“ומ”ש יונה דמתולי כנסת ישראל ליונה". (שבת נג)

(שיר השירים רבה, ב, ל)

*

“כנסת ישראל ליונה אמתלא”. (שבת נג)

כנסת ישראל נמשלה ליונה, לא רק ליונה בעלת־כנפים, כי אם גם ליונה נביא־השמים.

*

כל הספּור של הנביא הזה, אך משל דמיוני הוא, נבואה סמלית, כמו “האזור בנקיק הסלע”, "הסיר הנפוח" ו“מקל השקד” אצל ירמיהו, או כ"כלי הגולה" ו“העצמות היבשות” אצל יחזקאל; ביחוד הנבואה שנאמרה לירמיהו:

"קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקיתה אותו את כל

הגוים אשר אנכי שולח אותך אליהם… ואקח את הכוס מיד

ה' ואשקה את כל הגויים, אשר שלחני ה' אליהם".

(ירמיה כה)

בלי כל ספק הנבואה הזאת אך משל דמיוני היא, ורבים מחכמינו הביעו משפּטם, כי “אשת הזנונים” של הושע אך משל היא, ורבות כאלה.

*

השם יונה משאל לישראל, כי הוא נמשל ליונה, ובן־אמתי הוא בן ה' אלהי האמת, אשר הנחילהו את חותם האמת על ידי תורתו האמתית, אשר בה הצהיר את בני־ישראל לבניו:

“בנים אתם לה' אלהיכם”.

“בני בכורי ישראל”.

*

איך נוכל לצייר במחשבתנו, כי לנביא יהיה מושג שפל כזה, אשר יוכל לברוח ולהמלט מה' להתחבא ולהסתתר מבוראו, בעת אשר כבר הושר במספר דורות לפניו:

אנה אלך מרוחך?

ואנה מפּניך אברח?

אם אסק שמים – שם אתה,

ואציעה שאול – הנך.

אשא כנפי שחר,

אשכנה באחרית ים –

גם שם ידך תנחני

ותאחזני ימינך". (תהלים קלט, ה)

*

ויונה בן אמתי – עם ישראל – נועד לממלכת כהנים וגוי קדוש, להיות לאור גוים, מופת לכל העמים, אבל הוא לא מלא את תעודתו, לכן נעקר מארצו, הקרקע נשמטה מתחת רגליו, אבד חלקו על היבשה, וירד מחוף יפו עירו אל האניה לשוט בים, ותחת לשבת שקט ושלו בנוה שאנן על אדמתו הוא, נדד תרשישה, מרכז המסחר של התבל אז, עיר־המרכלת, בחשבו להיות ככל הגוים. הוא שלם שכר האניה ככל הנוסעים, אבל… לא הקציעו לו מדור פרטי, תא מיוחד כלכל הנוסעים, ויונה (ישראל) –

“ירד אל ירכתי הספינה”.

*

לכל העמים, אפילו להיותר קטנים שבהם, כמו רומיניה וצ’יכו־סלובקיה, ישנם חלקים מוקצעים בעבורם בספינת־החיים, וישראל־יונה שוכב “בירכתי הספינה וישכב וירדם”.

*

כל זמן אשר האניה תשוט במנוחה, שוכב ישראל־יונה במנוחה, חולם והוזה ולא יגע בכל; אבל בנשוא הים גליו בסערה, וספינת החיים הכלליים “תחשוב להשבר”, אז כל נוסע – כל עם – מתכווץ בתאו המיוחד – בארצו השיכת רק לו לבדו – וישראל־יונה מתעורר מתרדמתו על ידי רבי־החובלים, ומבלי מצוא עוד מקום בירכתי האניה, מתלבט הוא ומתפּתל תחת רגלי כל הנוסעים באין מעמד לרגליו הוא.

הנוסעים מטילים גורל:

“בשלמי הרעה הזאת?”

ויונה־ישראל משיג את גורלו להיות השעיר לעזאזל, ועל שאלותיהם:

"מה מלאכתךָ?

מאין תבא?

מה ארצך?

ואי מזה עם אתה?"

תשובתו רק אחת:

“עברי אנכי ואת ה אלהי השמים אני ירא – אשר עשה את הים ואת היבשה”.

והתשובה היא שלילית, לאמר: "אין כל מלאכה בידי. מאין באתי? אינני יודע, כי כל ארץ אין לי. גם אינני בן לעם מיוחד. כמוני – כאלהי, אשר ברא את הים והיבשה – בלי כל גבולים: אזרח־התבל אנכי, קוסמופּוליט אנכי! שוכב אני בירכתי האניה ותלוי אני בגורל שכני הקרוב אלי. אם יארע גורלי פעם לשכב בירך “תא צרפת” אז צרפתי אנכי; אם אשכב בירך “תא אשכנז” אז אשכנזי הנני, גם פּולני ורומיני אנכי. אנכי הכל ובלימה; מקומי בכל מקום ואין לי כל מקום – ובכן:

“שאוני והטילוני אל הים!” –

כי אין לי כל חלק ונחלה על הספינה, – קורא ישראל־יונה על חופּי הדניפר, דניסטר, ויסלה ודונאי.

*

"רבי מאיר אמר: מרגלית טובה היתה תלויה במעי הדגה

ולאורה התפּלל יונה". (ילקוט שמעוני)

*

דגים שונים ותנינים גדולים ואיומים בלעו את יונה פּעמים רבות ורצו לעכלו בקיבותיהם, למן התנין נבוכדנאצר, אשר “בלע את ישראל ומלא כרסו מעדניו”, פּרס, יון, רומה, ספרד ועד רוסיה ורומיניה, כל התנינים האלה בלעוהו אבל לא יכלו לו, כי “מרגלית” – התורה, תורת חייו ואורך ימיו, נשארה לו מכל מחמדיו מימי קדם, והיתה תלויה במעי הדגים אתו יחד, ולאורה התפּלל בחשכת הקיבות, עדי אשר הקיאוהו חי אל היבשה.

*

ההקאה היותר גדולה היתה בשנת מזר"ה ישראל (רנ"ב) מספרד, “ויגרשהו וילך לו”.

*

משה בן מנחם ותלמידיו שמו לו סוכה בצל אשכנז ויסוככוה בקקיון האמנציפּציון (שווי־הזכיות) להיות לצל על ראשו, והנה תולעת האנטישמיות הכתה את הקקיון וייבש. אז התעלף יונה וישאל את נפשו למות, ויאמר:

טוב מותי מחיי!…

וקול ה' קורא אליו:

לא הקקיון (האמנציפּציון), אשר בן לילה היה ובן לילה אבד, יושיעך, כי אם האוטו־אמנציפּציון (שווי־זכיות עצמי). שובה לארצך ולמולדתך ושם תושע תשועת עולמים.