רקע
ס. יזהר
הנשכח
תמונה, עמוד 29.jpg

קרה לך מעולם שהיית נשכח?

נשכח? מה פשר?

פשוט: שהיית נשכח!

איך זה נשכח? ששכחו לתת לי?

לקרוא לי? או להגיד?

כן, גם זה; אבל לא, אלא ששכחו

אותך… והיית נשכח?

לא מבין מה…

הו, הנה, תאר לך ככה: היית עם מישהו, טוב? או היית עם חבורה שלמה. טוב? והם כולם קמו והלכו להם ושכחו אותך ו… נשתכחת. מעולם לא קרה לך? פתאום והנה אתה רואה כי – אתה נשכח…

– מוזר הדבר…

מוזר? לא קרה לך? חשבתי, כי אין מי שלא אירע בו הדבר, ולא אחת בלבד, כמדומה, יקרה כזאת וכזאת, פה ושם. ולמי לא? אני עצמי, הנה לא אשכח מעשה שאירע בי, אל תצחק, פעם אחת, מעשה שלם, איך היה והייתי נשכח…

עוד ילד הייתי בבית־הספר, קצת צעיר ממך, ויצאנו כולנו לטיול, ט"ו בשבט כנראה. שכן, היינו אמורים לשתול שתילים על גבעות הרריות, רחוקות למדי ממקומנו (היום משגשג שם יער ארנים גדול ושלם!) וצריך היה להשכים בבוקר וללכת עד שם שעות אחדות ברגל, לשתול את השתילים, לאכול בצוותא צהרים, ולחזור וללכת אחר־כך לתחנת־רכבת קטנה אחת, וברכבת הערב לחזור הביתה. בקצרה, חיכה לנו יום שלם וגדוש, וגם, אני זוכר, היה היום ההוא נאה וצלול, אחד מימות החורף הללו, אתה יודע, יום פּתוּח, כחוֹל וירוק.

טוב ויפה. השכמנו כולנו ובאנו ויצאנו כולנו בשעה טובה וכנפי חפצה, ובשירה לא מצניעה כלל, שלא שייכת כלום להשכם בבוקר. ושהבהילה, חוששני, לא מעט סיעות יונים משבכי הפּחים המדוּבּקים לכרכובי הגגות הישנים, והפריחה אותן מגרגוריהן לקראת השמש, במטפח כנפיים רעשני סביב סביב; וקל־מהרה כבר נותרו אחרוני הבתים, המוּגפים עוד על לילם, ופה ושם תריס נפתח לראות במצעדנו המכריז על עצמו, ופה ושם נעצר מי שהוליך סוּס לשוֹקת וחייך אלינו בלא דעת מה אחרת יאמר לנו, וכבר היינו מתבלעים והולכים אל מתחת משוֹכוֹת האַקציות הרצופות, החופות על הדרך שבין פרדס לפרדס.

– אינך מתכוון לתאר כעת את משוּכות האקציות ואת הפרדסים ואיך היה כל זה נראה פעם?

– הו, לא. אף כי אינני יודע למה לא. שכן, מה שהיה אז איננו עוד היום. הפרדסים כפי שהיו אז, היו צפופים פי כמה, כהים ועבותים פּי כמה, ושפע כתמי תפוחי־הזהב הגחילו בהם בכתום עשיר, שהיה נוטף עסיס מתוֹק, כזה שעד שלא נעצת שיניך בקליפה וכבר פעפוע של זוּב זוֹלג אליך – וגם משוכות האקציות שהגנו עליהם בהתנשאות שנפלה מיד ונרכנה מושפכת למטה, מאין יכולת לשאת גודשה המכביד: חומת־ירק אחת נופלת אל זרועות אחותה, ושתיהן בחיבּוּקן עושות מנהרות ארוּכּות חסומות לאור־השמש. אלא כמבעד רשתות ירק זהור תּחרני. ומיני פשושים זעירים בטלטול זנב ארוך היו מנתרים בהם עולמית מבד לבד, ופרפּרים לבנים. (צדיקים היו זוכים ורואים למזלם גם זוג יוֹנקי־דבש, מתבהקים כפלדה כחולה ונעלמים). והסרפדים היו גבוהים, שמנים, ממורבקים בחוּבי חיק המשוכה על רקב דשנוּתה, ורק צריבתם גוננה עליהם מפּני שֵן כל, אבל לא מפני חִיבוּק שירכי ‘ניזמי הבידואית’ שנפתלו ונתכרכו בהם וסביבם. שלא להזכיר (כדי שלא להזיק לסיפור שלנו) את בוּעי הזהב של פרחי השיטה, אותם כוכבים מרובים, שלא פעם ולא שתיים היינו מנסים, לשווא, להתחכם ולהפיק מהם בּוֹשם טוב, ככל האמור עליהן ועל כוחן להניב בושם לכל הטורח בהן נכונה, ולא הצלנו אלא באוֹש עָבֵש שנזרק והושפך בתיעוב ובדאבון־לב – ותחת זאת היו מפיקים עתה לתומס ריח עז, מתקתק משהו וגם רקב משהו, צללני בצללים, ואתה יכול בנקל לקטוף לך זוג פרחוֹנים, כדורי מוֹך, זהובי פּוּך, ולתחבם כמו שהם לכל אחת מנחיריך, מותיר זנבותיהן בחוץ. ולשאוֹב לך בעדם את החמצן הטוב, ולצחוק אל צוחקיך, להצחיק את רואֶיך ולהוסיף ולהעווֹת בהעוויות עד שתפלטם בנשיפה אחת. אבל קצרה רוחך ונניח ונמשיך בסיפור, ורק אל יחר אפך בי אם אגנח גניחה אחת זו לזכר אותם פרדסים ואותן משוכות אפלות…

אגב, על אחדות מהן היה מתכרך לעתים מין שרביטן, טפיל שהוא, חסר עלים ואך שרביטים שרכניים דקים וחלקים לו, אֶלף אלפי שרביטים מעין הרוֹתם, כמין בלורית ענקים סרוקה לאחור, עם אילו בועות אדומות פּה ושם, מעין פרחים, שנאחז ונכרך באקציות וכיסה עליהן כבגד אפור ונסרח על כל מידותיהן. עד כי כל שיכיהן וקוציהן אָבדו תחתיו, והיינו מטפּסים ועולים שמה, ומשתרעים לנו, משתעים לנו, על כרי הכסוּת הירוקה־חוטנית, ולא מעט קיני־מחבואים היו לנו בהם לסודות לאגודות־סתר, וגם לגנזי אצטרובלים, לידות בחבורות האויבים של בני הרחוב השכן.

טוב, נניח לזה. רק עוד זה: לא רק פרדסי תפוזים היו מעברי המשוכות, גם כרמי שקדים היו אז, ותדע כי בטו בשבט, אמנם, התחל התחילו השקדיות להפריח פה ושם מַחשוֹפי ענפיהן המעוּקשים, ולתת ריח דבש, ומה שנפלא מזה, כשבאו כּורמים זריזים והתחילו לחרוש תחתיהן. ואדמת החמרה היתה מגלה פתאום את פּנימה הטהור, את חוביה הגנוזים, האדומים, היפים, האביביים, הממסים לך את הפה מטעם טוב, ונחשולי קחוָנים לבני־זהב הציפו כל פינה שהמחרשה לא הגיעה אליה. הגזעים המצולקים הללו, המפריחים מתוך תלמי אדמות החמרה, היודע אתה דבר שר מזה, רענן מַזה, אביבי מזה?… הו, אני מפסיק. תמיד מחדש, אני חוזר ומתחיל, כי טוב היה ומעי הוֹמוֹת ל… ונניח לזה מהר, פעם אחרת לא אניח לך. ואולי גם נצא ונלך הלוך לשם, ואם עקרו את השקדים, על שלא השתלמו – האדמה האדומה נשארה שם. היא תמיד נשארת ולא תוכל היעקר, אפילו מתחת כל מיני השיכּוּנים מטומטמי־הפּרצוף שכּפו עליה מלמעלה.

וכך היינו מבוססים לנו – ואנו חוזרים לסיפור – והולכים כולנו בין משוכות האקציה המאַפילות, באור הבוקר המפויס, מטוּפטפים ירוק וניפצי קרינות שמש־לא־נראית, ומזרזים פּעמינו על החול הטחוּב, הנוקשה, שבקיץ הוא אחר לגמרי, זהב נמס וחם, וכשהיינו הולכים לנו לרחוץ בבריכות – אה, שוב אני נסחף הצידה – ולא אוכל לספר לך על החול החם, הרך, הזהוב, הלח קצת, מתחת שכבתו העליונה, שאפשר לבוֹסס בו ברגליים יחפות, ולעקוב אחר עינובי משעולי החיפּושיות ולשער על פּי מִטבּע אופני העגלות אנה פּנו, אם משם והנה או מכאן והלאָה. היום לאחר שנעקרו משוכות האקציות שלא לעכּב את קרונות הפּרי בדרכן אל בתי־האריזה הממוּכּנים, העושים הכל בשקידה מבריקה מאליהם (לא עוד אותם בתי־אריזה של אבן, פרושי מַחצלות וכרי קש, ש’בוררים' היו כורעים ועוטפים שם מזורזים ומרשרשים בנייר כעושי להטים, ונַגרי תיבות מהלימים פּטישים עליזים במהירות, עד כי מסמריהם נבלעים בתיבה כבאפס־יד, וזו קמה לנגדך כהרף ומתחשקת חישוקי קליפּת ערבה, ובכף פּתוחה היו טופחים על צידה לאמור: ‘הרם!’ ומרים התיבות היה אץ להגישה בדחילו להוד־מעלת האורז הרגזן, ואץ וכופף ונוטל במאמץ את המלאה, המנוּיירת, שכל חותמותיה – גמל נושא תיבות – פּונים בשווה למעלה מאורגנים בשורות, כלמצעד, וכוֹסה על פניהם לווחים דקים ומהלמם בפטישו הזריז וכורך ומשלים היקף החישוקים ואת הסרח הנותר, מתיז בנקיפת פטיש מהופך. מעבר למסמר המכופף להצמיד – והוֹפּסָה, מעל כתפי הסבל היתה טסה התיבה הכבדה ומתישבת על טורי חברותיה הממתינוֹת לעגלה, או לגמלים שיבואו – וכבר תיבה ריקה חדשה וריחנית מאוד מוכנה ונטפחּת על צידה – ‘הרם!’ וכל שרשרת טרחת הידיים, הנוגעות, הממשמשות ועושות, לוקחות ומביאות, בלי ששום מכונה שהיא תחצוץ בין האדם למגעו ולא תפריד את בּולמוס השקידה האנושי והחם ההוא, השוקק – – –), רגע, רציתי, כמדומה, לומר משהו אחר, ויצא מה שיצא. אה, אולי ככה: שכרתו את המשוכות כדי שלא תפרענה למשאיות הכבדות, העמוסות תיבות־שדה בדרכן לבית־האריזה הממוּכּן, המרכזי, שכּן אין אורזים עוד בבתי־האריזה ההם, הבנויים אבן, פרושי המחצלות וצוהלי השקידה השוקקת שבמגע־יד ובאין הפרד בין היד וטעם הפרי העגלגל, והופקרו הבתים ההמה להרהורים, לעכבישים, לחרדונים רצים ולטחיבוּת שהיא, שאין בה עוד ברָכה אלא קצת שממון, תוגות ו… וזה עוד: שכיון שכרתו – גם כבשו כבישים, והחול והכּל הובלע תחתיהם, ומתחו גדרות תיל סרגליים, והכל נעשה נוח וישר להסיע ולהוביל למשעי, ואולי אפילו טוב כך יותר, בדרך־כלל, שככה נעשה, אפילו אם פּה ושם עלה הדבר בפרדס כרות או נטוש, שמבּין גדמיו כבר צצה ראשיתו של שיכּון בטון, וששממת התַכְרֵתָה מעורבת בהתחלות ובערימות־חצץ שפוכות, בין שלדי עצים מיובּשים, עם כל מיני התחלות שהן, המבטיחות אולי לעתיד לבוא, מי יודע מה.

אבל פעם (רק זה ודי!) היה כל העולם, כמדומה, נטוע פרדסים וכרמים במלוא חיותם, בריאי גזע וירוקי נוף, ירוקים עד כחלות כמעט (להוציא עלי הלבלוב הבהירים, הגדולים, שהיד נמשכת אליהם כמאליה, לקטום לה אחד וללעסו, בנחת, כגמל מפסיע בפסעו, ועד הקצפת הפה בירוק ליריקה), ולאורך הליכת שעה יפה ושלמה היית הולך תחת חופות צללים דקים ושזורים, מבוסס בעפר רך ועמוק קשה למכוניות או לריצה נחפזת, אך מיטיב מאין כמוהו לעצלים, להולכים לבריכה, לאוהבי השתטח על גבם, סתם ככה בלב היום, בתוך החול החם, ומתוח זרועותיהם לכאן ולכאן, ופקוח עיניים היישר אל תכלת השמים, והגד לעומתם, הרחב והגד ישרות: אהההה גדול – מלב מלא.

עתה בחורף. לאחר הגשם שזילף לכאן מסונן בשזירי העלעלים ופספוסם – היה החול ההוא נוקשה, לתועלת הולכת הפרי לתחנת־הרכבת, וגם שלוליות פה ושם הוקוו והצהילו פניהן אל חופת ירק המשוכות הסוגרות, ובחובם נתקמרה הפוכה כנגדה חופת ירק גנוזה, עד שצריך לא פעם ולא שתיים להפוך למעלה ולמטה כדי להיוכח מי היא של־ממש, או אם אינך עומד חלילה על ראשך ורגליך מהלכות בשמים המסוננים מלמעלה, מבין גלשי האקציות השופעות, שופעות מלמעלה למטה ושופעות מלמטה למעלה, וכולך בלוּע אל השפעה השופעת בשפע, מנומרת ניקודי הזהב, אותם כדורי המוך המוזכרים. וצילופי תכלת ופזיזוֹת פּשוש זנבני שהצוויץ ופרח, או נחליאלי, בין בצעי המים, אָץ־רץ.

אתה מחייך אלי כאילו שכחתי, כרגיל, שאני בסיפור על הנשכח. איך הייתי פעם גם אני נשכח ואיך שוכחתי והייתי נשכח – אבל תראה: יש מלים שצירופן מעביר אותי תמיד על הסדר הטוב: משעולי־אקציות, נתיבי־חול, פשוש־זנבן, שמי־תכלת, ברכות־מים, משזר־צללים, ואדמה אדומה – ואני מתחיל לשיר ושוכח הכל. מה קודם ולאָן אחר כך. וגם את החשוב שלא צריך לשכוח, אמור, אתה אוהב אדמה אדומה?

ואל תאמר שאינני יודע כי השחורה פוריה יותר, כולם אומרים כך, או שהאפורה מתאימה לגידולים אחדים מאין כמוה, וגם ריחנית לאחר הגשם; וכי החומה מעולה במעלות חשובות משלה – אבל האדומה, הו, הבט בה, הרח, הקשב לה, הקשב ככה לאט: תלמי־אדמה־אדומים, אדמוֹת־אדמה־אדומה… אני מתחיל להתנגן, רגלי כבר מפרכסות ללכת, הו…

חביבי. גמרתי. יצאנו. הלכנו הלאה, הפרדסים מאחור. שלום. הזיתים שבאו להלן גם הם נשארים מאחור. שלום (ופעם אספר לך עליהם, על הזיתים הללו. כרמי הזיתים העתיקים, שמימים רבים, המגזיעים ההם, הערביים, שבדרך. שמעבר למשוכות הצבר, ושמעבר לאין־כל־משוכות, עם חמור אחד רועה שם בדד, עם צפרניות סגולות וורודות, עם כובד מנוחה שרועה לכל עבר, ועל חפירת הדרך. מתוך כובד החומר הכהה, המעשיב, פתאום כלנית בודדה אחת, גדושה שכזו, שנעשית פתאום מרכז בלב המרחב, וזה נוטל ומתחיל פתאום מסתחרר סביבה, ארץ ושמים…) – טוב.

הולכים לנו והולכים. פה ושם יש כבר עייפים בינינו, וילדות אחדות הוורידו לחייהן להפליא. אבל עדיין שרים בלא הרפות. אינני זוכר אם כבר בימים ההם היו שרים את הזמר המהולל:

תמונה, עמוד 35.jpg

השקדיה פורחת

ושמש־פז זורחת

או את הפיוט המופלא האחר:

בטו טו טו־טו

בטו בשבט –

אבל אין ספק שהיינו שרים שירי עוז לא פחותים מאלה, ולא נופלים בכלום, ובבטחון כי טובים אנחנו וקול שירחנו טוב ועז, ומצטרף ונאה לבני־חיל, והולך למרחקי השמים הכחולים הללו

– – יום חופש לנו

יום טיו־ו־ו־ל – –


תמונה, עמוד 36.jpg

ובתוך כך כבר היו שבילים שונים מתאספים ומתלקטים ובאים אל הכפר הערבי שעל דרכנו, השירה קצת הומכה, אך הליכתנו, עם כל זה, לא מיעטה רוממותה, ואדרבא, בלא קושי אפשר היה לראות כיצד אנחנו הרבה יותר ממי שיהיה, וכך גם התפלאו אלינו מעברים. נשים אחדות, זקנים וכמה פוחזים שרצו אלינו מעברים, ואשר שניים או שלושה מהם לא הרפו ורצו אחרינו, בלויים ונוטפי חוטם, והרחיקו מעבר למוצאי הכפר, ולבסוף אף ידה מישהו מהם, מרוב חדוה כנראה, אבן קלה אחת בערפנו, שלא פגעה באיש, אך גרמה לשני מורינו לדפוק בנו ולהאיץ. ולהשליך ולחזור ולהשליך מבטים חוששים לאַחור, עד שנפטרנו ויצאנו אל השדות הפתוחים הנובטים, שטיחי המזרע אין־קץ. ירוק שהלך מאתנו ונתרחב ונפתח עד כלות כל העולם הגדול, בגבול רכסי ההרים הרחוקים, אשר מעליהם אחת וגדולה ויוקדת היתה שמש אחת עצומה מלאה וממלאה, מרשיפה ומפיצה, מעל הירקות השטוחה לכל עבר – ואל זה העולם הלכנו ובאנו עתה הלוך והבלע אליו, מחוקים וקטנים ומשתתקים והולכים, צבעוני הסוודרים, שותקים ושותים רק חמצן מבושם ירק ומתלקח בשמש.

לא נותרה עוד לפנינו אלא כשעה הליכה ומשהו, עד הגבעה היעודה, אשר מרחוק, מסתבר, כבר ראינוה, אלא שלא ידענו כי אכן היא היא מאחרות, שכן היער, הודה וסימנה היום, עוד לא ניטע אז; וחישופיה ועיגוליות כל אחיותיה הגבעות הכבשיות המצופפות פה לא יחדו אותה עוד, מלבד עדר צאן נפוץ אחד ורועה אחד משתאה מאוד אלינו.

באנו וצנחנו לפוש מתחת חרוב ענף מאוד, וחביב מאוד, שהזכיר מיד למורנו כל מיני דברים מכל מיני ספרים שהם, ואשר לא מנע טובו ממנו, בקול זמרני וממותק מאוד, אשר נפלא להירדם לשמעו, לולא היינו נוטלים אז ומוציאים מילקוטינו את אשר שמה בהם אמא, כל אותן פרוסות־הלחם, הביצים הקשויות עם התמרים והחלבה.

לא אאריך ולא אספר לך לפרטים, איך היה מעשה הנטיעה, ואיך. מסתבר, באו לשם ילדים רבים ושונים מבתי־ספר רבים ממקומות שונים, ואחדים אף באו עם דגלים מרוקמים, ועם כתובות מחכימות, מעין ‘כי תבואו ונטעתם’, ועוד ועוד, וילדות שונות התהלכו וזרי רקפות וכלניות בידיהן ועל ראשיהן, ומישהו, אשר בהיאסף כל עם הילדים הפזורים צבעוני הסוודרים, בתחתית הגבעה, הניף זרוע וגם יד וקרא ואמר אף הוא ‘וכי תבואו אל הארץ ונטעתם’, ‘ולבנות ולנטוע’, אמר האיש ‘לבנות ולנטוע’, וגם הזכיר את אבותינו מאז.

תמונה, עמוד 38.jpg

ואת ‘ארצנו־מולדתנו’ היום, והרבה דברים חשובים אחרים כהמה, למרות כל מיני זוטי צחוקים פה ושם, של ילדים שלא יכלו להתאפק. משום־מה, על צחיקה שהוצחקו, והדגלים נתלבטו ברוח הקלה והשתילים שהיו בעציצים שבידינו היו שתילי אורן כה פעוטים וגמודים, שביניהם ובין אותו יער ארנים מרשרש זה, אשר בין עבותי צמרתו, ישכון עוף־כנף בסעפותיו, חית השדה תחת פארותיו ואשר בצלו ישבו גויים רבים – אין יותר משהיה לפני עיני ילד אחד מביט, על עולם ריק ועצום אין גבול, עם שדות ירוקים אין קץ ושמש גדולה ומרשיפה, מלאה וממלאה.

ולבסוף היינו מהלכים לנו כולנו בשורות, ושוב מזמרים מזמרת הארץ, כל מיני לָ־לָ־לָ שהם, וגוחנים וחופרים, ונוטעים, ומהדקים הדק היטב, ואני אף הקימותי אצל שתילי הפעוט, המצחיק מרוב לא יאמן כי זה יהיה עץ, גל אבנים, שיהיה לסימן, ואדע בבואי ליער בשנים שיבואו, להכירו מרבים, בין דובים וזאבים ואילני הוד.

קשה להגיד כי בצאתנו היתה הגבעה פחות נכלמה, פחות חשופה או פחות מעוגלת משהיתה בבואנו אליה לעשות מעשה. כל היער שלנו היה עודו מחוק כולו בין גוצי העשבים. זולת עציצים מנופצים אחדים שהתגלגלו פזורים, פיסות נייר שהוסרו מעל הלחמניות, ואיזו כתובת, שהרוח – שהתגברה משהו – ניתקה וביתקה והפריחה במדרון, על כרזתה מהודרת־האותיות האומרת דבר נכון כי האדם עץ השדה, או דבר נכון בדומה לזה.


וכך, היינו יושבים, אחר הדברים האלה, מעגלים מעגלים פזורים איש על דגלו, איש על בית־ספרו, ומוריו בתווך, ותולשים מן הילקוטים את הבקבוקים שאמא מזגה בהם תה בחלב, ושותים. ומסיבה זו או אחרת גם מתפקעים מצחוקים, אבל גם חשים יפה כי ברגליים ובגב הצטברה כבר איזו עייפות מייבבת שהיא, כמין כמיהה להיות משוענים ומסבים מאוזנים לרוַחה, ויפה אם ייזכר המורה עתה בסיפור נאה לספרו.

אלא שאני הבטחתי לאמא פקעות רקפות, שאביא לה לגינת הבית, ואספתי כוחי ויצאתי חרש, שלא להשבית את הסיפור, לתור לי מתחת הסלעים אחר רקפת ראויה לדבר, נכבדה, כבדה, עגולה ככיכר, ומצמיחה מעליה אותם עלים מעוגלים, כתובי גוונים סגולים וורודים וירוקים וחומים, וכתמים משויישים, ועם אוֹתם פרחים, אשר מה נאה משניים שלושה מהם יחד ומניחוחם, ואשר מי אינו משחיתם היום מעל אדמת הארץ. למכרם חנוקים בצרור פגרים דחוק ומגודש בראש כל חוצות, חמישים פרוטה ופרוטה הצרור האחד?

הרחקתי לכת? או רק עד אחרי אחד הסלעים הגדולים, ושם נחבאתי?

תמונה, עמוד 40.jpg

או הוזה הייתי לי יחיד ובוהה בעשבים ובשמי הכחול? מי יוכל לזכור כעת. זמן רב נשתהיתי שם? אך כדי עקירת פקעת מחובי סלע בלא סיוע כלום, אלא באצבעות ובצפרניים בלבד, ובלא להזיקה כלום אלא להוציאה שלמה? או שמא גם כדי חביקת ברכיים וחלימת חלום בהקיץ? מי יוכל לומר כעת? עשר דקות? שעה תמימה? מכל מקום, כשהיתה הפקעת ההיא בידי והיא אמנם פקעת של ממש. אף כי פה ושם מצולקת, כביכול חרבה כלפי חוץ, אגודת עלים בראשה ושניים שלושה פרחים זקופים על עוקציהם החמורים, וכמה זוטי פרחים קצרים, גלולים ושזורים אל תוכם כמפרשים קודם הפלגה, מבטיחים פריחה לעתיד – כשיצאתי והפקעת בידי אל המקום אשר בו היתה החבורה שלנו נטושה־שכובה אך זה קודם, ולכאורה אך עשר דקות בלבד – קידמני מוזרות שקט גדול ויסודי וירוק וכחול לגמרי, והכל, ורק איש לא נראה שם. מה זה? לא זה המקום? והילדים, והדגלים, וההמולה, והמורים, והרעש, והשירים ט"ו בשבט – אנה באו כולם?

אנה באו? נבלעו? כקורח וכל עדתו? פנו מזה? אנה? מתי? האמנם? או רק מהתלה היא, או זה חלום ותיכף אתנער? הו, מה כל הדבר הזה?

לרוץ? לאן לרוץ? לאיזו מרוחות השמים? – להישאר? לשם מה להישאר? לחפש? היכן? ובבת אחת! הפניתי ערפי – והעולם נשתנה. קראו לי? – לא הרגישו כי אני אינני! – חלף בי פתאום כעת, האמנם? וכולם כאחד? או שמא רק נחבאו להם רצוחקים למשבתי?

– הה, הו! – צעקתי אז – הה, הו! – צעקתי הרבה יותר גבוה וחנוק מכפי שפיללתי צעקה צרוחה הרבה מכפי שהיה לכאורה בכוחי, אה־הוי!! הי, הו הו! איפה אתם? כולכם! ענו לי! – –

צחוק. אפילו הד לא ענה. וכי מהיכן יענה? מגבעה חשופה בעולם? כעת פתאום התחלתי לתפוש: נותרתי בדד, תפשתי וחדלתי מתפוש, אילם מתפוש. הה, נשכחתי! אבדתי לי!

אם בכיתי? אולי גם בכיתי. לא חשוב. אם צעקתי עוד? בוודאי צעקתי, גם לימין וגם לשמאל. אם רצתי אנה ואנה, כעכבר לכוד, בלא מטרה ובלא דעת, וחוזר על עקבי? – כמדומה שכן, אתה לא היית עושה כך? ואחר־כך הבינותי שאין לי אלא להושיע לעצמי.

קל לומר. הם עתידים לתפוש את הרכבת בתחנה הקטנה, יגיעו שמה לשעה המיועדת ויסעו. ואני… ומי מכל השבילים האלה מוליך לתחנה? ואיזה מהם לכפר הערבי דוקא? את מי לשאול? תראה – הכל סביב ריק: הארץ. השמים, האופק – רק כל מיני ירוק וכחול. ואת מי לשאול? והרכבת תבוא הביתה ויחכו בתחנה לבואָה, וכולם ירדו ורק לא אני, ו… הו, תמונות נוראות!

המשטרה! הם יצאו לחפש. אבל כבר התן יטרפני. או הצבוע. ואתם, המורים השניים – איך אתם, זוג מורים שכאלה – איך איבדתם ילד, איך זה שוכחים! כולי חימה! כולי תוכחות! כולי פחד, כולי דאגה. אין אונים. וכי מה אעשה?

כל מיני תחבולות, לרוץ ברגל הביתה. באנו לכאן בארבע שעות? אחזור וארוץ ארבע שעות! לבדי. דרך הכפר הערבי. לא יגעו בי לרעה. סתם ילד עובר דרך…

והיכן היו רעי? למה שמעון החריש, ומה יחיאל לא אמר מלה – לא הרגישו בהיעדרי, באבדי להם? יוסי, אתה שכחת! טרוף טורף אחיך – ואתה? וכולם? פשוט קמו והלכו? כל־כך קל לאבד חבר מתוך חברים? לא להרגיש שאיננו? הלא זה…

נניח לכל זה. התעבתה בי ההכרה: שְׁכוּח, אבוד, דבר אבוד. ונסה רגע וחשוב. לא על המאבד כי על האבוד. נסה רגע להיות זה האבוד. אותו דבר אבוד. איך הוא. זה שהיה שייך. שהיה של, וניתק, ונקרע, ונותר לו לא־שייך, מופקר. לא של כלום. הנה אני הייתי כך. פשוט: הדבר שאבד, והיטב היטב ידעתי אז מהו אבוד.

המתן רגע, קודם שאוכל להמשיך בסיפור, אנחנו מוכרחים לעיין רגע במצב הזה.

אי אפשר שלא ראית אדם, ראובן, שהרגיש ברגע זה באבידה שאבדה לו, ומתחיל לחפש. חפש מחופש. בכל מקום אפשרי, הולך וראשו בקרקע, הופך בקצה נעלו דברים, עודו מאמין מאוד כי יוכל למצוא, גוחן ומחפש. עוד עולם מלא לפניו, של אפשרויות למצוא ושל מקומות ממתינים לחיפושו. וחוזר וסוקר דרכו לאחור, אל המקום שכבר סקרו. אולי מזוית חדשה יראה נוספות. בודק שבע בדיקות. נזכר מתוך כך כל מיני דברים ששכח. כל מיני חובות שלא מילא. מתחיל חושש. ומתגנב חשש שהפעם – לחינם. בודק מחדש. מנסה לזכור היטב היכן היה. מה עשה, אפילו במה הרהר, מנתח כל עברו, מחייה לפניו רגעים אבודים, נידחים, מצילם מכליונם ומחזירם לפניו לסקרם מחדש, מתמלא צער ועגמה: צללי רפאים ודברים שטוב שכבר בטלו ועברו ואינם – עולים אליו להתפקד, והוא סוקרם בהשתאות וקצת בפחד; רגע אומר נואש וחוזר ומפיח תקוה בלבו… וחבריו, מחמלה עליו, מצטרפים עמו ללכת לבקש. הופכים דברים. מציצים לכאן ולכאן, אל פינות חבויות, זויות חדלות־ערך מתמלאות משמעות וסוד, גוחנים בצללים, נסוגים צעד ויוצאים צעד, שעה תמימה בלא הרפות מחברות טובה ונאמנה, ובראש מורכן – וככל שמבקשים יותר מסתבר כי לשוא, כל החיפושים לחינם. תקוה אחר תקוה מתכלה ונגוזה, ונעשה ודאי מוחלט כי לא יימצא הדבר ההוא, כי אי אפשר שיימצא, שנעלם ומת מיתה גמורה ולא תחייהו, ומתקשר כך כבר אבל עמוק, קשה לומר עד כמה.

אבל יש שאינם מרפים. אינם נואשים גם בהיואש. למראהו האומלל של אותו ראובן מיודענו, מתעודדים בחנופה מחדש, מחיים את כל התקוות, והאבודות ביותר – ומחפשים, מעלים השערות שונות. וגם חריפות בכלל. ואחד גם בא וסוקר אותך ולא נרתע ומצוה שתפשפש אתה לנוכח עיניו הבוחנות בכליך שלך – ובכיס הזה, כן, כן, בבקשה, בכיס הפנימי הזה, הפוך וחפש, הוצא נא הכל. נגדה־נא כולנו, רעיך – ונראה – ומה? לא?

מדליקים גפרורים בזויות אפלות, מזיזים דברים, בוטשים בחרטומי הנעליים. מסתכלים בדברים מעברם השני, הלא ידוע, המוצל תמיר וחבוי, המאובק, מימי דור, מחותל מעטה עכבישים ופגרי זבובים. מנסים שוב לדובב אותך, לא מאמינים למלתך, ולא לשבועתך. מטילים ספק בכל, גוזרים עליך שתיזכר, שתשתדל, שתעלה בזכרונך. כבעלת האוב. נועצים בך מבט מישיר בעיניך, לא יהיה לך מפלט. אוחזים בך לאמור: מה מעכב בעדך מזכור, את האמת? האמת, בחור, כל האמת ורק האמת. ונעשה עצוב יותר ויותר.

הו, שם, מצאת? כן? לא? מה זה היה אם כן? לא כלום? אם לא כלום אז למה אמרת? אמרתי כי חשבתי. – מסובך. מאוד מסובך. מבולבל מאוד. ומה הרמת? – אני? לא הרמתי, חשבתי: אולי אה. – היה דומה… דומה? הראה! שים פה! זה? – הה – השלך את זה. זרוק לכל הרוחות. זרוק זרוק! הנה, ואגב, האם אתה. באמת אתה? וזה באמת זה? הה, אלי הטוב. צריך להפסיק.

ואולי אינו אלא מונח גלוי לעין כל ורק צריך לגחון בחיוך ולקחת? או אולי תפשה הרוח וגלגלה… או שמא כלל לא במקום הזה היה הדבר, אלא הלאה מזה, במקום אחר, הרבה יותר ימינה, אם לא שמאלה? לא? ורגע אחד: אולי… הו, אלי הטוב: אולי רק נדמה היה לך? אולי לא איבדת כלל? חלום חלמת… בוא, בחור, יד על לב, ועין בעין הבט: האמנם איבדת? חשוב היטב! ואל תהתל בנו, פן תדע נחת זרוענו! ואולי מעיקרו לא היו דברים מעולם? ואתה מבקש דבר שלא היה, שמעולם לא היה, שלא יכול היה להיות, שאי אפשר שיימצא – פשוט, הואיל ומעולם לא היה, ומה שלא היה איך אפשר שיאבד, ומה שלא אבד איך יימצא? אלהי פחד אברהם יצחק ויעקב חוסה עלינו!

אבל מה זה ההוא הבחור האדמדם מצטרד שם לצדדים ואינו נושא עיניו היישר? ואינו מחייך! הוא, העצלן המפורסם, מה הוא כזה חרוץ גדול פתאום, איזו שקידה, איזו התלהבות בחיפושים – מה פשר זה?

הו, נסתבכנו. כבר אין איש יודע הן או לאו. גם אין איש יודע מה הן ומה לאו. מה דמות ומה מראה להן או ללאו. אין איש יודע מה אבד. מחפשים, אם את אשר אבד ולא יימצא: או את אשר־לא יימצא ולא אבד. מה בעצם מחפשים? ולמה דווקא כאן? למה לא אלף פרסה מכאן. אי בזה בעולם הגדול? מעבר ההרים והים! ברחבי השמים העמוקים והשגיאים בתכלת? ענין שהיה כל כך פשוט מתחילה, הולך ומסתבך ונעשה קשה מנשוא. חבל שהתחלנו בזה. כבר למעלה מכוחנו. וכלפי מה היה כל זה? מה בעצם רצינו לומר? הנה: כלל לא על זה שמחפש אבדתו דברנו, שחרד לה, שדואג לה. שאוהב אותה, את אבידתו – כי אם דווקא על מה שאיבד, מה שנשאר לא נמצא, מה שכבר אין יודעים אם הוא אם לא הוא. אם כדאי או לא כדאי, מה שנחרץ עליו להינדח, להאבד, כמו כורים שנלכדו במכרה סתום, שנמנו עליהם מלמעלה וגמרו והחליטו שלא כדאי ואין חשבון לטרוח ולפתוח ולהוציא אותם. ומה שנכתב עליו בגורלו להיות אבוד, להיות נשכח – כלום לא אני הייתי הוא?


צר לי שהטרדתי אותך בבלבול הזה, בוא, אנחנו חוזרים לסיפור. סחור סחור זה, צפצף צפצף לי מלבי. אי אפשר היה לפסוח עליו, ולא פסחנו. ונחזור מהר אל אותו ילד שהיה עומד שם אצל הגבעה החשופה ובידו, הלא תזכור, פקעת רקפת נאָה, עומד בוהה לרגלי העולם השותק, הגדול. קרוב אצל המקום שאך זה היה הומה ושוקק קולות ודגלים, ושיח ושיג וילדים ומורים ונאומים, וזוטי שתילים שאך זה ניטעו ואינם ניכרים בתוך הכללות הגדולה. הם וההמולה והשירה והכל. מחוקים אל נוכח האדמה הירוקה. השמים הכחולים, שכחלותם היתה כעת, משום מה, לא כזו אלא כמדבר אין־קץ, ישימון של כחלות לכל צד, שווה וישר ולא איכפת, אם אתה מבין איך.

וכך אנחנו חוזרים לסיפור. אף כי מה נותר עוד לספר? איך חוזרים הביתה, אל מקומך שלך? – זו שאלה כבדה אחת; ואיך שוכחים אחד מתוך כולם ומשאירים אותו נשכח – היא שאלה אחרת, לא פחות כבדה. וכי חסרונך לא ניכר? חברים שלי, וכי זו כל חברותנו? איך לחזור הביתה – אולי עוד אמצא דרך, אבל איך להימצא מן האבדן – לזה יש דרך?

החלטתי לפנות ישר אל השמש. באנו והיא היתה בעיני כולנו, ואחזור והיא תהיה בעיני לבדי, אלך עד הכביש שחצינו בבוקר. שם אנסה לעצור מישהו, אם יעבור, ויקח אותי עמו לאן שהוא, או עד צומת־הכבישים שמוליך למקומנו. שוב בכיתי? דומני שכן, אבל הלכתי. האם השלכתי את הרקפת שכביכול בגללה בא הכל? – לא, אל התרמיל הריק שלי הכנסתיה, ברחמים גדולים, אל בין עטיפות־נייר שונות, שאמא ארזה בהן את פיתי, וגם מצאתי שם פירור חלבה שלא חסכתי מפי, על אף הדמעות שטישטשו הליכתי.

תמונה, עמוד 46.jpg

התחיל להיות קר. האדמה הלחה הדיפה אל השמש את צינתה הכבושה בה. וגם השמש לא היתה עוד חמה. והרוח שהתחזקה לא הוסיפה חום. ואיך אפשר, הגידו, לשכוח מישהו, לעשותו אבוד. בעוד הוא פה וקורא וצועק אליכם בלא קול – שכן מבליע הוא חלבה עם דמעותיו החונקות?

ואולי לעזוב ולנפול אפיים ארצה פה וכאן לגווע ולא להיות עוד? ותצא השמועה, ויבהלו המורים ההם, והחברים האלה יידהמו, ובכה יבכו כל חייהם על שכחם אחד מקרבם, על אבדם אותו?…

הלכתי והלכתי, עץ רחוק היה שם. אליו הלכתי, חייבים ללכת אל סימן שהוא. האם זו הדרך? מי יגיד לי, ואולי לא ככה ולא שמה – ואני הולך אל שום מקום? ואולי נכון היה להישאר במקומי, והללו השוכחים, המאבדים ההם, ייזכרו בעוד מה וישובו על עקביהם לחפש אבדתם? לא, לא אתן להם כעת למצוא אותי ולכפר על עוונם! אני אלך רחוק. לא אחזור לעולם. לא אל אף אחד. והנשכח אינו צריך את שוכחיו! לא? כן!

והלכתי והלכתי. אל העץ ההוא, ואל השמש הממלאָה עיני מנוכח. ובאופק, המסונוור מן השמש, היו עולים כבר עננים והרוח התחזקה, והשדות הריצו אדוות רעדה ושתקו בחזקה, והייתי לבד. מאוד. מחוץ לכל חשבון. השדות היו ריקים. וכך היו צריכים להיות. עברתי ולא הייתי משלהם. לא משֶל אף אחד, לא משל עץ ולא משל שמש, ולא משל אף שום שהוא. ומי יודע איך היה יכול להיות ועד כמה, לולא שהעץ ההוא עמד ממש מעל הכביש. לאן כביש זה? והכפר הערבי היכן הוא, ומיידי האבנים? הייתי עייף ולא רק עייף. עצוב ולא רק עצוב. פגוע הייתי. בלבי. ישר באמצעו, ואולי אפילו התחלתי שוב לבכות. ואולי כבר בשמים השגיח מישהו בנער בוכה על שפת הכביש אצל העץ הגדול?

אבל איש לא עבר. כאילו תמו עוברי דרך, ואין הולך ואין בא. האם זה הכביש הנשכח? או שמא זה בדיוק הכביש ששודדים מלסטמים עליו את הבריות, כאשר היה כתוב יום אחד בעתון – האם לא זה הכביש? וכעת מה? להמתין? לצאת לדרך? ככה, ישר? תליתי עיני בשמים. אלהים, ראה לעוני, כמה בדד הילד, כמה חסר ישע!

אבל שום פיסת־יד לא יצאה מן השמים, אתה יודע, לא יצאה ולא נטלה אותי ולא בציצית ראשי ולא את ידי אל תוך ידו, ולא בשום דרך אחרת. ודבר לא התרחש. אלא השדות היו רק שטוחים וירוקים. ורק פרושים לעצמם. והשמים רק כחולים ושותקים ורק פונים לעצמם. והשמש רק גדולה ורק קרה ורחוקה ושייכת לעצמה, אף כי ממלאה עולמות.

תמונה, עמוד 48.jpg

וסופו של דבר?

אה. קרוב היה מאוד, כי פתאום נתהווה וטירטר רעש בעולם. ומקצה הכביש הרחוק. ההולך ונעשה צר שם במרחקיו. קודם הרחיקו אין־קץ. נתגלה כתם שהלך וגדל והשציף טרטור עז, והיה בתחילה כל מיני דברים אפשריים, ולבסוף רק דבר אחד; אופנוע ורוכבו אַץ בטרטור מחריש.

עמדתי אצל הכביש. לא הרימותי יד לעצור. הייתי נשכח שאינו יכול להתממש לאמור: הנני, כאן אני. אבל האופנוע נעצר, ואנוש אחד עם משקפי־רוח סוגרים על פרצופו הסגור בקובע אופנוענים, פתח וקרא מעל הרעש שהמליט רכובו המטרטר: ‘מה לך כאן?’ – ואני צעקתי אליו כי אני נשכח אני, ושאיני אלא נשכח, אבל הרעש וקובעו הסוגר לא הניחו לו כנראה לשמוע ולהבין, שכן הניע הלה את ראשו וצעק כי הוא אל צומת הכבישים של מקומנו נוסע. ושאקפוץ מהר ואעלה מאחוריו, אף כי אוכף אחורי לא היה לו, והאופנוע ליחיד היה.

ואני, אף כי מעולם לא רכבתי על אופנוע ורק חלמתי, אתה יודע, עליתי וישבתי מאחוריו, על גבי הכנף, שכן אוכף אחורי לא היה לו, אבל הוא פרש שמיכה והציע מתחתי, אף כי בחפזה, שכן נחפז היה לדרכו, והרכב היה מטרטר וחם, מרתח כולו תחתיו לרוץ. וישבתי רכוב לי שמה, מתקין את התרמיל הריק עם פקעת הרקפת האחת שבו, מנסה להיצמד או להיאחז בכל כלום, ולא ידעתי מה אעשה בידי ואיך אתחזק על מושבי – והאופנוע טרטר או רמות ורועמות ועקר בתנופה, ומעל הרעש הגדול והֶדֶף משב הרוח החזקה – צעק אז, האנוש הזה, הסגור במשקפיו ובקובעו אל מעבר ערפו:

– אחוז בי, בחורצ’יק. חבק אותי חזק – שלא תיפול!

ככה צעק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כעל כנפי נשרים, ישר אל תוך תוֹכֵי השמש הגדולה הזו מנגד.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות