת כל הישרה יעקשו”.

"ראשיה בשוחד ישפטו

וכהניה במחיר יורו"…

*

במוסר פיו ייסר את “השופטים, האוכלים שאר עמם ועורם מעליהם הפשיטו”…

*

ואל נביאי השקר יאמר:

"הנושכים בשניהם

וקראו שלום:

ואשר לא יתן על פיהם

וקדשו עליו מלחמה".

*

גם הוא הרעים, ככל החוזים, נגד הקרבנות:

"במה אקדם ה' –

אכף לאלהי מרום?

האקדמנו בעולות –

בעגלים בני שנה?

הירצה ה' באלפי אילים, –

ברבבות נחלי שמן?"…

“הגיד לך, אדם, מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפּט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך”.

*

מה נורא היאוש האיום בדבריו המבכים ומספּידים את שקוצי בני דורו:

“אללי לי!… אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין, כלם לדמים יארבו, איש את אחיו יצודו חרם: על הרע כפים להיטיב השר שואל והשופט בשלום… אל תאמינו ברע, אל תבטחו באלוף, משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כי בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה – בחמותה, אויבי איש – אנשי ביתו”.

*

את החזון הנלבב והקדוש המקוה לאחרית הימים, נבואת השלום, אשר אליה מחכים כל ישרי לב, נבא המורשתי יחד עם בן אמוץ, בן זמנו.

*

את תכנית רוח עמנו בשני קצותיו ההפכיים, המתנגדים איש לרעהו, מתאר מיכה בשני פסוקים:

"והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם;

והיה שארית יעקב בגויים, בקרב עמים רבים, כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן…"

טל – לאריה; רביבים – לכפיר.