הוצאה ראשונה: ספרי תרשיש ירושלים, 1959

בכל שנה בחופש הגדול, הייתי בא למשק ת. הגדול לעבוד. מדי שנה הייתי עושה ומתמחה בענף אחר. פעם הייתי עודר, פעם פותח גומות להשקייה, פעם מטלטל צינורות השקייה, ואץ לעצור שטפונות מתפרצים פה ושם באדמת־החול הקלה, פעם הייתי שוליית נגרים, פעם מגלגל שקי תבואה, ופעם גם שידכו אותי לעבוד עם אברמוביץ הזקן.

אבל אתם אינכם יודעים עוד כלל מיהו אברמוביץ, או שמא כבר שמעתם? האם כבר הוגד לכם, או רמזו לכם, אי־מתי בשעות השתפכות הלב וזכירת הזכרונות, מעשה שהיה באברמוביץ ובי? כי אם כבר הוגד לכם, הַגידו ולא אתחיל, חבל שאטריח אתכם בסיפור זה, ומוטב שאֶזכר בסיפור אחר. אף שלכאורה, אין איש בקי ממני באותו מעשה, כך אני משער. ועל כן, אם עוד לא שמעתם, אני נכון להתחיל, אילו רק ידעתי במה להתחיל.

אבל עוד אינכם יודעים מיהו אברמוביץ זה, ובמה כוחו גדול. ואולי גם נדמה לכם כי אברמוביץ איש פלוני הוא, מודע לכם ומתגורר אי־כאן אי־שם. אני עצמי יודע כמה וכמה נושאי שם מיוחד זה. אבל תמיד אברמוביץ איש הוא, הפעם אברמוביץ. זה שאני בא לספר לכם עליו, אינו איש אלא הוא פּרד, פּרד? כן. ומה התמיהה? פּרד, ושמו נקרא אברמוביץ? כן, למה לא? – ולמה נקרא שמו אברמוביץ? עובדה היא, אדרבא, מי יודע למה? שמעתי סברה כי קורָא עליו שם בעליו הראשונים, אחד איכּר בירכתי מושבה אחת ושמו אברמוביץ. יש גורסים כי לא כן; אלא אברמוביץ היה שם הבחור שהביאוֹ ועל שום מעשה שהיה בפרד אברמוביץ הגדול, בעגלה קטנה אחת, ובאותו אחד אברמוביץ הבחור, דבק שם האיש בבהמה. אני מצדי איני זוכר איש אחר זולת פינון, שהיה המוציא והמביא את אברמוביץ הפּרד מאז ומעולם, וגם קשה להעלות על הרעת זיווּג אחר.

אבל עד שאני מסיח עמכם על תולדות שמו של הפרד אברמוביץ – אין אתם תופסים כלל בשל מה כל הרעש הזה, וכי מה פרד ומיהו שנטרח לברר ייחוס שמו ותולדותיו? – אבל זה רק משום שלא ראיתם מימיכם את הפרד אברמוביץ. שכן לו ראיתם כי עתה, חייכם, לא הייתם מתמיהים עלי תמיהות.

אם אומר כי משכמו ומעלה גבוה היה אברמוביץ מכל פרד. מכל הולך על ארבע אחר, כולל גמל, לא אמרתי הרבה.

קראתי בספר אחד, בענין זה, כי ‘פּרד שאָזניו גדולות, וזנבו קצר – בן חמורה הוא. אזניו קטנות וזנבו ארוך – בן סוסה’. לאברמוביץ לא היו אלא מחצית מכל מין סימנים; כל שארוך וגדוֹל ועצום. יודעים מה? הנה: פרד רגיל, כשניצב־עומד אצל אברמוביץ. היה נראה, נאמר, כחתול אצל עגל בן בקר! או נאמר: כעייר בן אתונות אצל סוסה; ואם גם זה נראה מוגזם משהו, אומר: כסייח אצל הורתו הסוסה, ומכאן כבר לא אזוז כהוא־זה. כל כך היה גבוה, ארוך ורחב־גרם! איני יודע אם כבר אמרתם ‘הו־הו’ מתוך קשקוש אצבעות לפליאה, ואם כבר נצטיירה לפניכם דמות־נפילים זו, כי אם עדיין לא נסתברה לפניכם. אזכיר באגב, כי אפילו רונן, כשהיה עומד אצל אברמוביץ – ורונן גבוה עד כדי שעליו להשתחוות משהו בהיכנסו בפשפש השער הגדול – אינו יכול להשקיף מעבר גבו העצום אל הנוף, וחומת גווית הבהמה האדירה חוצצת – עד כדי כך!

ראשו, ראשו בלבד! הו, כשאני נזכר בראשו של אברמוביץ! – אותה דלעת אדירים, אותו ארגז הכִּילַי, תיבת הספנים, גלוּסקמת האבירים! ואותן לסתות־אימים המצמיחות מראשן את אלה אָזני החמור החוּמות־כהות, המופנות ומתהפכות אל כל בת־קול (ולא אל מרומי גבהי־קולי – כפי שעוד תראו!), מרעידות מפני חמת הזבובים (ולא מפני גערותי וצליפותי – כפי שיתברר להלן!). ועיניו הגדולות, הכהות־דלוחות, הבוכיות תמיד, הזבלגניות, עטורות אספסוף זבובני חוגג. או קחו־נא רגל אחת מרגליו וראו מה פירוש הצגת רגל אברמוביצית אחת ארצה, כשהוא מרים ומציגה בפשטות מלוא כובדה ארצה, רגל בריאת כותרת־ירך אדירה, ופרסתה כגושי־ שחם (ועל אדמת חול תחוחנית, לא־כל־שכן!) פסיעת פילים זו, מצעד הממוּתָה, פעמי המַסטוֹדוֹן – ואיך כשיעלה בדעתו לקחת רגלו זו, עמוּד זה, קורת בית־הבד, ולהטיח בה לאחור בכוח! – כן. אבל על זאת תשמעו אולי אחר־כך ואל אקדים את המאוחר, או שערו בנפשכם, הר גדול זה כשהיה מפשיל זנבו ועושה מה שעושה – – – לא כדאי לדבר בזאת – אך לתאר לעצמכם בצנעה מותר…

אל תמהרו לומר כי שמעתם מדברי כאילו אברמוביץ זה כליל־יופי היה. הו, לא! לא ולא! לא ממנו ולא מקצתו: לא אכר, לא גון ולא שער בזנבו, לא הצטיינו לא בחן, לא בתואר ולא בנוֹי – אלא אך ורק בגדלות פרועה של אברים, הר חי, מדהים וניפלה בעצמת ממדיו, שהיה ממלא אותך לא השתאוּת אלא השתוממות נבהלת. גובלת בחררה מביכה – ובפגישה ראשונה היה נוח לי מאוד – גם לכם – לראותו כשהוא נינוח לו בקרפף מוקף הצינורות העבים של האורווה! וכמה תמהתי לראות כי אדוניו אינו אלא אותו פינון גוץ, אשר בקושי יפלוט מלה, ובקושי יבין אדם מה אמר, והוא בקושי שומע מה אתה צועק אליו – שדווקא שחַק־מַחַק זה היה אדוניו.

צאו עתה ושוו בנפשכם מראהו של אברמוביץ זה כשהוא חורש במטע ופינון מחמר אחריו. שוו בנפשכם את אברמוביץ רתום ומושך מחרשה ערבית פעוטה באדמת החול הקלה, הוא אשר בכוחו ‘הסיע בנקל ולמשוך את רכבת־המשא, המתנהלת בקושי יום יום למטה במסילה, בפחפוח. כּחכּוּח ונשנוף, ובעשן גדול, זו הרכבת אשר בשרקה באחת־עשרה חמישים וחמש, מפסיקים הכל לארוחת הצהריים ואומרים: "אהה. זהו!’ – הלא היה יכול להחליף את הקטר ולהוליכה בלא שום מאמץ נוסף על מאמציו, כביכול, בגרירת המחרשה בתלמי החול, ובאותה אדישות עצמה. באופן שהיה הולך ומושך בשויון־רוח ובאורך־רוח ואחריו מתנהל ובא בפסיעות קטנות, ומגבעת־הקש העצומה שעל גולגלתו מצלה על לחייו הצמוקות, פינון הזעיר, פסיקון דל, שרק שתי ידיים גדולות לו, צהובות וסדוקות. וכל הנותר פעוט וכפוף למדי; ציירו לפניכם מגבעת אדירה. קורט כלשהו מתחתיה ושני אגרופי ידיים ענקיים – ויצא לכם, בערך, פינון. סקרן הייתי תמיד לדעת למה, יום אחד, לא

החזיר פניו, אותו אברמוביץ ופער לסתותיו ובלע את שניהם בנקיפת מלתעות אחת, את החורש ואת מחרשתו, על מגבעת־הקש הגדולה וידי העובד הכבדות, ונשא אז רגליו לרוץ אל ההרים הגבוהים! אבל כשהיתה, פעמים, רוח־שטות פוקדת את אברמוביץ, אם בגלל יתוש ערמומי שידע היכן לעקוץ, או בשל קרצית מכוערת שהתעיבה מעשיה בסתר־זנב, או בגלל שיג־ושיח שהיה לו לפרד, בן בלא זוג, יחיד בלא נפש שנייה לו, רוָק־מרוּוק, עקר מעוקר, והיה נוטל ומטלטל ראשו עלה ורדת, טלטולים קצובים שנתמשכו כרבע שעה, מתוך החלטה נחושה לומר כל אשר עמו בלב הפּרדי, אמור וחזור והרגש, עד פרוק כל הדבר הרע שהציקהו – לוּ ראיתם איך היתה סוערת אז אחריו המחרשה בזיזות זיזות, קפיצות קפיצות, ניתורים ניתורים, ואיך דילג דירה אחריה אותו פינון גוצא, דָדֵה ושאוג דברים בני מחצית ההברה: "אַ!' – ‘הו’ – "הִי' – ‘יו’ – יוֹהוֹ' – 'שְ!! – ‘שְׁשְׁשְׁ!’ והמון כאלה וגם כאלה, שלא כל כך קל לחזור עליהם, ושעל אברמוביץ עשו רושם פחות משווי עקיצת־יתוש. חרש ואטום, מסור רק להנעת ראשו הצועקת דומם אל אלהיו, אלהי היַחידים, גם כשהוא גדול להבהיל – וכל עוד לא סיים דבריו, ולא הגיד מרבית מצוקותיו – לא תמו עינוּיי פיגון המדדה ומדלג אחריו, הוא ומחרשתו וחלקת השדה אשר סביבו.

אל אברמוביץ זה הביאו אותי בוקר אחד והציגוני לפניו, ואותו – מעבר גדר־הצינורות המשולבים – לפני (הרושם שלו ממני? – נו, טוב), ונותרתי דָהוּם וְרָתוּע, עד כי רק כעבור רגע או שניים תפסתי כי הנה משדכים אותו אלי לשותפות בעבודה. השמעתם מה?

מילא. הסבירו לי כי עלי יהיה להביא בבוקר עגלותיים חציר לרפת. בין הבוקר לצהרים – לחרוש במטע המאנגו הצעיר (שעליו תפארת המשק ואליו חרדת־לב־הכלל), בצהרים להוביל את החלב, בין הצהרים לערב לחרוש במטע, ובערב לחזור ולהוביל עגלותיים חציר לרפת. ניחמו אותי כי אברמוביץ שקט כתינוק, תמים ככבש, ונוח לבריות ככלבלב מסולסל. ופינון עצמו הלך להורותני איך אוסרים אותו לעגלה הקטנה (תחת לרתמו, כאמור, אל אותה רכבת משא), ואיך לפני־כן משקים אותו בשוקת, שהיא חבית חצוּיה לארכה, מתחת הברז הגדול, ואיך יוצאים לדרך. כשהלה בפסיעות מדודות עושה מה שפּסיעות רגילות עושות ברהטה, והעגלה אצה ומתייגעת להדביקו: איך עורמים את החציר, איך בחרמש התקוע לצורך זה מן הצד מנקים חלקה שעוד לא נקצרה עד תומה; איך עומסים ואיך חוזרים לרפת. וכשהעזתי, לאחר שהייתי יושב ושותק מבוּטל, בצל זנבו של אברמוביץ, לכעכע ולשאול את פינון, המסותר בצל מגבעת־הקש והמושכות בידיו, כאילו באפס־מאמץ, במין היינו־הך. שהוא ביטוי שלמות היחסים בין בהמה לעגלונה, לשאול ולתמוה הכיצד מבזבזים ורותמים חיית־קדומים כזו למחרשה ערבית פעוטה, או לעגלת תירס דו־אופנית – שתק הרבה לפני שהשיב והסביר לי פינון העתיק, במלה אחת: ‘זָקֵן’. – ‘הוא זקן.’ הוסיף והסביר לי, – ‘הוא זקן מאוד,’ הסביר לי והוסיף. בקולו החרוּך ושב ושתק מאוד.

כגרוטאַת מכונת נפילים, דוגמה עצומה וכעוּרה אשר בה כילה בורא הסוסים והאתונות את שארית ערימת החומר הישן שהצטבר עמו אי־שם – היה זה משמש כאן, מסתבר, רתוּם ומשרת את דיקדוקי העניות של משק אחד, ומבלה שארית חייו ההרריים בתלמי אדמת־חול קלה וצהובה, בין נמלים וחיפושיות רצות, אשר אפילו אתה מכסה עליהן וסותמן בתלם, הן מחטטות ויוצאות בנקל וממשיכות לרקום את פסיפס מטווה ששת רגליהן הנחפזות.

פעם שמעתי אותו צוהל. הרחמן יושיעכם! בחלקת־השלף למטה עברו שני סוסים, ותקפוהו פתע בני מעיו, צהל ונצטהל אליהם. הו. אלוהים, צהלה זו! חריקה צרומה זו, צווחת בלהות, צחוק שטנים. נעירת פרא, צעקת טובע, שוועת אילֵם, בכי לילית, נאקת בנות־יענה, וכקול סירים תחת הסיר, אבל בתקיעת עוז של שופרות יריחו. ומחרידה פי כמה ממנה – כך היתה צעקתו וצהלתו זו! צמרמורת חרשה גבי. אָזני התעוותו, נבלו, והמושכות נבהלו מידי ארצה.

אבל היום הראשון עבר למישרין, וכל חששותי, וכל מרחק הבטחון, וכל הסחור־סחור שהייתי נוטל בהתקרבי אליו – נפוגו קצת. אף על פי שמדי שאתי עיני אליו הייתי חוזר ונבהל מחדש, ונסוג פן יקום שחץ־משחיץ זה עלי, ינשוף עלי אחת ואינני, ולא נגמלתי מפחד זה כל הימים תמיד. רונן בא כמה פעמים ועמד על גבי לראות במעשה חרישתי, הוא לא אמר כלום, אך כשהפכתי פני ראיתי ברור כי כבר פגשתי, פעמים אחדות במקומות אחרים, בתלמים ישרים ונאים מאלה. והתמסרתי כולי להצליח יותר ולקלקל פחות, ובעיקר לא ליתן לו. לפרד, או למחרשה, להזיק חלילה, לאחד מנטעי המאנגו הצעירים הללו, שעליהם גאוות כולנו, ובהם תקוותנו.

ואילו באחר־הצהרים של אותו יום אירעה התקלה הראשונה. בקצה המטע הצעיר היה שתול עץ רך אחד, מוקף גדר נסרים נמוכה. זן מופלא ויקר שהובא הנה מעבר לים, לאקלמו ולתהות על טיבו, ושלט לבן וקטן לו ועליו כתוב שמו בשחור, ייחוּסו וחין־ערכו, וכמה ספרות וסימני־חכמים: אל העץ המיוחד הזה התנכל אותו יום אברמוביץ, עודני בא אחריו משלים לתפארת את קשת היציאה מן התלם העולה ומתכוון להכנס אל התלם היורד, שלח הלה את תיבת גולגולתו הכבדה, אותו שוגג שיצא מלפני הבורא, שנכלם חיפּה על גשמותו בגיבוב חומר נוסף בלא הבחן – והתחיל פוצם לו זלזל מאותו בן אילנות יוחסן! ואת אשר קרצץ – כרסם, ועל המתכרסם הוסיף וקרטס לו זלזל נוסף, ועוד רגע יתלוש את כל המסכן הממורט הזה, למלא בו מרחב שאול בית בליעתו. מובן שנטשתי הכל מכל ועטתי להושיע. למנוע, לדחוף להדוף. טרחה נואשה – קריאות, נגישות, הצלפות, ניעור מושכות – הבלי הבלים! – גם הניתוּר ושתי ידי נופפות מול פניו לבעתו, וגם הניסיון לעקרו משם – שמעו שמעו! – עד כי שתי ידי כמעט נתעקמו ממרפקיהן, וגם ידוי רגב עפר שהתפורר והתרוסס על ראש מבוהם ואויל זה, לא מאומה! הוא לא היה נעתק גם אילו הייתי מטיח בו את המחרשה! והעץ העלוב היה כָּלה לעיני, והתחלתי חושש כי הנה הקיץ הקץ על אציל רענן ויוחסן זה ותם ונשלם, ולא נותר לפני אלא למצוא תירוץ להצדיק נפשי ונפשו, כשבא פתאום רונן ועמד עלי ונוכח לדעת עד מה.

בשני צעדים היה כאן. וכבר המושכות בידיו, בלא צעקה, בלא מאמץ. בלא הגה, ואיני יודע בדיוק מה עשה ומה משך ומה לחַש לָחֹש, כי בעצם לא משך, ולא אמר, ולא לחש, ורק אולי צייץ בשפתיו (אני שכחתי לצייץ!), כה וכה, ואברמוביץ הגדול, הסלע העצום, ניתק מעל העץ המרוט, והפך גוויתו האדירה, במחול קצר של שתי קומותיו, שכל אחת מהן עשויה לבקוע קרום הארץ. חלילה, וסבב בצייתנות ובנענועי־ראש כלביים, והביא גוויתו האדירה אל התלם היורד, וכשובב שנתפס סיים את מעשה הדחקת הזלזל הנלעס אל קרבו, בשפתותיו המטליתיות, הספוגיות, הענקיות. וזז וחזר לתלם. מושך עוּלו בנקל כמשוך נימה מחלב – ורונן עצרו ופנה אלי, מחריש, מראה בכף ידו אל המקום הפנוי אצל יד המחרשה. וכשבאתי מחריש גם אני, מפזיל מבט ומחפש מלה להצטדק. הגיד לי רונן מלה אחת: ‘מְלַמד’, אמר לי, אף שבאותם הימים לא הייתי מורה אלא תלמיד מתוּלמד אחד, אלא שהוא, כנראה, רק רצה לגלות כך מלוא דעתו עלי, וגם גילה – ומה יכולתי לעשות…

בערב התרתי אותו ורתמתי לעגלה והבאתי חציר, רצוא ושוב, ואז נתברר לי לחרדתי דבר נוסף, שלא הזהירו אותי עליו: אברמוביץ. כאמור, מעולם לא רץ. אבל מתי רץ? כשהיה חוצה את הכביש הראשי שחצה את המשק!

שם, על הכביש, בין המכוניות הטסות ברעש ובבזיקה, שם היה פותח בפתע בריצת רדוף־שדים, ואת כל מחסן כוחותיו המפלצתיים היה משקיע בהקפצת שפעת בשרו וכובד גרמיו, ולא הועילה לא משיכת מושכות, צחוק אתה עושה לו, לא נזיפה ולא כיבושין, לא מכות (מכות!). את הכביש היה הלז חוצה בדהרה פראית (נראה שפעם נתבהל כאן שחץ זה ולא נרגע מאז) – ולא פעם, בימים הבאים, נעצרו מכוניות שוטפות בחריקת אופנים ובלמים ונהגים נשתלחו מאשנביהם לצעוק ולקלל למראה זוועות זה, ובשרי היה לפלצות, חרד אם לא הגיע קצי, מר ונמהר!

פינון התיר אותו והוליכו להתעפר בעפר ולשתות מים משוקת החבית החצויה. מי שלא ראה את המחזה, איך היה זה שותה וגומע מים, לא ראה מחזה מתמיה מימיו! הברז הגדול פתוח ומשציף זרם קוצף, והלה היה מבעה שפתותיו וחושף את גלעיני שיניו העצומות, ומסנן וגומע, וגומע, וגומע, בכעין חיוך־שיניים מפלצתי, ואף שהברז היה פתוח, וקוצף ומזרים – מי החבית היו מתרוקנים והולכים! ואיך היה מתעפר בעפר, תענוגות בני סוס – חזיון חרדות! רגליו היו מבעטות לשמים, כאל תוך ריק. בפרפור חיפושית, להבדיל, שנתהפכה על גבה, בחוסר טעם הפוך. עד גיחוך. נורא ומגוחך, משהו שבין צחוק מוקיון ופרפור מוות, לא עליכם, ועווית־שחץ. או איך היה מתחכך, לאחר מכן, בגבו העצום ובאקליפטוס הגדול, שאלמלא הוא אקליפטוס אדיר ואלמלא גזעו כביר, היה מתרוצץ כקנה קש, נוקב ובא בגבו.

ומה עוד אספר?

מוטב ואתחיל במעשה שהיה.

בוקר אחד ואני בא לאוּרווה להתיר את אברמוביץ, לרתמו לעבודת היום, ומקדמים פני ניחוח זבל האוּרווה, קוּרי עכביש יורדים מפתיני קורות הגג עד החלון. חום וציוץ צפרים מבית, וכן אותו פחד לא־מובלג מן הפגישה עמו – שמא נמלך הלה וקם, חלילה, ומקדם פני בסטירה באחת טלפיו לאחוריו, ואני פורח דרך קרשי האורווה הישנים, פורץ ויוצא למרחב, ומוטח כפגז ירוי עד אין עוד, הולכתי אותו, שרקתי לו לפתותו לבוא בין היצולים, צייצתי לו דברי חיבה ושמות הקטנה חביבים, ויצאנו בלא תקלה לדרך.

אבל כבר בראשיתו של יום אירע מאורע קטן, בעטיי ולא בעטיו של הפרד, מעשה שצלו היה, כנראה, מזומן להיות פרוּש על כל אותו היום, אברמוביץ. כאמור, היה עומד מן הצד, מטלטל מערמת התירס הקצור ומפריד לעצמו מנות בלסתותיו האיוּמות, ואני אחזתי בחרמש לגלח חלקה אחת עד תומה, כשפתאום נתקלה ידי הלא־מאומנת, ולהב החרמש בא בקרקע, ונשמע מין ‘קניק’ שכזה, ותנופתי חמה באמצע, כשאני משתאה על שבר הכלי המוטל לפני, ומאחורי בא אז רונן הגדול והסתכל בי במבט שאינו צריך שום תוספת הערה, ואף־על־פי־כן לא מנע ולא חסך ממני הערת מלה אחת: ‘מלמד!’ אמר אלי, באופן שבוז אינו אלא שמינית מחוּקה ממנו.

כך התחיל אותו בוקר. אחר כך כמעט שכחתי כל זה, והיינו טורחים במעשה החריש במטע הצעיר של המאנגו, הוא מושך בנמנום ואני בא אחריו, מהדק ומוליך את קת המחרשה, הוא מנמנם ואני חולם, הוא בשלו ואני בשלי. הוא לפני ואני אחריו, קצתי מזמר קצתי שורק. קצתי מהרהר לא יודע מה, ביום קיץ כחול וחם, קצתי אורב בזוית עיני לישור התלם ולכיסוי תלם על תלם כדרוש, וקצתי אורב באפס אוזן לצפירת רכבת־הצהרים, וקצת קשה לזכור מה – והיינו הולכים ומהלכים, כף אחר טלף, תלם אחר תלם, שעות ארוכות. לפנינו אדמה צפודת־ניקודי השקייה צולמנית מהדקת. ומנומרת עשבים פה ושם, ואחרינו תיחוּח רך ונימוח ונוח, גלים גלים, ישרים וארוכים.

אבל קצת לפני ששרקה הרכבת בא פינון וקרא לי להתיר את אברמוביץ מן המחרשה ולקחתו אל הצד שמעבר לכביש, לרתמו לעגלה שנשארה שם עמוסה שקים, ולהביאם הנה, וכשראה אחר כך איך אני חוכך בדעתי אם עלי ללכת לפני הפרד ולהוליכו באפסר, או לחמר אחריו והמוסרות בידי, ואין ביני לבינו אלא זנבו העצל, זקף פינון את אצבעו העבה והציע לי: ‘רכב עליו!’ דבר מוזר, אשר לא תפסתי מתחילה עומק משמעו. אחר נחרדתי, אומד בלבי גובה גבו ועומק מפלתי, ואחר נעור בי יצר הרפתקה, עם שחששתי שמא מלעיגים עלי, ולא הציעו זאת אלא בכוונת היתולים, אף כי לא איש פינון והיתולים עמו, ואפילו אם היה צץ אי־מתי שמץ חיוּך בין הקמטים הצפורים של פניו, כשדה מתולם שתי וערב, אבד חיוך נעווה זה במסכה לא מחייכת זו ולא נודע מה. אם כה ואם כה, גבר יצר ההרפתקה ובסיוע העץ שמאחור, ובדחיפתו הנאמנה של פינון. נמצאתי פתאום על גב הפיל. אמרתי ‘פיל’? הוי, מה היה שם שרוע קמור לפני! אפשר היה להציע מזרון ולהשכיב שלושה בני־חיל, ולישון בניחותא, זולת חוליות השדרה המבקיעות ואשר כבר הבקיעו באחורי כאבנים חדוּדות; נסוגותי קצת לאחור, אל הקוער שבין גבו לכידוּר עכוזו העצום, מעל כותרת ירכיו, ורגלי מפושקות היו, בושה לספר, כדי הקף רוחב שולחן־נגרים; עודני מתקין ישיבתי כה וכה, והחיה הגדולה נעתקה והתחילה מפסעת מעדנות, ומפסיעה קלה, לטפיפה קלה, ואני כבר כעל גלי ים סוער, שוב הוטלתי על מורגי חוליות שדרתו והן מכות וחובטות בלא חוס, ורגלי הפרושות לצדדים פשוקות כמעט עד היותן קו־ישר, אין בהן לא סעד ולא איזון לשיווי־משקל. אלא מכאובי נקיעה בלבד.

– ‘אברמוביץ!’ – צעקתי נוראות – 'אברמוביץ, חכּה! אַל תרוץ! אברמוביץ! ' – – נתפס ונאחז בקילקי צמרו המיוזע, ובאבזמי הרתמה המרקדים, ובמחגור המרדעת, ורואה בעליל את הרגע שבו, בצחוק נורא ובצהלת פרדים, אוּפל ארצה וארסק כל עצמותי, אחת לא תשלם. ובו ברגע – ‘אברמוביץ הוֹיס! אברמוביץ עצור!’ – הגענו לכביש והבהמה פרצה בדהרה, שמעו, שמעו, דהרת עוועים, דהרת פלצות. שמעתי חריקת מכוניות נבלמות, וכבר השתפשפתי בענפי הברושים והיינו בפנים, כשאני ניצל באורח־נס מגורלו של אבשלום בן־דויד בן מעכה, בשובך האלה הגדולה ביער אפרים.

אם צעקתי? אם צווחתי? אַל תשאלו, מוטב ולא תשאלו גם איך נראיתי כשכבר ירדתי, נכון יותר: לאחר שצנחתי אל החול הרך. ובזכותו נשתמרתי עד הנה לספּר לכם – ואל תבקשו שאתאר לפניכם איך הייתי מנסה לקום, ושתי רגלי מפושקות ורחוקות זו מזו תכלית ריחוק, כזוית קהה ביותר, כמין אתנח מעוך על ראשו, כל הרואה יצחק ואני בוכה, וכל אברי כואבים, מעוּסים, מעוכים וחבולים, עד כי קצתי בחיי. חוליות גבי מפוקקות וראשי על צוארי תלוי מדולדל בנס, נופל מעורער להישמט, וככה, וכזה, הייתי צריך עתה לקום, לאסוף עצמותי הנפזרות ולקום, וללכת לרתום את אברמוביץ, שהיה ניצב שם ומהרהר הרהורי גוש־אבן, חוסו עלי ואל אתבזה לספר על עצמי איך הייתי קם, איך הייתי גונח, איך הייתי מושך רגלי במין הליכת צב ששתי רגליו בוקעות משריונו לצדדיו, ואיך רתמתיו לבסוף אל העגלה הקטנה העמוסה שקים, ואיך שותק ועלוב התפרקדתי עליהם, מפקיר נפשי לשמש, לשמים ולאל הטוב שישגיח בי ויראה במכאובי.

ואברמוביץ יצא לדרך. נראה שהעגלה היתה כבדה והשקים השקיעו את האופניים בחול הרך עד סרנם, ולי לא היה איכפת, ולא שום רחמים על אברמוביץ – רחמים! עליו – והוא כיווץ שריריו וסחב. מפעם לפעם היה נעצר ונושף ונושם, וכשהחליף נשימה חזר ומשך. כמי שיודע תפקידו גם בלעדי. ואכן, בנקל הייתי נוטשו והולך לי הביתה, עודני מהרהר בזאת, והברושים עלינו, ועד כה ואברמוביץ קפץ והסתער לרוץ בכביש, והעגלה והשקים כדליל נוצה בעקביו. ופתאום – ואיני יודע וגם לא זוכר איככה – ידעתי כי הכל מתפרק. השקים נושרים, צווחות וצעקות ונפילה בלא קץ תהומה. אחר כך היו עומדים עלי אנשים שמעולם לא ראיתים, והיו אומרים לי ללכת לבית הכנסת בהזדמנות ראשונה ולברך ‘הגומל’. כי חוץ משניים־שלושה שקי דשן כימי שנתפזרו על הכביש, וחוץ ממכונית משא שנתעקמה עליה כנפה הימנית ופנסה נתנפץ, ומחוץ למפולתי על החול שמעבר הכביש – לא אירע דבר של חשיבות, וכי מוטב שאקום ואסע ואשתה מים היכן שהוא, והבינותי שצורתי לא היתה כזו המביאה הוד ועיזוז בלב רואַי. רגלי רעדו, עורקי היו נטולי־דם, חיכי יבש וראשי המה תרועות והמולה.

הודיתי לאנשים האלה, משכתי גפּי בהליכת הצב, נשענתי אל העגלה, כולי זעם, כאב ועלבון, ואיני בטוח, אם גם לא דמעה או שתיים נספגו שם בחול, ואולי אפילו אמרתי לאברמוביץ, שהיה ניצב ורק צלעותיו עולות ויורדות כמפוח, כמה דברים וביטויים שנידפו אל שמי הצהרים הדוממים, ושהלה אפילו את אזניו החמוריות לא הטה אליהם; ואולי צדקה עשה עמי כשלא שמע – שאם היה שומע, היה עושה ממני גל של עצמות. ואולי יפה היה לי כך, יפה לי ויפה לעולם. טוב, הגעתי אל הרפת. השמועה כבר עשתה כנפיים. הכל באו לראות אותי, גם פינון הקטון ורונן הגדול, ופינון בא אלי ולחש: ‘מה קרה?’ ועד שאני מוצא מלה חזקה־קולעת־מוחצת־מסבירה־מפרשת־נוקמת־ומשוועת, כבר היה הוא עומד אצל אברמוביץ ומלטף את ירכו של הלה, במרום גובה ידיו שהגיעו עד מחצית ירכיו של הלה. אותו היה הוא מלטף. לשלומו הוא חרד, לגוּר־הכלבים שלו, לאברמוביץ. אהה, די, הייתי נכון לשאוג, כי אני לא משחק עוד והולך לי הביתה, שלום.

לא שאגתי, נחתי, אכלתי פתי, פת־צהריים, רחצתי בשוקת פני וידי, נשענתי כואב אל הסככה. נושם ירק, זבל, חום, חול צהוב, ושמש בשמים כחולים, ולבי – אבל נניח לו ללבי. כל העובדים שהיו מן הצד – רוח צחוק והיתולים נססה בהם כעת ולא פסקו מהתבדח. ואני שתקתי.

אחר הצהרים חרשנו. קשתה עלי ההליכה, אבל נעמה הבדידות. אברמוביץ' – כאילו לא הוא כאן, כאילו לא הוא זה, ובלא שום מאמץ שהוא היה מושך במחרשה – ואני, איבה וכאב רתחו בלבי. שתקנו, וחרשנו. עצי־המאנגו הצעירים היו ירקרקים בכל גוני־הירק שלהם: ירוק־חיור, ירוק כמעט כחלחל, וחוּם, חוּם עשיר, קל וכבד, מעין גון של כוס תה יפה, או גון של גביע־יין קל.

אבל בערב התברר, כי לא שלמה עוד סאַת הנסיונות שהמתינו לי אותו יום. ואולי יותר מדי, תגידו, מאורעות עצובים ליום אחד? מה לעשות? לא אני כיוונתי סדרם. ומעשה שהיה כך היה.

כשהייתי פורק את עגלת החציר שלפנות ערב, אל אכסדרת הרפת, ומתשישוּת כוחי. לאחר הדברים שהיו, בקשתי להקל מלאכתי על־ידי שאקרב ככל האפשר את העגלה לאכסדרה ההיא. והיה עלי להרתיע לשם כך את אברמוביץ לאחוריו ולהוליכו בנסיגה עד שתגש העגלה למקומה. ולא השגחתי כי היה שם בור שופכין מכוסה ולבור פתח מוּגף בטבלת ברזל, כולה ממושבצת ומנומרת. ויהי בעודי טורח להוליכו אחור, בעודי עומד ומושך במושכות ומריע ‘אחורנית!’ מגרגר ריש, בנגינה מפתה לצעידה מרתעת – ואברמוביץ, אותו בַּהַם מבוֹהם, אותו הר גדול הרים והוריד את טלפו האחורית, משענת גוויתו הכבירה, עמוד גדול וכבד, על פני אותה טבלת ברזל, מכסה הבור, וזו כמובן, נתפצחה תחתיו כהיבקע לוח זכוכית דק, ורגלו מעדה וירדה פנימה, והוא, בתנופת הצעידה לאחור, ומשא כל גופו מעיק על אותה רגל, ועד שהוא נבהל לכנוס שיווי משקלו שנתערער בפתע. כבר היה מיושב בעכוזו על שפת הבור, ורגלו וזנבו משולשלים פנימה, ושלוש רגליו האחרות מפרפרות בעווית, במאמץ ובבהלה ובחרוף־נפש להינצל, בקרב חיים־ומוות, להיחלץ ולצאת, כשיצולי העגלה מתפצחים, הרתמות ניתקות, מתערבבות, עוד כפשע ותקרת הבור מתמוטטת מהולם נגד התגוששות פרסות הענקים על פניה ו…

הוי, כל הפרטים האלה נסתברו לי רק לאחר מעשה! בשעת מעשה, לא ידעתי כלום, אלא כי כלתה הרעה והקיץ הקץ. העגלה מתפרקת. אני עף. אני נופל… משתאה כחצי דקה, מאובן הלום תמהון ושממון, וקהות רוח מטופשת, נרפה ונפול ידיים… ומיד מתנער ונבהל לעשות דבר להושיע, קם להציל עצמותי משבר העגלה, ומהיסחף עם מהומות נחשול משתולל זה, מאבק החיה הגדולה על רגליה הנטרפות… מה לא עשיתי? אל תחייכו אם תשמעו שאפילו אחזתי בחבק מרדעתו וניסיתי למשותו, ולחלצו בשתי ידי ממפלתו, ואַל תנודו לי אם הייתי עומד כל אותו זמן ומשווע וצועק לעזרה באיבוד עשתונות…

כי כל אותה שעה היה הר־געש זה של כוח וכובד מפרפר ומכּה להציל עצמו, ושלוש פרסותיו חובטות ומקישות והולמות, שמים וארץ נתערבבו במלחמת איתנים זו, פקעות אבן. תימרות אבק. רתמות מתקרעות, צניפות כאב ופחד, נאקות אימה, תוהו ובוהו. חורבן העולם, קץ כל בשר – אברמוביץ הופך תבל ומלואה, והנה הסוף הנורא… הה, אני הרגתי את אברמוביץ, אני הורדתי שיבתו שאולה, כאותו קורח בן־יצהר, אל ירכתי בור השופכין, בו ימצא זקן שליו זה מיתה משונה זו… ומה יהיה עלי? אנה אני בא?… אהה, לא אספר עוד!

אחר כך הגיעו אנשים בריצה, פינון בא ורונן בא, וכאשר ראו, רצו ותפסו קורת־עץ שהיתה מוטלת שם והניחוה מתחת כרסו המתנפחת כמפוח, שכל גידיה יצאו דרוכים – לבל ישקע. קראו לו להירגע, ופינון הקטן, שמגבעתו פרחה, ושער תבן רך ומועט נתערטל עד בושה על גולגולת קרוחה ולבנונית, כאילו היתה מערומי גוף מוצנעים, שערו הדק הזה, הלא יאומן, פרח והתנשב קלות – פינון כרע אצלו, אצל אברמוביץ האיום, וליטף את ירכיו הגדולות – תשמעו! – בידו הכבדה, הגלמודית שלו, ליטף את אברמוביץ הגדול, השוקע בבור, ואת ראשו הענק ליטף ואת צואריו העצומים ליטף, ואברמוביץ חדל רגע מפרכוסיו, וכל אותה עת היה מצייץ לו פינון ציוצים ציוצים. וטופח ולוטף כה וכה, והלה, הענק. הניע שתי אָזניו. ואז קרה הדבר.

אברמוביץ שקט רגע. הקשיב. אסף שתי רגליו הקדמוניות והניחן לפניו. כיווץ רגלו השלישית, מאחור, והניחה תחתיו ו… וקם. קס והתרומם עליהן. פשוט לגמרי. ובקומוֹ – יצאה נשלפה הרביעית, השבויה, כמתוך נרתיק, פסיעה קטנה נוספת והוא מוּצב על ארבעותיו. ואף־על־פי שהיתה הרגל חבולה, שרוטה ושותתת דם. הרכין אברמוביץ הגדול את תיבת ראשו ארצה, וחטף בשפתותיו אלומה של ירק שהיתה מוטלת שם, והפרידה והתחיל לוחכה בשלווה, גורס ולועס ופוסס כאילו לא היו דברים מעולם.

העגלה שמאחור היתה עלובה הרבה יותר, רסוקה ומרוסקה והפוכה על פיה. ואני מן הצד עוד הייתי עלוב ממנה, עלוב עד דכּא. עד ארץ. והוא, היה מעומד על ארבעותיו ואוכל באורך־רוח.

אל תבקשו ממני לספר מה היה אחר־כך. מה הרגשתי, מה אמרו לי. מה שתקתי. מה חשיבות לדבר? בין כה וכה החופש היה קרוב לסיומו ואתו גם עבודתי במשק. וכן גם נדמה לי, מחוץ לכל אלה, שכבר הלאיתי אתכם מאוד. אינני זוכר עוד מה היה טעם הדבר שהניע אותי להיזכר פתאום ולספר לכם מעשה באברמוביץ הזקן. קודם הייתי שמח לספר, כעת אינני שמח עוד ומפסיק. פתאום משום מה נעשה עצוב. ומוטב, כידוע, לא לספר סיפורים על לב עצוב.

אולי עוד זה: לפני זמן לא רב עברתי על יד משק ת. וסרתי להציץ רגע באותו מטע, מעבר לגדר, העצים כבר היו גבוהים. אמיריהם נוגעים אלה באלה, ומרבץ־צל תכלכל תחתיהם. פְרי דַדני כבר היה תלוי פה ושם, ועלי הלבלוּב היו חומים, בין תה ליין. והחול הרך מתחתיהם, אשר אותו היינו חורשים בנחת, באותם ימי קיץ כחולים ורחוקים, הזכירני דברים אשר נפסקו פתע – כששמעתי קול שאון, כאילו מישהו מקריב ובא במעלה התלם, ועוד מעט אראה את אברמוביץ הזקן, זקן כפליים, יוצא ומושך את המחרשה הקלה ואת פינון מאחוריה, כשנתבהר פתאום הרעש למעין טחטוח קצוב, וטרקטור ירוק, זריז וקטן מושך דיסקוס ירוק ונאה. וסורק בבת־אחת מחצית הרווח שבין האילנות הירוקים־חומים, ובחור אחד, שפניו סתומים במשקפי־אבק רחבים – הופיע נוהג בטרקטור, הקיף את הברז, שעדיין היה מטפטף. וזקן־ירוקת יורד על מידותיו, וסבב וחזר לרדת במורד התלם ונבלע בצל האילנות הסגורים למעלה, חלף הלך לו, ושאוֹנו נתקטן מהרה, והכל נגמר.

והיה כאילו הייתי צריך לומר משהו. או מישהו היה צריך לאמור לי. ולא אמרתי ולא אמרו לי. ומה עוד? לא. עד כאן. אינני יודע. ומה עם אברמוביץ? ועם פינון הקטן ועם רונן הגדול? איני יודע. אפשר להתעניין ולהיוודע. איני יודע אצל מי. מישהו בודאי יודע. אי־אפשר שכולם תמו ועברו מן העולם בלא לשייר עקבות. אפילו נמלים קטנות משיירות עקבות דקים, רקמה מפוספסת בחול.

אני עצמי איני אלא עובר־אורח, אצל הגדר, לא שייך לכאן, ואין לי כאן כלום. על כן אפרד מכם ואלכה לי לדרכי. שלום.

קרה לך מעולם שהיית נשכח?

נשכח? מה פשר?

פשוט: שהיית נשכח!

איך זה נשכח? ששכחו לתת לי?

לקרוא לי? או להגיד?

כן, גם זה; אבל לא, אלא ששכחו

אותך… והיית נשכח?

לא מבין מה…

הו, הנה, תאר לך ככה: היית עם מישהו, טוב? או היית עם חבורה שלמה. טוב? והם כולם קמו והלכו להם ושכחו אותך ו… נשתכחת. מעולם לא קרה לך? פתאום והנה אתה רואה כי – אתה נשכח…

– מוזר הדבר…

מוזר? לא קרה לך? חשבתי, כי אין מי שלא אירע בו הדבר, ולא אחת בלבד, כמדומה, יקרה כזאת וכזאת, פה ושם. ולמי לא? אני עצמי, הנה לא אשכח מעשה שאירע בי, אל תצחק, פעם אחת, מעשה שלם, איך היה והייתי נשכח…

עוד ילד הייתי בבית־הספר, קצת צעיר ממך, ויצאנו כולנו לטיול, ט"ו בשבט כנראה. שכן, היינו אמורים לשתול שתילים על גבעות הרריות, רחוקות למדי ממקומנו (היום משגשג שם יער ארנים גדול ושלם!) וצריך היה להשכים בבוקר וללכת עד שם שעות אחדות ברגל, לשתול את השתילים, לאכול בצוותא צהרים, ולחזור וללכת אחר־כך לתחנת־רכבת קטנה אחת, וברכבת הערב לחזור הביתה. בקצרה, חיכה לנו יום שלם וגדוש, וגם, אני זוכר, היה היום ההוא נאה וצלול, אחד מימות החורף הללו, אתה יודע, יום פּתוּח, כחוֹל וירוק.

טוב ויפה. השכמנו כולנו ובאנו ויצאנו כולנו בשעה טובה וכנפי חפצה, ובשירה לא מצניעה כלל, שלא שייכת כלום להשכם בבוקר. ושהבהילה, חוששני, לא מעט סיעות יונים משבכי הפּחים המדוּבּקים לכרכובי הגגות הישנים, והפריחה אותן מגרגוריהן לקראת השמש, במטפח כנפיים רעשני סביב סביב; וקל־מהרה כבר נותרו אחרוני הבתים, המוּגפים עוד על לילם, ופה ושם תריס נפתח לראות במצעדנו המכריז על עצמו, ופה ושם נעצר מי שהוליך סוּס לשוֹקת וחייך אלינו בלא דעת מה אחרת יאמר לנו, וכבר היינו מתבלעים והולכים אל מתחת משוֹכוֹת האַקציות הרצופות, החופות על הדרך שבין פרדס לפרדס.

– אינך מתכוון לתאר כעת את משוּכות האקציות ואת הפרדסים ואיך היה כל זה נראה פעם?

– הו, לא. אף כי אינני יודע למה לא. שכן, מה שהיה אז איננו עוד היום. הפרדסים כפי שהיו אז, היו צפופים פי כמה, כהים ועבותים פּי כמה, ושפע כתמי תפוחי־הזהב הגחילו בהם בכתום עשיר, שהיה נוטף עסיס מתוֹק, כזה שעד שלא נעצת שיניך בקליפה וכבר פעפוע של זוּב זוֹלג אליך – וגם משוכות האקציות שהגנו עליהם בהתנשאות שנפלה מיד ונרכנה מושפכת למטה, מאין יכולת לשאת גודשה המכביד: חומת־ירק אחת נופלת אל זרועות אחותה, ושתיהן בחיבּוּקן עושות מנהרות ארוּכּות חסומות לאור־השמש. אלא כמבעד רשתות ירק זהור תּחרני. ומיני פשושים זעירים בטלטול זנב ארוך היו מנתרים בהם עולמית מבד לבד, ופרפּרים לבנים. (צדיקים היו זוכים ורואים למזלם גם זוג יוֹנקי־דבש, מתבהקים כפלדה כחולה ונעלמים). והסרפדים היו גבוהים, שמנים, ממורבקים בחוּבי חיק המשוכה על רקב דשנוּתה, ורק צריבתם גוננה עליהם מפּני שֵן כל, אבל לא מפני חִיבוּק שירכי ‘ניזמי הבידואית’ שנפתלו ונתכרכו בהם וסביבם. שלא להזכיר (כדי שלא להזיק לסיפור שלנו) את בוּעי הזהב של פרחי השיטה, אותם כוכבים מרובים, שלא פעם ולא שתיים היינו מנסים, לשווא, להתחכם ולהפיק מהם בּוֹשם טוב, ככל האמור עליהן ועל כוחן להניב בושם לכל הטורח בהן נכונה, ולא הצלנו אלא באוֹש עָבֵש שנזרק והושפך בתיעוב ובדאבון־לב – ותחת זאת היו מפיקים עתה לתומס ריח עז, מתקתק משהו וגם רקב משהו, צללני בצללים, ואתה יכול בנקל לקטוף לך זוג פרחוֹנים, כדורי מוֹך, זהובי פּוּך, ולתחבם כמו שהם לכל אחת מנחיריך, מותיר זנבותיהן בחוץ. ולשאוֹב לך בעדם את החמצן הטוב, ולצחוק אל צוחקיך, להצחיק את רואֶיך ולהוסיף ולהעווֹת בהעוויות עד שתפלטם בנשיפה אחת. אבל קצרה רוחך ונניח ונמשיך בסיפור, ורק אל יחר אפך בי אם אגנח גניחה אחת זו לזכר אותם פרדסים ואותן משוכות אפלות…

אגב, על אחדות מהן היה מתכרך לעתים מין שרביטן, טפיל שהוא, חסר עלים ואך שרביטים שרכניים דקים וחלקים לו, אֶלף אלפי שרביטים מעין הרוֹתם, כמין בלורית ענקים סרוקה לאחור, עם אילו בועות אדומות פּה ושם, מעין פרחים, שנאחז ונכרך באקציות וכיסה עליהן כבגד אפור ונסרח על כל מידותיהן. עד כי כל שיכיהן וקוציהן אָבדו תחתיו, והיינו מטפּסים ועולים שמה, ומשתרעים לנו, משתעים לנו, על כרי הכסוּת הירוקה־חוטנית, ולא מעט קיני־מחבואים היו לנו בהם לסודות לאגודות־סתר, וגם לגנזי אצטרובלים, לידות בחבורות האויבים של בני הרחוב השכן.

טוב, נניח לזה. רק עוד זה: לא רק פרדסי תפוזים היו מעברי המשוכות, גם כרמי שקדים היו אז, ותדע כי בטו בשבט, אמנם, התחל התחילו השקדיות להפריח פה ושם מַחשוֹפי ענפיהן המעוּקשים, ולתת ריח דבש, ומה שנפלא מזה, כשבאו כּורמים זריזים והתחילו לחרוש תחתיהן. ואדמת החמרה היתה מגלה פתאום את פּנימה הטהור, את חוביה הגנוזים, האדומים, היפים, האביביים, הממסים לך את הפה מטעם טוב, ונחשולי קחוָנים לבני־זהב הציפו כל פינה שהמחרשה לא הגיעה אליה. הגזעים המצולקים הללו, המפריחים מתוך תלמי אדמות החמרה, היודע אתה דבר שר מזה, רענן מַזה, אביבי מזה?… הו, אני מפסיק. תמיד מחדש, אני חוזר ומתחיל, כי טוב היה ומעי הוֹמוֹת ל… ונניח לזה מהר, פעם אחרת לא אניח לך. ואולי גם נצא ונלך הלוך לשם, ואם עקרו את השקדים, על שלא השתלמו – האדמה האדומה נשארה שם. היא תמיד נשארת ולא תוכל היעקר, אפילו מתחת כל מיני השיכּוּנים מטומטמי־הפּרצוף שכּפו עליה מלמעלה.

וכך היינו מבוססים לנו – ואנו חוזרים לסיפור – והולכים כולנו בין משוכות האקציה המאַפילות, באור הבוקר המפויס, מטוּפטפים ירוק וניפצי קרינות שמש־לא־נראית, ומזרזים פּעמינו על החול הטחוּב, הנוקשה, שבקיץ הוא אחר לגמרי, זהב נמס וחם, וכשהיינו הולכים לנו לרחוץ בבריכות – אה, שוב אני נסחף הצידה – ולא אוכל לספר לך על החול החם, הרך, הזהוב, הלח קצת, מתחת שכבתו העליונה, שאפשר לבוֹסס בו ברגליים יחפות, ולעקוב אחר עינובי משעולי החיפּושיות ולשער על פּי מִטבּע אופני העגלות אנה פּנו, אם משם והנה או מכאן והלאָה. היום לאחר שנעקרו משוכות האקציות שלא לעכּב את קרונות הפּרי בדרכן אל בתי־האריזה הממוּכּנים, העושים הכל בשקידה מבריקה מאליהם (לא עוד אותם בתי־אריזה של אבן, פרושי מַחצלות וכרי קש, ש’בוררים' היו כורעים ועוטפים שם מזורזים ומרשרשים בנייר כעושי להטים, ונַגרי תיבות מהלימים פּטישים עליזים במהירות, עד כי מסמריהם נבלעים בתיבה כבאפס־יד, וזו קמה לנגדך כהרף ומתחשקת חישוקי קליפּת ערבה, ובכף פּתוחה היו טופחים על צידה לאמור: ‘הרם!’ ומרים התיבות היה אץ להגישה בדחילו להוד־מעלת האורז הרגזן, ואץ וכופף ונוטל במאמץ את המלאה, המנוּיירת, שכל חותמותיה – גמל נושא תיבות – פּונים בשווה למעלה מאורגנים בשורות, כלמצעד, וכוֹסה על פניהם לווחים דקים ומהלמם בפטישו הזריז וכורך ומשלים היקף החישוקים ואת הסרח הנותר, מתיז בנקיפת פטיש מהופך. מעבר למסמר המכופף להצמיד – והוֹפּסָה, מעל כתפי הסבל היתה טסה התיבה הכבדה ומתישבת על טורי חברותיה הממתינוֹת לעגלה, או לגמלים שיבואו – וכבר תיבה ריקה חדשה וריחנית מאוד מוכנה ונטפחּת על צידה – ‘הרם!’ וכל שרשרת טרחת הידיים, הנוגעות, הממשמשות ועושות, לוקחות ומביאות, בלי ששום מכונה שהיא תחצוץ בין האדם למגעו ולא תפריד את בּולמוס השקידה האנושי והחם ההוא, השוקק – – –), רגע, רציתי, כמדומה, לומר משהו אחר, ויצא מה שיצא. אה, אולי ככה: שכרתו את המשוכות כדי שלא תפרענה למשאיות הכבדות, העמוסות תיבות־שדה בדרכן לבית־האריזה הממוּכּן, המרכזי, שכּן אין אורזים עוד בבתי־האריזה ההם, הבנויים אבן, פרושי המחצלות וצוהלי השקידה השוקקת שבמגע־יד ובאין הפרד בין היד וטעם הפרי העגלגל, והופקרו הבתים ההמה להרהורים, לעכבישים, לחרדונים רצים ולטחיבוּת שהיא, שאין בה עוד ברָכה אלא קצת שממון, תוגות ו… וזה עוד: שכיון שכרתו – גם כבשו כבישים, והחול והכּל הובלע תחתיהם, ומתחו גדרות תיל סרגליים, והכל נעשה נוח וישר להסיע ולהוביל למשעי, ואולי אפילו טוב כך יותר, בדרך־כלל, שככה נעשה, אפילו אם פּה ושם עלה הדבר בפרדס כרות או נטוש, שמבּין גדמיו כבר צצה ראשיתו של שיכּון בטון, וששממת התַכְרֵתָה מעורבת בהתחלות ובערימות־חצץ שפוכות, בין שלדי עצים מיובּשים, עם כל מיני התחלות שהן, המבטיחות אולי לעתיד לבוא, מי יודע מה.

אבל פעם (רק זה ודי!) היה כל העולם, כמדומה, נטוע פרדסים וכרמים במלוא חיותם, בריאי גזע וירוקי נוף, ירוקים עד כחלות כמעט (להוציא עלי הלבלוב הבהירים, הגדולים, שהיד נמשכת אליהם כמאליה, לקטום לה אחד וללעסו, בנחת, כגמל מפסיע בפסעו, ועד הקצפת הפה בירוק ליריקה), ולאורך הליכת שעה יפה ושלמה היית הולך תחת חופות צללים דקים ושזורים, מבוסס בעפר רך ועמוק קשה למכוניות או לריצה נחפזת, אך מיטיב מאין כמוהו לעצלים, להולכים לבריכה, לאוהבי השתטח על גבם, סתם ככה בלב היום, בתוך החול החם, ומתוח זרועותיהם לכאן ולכאן, ופקוח עיניים היישר אל תכלת השמים, והגד לעומתם, הרחב והגד ישרות: אהההה גדול – מלב מלא.

עתה בחורף. לאחר הגשם שזילף לכאן מסונן בשזירי העלעלים ופספוסם – היה החול ההוא נוקשה, לתועלת הולכת הפרי לתחנת־הרכבת, וגם שלוליות פה ושם הוקוו והצהילו פניהן אל חופת ירק המשוכות הסוגרות, ובחובם נתקמרה הפוכה כנגדה חופת ירק גנוזה, עד שצריך לא פעם ולא שתיים להפוך למעלה ולמטה כדי להיוכח מי היא של־ממש, או אם אינך עומד חלילה על ראשך ורגליך מהלכות בשמים המסוננים מלמעלה, מבין גלשי האקציות השופעות, שופעות מלמעלה למטה ושופעות מלמטה למעלה, וכולך בלוּע אל השפעה השופעת בשפע, מנומרת ניקודי הזהב, אותם כדורי המוך המוזכרים. וצילופי תכלת ופזיזוֹת פּשוש זנבני שהצוויץ ופרח, או נחליאלי, בין בצעי המים, אָץ־רץ.

אתה מחייך אלי כאילו שכחתי, כרגיל, שאני בסיפור על הנשכח. איך הייתי פעם גם אני נשכח ואיך שוכחתי והייתי נשכח – אבל תראה: יש מלים שצירופן מעביר אותי תמיד על הסדר הטוב: משעולי־אקציות, נתיבי־חול, פשוש־זנבן, שמי־תכלת, ברכות־מים, משזר־צללים, ואדמה אדומה – ואני מתחיל לשיר ושוכח הכל. מה קודם ולאָן אחר כך. וגם את החשוב שלא צריך לשכוח, אמור, אתה אוהב אדמה אדומה?

ואל תאמר שאינני יודע כי השחורה פוריה יותר, כולם אומרים כך, או שהאפורה מתאימה לגידולים אחדים מאין כמוה, וגם ריחנית לאחר הגשם; וכי החומה מעולה במעלות חשובות משלה – אבל האדומה, הו, הבט בה, הרח, הקשב לה, הקשב ככה לאט: תלמי־אדמה־אדומים, אדמוֹת־אדמה־אדומה… אני מתחיל להתנגן, רגלי כבר מפרכסות ללכת, הו…

חביבי. גמרתי. יצאנו. הלכנו הלאה, הפרדסים מאחור. שלום. הזיתים שבאו להלן גם הם נשארים מאחור. שלום (ופעם אספר לך עליהם, על הזיתים הללו. כרמי הזיתים העתיקים, שמימים רבים, המגזיעים ההם, הערביים, שבדרך. שמעבר למשוכות הצבר, ושמעבר לאין־כל־משוכות, עם חמור אחד רועה שם בדד, עם צפרניות סגולות וורודות, עם כובד מנוחה שרועה לכל עבר, ועל חפירת הדרך. מתוך כובד החומר הכהה, המעשיב, פתאום כלנית בודדה אחת, גדושה שכזו, שנעשית פתאום מרכז בלב המרחב, וזה נוטל ומתחיל פתאום מסתחרר סביבה, ארץ ושמים…) – טוב.

הולכים לנו והולכים. פה ושם יש כבר עייפים בינינו, וילדות אחדות הוורידו לחייהן להפליא. אבל עדיין שרים בלא הרפות. אינני זוכר אם כבר בימים ההם היו שרים את הזמר המהולל:

השקדיה פורחת

ושמש־פז זורחת

או את הפיוט המופלא האחר:

בטו טו טו־טו

בטו בשבט –

אבל אין ספק שהיינו שרים שירי עוז לא פחותים מאלה, ולא נופלים בכלום, ובבטחון כי טובים אנחנו וקול שירחנו טוב ועז, ומצטרף ונאה לבני־חיל, והולך למרחקי השמים הכחולים הללו

– – יום חופש לנו

יום טיו־ו־ו־ל – –

ובתוך כך כבר היו שבילים שונים מתאספים ומתלקטים ובאים אל הכפר הערבי שעל דרכנו, השירה קצת הומכה, אך הליכתנו, עם כל זה, לא מיעטה רוממותה, ואדרבא, בלא קושי אפשר היה לראות כיצד אנחנו הרבה יותר ממי שיהיה, וכך גם התפלאו אלינו מעברים. נשים אחדות, זקנים וכמה פוחזים שרצו אלינו מעברים, ואשר שניים או שלושה מהם לא הרפו ורצו אחרינו, בלויים ונוטפי חוטם, והרחיקו מעבר למוצאי הכפר, ולבסוף אף ידה מישהו מהם, מרוב חדוה כנראה, אבן קלה אחת בערפנו, שלא פגעה באיש, אך גרמה לשני מורינו לדפוק בנו ולהאיץ. ולהשליך ולחזור ולהשליך מבטים חוששים לאַחור, עד שנפטרנו ויצאנו אל השדות הפתוחים הנובטים, שטיחי המזרע אין־קץ. ירוק שהלך מאתנו ונתרחב ונפתח עד כלות כל העולם הגדול, בגבול רכסי ההרים הרחוקים, אשר מעליהם אחת וגדולה ויוקדת היתה שמש אחת עצומה מלאה וממלאה, מרשיפה ומפיצה, מעל הירקות השטוחה לכל עבר – ואל זה העולם הלכנו ובאנו עתה הלוך והבלע אליו, מחוקים וקטנים ומשתתקים והולכים, צבעוני הסוודרים, שותקים ושותים רק חמצן מבושם ירק ומתלקח בשמש.

לא נותרה עוד לפנינו אלא כשעה הליכה ומשהו, עד הגבעה היעודה, אשר מרחוק, מסתבר, כבר ראינוה, אלא שלא ידענו כי אכן היא היא מאחרות, שכן היער, הודה וסימנה היום, עוד לא ניטע אז; וחישופיה ועיגוליות כל אחיותיה הגבעות הכבשיות המצופפות פה לא יחדו אותה עוד, מלבד עדר צאן נפוץ אחד ורועה אחד משתאה מאוד אלינו.

באנו וצנחנו לפוש מתחת חרוב ענף מאוד, וחביב מאוד, שהזכיר מיד למורנו כל מיני דברים מכל מיני ספרים שהם, ואשר לא מנע טובו ממנו, בקול זמרני וממותק מאוד, אשר נפלא להירדם לשמעו, לולא היינו נוטלים אז ומוציאים מילקוטינו את אשר שמה בהם אמא, כל אותן פרוסות־הלחם, הביצים הקשויות עם התמרים והחלבה.

לא אאריך ולא אספר לך לפרטים, איך היה מעשה הנטיעה, ואיך. מסתבר, באו לשם ילדים רבים ושונים מבתי־ספר רבים ממקומות שונים, ואחדים אף באו עם דגלים מרוקמים, ועם כתובות מחכימות, מעין ‘כי תבואו ונטעתם’, ועוד ועוד, וילדות שונות התהלכו וזרי רקפות וכלניות בידיהן ועל ראשיהן, ומישהו, אשר בהיאסף כל עם הילדים הפזורים צבעוני הסוודרים, בתחתית הגבעה, הניף זרוע וגם יד וקרא ואמר אף הוא ‘וכי תבואו אל הארץ ונטעתם’, ‘ולבנות ולנטוע’, אמר האיש ‘לבנות ולנטוע’, וגם הזכיר את אבותינו מאז.

ואת ‘ארצנו־מולדתנו’ היום, והרבה דברים חשובים אחרים כהמה, למרות כל מיני זוטי צחוקים פה ושם, של ילדים שלא יכלו להתאפק. משום־מה, על צחיקה שהוצחקו, והדגלים נתלבטו ברוח הקלה והשתילים שהיו בעציצים שבידינו היו שתילי אורן כה פעוטים וגמודים, שביניהם ובין אותו יער ארנים מרשרש זה, אשר בין עבותי צמרתו, ישכון עוף־כנף בסעפותיו, חית השדה תחת פארותיו ואשר בצלו ישבו גויים רבים – אין יותר משהיה לפני עיני ילד אחד מביט, על עולם ריק ועצום אין גבול, עם שדות ירוקים אין קץ ושמש גדולה ומרשיפה, מלאה וממלאה.

ולבסוף היינו מהלכים לנו כולנו בשורות, ושוב מזמרים מזמרת הארץ, כל מיני לָ־לָ־לָ שהם, וגוחנים וחופרים, ונוטעים, ומהדקים הדק היטב, ואני אף הקימותי אצל שתילי הפעוט, המצחיק מרוב לא יאמן כי זה יהיה עץ, גל אבנים, שיהיה לסימן, ואדע בבואי ליער בשנים שיבואו, להכירו מרבים, בין דובים וזאבים ואילני הוד.

קשה להגיד כי בצאתנו היתה הגבעה פחות נכלמה, פחות חשופה או פחות מעוגלת משהיתה בבואנו אליה לעשות מעשה. כל היער שלנו היה עודו מחוק כולו בין גוצי העשבים. זולת עציצים מנופצים אחדים שהתגלגלו פזורים, פיסות נייר שהוסרו מעל הלחמניות, ואיזו כתובת, שהרוח – שהתגברה משהו – ניתקה וביתקה והפריחה במדרון, על כרזתה מהודרת־האותיות האומרת דבר נכון כי האדם עץ השדה, או דבר נכון בדומה לזה.

וכך, היינו יושבים, אחר הדברים האלה, מעגלים מעגלים פזורים איש על דגלו, איש על בית־ספרו, ומוריו בתווך, ותולשים מן הילקוטים את הבקבוקים שאמא מזגה בהם תה בחלב, ושותים. ומסיבה זו או אחרת גם מתפקעים מצחוקים, אבל גם חשים יפה כי ברגליים ובגב הצטברה כבר איזו עייפות מייבבת שהיא, כמין כמיהה להיות משוענים ומסבים מאוזנים לרוַחה, ויפה אם ייזכר המורה עתה בסיפור נאה לספרו.

אלא שאני הבטחתי לאמא פקעות רקפות, שאביא לה לגינת הבית, ואספתי כוחי ויצאתי חרש, שלא להשבית את הסיפור, לתור לי מתחת הסלעים אחר רקפת ראויה לדבר, נכבדה, כבדה, עגולה ככיכר, ומצמיחה מעליה אותם עלים מעוגלים, כתובי גוונים סגולים וורודים וירוקים וחומים, וכתמים משויישים, ועם אוֹתם פרחים, אשר מה נאה משניים שלושה מהם יחד ומניחוחם, ואשר מי אינו משחיתם היום מעל אדמת הארץ. למכרם חנוקים בצרור פגרים דחוק ומגודש בראש כל חוצות, חמישים פרוטה ופרוטה הצרור האחד?

הרחקתי לכת? או רק עד אחרי אחד הסלעים הגדולים, ושם נחבאתי?

או הוזה הייתי לי יחיד ובוהה בעשבים ובשמי הכחול? מי יוכל לזכור כעת. זמן רב נשתהיתי שם? אך כדי עקירת פקעת מחובי סלע בלא סיוע כלום, אלא באצבעות ובצפרניים בלבד, ובלא להזיקה כלום אלא להוציאה שלמה? או שמא גם כדי חביקת ברכיים וחלימת חלום בהקיץ? מי יוכל לומר כעת? עשר דקות? שעה תמימה? מכל מקום, כשהיתה הפקעת ההיא בידי והיא אמנם פקעת של ממש. אף כי פה ושם מצולקת, כביכול חרבה כלפי חוץ, אגודת עלים בראשה ושניים שלושה פרחים זקופים על עוקציהם החמורים, וכמה זוטי פרחים קצרים, גלולים ושזורים אל תוכם כמפרשים קודם הפלגה, מבטיחים פריחה לעתיד – כשיצאתי והפקעת בידי אל המקום אשר בו היתה החבורה שלנו נטושה־שכובה אך זה קודם, ולכאורה אך עשר דקות בלבד – קידמני מוזרות שקט גדול ויסודי וירוק וכחול לגמרי, והכל, ורק איש לא נראה שם. מה זה? לא זה המקום? והילדים, והדגלים, וההמולה, והמורים, והרעש, והשירים ט"ו בשבט – אנה באו כולם?

אנה באו? נבלעו? כקורח וכל עדתו? פנו מזה? אנה? מתי? האמנם? או רק מהתלה היא, או זה חלום ותיכף אתנער? הו, מה כל הדבר הזה?

לרוץ? לאן לרוץ? לאיזו מרוחות השמים? – להישאר? לשם מה להישאר? לחפש? היכן? ובבת אחת! הפניתי ערפי – והעולם נשתנה. קראו לי? – לא הרגישו כי אני אינני! – חלף בי פתאום כעת, האמנם? וכולם כאחד? או שמא רק נחבאו להם רצוחקים למשבתי?

– הה, הו! – צעקתי אז – הה, הו! – צעקתי הרבה יותר גבוה וחנוק מכפי שפיללתי צעקה צרוחה הרבה מכפי שהיה לכאורה בכוחי, אה־הוי!! הי, הו הו! איפה אתם? כולכם! ענו לי! – –

צחוק. אפילו הד לא ענה. וכי מהיכן יענה? מגבעה חשופה בעולם? כעת פתאום התחלתי לתפוש: נותרתי בדד, תפשתי וחדלתי מתפוש, אילם מתפוש. הה, נשכחתי! אבדתי לי!

אם בכיתי? אולי גם בכיתי. לא חשוב. אם צעקתי עוד? בוודאי צעקתי, גם לימין וגם לשמאל. אם רצתי אנה ואנה, כעכבר לכוד, בלא מטרה ובלא דעת, וחוזר על עקבי? – כמדומה שכן, אתה לא היית עושה כך? ואחר־כך הבינותי שאין לי אלא להושיע לעצמי.

קל לומר. הם עתידים לתפוש את הרכבת בתחנה הקטנה, יגיעו שמה לשעה המיועדת ויסעו. ואני… ומי מכל השבילים האלה מוליך לתחנה? ואיזה מהם לכפר הערבי דוקא? את מי לשאול? תראה – הכל סביב ריק: הארץ. השמים, האופק – רק כל מיני ירוק וכחול. ואת מי לשאול? והרכבת תבוא הביתה ויחכו בתחנה לבואָה, וכולם ירדו ורק לא אני, ו… הו, תמונות נוראות!

המשטרה! הם יצאו לחפש. אבל כבר התן יטרפני. או הצבוע. ואתם, המורים השניים – איך אתם, זוג מורים שכאלה – איך איבדתם ילד, איך זה שוכחים! כולי חימה! כולי תוכחות! כולי פחד, כולי דאגה. אין אונים. וכי מה אעשה?

כל מיני תחבולות, לרוץ ברגל הביתה. באנו לכאן בארבע שעות? אחזור וארוץ ארבע שעות! לבדי. דרך הכפר הערבי. לא יגעו בי לרעה. סתם ילד עובר דרך…

והיכן היו רעי? למה שמעון החריש, ומה יחיאל לא אמר מלה – לא הרגישו בהיעדרי, באבדי להם? יוסי, אתה שכחת! טרוף טורף אחיך – ואתה? וכולם? פשוט קמו והלכו? כל־כך קל לאבד חבר מתוך חברים? לא להרגיש שאיננו? הלא זה…

נניח לכל זה. התעבתה בי ההכרה: שְׁכוּח, אבוד, דבר אבוד. ונסה רגע וחשוב. לא על המאבד כי על האבוד. נסה רגע להיות זה האבוד. אותו דבר אבוד. איך הוא. זה שהיה שייך. שהיה של, וניתק, ונקרע, ונותר לו לא־שייך, מופקר. לא של כלום. הנה אני הייתי כך. פשוט: הדבר שאבד, והיטב היטב ידעתי אז מהו אבוד.

המתן רגע, קודם שאוכל להמשיך בסיפור, אנחנו מוכרחים לעיין רגע במצב הזה.

אי אפשר שלא ראית אדם, ראובן, שהרגיש ברגע זה באבידה שאבדה לו, ומתחיל לחפש. חפש מחופש. בכל מקום אפשרי, הולך וראשו בקרקע, הופך בקצה נעלו דברים, עודו מאמין מאוד כי יוכל למצוא, גוחן ומחפש. עוד עולם מלא לפניו, של אפשרויות למצוא ושל מקומות ממתינים לחיפושו. וחוזר וסוקר דרכו לאחור, אל המקום שכבר סקרו. אולי מזוית חדשה יראה נוספות. בודק שבע בדיקות. נזכר מתוך כך כל מיני דברים ששכח. כל מיני חובות שלא מילא. מתחיל חושש. ומתגנב חשש שהפעם – לחינם. בודק מחדש. מנסה לזכור היטב היכן היה. מה עשה, אפילו במה הרהר, מנתח כל עברו, מחייה לפניו רגעים אבודים, נידחים, מצילם מכליונם ומחזירם לפניו לסקרם מחדש, מתמלא צער ועגמה: צללי רפאים ודברים שטוב שכבר בטלו ועברו ואינם – עולים אליו להתפקד, והוא סוקרם בהשתאות וקצת בפחד; רגע אומר נואש וחוזר ומפיח תקוה בלבו… וחבריו, מחמלה עליו, מצטרפים עמו ללכת לבקש. הופכים דברים. מציצים לכאן ולכאן, אל פינות חבויות, זויות חדלות־ערך מתמלאות משמעות וסוד, גוחנים בצללים, נסוגים צעד ויוצאים צעד, שעה תמימה בלא הרפות מחברות טובה ונאמנה, ובראש מורכן – וככל שמבקשים יותר מסתבר כי לשוא, כל החיפושים לחינם. תקוה אחר תקוה מתכלה ונגוזה, ונעשה ודאי מוחלט כי לא יימצא הדבר ההוא, כי אי אפשר שיימצא, שנעלם ומת מיתה גמורה ולא תחייהו, ומתקשר כך כבר אבל עמוק, קשה לומר עד כמה.

אבל יש שאינם מרפים. אינם נואשים גם בהיואש. למראהו האומלל של אותו ראובן מיודענו, מתעודדים בחנופה מחדש, מחיים את כל התקוות, והאבודות ביותר – ומחפשים, מעלים השערות שונות. וגם חריפות בכלל. ואחד גם בא וסוקר אותך ולא נרתע ומצוה שתפשפש אתה לנוכח עיניו הבוחנות בכליך שלך – ובכיס הזה, כן, כן, בבקשה, בכיס הפנימי הזה, הפוך וחפש, הוצא נא הכל. נגדה־נא כולנו, רעיך – ונראה – ומה? לא?

מדליקים גפרורים בזויות אפלות, מזיזים דברים, בוטשים בחרטומי הנעליים. מסתכלים בדברים מעברם השני, הלא ידוע, המוצל תמיר וחבוי, המאובק, מימי דור, מחותל מעטה עכבישים ופגרי זבובים. מנסים שוב לדובב אותך, לא מאמינים למלתך, ולא לשבועתך. מטילים ספק בכל, גוזרים עליך שתיזכר, שתשתדל, שתעלה בזכרונך. כבעלת האוב. נועצים בך מבט מישיר בעיניך, לא יהיה לך מפלט. אוחזים בך לאמור: מה מעכב בעדך מזכור, את האמת? האמת, בחור, כל האמת ורק האמת. ונעשה עצוב יותר ויותר.

הו, שם, מצאת? כן? לא? מה זה היה אם כן? לא כלום? אם לא כלום אז למה אמרת? אמרתי כי חשבתי. – מסובך. מאוד מסובך. מבולבל מאוד. ומה הרמת? – אני? לא הרמתי, חשבתי: אולי אה. – היה דומה… דומה? הראה! שים פה! זה? – הה – השלך את זה. זרוק לכל הרוחות. זרוק זרוק! הנה, ואגב, האם אתה. באמת אתה? וזה באמת זה? הה, אלי הטוב. צריך להפסיק.

ואולי אינו אלא מונח גלוי לעין כל ורק צריך לגחון בחיוך ולקחת? או אולי תפשה הרוח וגלגלה… או שמא כלל לא במקום הזה היה הדבר, אלא הלאה מזה, במקום אחר, הרבה יותר ימינה, אם לא שמאלה? לא? ורגע אחד: אולי… הו, אלי הטוב: אולי רק נדמה היה לך? אולי לא איבדת כלל? חלום חלמת… בוא, בחור, יד על לב, ועין בעין הבט: האמנם איבדת? חשוב היטב! ואל תהתל בנו, פן תדע נחת זרוענו! ואולי מעיקרו לא היו דברים מעולם? ואתה מבקש דבר שלא היה, שמעולם לא היה, שלא יכול היה להיות, שאי אפשר שיימצא – פשוט, הואיל ומעולם לא היה, ומה שלא היה איך אפשר שיאבד, ומה שלא אבד איך יימצא? אלהי פחד אברהם יצחק ויעקב חוסה עלינו!

אבל מה זה ההוא הבחור האדמדם מצטרד שם לצדדים ואינו נושא עיניו היישר? ואינו מחייך! הוא, העצלן המפורסם, מה הוא כזה חרוץ גדול פתאום, איזו שקידה, איזו התלהבות בחיפושים – מה פשר זה?

הו, נסתבכנו. כבר אין איש יודע הן או לאו. גם אין איש יודע מה הן ומה לאו. מה דמות ומה מראה להן או ללאו. אין איש יודע מה אבד. מחפשים, אם את אשר אבד ולא יימצא: או את אשר־לא יימצא ולא אבד. מה בעצם מחפשים? ולמה דווקא כאן? למה לא אלף פרסה מכאן. אי בזה בעולם הגדול? מעבר ההרים והים! ברחבי השמים העמוקים והשגיאים בתכלת? ענין שהיה כל כך פשוט מתחילה, הולך ומסתבך ונעשה קשה מנשוא. חבל שהתחלנו בזה. כבר למעלה מכוחנו. וכלפי מה היה כל זה? מה בעצם רצינו לומר? הנה: כלל לא על זה שמחפש אבדתו דברנו, שחרד לה, שדואג לה. שאוהב אותה, את אבידתו – כי אם דווקא על מה שאיבד, מה שנשאר לא נמצא, מה שכבר אין יודעים אם הוא אם לא הוא. אם כדאי או לא כדאי, מה שנחרץ עליו להינדח, להאבד, כמו כורים שנלכדו במכרה סתום, שנמנו עליהם מלמעלה וגמרו והחליטו שלא כדאי ואין חשבון לטרוח ולפתוח ולהוציא אותם. ומה שנכתב עליו בגורלו להיות אבוד, להיות נשכח – כלום לא אני הייתי הוא?

צר לי שהטרדתי אותך בבלבול הזה, בוא, אנחנו חוזרים לסיפור. סחור סחור זה, צפצף צפצף לי מלבי. אי אפשר היה לפסוח עליו, ולא פסחנו. ונחזור מהר אל אותו ילד שהיה עומד שם אצל הגבעה החשופה ובידו, הלא תזכור, פקעת רקפת נאָה, עומד בוהה לרגלי העולם השותק, הגדול. קרוב אצל המקום שאך זה היה הומה ושוקק קולות ודגלים, ושיח ושיג וילדים ומורים ונאומים, וזוטי שתילים שאך זה ניטעו ואינם ניכרים בתוך הכללות הגדולה. הם וההמולה והשירה והכל. מחוקים אל נוכח האדמה הירוקה. השמים הכחולים, שכחלותם היתה כעת, משום מה, לא כזו אלא כמדבר אין־קץ, ישימון של כחלות לכל צד, שווה וישר ולא איכפת, אם אתה מבין איך.

וכך אנחנו חוזרים לסיפור. אף כי מה נותר עוד לספר? איך חוזרים הביתה, אל מקומך שלך? – זו שאלה כבדה אחת; ואיך שוכחים אחד מתוך כולם ומשאירים אותו נשכח – היא שאלה אחרת, לא פחות כבדה. וכי חסרונך לא ניכר? חברים שלי, וכי זו כל חברותנו? איך לחזור הביתה – אולי עוד אמצא דרך, אבל איך להימצא מן האבדן – לזה יש דרך?

החלטתי לפנות ישר אל השמש. באנו והיא היתה בעיני כולנו, ואחזור והיא תהיה בעיני לבדי, אלך עד הכביש שחצינו בבוקר. שם אנסה לעצור מישהו, אם יעבור, ויקח אותי עמו לאן שהוא, או עד צומת־הכבישים שמוליך למקומנו. שוב בכיתי? דומני שכן, אבל הלכתי. האם השלכתי את הרקפת שכביכול בגללה בא הכל? – לא, אל התרמיל הריק שלי הכנסתיה, ברחמים גדולים, אל בין עטיפות־נייר שונות, שאמא ארזה בהן את פיתי, וגם מצאתי שם פירור חלבה שלא חסכתי מפי, על אף הדמעות שטישטשו הליכתי.

התחיל להיות קר. האדמה הלחה הדיפה אל השמש את צינתה הכבושה בה. וגם השמש לא היתה עוד חמה. והרוח שהתחזקה לא הוסיפה חום. ואיך אפשר, הגידו, לשכוח מישהו, לעשותו אבוד. בעוד הוא פה וקורא וצועק אליכם בלא קול – שכן מבליע הוא חלבה עם דמעותיו החונקות?

ואולי לעזוב ולנפול אפיים ארצה פה וכאן לגווע ולא להיות עוד? ותצא השמועה, ויבהלו המורים ההם, והחברים האלה יידהמו, ובכה יבכו כל חייהם על שכחם אחד מקרבם, על אבדם אותו?…

הלכתי והלכתי, עץ רחוק היה שם. אליו הלכתי, חייבים ללכת אל סימן שהוא. האם זו הדרך? מי יגיד לי, ואולי לא ככה ולא שמה – ואני הולך אל שום מקום? ואולי נכון היה להישאר במקומי, והללו השוכחים, המאבדים ההם, ייזכרו בעוד מה וישובו על עקביהם לחפש אבדתם? לא, לא אתן להם כעת למצוא אותי ולכפר על עוונם! אני אלך רחוק. לא אחזור לעולם. לא אל אף אחד. והנשכח אינו צריך את שוכחיו! לא? כן!

והלכתי והלכתי. אל העץ ההוא, ואל השמש הממלאָה עיני מנוכח. ובאופק, המסונוור מן השמש, היו עולים כבר עננים והרוח התחזקה, והשדות הריצו אדוות רעדה ושתקו בחזקה, והייתי לבד. מאוד. מחוץ לכל חשבון. השדות היו ריקים. וכך היו צריכים להיות. עברתי ולא הייתי משלהם. לא משֶל אף אחד, לא משל עץ ולא משל שמש, ולא משל אף שום שהוא. ומי יודע איך היה יכול להיות ועד כמה, לולא שהעץ ההוא עמד ממש מעל הכביש. לאן כביש זה? והכפר הערבי היכן הוא, ומיידי האבנים? הייתי עייף ולא רק עייף. עצוב ולא רק עצוב. פגוע הייתי. בלבי. ישר באמצעו, ואולי אפילו התחלתי שוב לבכות. ואולי כבר בשמים השגיח מישהו בנער בוכה על שפת הכביש אצל העץ הגדול?

אבל איש לא עבר. כאילו תמו עוברי דרך, ואין הולך ואין בא. האם זה הכביש הנשכח? או שמא זה בדיוק הכביש ששודדים מלסטמים עליו את הבריות, כאשר היה כתוב יום אחד בעתון – האם לא זה הכביש? וכעת מה? להמתין? לצאת לדרך? ככה, ישר? תליתי עיני בשמים. אלהים, ראה לעוני, כמה בדד הילד, כמה חסר ישע!

אבל שום פיסת־יד לא יצאה מן השמים, אתה יודע, לא יצאה ולא נטלה אותי ולא בציצית ראשי ולא את ידי אל תוך ידו, ולא בשום דרך אחרת. ודבר לא התרחש. אלא השדות היו רק שטוחים וירוקים. ורק פרושים לעצמם. והשמים רק כחולים ושותקים ורק פונים לעצמם. והשמש רק גדולה ורק קרה ורחוקה ושייכת לעצמה, אף כי ממלאה עולמות.

וסופו של דבר?

אה. קרוב היה מאוד, כי פתאום נתהווה וטירטר רעש בעולם. ומקצה הכביש הרחוק. ההולך ונעשה צר שם במרחקיו. קודם הרחיקו אין־קץ. נתגלה כתם שהלך וגדל והשציף טרטור עז, והיה בתחילה כל מיני דברים אפשריים, ולבסוף רק דבר אחד; אופנוע ורוכבו אַץ בטרטור מחריש.

עמדתי אצל הכביש. לא הרימותי יד לעצור. הייתי נשכח שאינו יכול להתממש לאמור: הנני, כאן אני. אבל האופנוע נעצר, ואנוש אחד עם משקפי־רוח סוגרים על פרצופו הסגור בקובע אופנוענים, פתח וקרא מעל הרעש שהמליט רכובו המטרטר: ‘מה לך כאן?’ – ואני צעקתי אליו כי אני נשכח אני, ושאיני אלא נשכח, אבל הרעש וקובעו הסוגר לא הניחו לו כנראה לשמוע ולהבין, שכן הניע הלה את ראשו וצעק כי הוא אל צומת הכבישים של מקומנו נוסע. ושאקפוץ מהר ואעלה מאחוריו, אף כי אוכף אחורי לא היה לו, והאופנוע ליחיד היה.

ואני, אף כי מעולם לא רכבתי על אופנוע ורק חלמתי, אתה יודע, עליתי וישבתי מאחוריו, על גבי הכנף, שכן אוכף אחורי לא היה לו, אבל הוא פרש שמיכה והציע מתחתי, אף כי בחפזה, שכן נחפז היה לדרכו, והרכב היה מטרטר וחם, מרתח כולו תחתיו לרוץ. וישבתי רכוב לי שמה, מתקין את התרמיל הריק עם פקעת הרקפת האחת שבו, מנסה להיצמד או להיאחז בכל כלום, ולא ידעתי מה אעשה בידי ואיך אתחזק על מושבי – והאופנוע טרטר או רמות ורועמות ועקר בתנופה, ומעל הרעש הגדול והֶדֶף משב הרוח החזקה – צעק אז, האנוש הזה, הסגור במשקפיו ובקובעו אל מעבר ערפו:

– אחוז בי, בחורצ’יק. חבק אותי חזק – שלא תיפול!

ככה צעק אלי וחבוּקים יחד טסנו לנו יחדיו כעל כנפי נשרים, ישר אל תוך תוֹכֵי השמש הגדולה הזו מנגד.

במה השתכרת אתה את הגרוש הראשון? אני אינני בטוח אם אזכור את הגרוש הראשון, אבל את אחד הראשונים השתכרתי בחיפושיות.

– חיפושיות?

כן, ואל תתמה. ממש כך, וגם מודעה היתה מנועצה באותם ימים אל גזע התוּת שאצל בית הוַעד החקלאי, בפרוס החופש הגדול. לאמור: ‘בין השעות ארבע ושבע אחר הצהרים יקבל פקיד הועד חיפושיות, שבע בגרוש.’

ואכן כבר באחר־הצהרים של מחרתו היתה קהילה לא קטנה של ילדים מתגודדת בחצר אותו פקיד, מתחת הקאזוארינות, איש וקופסתו בידו, והמולה לא קלה של יריד צוהל היתה נלבטת ומלבטת את האויר הדומם של אחר הצהרים החם, המנמנם מתחת הקאזוארינות שדממו אין־ניד ואשר גם מרפד מחטיהן על הארץ היה חם ומאובק. רק קול געיית פרה היה מיטלטל מפעם לפעם, מתפיח את החלל ופוחת מהר בלא להותיר עקבות. לבסוף היה יוצא,אותו פקיד, סמוק לחי קמוטה משינה, אדם מסורבל ואטי, והיה נוטל שרפרף מוכן לדבר, ופנקס ופח גדול, ואשתו הגמודה היתה נוטלת שרפרף אחר ופורשת עליו מפית גהוצה, לעשותו שולחן, ומציגה שם גם כוס תה כדי שיגמע וירגע המתייגע בסחר החיפושיות.

וכל זה למה? וכי היה הפקיד או שולחיו מן הוועד החקלאי, ממאספי החרקים, שאין להם הנאה אלא לרתק סיכות בגבם, ולתיתם תחת זכוכית ולהתהלל במראיתם לפני מומחים? או, לא כך, אלא מן הזוללים היו, רחמנא ליצלן, השליח ושולחיו, מאותם הטועמים הכל בכל ובלבד שיבשרו לאנושות הרעבה זן חדש של מעדני מזון?

שטות, לא היו החיפושיות אלה, כמובן, אלא הקפנודיס. אתה תמיה? אל תתמה.

שכן, הוא – הקפנודיס – הוא אשר בתוך שנים ספורות כילה כעשרים וחמישה אלף דונאם תקוות, כירסם אפשרויות מופלאות, שרבים כתבו עליהן. התוַכּחו והוכיחו, ואשר כה הרבה תלו בהן לתשועת ישראל בציון, ואשר כה הרבה טרחו עליהן אכרים, ופועלים עברים כערבים, מרוחמה בדרום עד יבנאל בצפון, ואשר כה מהר נתאכזבו ונטלו ועקרו הכל, עקור ונתוש לעשות תחתיהם פרדסים, ולו רק שדות־בּוּר, ובלבד שלא להיות בעלי כרם שקדים! שכן, אמנם, בשקדים אנו עוסקים הפעם, ובכרמי השקדים ובחיפושית השחורה הזו, לבנת הראש הגדול, וברימתה המנוּולת, גידלת הראש והמלתעות, הן הן שכילו כמעט והשמידו שקד ושקדיה מן הארץ.

ואם עדיין לא נהיר לך מה כל הרעש הזה – אפשר אין טוב כעת מפתוח פשוט את מרגולין. ספר אָלף ובדף 207 לקרוא מה אמור על משפחת הברקניות, ובעמוד 208 ציור ר' לראות בתמונת המפלצות הללו, אשר כילו במלתעותיהן וכירסמו תקוות עם עני; ואם אין תחת ידך הספר, הסכת ושמע מה אומר בר־סמכא זה:

‘אחד המזיקים הקשים לעצי השקד, המשמש, השזיף וכו’ הוא הקפנודיס למיניו השונים (כאן, כמובן, באים השמות הלטינים). גוף הקפנודיס – מוסיף מרגולין – פחוס מגבו ומעוגל מבטנו. צבעו שחור וזרוע כתמים לבנים. בימי הקיץ החמים אפשר למצוא אותם מעופפים או מטיילים על פני העצים מול השמש, כי אוהבי חום הם… הנקבה מטילה את ביציה, כאֶלף במספר (שומו שמים:) על צואר הגזע… בעיקר בחדשי יולי־אוגוסט. הזחלים – רימות… הקודחות מחילות בשורש או בצואר הגזע, הורסות את צינורות הובלת המזון בעץ וגורמות לו נזק רב… הבּוגר – מוסיף מרגולין – חי כשנתיים, נזון מעלי הפונדקאים… על־פי העלים המכורסמים הנושרים מתחת לעץ אפשר לגלות את מציאותו'…

עד כאן מרגולין בפשטות דיבורו, ואילו אהרוני, כנגדו, מציג חיפושית זו בלשונו המהודרת־מתבהקת – ומכתיר אותה, קודם כל, בשם עזבוק (כלומר, בוקק־הורס נועז,) למשפחת מוצקי־האוּל… ולאחר שמתארו לפרטים על ‘חומרות אוּלוֹ’ ועל ה’שֵך' ועל ה’אסית' ועל ה’כתמים השָׁעִים' המבריקים כמראָה, ומזכיר את כוחו להתעופף כחום היום ואת מידת חייו והן שנתיים, ואת מידת ארכו והיא שלושים ושניים מילימטר, הוא מסיים בדברי אימה ומורא גדול בתארו את הזחל, הוא הדֶרֶן, ואומר (בעמוד 93):

דִּרְנוֹ מְהָרֵס אֶת עֵץ פֻּנְדְקָאוֹ, בְּבָקְקוֹ (מִכָּאן שְמוֹ!) אֵת שִׁכְבַת הָחַיִים מִתַּחַת לַשִׁיפָה (לַקְלִיפָּה) שֶׁל גִּזְעֵי הָאִילָנוֹת הָאֵלֶה וְשָׁרְשֵׁיהֶם. הַדֶּרֶן אָרֹךְ וְשָׁטוּחַ, קִדְמָתוֹ רְחָבָה, דִיסְקִית; חַסַר רַגְלָיִם וְעֵינַיִם, כֻּלּוֹ רַךְ – חוּץ מִלְּחָיָיו הַקַּרְנִיּוֹת.

עד כאן לשונו של אהרוני ב’תורת החי".¹

ומה? מצטייר בלבך הַתִּפְלֵץ? מחריד, לא? אך נניח לחכמי הטבע ונסתפק במה שתפשת, כי אין לנו כאן אלא להפשיל שרוולים ולצאת ולכלות מיד ולאלתר את המזיק ולהדבירו (‘להדבירו!’ – איש לא אמר אז מלה זו!). ואף הוועד החקלאי הנ“ל, אין פלא איפוא, אם נמנה וגמר לצאת (לתועלת אותם חקלאים אשר מדרונות כּורכר להם בנחלתם, ומאין דעת מה יעשו במדרונות יבשים אלה וכיצד ינצלום לטוב – ומבלי שייתבעו, כמובן, להשקיע בהם הרבה – שמעו לשמועות ונתפסו ונטעו שקדים, והתכוננו, לגרוף רוחים ממקל שקד נעוץ בקרקע זיבורית – לא־כל־שכן בקרקע אדומה וטובה! – וכך, בטיפול כלשהו ובהוצאות מעטות, על־פי כל מיני חשבונות מוקדמים, שדורשי טוב ששוּ תמיד לחשב לפניהם ולהוכיח ולהביא דוגמאות משבעים ארצות שונות וטובות, ובלא צל של ספק, כבר היה הרוַח נראה כמונח בקופסה) – נמנה וגמר הוועד החקלאי הנ”ל, כי הגיעה עת לעשות, ולא לאבק או לרסס (מי ידע אז על אלה? או אם ידעו, מי מוכן היה להסתבך בהוצאות?) אלא פשוט לאסוף את הנגע מארץ. ולכלות את החיפושיות הולדניות הללו, הפורות אלף בכרס ומתעצמות במאוד מאוד, ולעשות בהן מעשה פרעה ולגזור על זכרים ועל נקבות, על זחלים ועל בוגרים, על מכניפים ועל דרנים. ומה לך טוב לרמשים אם לא רמשים שכנגדם? – ולפיכך שלחו בהם את הילדים. ולעידוד קבעו: שבע בגרוש. ולמה דווקא שבע בגרוש? הרי לך. שבע בגרוש דווקא, וזה הכל. (אלא שגרוש בימים ההם היה ארבע כוסות גזוז אדום, נלגם בקש. ולראינוע לא היית צריך אלא לעשרים ואחת חיפושיות, בסך הכל).

ומה יעשה אדם כדי שיהיו בידיו שבע חיפושיות וישתכר גרוש אחד? ייצא לכרמים, יטול קופסה מנוקבת (אוויר לשבויות! – בעד פגרים אין משלמים! וגם פתח להטיל בעדו פנימה את הציד), ויגחן מתחת כל עץ ועץ בכרם השקדים לראות אם עלים מכורסמים שם, אם שרפו נוטף ומטייף. אם מבהקת מאצלו. בצל הגזע, איזו גף שחורה, או אם ישחקו לפניו ניקודי שחור לבן – ויעוט אז כנץ על טרפו, לתפוש לו בחיפושית. היא אינה עוקצת. לכל המרובה רק פוצרת באצבע וקורדת קצת (יש אומרים, אף כי ללא שום יסוד מוכח, כי יש בכוחה להפריש מקרבה מין זיפתוּת, שאינו דווקא צוּף ריחני – אלא שמדחיקים אותה פנימה אל כלאָה, בחפזה שכזו, שגם אילו חפצה להפריש כאמור לא היתה מספיקה, כל שכן כשהדבר כולו בספק. כאמור) – ויטלטל בקופסתו הריקנית חיפושית אחת, ואחר כך שתיים, וייצא מכרם זה, אם בעד התיל הדוקרני, או בעד פירצה בסבכי הצבר, או במשוכות האקציות המאובקות – שהרי קיץ הוא, קיץ בעיצומו – ויבוא אל כרם אחר, ויחזור ויצא וילך לו, וימצא שלישית ורביעית ועוד מדרון של כורכר (שכּן חבל היה להוציא אדמה עידית על מטע שקדים ועל תמהונות. שמי יודע אם תשתלם, ובחשש לא מועט – אף כי בתקוה מסותרת מתחת השפם המורד – להציל רווחים כלשהם ממדרונות הבּוּר – אף כי יש ונתנו גם ממיטב אדמתם, אדומה, וגם שחורה שבעמק. – וזו, אהה, נתקפה ראשונה ויותר מכולם!) – ונטעו בהם שקדים וגם זיתים, וקיוו לעשות עתיד ועתידות, תחת אשר יהיו המדרונות הללו הפקר לחרדונים, ללטאות, לחיפושיות רצות, לניתורי אנקורים, לקידה שעירה ולמיתנן שעיר, שלא להזכיר את החילף, את הרותם, את השברק ואת השמשונים הנאווים, כולל כוכבי הזהב הפעוטים של הפרע המסולסל; כל אלה תושבי הפרא נעקרו ובמקומם באו כרמי השקדים, מן המדרון ומטה, וצימחו כנחת, ובחורף. מט"ו בשבט והלאה, הן יודעים אתם, אני מכל מקום, לבּי, בבוקר בבוקר עם פתיחת התריס, ובצהרים בשובי מבית־הספר, לבּי היה אל ענני הפריחה הנטושים ההמה, בשכיחת כל חשבונות הגרוש והפח, לבי היה אל ענני הפריחה, משתאה ומחריש ונפעם; ואין כלום, עד היום, שיבוא תחתיהם, מאז, להצהיל לב ולמלאו מאותה התפעמות שרה, מכחלות השמים ומשלגות הפריחה, וגם פריחת ההדר וזהב פירותיו, לא ימירוה ולא כלום, אלא דווקא אותן שורות הגפנים, ההן. בלבלובן האביבי, קודם סמדר, עם אותן שורות השקדים המושלגים והאדמה האדומה החרושה… אהה, טוב, זה רק בדרך אגב…

לעיקרו של דבר – צריך היה ללכת כדי לאסוף שבע. צריך היה לדעת אנה ללכת, והיכן הם השקדים המרבים חיפושיות, לפי שכאן החיפושיות עיקר ולא השקד. ואשרי היודע, על פני ארץ רבה, בתוך שטיח הפרדסים, כרמי הגפן והשקד, היכן כרם מכרמים מחופשש חיפושית הקפנודיס – לו נכונו הקופסה הממולאה והעושר והכבוד! ומה שאבלו עליו האכרים וקראו לו, ‘מכרית לחמם’ – עלזו עליו המלקטים וקראו לו ‘שלל רב’. הכרם הטוב היה הנגוע, והכרם הירוק וההדור בבריאותו – היה הגרוע, וכזה וכזה, יודעים אתם, יש בחיים, ומה לא יעשה או ירגיש, או ישיר אדם ובלבד שירויח לו גרוש?

בוודאי, אין רק דרך פתוחה אחת לרווחים מן השקד, שכן. דרך אחרת נוחה מזו, כשם שישרה ושלוה היא, כידוע, הקליף. לאמור קליף השקדים. והלוא הכל יודעים כי השקד בית־גלעינו הוא קליפה ירוקה, כפולת קשׂווה, שבחיקה ספונה אותה ציפה זהובה וקשוּיה פעמים נקבובית פעמים שעיעה, זו אשר בהיפצחה יומלט אל כפך הזרע הלבן, עטוף הכּסות הדקה החומה־הצהובה (ואשר אם במזל תתמזל ישא תאומים בקרבו – זרעַיִים כאחד, להגריסם ולהכריסם…) – והנה, אותה קליפה ירוקה, העשויה שתי קשוות, מיותרת היא. וכדי שיהיה השקד נכון לצאת למסחרו, וכן גם כדי שיוכשר לבוא ולטבול טבילת אדי גפרית, במחפורת העשויה לדבר, טבילה שתחסמו ותחסנו – חובה לקלף ולפרוק אדרת ירקותו, ולחלצו ממנה, ולתתו ערום ובוהק זהב חיוורין וצנוע – אל הפח, זה אשר מידתו היא, כאמור, שלושה גרושים, טבין ותקילין.

אינך אלא בא בבוקר בבוקר אל חצר האיכר, נסמך אל גדר אבני הכורכר הצוננות, וחמימות המבַּע, מתחת עפאי התות, בין שאר נשים, ילדות, זקנים ותשושים למיניהם (להוציא, כמובן, את עבּד, שהוא בן־משק חצר האיכר, ולו כוחן של שתי פרדות, יופיין, ואף צליל צחוקן, אם שמעת פעם זוועת צחוק פרדה, למרות שן־הזהב האחת, שנצנצה מתחת חביון שפמו), וממתין לגמלים שיביאו מנת שקים ראשונה מן הכרם, ומאחל לעצמך שק רך וטוב, קליף ומתקלף, ומשלח דמיונך חופשי לשער בכמה שלשות גרשים תצא מכאן, ומה וכמה ואיך תגדיל לעשות בעושר הזה,

לבסוף, כשכבר יצאה החמה כל צרכּה, והזבובים התחילו חוגגים ונושכים בכל פה, אלה מהם שלא נתהוללו בקרני השמש הנשפכות חמות וצהובות מבין אפעי התות הירוקים להפליא – היו באים אז לאטם שני הגמלים ששכר האיכר להובלה, ונכנסים בשוֹפי, מקושתי צוואר, מטליפים בתנודה, מסיעים משא הר שקי שקדים, גבוהים מקומת הפַלוש שבין ענפי התות ומתכרכים ונלבטים ותולשים מהם ומתלשים מהם בכוח.

כל הקולפים היו מוכנים אז לזנק ולחטוף להם שק טוב. אלא שכעת רק נפתחה פרשת הברכת הגמל להושבתו תחתיו, גמל אחד מהם היה טוב וצייתן וכרע על ברכיו מיד למשמע הסימן "אַ־כְ־כְ־כְ כְ־ך! שחכחך אליו בעליו, מכל חיכּו וגרונו. ובהפטרת גרגור מחרחר של סוד־שיח נפש אל נפש, ציית הגמל וכרע, ואמר הסכמה אל אדונו יחידו, וכבר היה מרוּבּץ וכפותיו תחת כרסו, ומנסה להאריך צווארו עתה כדי למלוק לו, בשפתותיו הרכות־ספוֹגיוֹת, בחשיפת שיניים גדולות, עלה או שניים, מענף תוּת סורח, וכבר היה הערבי פורק מעליו מערכת חבליו, העוקדים בתבונה ובסדר ובקצב אחד את כל השקים, ובזה אחר זה היו אלה צונחים. אפס כי מעשה הברכת הגמל השני לא היה פשוט כלל. אותו סימן־קול מפציר, משכנע ותובע ‘א־כ־כ־כ־כ־ך’, קולני, ורועש, וב’כַף' רועשת וגרונית, לא העלה כלום ולא שינה כלום, אלא רק שתי נסיגות מבוהלות לאחור ורמיסה, כמעט, בטלפיו הנמהרות, כל מיני גיגיות ופּאַילות שהיו צבורות שם מאז יום הכביסה, ושהמליטו שאגת פחים נוראה, והתערבות הסופראנו של בעלת־הבית ועוזרתה, וניתור בהלה שכמעט ורמס שתי תימניות קולפות, וציבור שקדים קלוּפים, וזעקת שבר וצריחת האיכּרית שאת רכוּשה רומסים, והיו נזעקים בריצה ובאים קרובים ורחוקים, ונעשה הכל אבוּד סיכוי ישועה, והערבי כבר היה מקל על לבו בחרפות נוראות ובמכות שהיכה ביותרת החבל שבידו, לקול תרועות־פחדים וצהלה מפי כל הקולפים השוממים, – 'א־כ־כ־כ־כ־ך… ' '– חרק וחירף הגָמָל את גְמלוֹ בלא חוּס עליו, בנקמת כבודו הנעלב כאן לעיני רבים, והגָמָל רק סירב, רק מרד, רק מחה, רק נסוג, רק רמס, רק לא ידע לאן להימלט. ועיניו הגדולות, היפות, שיש בהן מִשֶל אילת־בר, אף כי זולגניות, עם ריסיו הדהוניים־המקוערים – היו מביטות מבט תינוק מפוחד. לבסוף לא היתה ברירה לפניו ונכנע וכרע בפחד ובכעס על קדמותיו, וגירגר וחירחר נוראות והוסיף וכרע על אחוריותיו והצהיר מרדוּת, וחירחר וגירגר מחאות, תלונות ובני תלונות, ונהגוֹ לא חס עליו וטפח בכפו על צווארו הממרה, המכווץ, ולא הניחו אלא להוסיף ולרדת ולישב על כרסו ועל ברכיו ועל היבלת הקשויה ושטוחה שבחזהו, ולשקוט להפיץ סביבו צחנת גמלים שמנוּנית – עד שיפורקו ששת השקים מעליו, בגלגול חד וחלק של החבל העוקד, מעשה ידי אמן, והלה לא נח מגרגוריו, ולא מהנע מחרוזת הכחולים שלצוואריו, עם פעמון חסר ענבל, לסגולה טובה, מסתמא, ולישועה.

אתה רואה, כי העסק היה גדול למדי. ועתה היה הכל תלוי בטיבו של השק שתזכה לקלפו, שכן כל מיני שקדים יש. טובים שבהם נקלפים למגע בוהן, אחרים עקשנים המה, שכן קליפתם מבוסרה עוד וירוקה, או, להיפך, טחובה כאילו, מדובקה שָׂרָף קרוש, עד להרעיץ צפרניים מאצבעות: אך רעים מכולם ועקשנים מעוקשים היו דקי הקליפה, ששפתיהם חרוזות וקשׂוָותם מיקשה אחת עם הציפה ואין להפריד; בשיניים ובצפרניים פצלות פצלות אתה תולש תלישים קטנים עד שמתגלָה, לבסוף, הציפה החלקה, האטומה כולה, ולא עוד אלא שחזקה על שקד כזה כי מר הוא, מר כלענה. ימח שמו – פח־שקדים כזה תעשה ביום תמים ולא יועיל לך כלום. שכן אם תעזבהו לא תקבל אחר – והרי לך מפח נפש בשלושה גרוש!

ואילו השק הטוב ריחו הולך לפניו ואומר טוב! כמקרן־השפע נשפך ממנו גל שקדים מכורכמי קליפה בשלה, פעורת קשווֹתיה למחצה, מאליהן. מבשלות בלבד: גל ריחני שיש בו גמילוּת קיצית, ורידוּת בהירה, צהיבוּת ירוקה, אכימוּת חומה, אפורות אדומה, ואשר למגע קל, באפס דחיקה. היא נפערת כמאליה וממליטה אליך שקד כה ענוג, כה אפרוחי בצהבונו וכה מעורר בניחוחו, עד שלא פעם ולא שתיים, תחת להטעין בו את הפח הריקן למחצה – אתה מפצח אותו באפס־שן וזולל את גלעינו המלבין, המופיע כירח בן יומו, על טעמו המיוחד, החלבי משהו, המביא כאחת צורך הן בבליעה והן ברקיקה.

שק של ‘קלים’ היה מעורר מיד בהגלותו, לא קולף אחד ולא שניים, ועל צד האמת, את מי לא היה מעורר, לנטוש את שקו שלו, הירוק, הקשה, הסרבני, הדבוק או הצפוד, ולעוט ולתפוס לו ‘קלים’. לעשות מהם במחי־יד פח שלם ושלושה גרוש! – אלא שזו היתה שעתו של עבד, משגיחו של בעל הבית ובן־משק־ביתו: לא! – היה פורץ הלה בשן־זהבו ובשפמו – גמור תגמור את שקך שלך הזה, כן, זה שבגורלך – ולא תקפוץ לך לנוע מזה אל זה. דברים חדשים! לא יגמרו את האחד וירוצו אל השני? – אה, אשרי מי שיעלה בחלקו השק הטוב! (אכן. יש אומרים כי לא כך הוא, אלא כי לא בלא עקבה יעשה עבד המשגיח, וכוון יכוון לידי מי יפול השק הטוב, ואל ידי מי אם לא אל ידי מזל, בורקת העינים השחורות ועטופת השביס המרוקם, והטה נא אך רבע אוזן לשיג־שיח הקולפות, היושבות בצל תיתורת הבית ותדע לאשורו: מזל ולא אחרת; אה, מה לא סיפרו ומה לא קרצו הקולפות, על מה שבין שפמו ושן הזהב של בן־משק הבית, לבין שחור עיניה הבורקות של המאושרת בבנות – מזל!)

אבל נניח לזה, לפי שאנו, כפי שאתה זוכר, בחפיש החיפושיות אנו ולא בקליף. והולכים לנו הלוך אל הכרמים שבצלעי הגבעות, בחמרה שבעמק ובכּורכּר שבמדרון, ויוצאים מהרה אל מעבר לבתים וכבר מטפסים בגבעה הקרובה, המלבינה בשמש עד סנוורים, מדדים ופוסחים על פני השקדיה הזקנה והעבותה ההיא, זו אשר פעם במשחק צופי אחד, כשנתפסתי להיות שבוּי, נטלו יריבי, מקבוצת ‘סנונית’ (או שמא היתה זו קבוצת ‘נמלה’?) ועקדוני אל גזעה המעוקש, כדין שבוי ומלקוח. אבל לא בחבלים, מעשה גברים. כי אם באלף חוטי משיחה דקים, כמעשי הגמדים לגוליבר, חוטים דקים, מאותם המכונים ‘שפוּגאט’, וכרכו בהם אותי הדק היטב, רגלי וידי וגופי אל אותו גזע, עד לחתוך בשרי, ולא הועילו כל מחאותי שכך ‘זה לא משחק’. שכך ‘זה לא נקרא’ – לא זו בלבד, אלא שאחר כך, כשהסתלקו וכתום המשחק – שכחו אותי: פשוט נשתכחתי כתום המשחק, וְרַד הערב ואני הייתי קשור הדק היטב אל השקדיה, והייתי יכול להישאר שם עד היום הזה, שלד קשור לשקדיה, מגורם בפי תני כל העולם ומכורסם במקורי כל העורבים, אלמלא שבר בקבוק שנפתלתי להשיגו בשבעים ושבע תחבולות־שווא ומאמצי־חינם, ובבכי לא מעט, על העלבון יותר מאשר על מכאוב החוטים שחתכו בבשרי הדל, ואלמלא עבר לבסוף מי שעבר ושמע קולי, וניתק אסורי, תמיה וזועף על הדבר הרע שעשו לי: שלא הוא דווקא היה שהגדיש את הסאה אותו יום עלוב, אלא כשבאתי לבסוף אל המחנה שלנו לפנות ערב, כששמש יורדת האדימה פני כל המישור הרחוק, עד גבעות האופק, וראיתי שם את כל העם מסובים סביב מדורה, ידידים כאויבים, סנוניות כנמלים, אוכלים ושותים ושמחים ומספרים בעלילות היום, וטוב להם מאוד בלעדי, וגם לא העלו כלל בדעתם כי אינני, או כי נשתכחתי, וגם לא היה איש אחד שיראה באצבע כשיביט בי: אה, תראו מי בא? איפה זה היית? – שקדיה ישנה ומעוקמה וסבוכה אחת, שרידה משרידי כרם נטוש אחד, כרם מכוּרסם המכרסמים, שכבר הוצף כבימים מִקֶדם, קוֹרָניות, שמשוֹנִים ולוֹטֶם. קפיצה אחת או שתיים, ופריצה דרך משוכות האקציה, משמאל לכּוָרוֹת התכולות – ואתה כבר מלך בודד במלכות כרם־שקדים ריק. שרק רוח אחר־הצהרים, זמזום דבורים, ומטליות כרמי גפנים, פרדסים וזיתים רחוקים, רק הם ממלאים את הבקעה השטוחה שלהן. זו שבין רגליך מכאן ובין ההרים הרחוקים שם, הוורודים מרוֹחַק, ואשר מעליה מפכים היו אין־גבול השמים ופתיחותם אין־קץ.

אני הייתי הולך לחפש חיפושיות על פי ניחושי לב – אבל היו, כמובן, שהלכו לחפש על פי דעת וחשבונות של טעם, היכן מוטב. היכן קודם, ומתי טוב, ומתי קודם. אחד קראו לו ‘תוּתי’, היה גאון. למה נקרא ‘תותי’ איני זוכר, אך אין לך שם כ’תותי' לטפול לו חרוזים לרוב. והיה הלה מתהלך בארץ וזנב־חרוזים, לא כולם מהוגנים מאוד, נגרר אחריו כשוֹבל – תותי זה, למשל, היה יודע הכל ואף שפניו לא העידו על הרבה יותר ממה שיש בכוח פנים בזוקי סובּין להעיד (מכוסים עד שסכנה כי פרה תושיט לשונה ותלקקו, בחשבה אותם לנתח כוספה), או לפרסם יותר ממה שיש בעיניים תכולות מימיות מתחת לציצית־שער דהוי שמוטה עליהן – מאז ל"ג בעומר האחרון – תותי היה בא אל בית הנוער החקלאי לא בחמש־עשרה חיפושיות, או בשתיים־עשרה (ולך, עשה חשבונות כמה משלמים בעד שתיים עשרה כששבע בגרוש! ולעתים אף לא בשבע, אלא בחמש מאתמול ובשתיים־שלוש מהיום) ותותי זה היה בא בקופסה מלאה ולא אחת אלא שתים־שלוש. קופסותיו שלו היו מלאות על גדותיהן. דבר שלם ויסודי וממולא. שלמוּת יפה אחת, אף כי רוחשת ומגרישה מין גל עמום וחרקני בדפנות הקופסה. מראה שהיה בו כבוד וגם, משום־מה, איזו אימה. תוּתי זה יש והיה יוצא בחצי לירה משיטוטיו! (ופועל בפרדס, ביום תמים ומפרך, היה משתכר רק שבעה־עשר גרוש וחצי!)

אותו פקיד של הוועד החקלאי היה נוטל מידך קופסה ושופכה, כמתוך בוז (כאילו הוא ליקט מימיו אפילו חיפושית אחת! הלא גם לגחון לא יוכל מחמת כרסו!) ובידיים זריזות של בעל מקצוע, שכבר ראה בחייו הרבה יותר מקצת חיפושיות מנומרות, הטיל הכל אל תוך קערת פח, ששרידי כרמי השקדים ניכרו בה, בפתותי קש, בזרעוני קוץ ובפרורי אדמה אדומה – והיתה לו יד רחבה ושעירה מגבה, ומן הקערה היה חופן ונוטל ומונה אחת אחת אל כפו האחרת במהירות, ואת המנויות היה מטיל בביטחה שבע שבע, אל פי הפח שמן הצד ולא החטיא – זה הפח שפעם עלה בדעתי כי בעצם אינו אלא מרעלה גדולה אחת ובה מומתות חיפושיות הכרמים, מיתה משונה בפח הרעל, ותקפה אותי חולשת דעת וכמעט חרטה, עד שגם הצדקת הצלתם של כרמי השקדים ובניין הארץ היתה מתערערת, ומוטב שלא להתחיל בזה, ובואו נעבור לדברים אחרים.

חברי יוסי, למשל, חשב מחשבה פעם, כשהיינו משוטחים בעצלתיים בצל תות אחד, אם לא מתעורר בי הדמיון לסחוב את פּח הפּקיד ולחזור ולמכור לו למחרת את פגריו כסחורה חדשה? הצעה מפתעת במקוריותה, לולא שהלה היה משלם גרוש רק בעד חיות. בוודאי, שכן המתות לא ישחיתו עוד בכרמים.

תותי ידע לאָן לפנות ולאָן ללכת. הוא היה המומחה בדורו. ואחריו לא היינו כולנו אלא חובבנים דרדקים. תותי ידע היכן כל כרם. כיצד מראהו ומי בעליו, איך מעבדים כל דונם, מתי הרכיבו כּנתו ועל מה, ואם זיבּלוהו בסתיו, ואם חרשוהו באביב, או אם נואשו כבר ממנו, ומתי שעת היום הנכונה ללקט בכל מדרון, ולא חשש להרחיק. וגם לא פחד מערבים, הוא הכיר את כולם, וכולם הכירו אותו, וגם חייכו כשהזכירו שמו (ואולי אף עגו במעוג־אצבע ממול מצחם לאמור: ככה־ככה), וכזה וכזה היה תותי; ונוסף על כל אלה לא היה חייב ליתן דין וחשבון על מעשהו או על הליכותיו, ואיש מאנשי ביתו לא היה איכפת לו מתי תותי והיכן תותי כל היום. ובחיוכו הנוצץ היה בא בערב ומצלצל במטבעות מרובות אצל הקיוסק, שותה גזוז אדום והולך פעמיים בשבוע לראות בראינוע (אם אך לא נתפגם המנוע והחשמל כבה) – אדם שהכל ברשותו ובידיו.

ואילו אנו לא יצאנו אלא ברשות, או בעקיפת רשות, ותמיד יותר חמקנו משיצאנו. ובצאתנו הלכנו בלא דעת אנה, אל אשר נשאוּנוּ רגלינו, שוקדים היינו בכרם בריא ורענן עץ אחר עץ. שורה אחר שורה ופוסחים דווקא על כרם חולני, כחדל סיכויים, שכן מה עשוי עלוב זה להניב? יוצאים היינו, ממהרים איש וקופסתו החדשה בידו, עירוניים מדי, נקיים מדי, ועול שיעורי החופש על ראשינו, וחשבונות שונים של חובות לעדור, להשקות, לנגן, לרחוץ ולקרוא – ואנוסים היינו אגב הליכה בכרמים לבדות ולהרהר על סיפור־המעשה שניבדה בשביל אמא כשתשאל, וגם נלאים היינו, מתעייפים קל מהרה מן הטיפוס בגבעות הכּוּרכּר, בין הקוצים, על גבי אדמה חרושה משכבר, ועלה ורדת בשורות אין־קץ. ונבור עץ אחר עץ בצווארי השורש, וראה צל חיפושית כחיפושית, ויש אשר היינו מנתרים שניים כאחד על ספק אחת, ופעמים אפילו חסים על איזו מהן, ומחליטים כי זו מסכנה וחבל ולא יפה ללקטה, פשוט לא הוגן. כלום יפלא אם היינו חוזרים תכופות ובקופסה שלנו נלבטו חיפושיות בודדות, כפרוטות עלובות בקופת צדקה ריקה?

כרמי שקדים אינם מצטיינים בצל רב. ולפי ששוק השקדים לא היה מביא מחירים ראויים, גם האיכר לא היה משקיע בכרמו לא חריש מיותר ולא עידור מיוחד, ולא כל טיפול של כלום, ויתעסק לו זה מעצמו ובעצמו. ומה שחרשו באביב, לכלות את עשבי החורף – ועד תפארת מחשוֹפי אדמוּת האדמה – צריך היה, למעשה. להספיק עד הסתיו, והקיץ התקייץ לו דרך חירות על פני אדמת הכרם, וזו נתקרמה בלבוש נוקשה, חרוך שמש וזלעף רוחות, וקוצים שונים מאפירים ועשבים לא מעטים נתרעדו שם ברוח־אחר־הצהרים של חודש תמוז, והרגבים החדודיים וצרורות הכורכר היו רוצעים יחפותנו בין גלדי סוליות־הסנדל ועקדי רצועותיהם, והענין היה לעתים נעשה שומם למדי, מייגע, ובכמה כרמים מרוחקים אף עצוב למדי – אלמלא מה שנתגלה בעד הגזעים המפותלים ובעד הצמרות המרשרשות ירוק – כחול־שמים בראשונה, כחול שרק אז, כמדומה, היו שמים מכחילים כמותו, ואחריו הוסיפה ובאה ירקות חוג האופק סביב, אופק שלם מבליח רטיטות לחות, מעל הפרדסים ומעל שחור הברושים; ובין זה לזה, מפל להט שמש מכסיף וזוהר עד כהות ועד סנוורים, והמערב היה כולו זוהרים־רטובים שכאילו, מפרפרים ונרהבים, ובמדרונות האדמוניים, ובחלקות המרחיקות, הן שדות והן כרמי גפנים, משבצות משבצות, שעשו כך פנימה דבר המשתורר מאליו, באפס מלה, בהישענות אל גזע ובשתיקה. כשכפות הרגלים פצועות קוצים ומחוצות מחי צבורֶת רגבים חדודים ונוקשים.

עבור בין השקדים, גחון פה וכפוף שם, וחיפושיות אין. העבר תותי לפנינו וחטף הכל? או נחבאו הללו מפנינו? או רק מזלנו בגד בנו, או שמא לא כך. אלא האיר המזל פניו להן? ובענין זה, אגב, וכי עדיף אלוהי החיפושיות מאלוהי השקדים? ואלה ייכלו באין מכלים את עורקי אלה?

אם כה ואם כה, והברכה אינה שורה במעשינו. ואולי לחזור כבר הביתה בקופסה ריקנית ובעצבות מה, ובהרהורים כאלה ואחרים? הוי, לא – פתאום אתה מזנק: יש! כנף שחורה הבהיקה מתחתית הגזע, סוף סוף! אכן, חיפּושית! אלא שפּגוּרה היא – אצבע השטן – ובעד פּגרים אין משלמים!

פתאום אתה חדל, ומשתאה אחר פּרפּר אחר, צהוב וגדול, פורח לו עלה ורדת במחיאות כנף שתוקות. ומעורר בך רגע יצר צייד לקפוץ עליו בכובע, ומשנהו אתה מניח לכוחך להבליג ולהתגבר ומתירו לעוף בשלום כחפצו (לא בלי לזקוף זאת מיד לזכותך. ושיזכור אלוהי העולם כי חייב הוא לך גמול־מה על צדקותך היתרה. – עין רואָה, הראית?), אבל יש גם, ולפתע מזדמנת לך חיפושית של ממש, פשוט זו המבוקשת, הנה היא החיפושית, בלי שום קושי, היא היא, וכתמיה השחורים על ראשה הלבן, הגדול – ומיד אחריה עוד צמד בעץ הבא, וכבר שלוש מקשקשות מחריקות בחלל הקופסה הריקנית, ואולי תוך כדי כך אתה מוצא ארבע נוספות עליהן, וגרוש ראשון בכיסך?

אולי. עוד מחצית שעה נודדים בכרם הריק. עוד חיפושית אחת ועוד אחת. כמה הן כבר? להציץ פנימה ולראות? מקשקש ומקשקש בקופסה. כצדקה תציל ממוות. יושבים לפוּש על אחד הרגבים. מכרסמים שקד אלמן של שיכחה, אלא שתוכו כבר מלא עובש יבש. כקורי עכביש. לעזאזל! מתפּרקדים, משכּלים ידיים תחת הראש, והשמים מתהבהבים בתכלת פורחת ומתערסלת הלום ואילך, מבול נע של תכלת ולובן, עד שמתהפכים ריסיך ואתה נוטה לעצום ולצלול לתנומה, ואולי אף נרדם לכלום. לא הרחק מתקתֵק מנוע של באר, ורחוק יותר עוד מנוע, ורחוק עוד, ורחוק עוד אחד, מפעים ופועם, וכולם מצטרפים במעוכה וכמדוקדק, כפריטות מיתרים, בחלל הדומם, הכחול, החם, הקייצני, הרוגע כתרדמת ישרים, והמעורר עם זאת כיין המשומר. עולה על הדעת כעת בריכת־המים שמעבר לפרדס השני, ואולי ללכת לטבול טבילה, לצלול צלילה, בטרם נמשיך בביקוש פרנסת החיפּושיות? חברך יוסי, שחיבש זרועו על עיניו, מעוצם התכלת הלבנונית הזוהרת בצהלה, מניד בין שניו קנה־שבולת, לאות כי עוד לא נרדם וכי מזימות הוא זומם. אבל תיכף יירדם, וגם אתה, גם החיפושיות. גם ציוצי הצפרים שמעל הראש, גם ניתוּריהן יירדמו, הכל יירדם, ונישן, שבעי מרחב תכלת שאננה.

ניחוח מריר של מרוה ריחנית.

ואחר כך ירדנו, יוסי רעי ואני, והלכנו במשעול־החול־החם. הזוהב, שבין משוכות צבּר ואקציות, ואחר־כך באנו בפירצה ועלינו בכרם הבא וקצת היינו מתנדנדים כשיכּוֹרים, מפְּתיחוּת, מחום, מדממות, והצצנו עינינו בלא איכפת אל גזעי השקדים פה ושם. ואולי גם גחנו להרים חיפושית או שתיים, ולא חרדנו ולא רגזנו גם כשהתרוממה אחת או שתיים מתחת ידינו וניתרה ופרחה לה בזמזום טרחני גדול, ולא נצטערנו על שנשתמטה מידינו, אולי רק חייכנו אליה והעולם חייך אלינו. בראש הגבעה הבאה שוב ישבנו. ושוב הבהיק אלינו המרחק הרווה צהריים עד מעל גדותיו. יוסי התלקק כה וכה. ואולי נסור אל המִקשה הסמוכה, ואם השומר נם את שנתו – ומי לא נם את שנתו בצהרי תמוז שכזה? – נעוט לנו על פלוני מכדורי אבטיחיו הגמלוניים, או על פלוני מאבטיחיו מן הסוג הדלעוני – הגדלים להם בענוה אצל גדר הכרם השני, ויש להתגנב סביב כדי לבוא ולבדוק מקרוב אם אָמנם אָדמוּ כבר ומתקו, כאשר אומרת השמועה הרחוקה: או מוטב שנקצר, ודרך הבריכה נלך, ואם אך לא קשור שם חמור המשגיח – יהיה הכל לטובה ועשה נעשה ויכול נוכל. כך זמם לו יוסי מצד זה, ואילו הרוח מצד זה לא זממה דבר, אלא רק היתה קלה ושטה וריחופית וממלאה אותך בנישומיות של משי רפרופי, ומעצימה עיניך מגודש מתיקות של הפקר. להשתרע בזרועות העולם.

צרצר צירצר מקרוב בשקידה רצופה.

וכמדומה שהלכנו לעשות כמזימות יוסי רעי. אמרתי כמדומה? לפי שאֵל האבטיחים, כמדומה, לא הגענו כלל. גם איני זוכר אם הקפדנו אז בלכתנו לבלוש אחר חיפושיות. העולם היה ממוזמז כולו, זמזומי כולו, כעדת־דבורים מרחישה אֶל צוּף, צפרים אחדות הצוויצו חדות, ובעוז כזה שהאויר הכחול היה מוצלף דממות הציוצים פורחים, נוצצים וכבים, כשברי זכוכית צבעונין: ואפשר היה להבחין גם בקולו הרווה של בּוּלבּוּל אחד, קול עשיר כרינת פעמונים; ועוד קול אחד היה של הַגָדָה לא פוסקת ולא נלאית, מעל אמירי גרביליאה אחת, עשירת כתום דשן וחוּם לוהב, קולו של תור שהמה כקלרינט, מעובה, ותוּר־תוריו הקצובים, בשיגרת סירוגין. שקעו לאיטם בעולם החם, כהלך דבש.

יצאנו בעד פירצה צרה במשוכת צבּר עבותה, אל המשעול לוהט החול, חיפושיות רצות עינבו עינבותיהן הדקיקות בחול, ובצל העמוק, שבחוּבּי המשוכות ניתרו פשושים פעוטים, וקורי עכּביש שהם נצנצו כספיים, ולקראתנו מי בא? מי אם לא עבד מיודענו, רכוב על אתונו האפורה, ובראותו אותנו קיבץ פתע עיניו ושפמו והבהיק אלינו בשן־זהבו, וגם המליט צחוק חרישי, מעין צניפת פרדה חשאית, וחלף המשיך דרכו בחול הטובעני, צוֹבת ומפרש רגליו כמטוטלת מתחת האוּכּף של אתונו, המטליפה פעוטי צעדים צפופים ולא נלאים, ולא ידענו מה פשר כל זה ואל איזה מזל ממזלות מרמז הצחוק הסתום הזה.

אך כיוון שהלך לו עבּד, נותרה חצר בית הבאר ריקה והבריכה שמאחוריה אין משגיח עליה, ונוכל איפוא, בלב קל לטבול טבילות צוננים, ורעננים לקפוץ משם אל מקשת האבטיחים המזומנים, ומדושני עונג לחזור משם, לסקור עוד כרם שקדים או שניים, ומלאים ועשירים לסיים ככה שיטוטי אחר־צהרים זה.

כך היינו סבורים, וכך גם היה יכול להיות. אלא שלא כך היה, כי בעוד אנו גוחנים בפירצה אחת, ופוסחים אל אמת־מים קרה, בנויה אבני כּורכּר, ומוליכה מימיה הרחק אל חובּי הפרדס האפלים (ופועל ההשקייה, מן הסתם, פתח בשעה חמה זו ארבע־חמש גומות כאחת, מניח לאַמת המים למשוך מימיה, מאליה כדי מחצית השעה – והוא יישן לו, המעדר מזה ופכפוך המים מזה), ורק עוד לפנינו כרם הגפנים עליז הירק, שורת הברושים העבותים, האפלים, כאילו רוחצו בדיו, וכרם השקדים הגובל בבית האריזה האמור, כשראינו פתאום מה שראינו.

הה, מה שראינו שם פתאום! – בקרן זוית, בצל הברושים הכבד, כלוּא בין כרם לכרם ובין כרם לפרדס, שכוב טבוע ברפידת הברושים העבה, מוטל היה על גבו, גוף אדם מוּשלך – – –

הה, אלהים אדירים! מה זה?

שבעים ושבע מחשבות אימה, בתוך שנייה קטנה אחת! פחדים, חשדות, חששות ואימה – ואולי רק לשאת רגלים ולנוּס מזה, ולא להיות מעורב בכלום בזוועה שהיתה פה ובזוועה שעוד תהיה פה ולרחוץ בנקיון כפיך…

ומי הוא זה? ולמה? ואיך זה היה? (ומה היה פשר חיוכו המרמז של עבד כשעבר קודם על פנינו?) ולמה כל כך שקט בעולם? –

יוסי התחזק והפסיע פסיעה קדימה, רגלי שלי היו כמדומה לאבן.

המתנתי לאיזה צעקה נוראה שצריכה להיצעק, כאילו: הוֹי, אנשים. בואו בואוּ! –

אבל כנגד זה הניף אז יוסי זה שתי כפותיו, ונפנה אלי, ומיליון בהרות־הקיץ שעל חטמו נתקבצו לסימן אחר: פלאי־פלאים! ובאין מלה רמז חרש: בוא!

באתי, במורך ובהיסוס, אל קרבת הפגר המפוזר ארצה, ועל קצה בהונותי קרבתי. ואתם יודעים מה? לא כלום. פשוט לא כלום. לא היה כלום. אלא מה? זה היה תוּתי! תוּתי? רק הוא ולא אחר. ובכן מה? לא כלום, תותי ישן לו בפישוט אברים באמת הצל הברוכה והכבדה של הבּרוֹשים האפלים, שנת צהריים עמוקה וכבדה כפגר בפגרים, ולא עוד אלא שפיו היה פּעוּר ומזיל הלך ריר דק, שזבוב אחד כחול התעדן בו בשקידה וזבובים אחרים וקטנים ממנו, לא מנעו חדקם מן הטוב המופקר על סנטרו של הלה, ולא מן הטוּב שנותר על קליפות אבטיח אחד, שנותרו שם מכורסמות עד בטנת קליפתן הלבנה. ואילו יוסי רמז אלי פתאום דבר אחר לגמרי.

הקופסאות!

שלוש הקופסאות היו שם אצלו ברפידת הברושים הכבדה – אוצרו הגדול. אלא שאחת מהן היתה הפוכה, מסיבת מה, ונחיל חיפושיות שחור (כזה ששנינו, יוסי ואני, היינו צריכים לטרוח באיסופו שבועיים ימים) זחל הלך ממנו בעצלתיים ובכובד זפת, אף כי אחדות מהן היו מתאַזרות לפתע ומתיישרות ומתיזות עצמן לחלל בזמזום גדול ובעסק מרעיש… ארבעים היו שם ואולי חמישים, או שמא הן מאָה?

מחשבה נצנצה בעיני יוסי, ולא קשה היה לקראָה. אלא שלא הייתי פנוי לזה, לא רק מחמת הבהלה הגדולה שמלפני רגע ועוד לא נפוגה – אלא בעיקר מוקסם הייתי למראה הזה, למראה אותו נחיל חיפושיות נוהר זורם כבדות ובלא הרף, בהתמדה חתרנית, ולאן? – לא תאמינו! – אל עץ השקד הקרוב, הקיצוני שבכרם הזה! חיפּושיות כל הכרמים – עליו! מה שנאסף מגזעי אלף שקדים – נשתלח בו באחד הזה! נחיל מטפס ובא ואחדים אף מתעופפים וכולם, בזה אחר זה, בשורה שחורה, בשקידה שחורה, מכל השקדים אל השקד הקיצוני הזה…

אבל יוסי היה עוד במזימותיו, להעשיר בבת־אחת, ביוזמת קפיצת הדרך. ועיניו אמרו. ובהרות־חטמו הגידו: לחטוף!… לזכות… ולהרים רגליים ולהימלט – להתמזל במזל הממוזל מכל המזלות – ולהימלט!

לולא קרה אז דבר נורא… ואני, אני האשם בו, בעטיי היה זה…

עודני מוקסם למראה הפרץ השחור העולה מן הקופסה ההפוכה, ומחשבה נמהרת דגדגה בלבי: ומה היה לו גם השתיים האחרות נתהפכו, והכל, פתאום, היה חוזר לפראותו שמקודם הליקוט, כאילו לא היה ליקוט מעולם, שמקודם כל המעשה. שמקודם לחשבונות השקדים והשקדאים, שמקודם לפח התרעלה המזומן עם ערב, ולהשאיר את כל הדבר הזה להכרע שיוכרע בין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות, בין אלהים לאלהים. והיה בכל זה משהו מדהים שכזה, נועז שכזה – שלא יכולתי, ופתאום פרצתי בצחוק, צחוק מצוחקק שכזה, צחוק איום ונורא, צחוק מתיר קרביים ולב, – שיוסי נתבהל לשמעו כאילו מי יודע מה עוללתי, ועוד ניסה להסותני ברמז־יד ובמרקעי־רגל, אלא שכבר אי אפשר היה – –

אה, צחקתי, אני שאגתי, אני צרחתי, עד כי יוסי נתבלבל לגמרי, ונמלך ונסוג לאחור נסיגה של ביטחון, ואולם זה הפּגר המפוגר נזדעזע אז, ופקח עיניו, ותהה על סביביו בעיניים ריקות ולבנות, ופתאום זינק כנכוה: מה יש? – צווח הלה במטופש – מה קרה?

– ומיד ראה את קופסותיו, ואת זו ההפוכה על פיה, ואת הנחל השחור הזורם נרגש ופוזז, ושוב נתבהל אלינו במבט חיוור, ושוב חזר ונדלק למראה הזרם הזורם…

וכבר היה בידו כורת ענף אדיר למחוץ ולהכות ולהאביד – ויוסי אמנם כבר הדהיר רגליו כאַיילה שלוחה במעלה השביל שבין כרם לכרם, ואילו אני וצחוקי שלי עמדנו נפוגים ומחכים לדעת מה.

– רציתם לסחוב! – צרח תותי והאַלָה בידו. אבל, עם זה, בעודו כך, זנח הכל, את אֵלָתו ואותי, והשפיך עצמו ארצה, על ארבעותיו, ללקוט את שבויותיו הפדויות, בחפנים ובכפיים ובעשר אצבעות, עם חול ועם רפידת הברושים – מהר מהר לתפוס ולהציל, מהר מהר, אַה, ובכל זריזותו, אלא שבחפזו נגף ברגלו, אהה, את הקופסות השתיים השכוחות מן הצד, וזה שהיה רק כחלום־בּלהות, פתאום הפך והיה ממש – נתפערו הקופסות ונשתפּכו ארצה, ומעיהן שהיו עמוסות רחישה סמוּאָה וגורדת, הפריצו מתוכן דיסת זחילה בערבּל גדוש וזעזוּעי – הה, אלוהים. מהומת הבריחה, שהיתה שם!… תבחשת ההתמלטות, הצעקה החנוקה, הכתישה־דישה המהירה… החֶטֶף לחטוף לו מהן, והן לא נחטפות… מַכֶּה מכאן. סוגר משם, והן מתפּזרות מתברחוֹת, מתמלטות… מהן אל תוך הרפידה העמוקה, מהן אל תוך האויר הדומם והחם, ובזמזום טורדני, ומהן בדחק ובלחץ דחקו ופרצו קדימה, כמין זרם לבּה… היישר פרצו להן. הַזְחֵל לפניהן, כאילו כך מוכרח ואין אחרת! תותי היה כמשתולל. היכה וחיבט וקיפץ ותיפש וקילל ויילל, והללו נתערבלו, נתפשו, וברחו, ורמשו ופרצו להן. כמין קוף שבסוגר – כך היה תותי מקפץ פה ושם, ודלו ידיו מהשג: אלף החיפושיות שהיו שם במדוחק – נתפרצו, מוכרחות היו לפרוץ, לשרוץ להן ויפרצו…

– ימח שמכם! – זעק תותי בלי לפרש אל מי – מנוולים! נבלות! – צעק – הו – צעק – הוי, עמדו רגע, אני עוד אראה לכם, חכו, חכו, הה, הו, – צעק וצרח והיכה בידיו וזחל בלב המהומה המתפרצת־שחורה סביבו – כמו בגרוע שבחלומות־הזוועה! נורא, נורא מספר!

אם היתה זו קריאתו של יוסי רעי, או כי מאלי נתעשתתי – איני זוכר, מכל מקום, שנינו ברגע אחד היינו דוהרים אז ומתמלטים במעלה הגבעה, במדרון הבא, ובמעלה שלאחריו, נטולי נשימה ונוחרים, עד כי רק שם למעלה, כשכבר הבתים הראשונים נתגלו מבין האקליפטוסים, – רק שם נתנו ללבנו להשתהות רגע, ורגלינו לא נשאו עוד אותנו, אפיים ארצה נפלנו אל העפר, נושמים אותו אל קרבנו, שוכבים ולבנו מכה אל האדמה, והיא מכה אל לבנו, ומי יודע עד כמה היינו ככה, כשנשאתי לבסוף ראשי, מתנשם עדיין ומבליע בקושי – ומנגד היו השמים מכסיפים משמש נוטה לאופק, ובינינו לבין האופק הוה רצד ריצד אוקינוס־פזוזים, מחולות חיידקים לבנים אין קצה, ונרחבות כזו היתה, גבהות כזו, ורחקוּת כזו – עד כי הגבעות שלמטה, וגגות הבתים ואמירי האקליפּטוסים היו מחוקים וממוחקים למטה, בשוליים, בלתי תופסים שום מקום; וכן גם איזו קופסה שכוחה שהיתה חבוקה בכפּי, שבתוכה היו צורדות כמה חיפושיות וגורדות – גם זו היתה פתאום זרה ומוזרה מאוד, עד כי פתאום, וַאל תשאָלוני למה, או אם טוב הדבר אם לא, כשראיתי והנה יוסי אינו משגיח, הפכתי אותה על פיה וניערתי מתוכה לאחורי אותן מעטות עלובות שהיו בה מאז הצהריים, לא מהן ולא משלהן. ולא תהיה בה עוד אותה גרידה־צרידה של רגליהן בפח האטוּם.

– לא צריך! – אמרתי פתאום.

ויוסי נבהל אלי: – מה אָמרת?

אבל לא אמרתי עוד. קמתי. השמים היו כבר מחווירי תכלת. וישר מלפנים, מנוכח פנינו, היה הכל חוגג זהב, אבקת זהב בלא שום סייג. והעולם היה כזה מפתה להאמין כי הכל בו טוב.

אבל יוסי רעי פרץ אז: – למה? – זעק יוסי וזינק לתפוש: – אינך רוצה בהן? אז תן לי!

אמר וזינק וגחן לתפוס וצד לו קל מהרה את כל השש או השבע העלובות שלי, שהיו שלי, והשחילן בזו אחר זו, דרך נקב קופסתו שלו, ופניו צהבוּ לו. ולא אמרנו עוד דבר, רק השמים היו אורים מלפנים. קמנו והלכנו לנו. הוא בקופסתו, בפניו הצהובות ובגרוש המזומן לו, ואני ריקן ופטור מן השקדים וממזיקיהם. והלכנו. דבר לא דברנו. וכי מה עוד לדבּר? וישר הלך לו השביל לפנינו ונפתח ונכנס אל בין הבתים הראשונים.

שתקנו והלכנו יחדיו. רעי יוסי ואני. וכמדומה כי לא היה בי כלום, אלא רק מלמול אחד כזה שנטחן בלבּי, חזור והתהפך, הלוך ואמור ככה:

– כן, כן. הו אלי, כן כן!

תאר לך את גודל ההפתעה, על גבול התדהמה, שנפתענו כמעט נדהמנו, כשיצאנו בוקר בהיר אחד לחצר וראינו לפנינו את חמורו החדש של אחי!…

אך מוטב שנפתח ונספּר אחרת. למשל כך:

שבּת אחת, אחרי־הצהרים, יצאנו למסע רכיבה של תענוג על גבי חמורים. שמעון, כראוי לאורח, קיבל את חמורו העצום של אחי, חמור שחור וגמלוני, אשר שמו, אגב, היה ג’אחיש; אני הייתי רכוב על חמור שכננו, אשר נתנו לי בלא־חמדה – למה לעייף חינם בהמה עלובה ביום השבת? – והוא יצור קטן ואפור כעין העכבר; ואילו יוסי רעי נסתפח לחבורה על גבי חמור שאין בו שום סימן גדוּלה שהוא, מחוץ לאוּכּף־קש גדול ויָשָן, שתיבנוֹ השיפּודי בּיצבץ דרך השק הבלה ורצע כל חלקה טובה בבשר ירכיו (שלא להזכיר עתה את יחזקאל המכונה 'המשונה’, שנזדנב אי־שם באופניו החורקים, מבקש לו נתיבים קשוחים יותר בדרכי־החול הטובעניות, והוא שייך ובלתי שייך לחבורה, כאשר תראה עוד להלן).

מיד עשינו שורה אחת, ראש זה בזנב זה, כדי לצלוח את המנהרה הצרה מתחת למשוכות האקציות שבין הפרדסים, וקול חדוָתנו החריש בלא קושי כל קול זולתו, קולות ענוגים כולם וחרישיים לפי דרכם, מהם צפצוף ציפורים, מהם צרצור צרצרים, מהם טרטור מנועי הבאֵרות הלא־פוסק ושריקותיהם שמקרוב ומרחוק. ואַך קולנו מילא הכל, פּטפט בצהלה, אגב הרכּנות־ראש מפני צליפות עפאים נמוכים וקוציים, אף כי פורחים.

את הדהרות התכּוונוּ לפתוח מיד כתום הפּרדסים, במישור החַמְרָה הגדול והמעשיב שלהלן, בואכה הכפר הערבי. ובינתיים היינו חבויים כולנו מלמעלה ומעברים במִסבך רשתות העפאים, העלעלים, כּוכבי הפּרחים, וניצוצות הִתבהקות כּידודי השמש שהתפוצצו אל עינינו – ואילו מלפנים חסם הכל מפנינו אותו ג’אחיש, החמור השחור של אחי, אשר לא רק קומתו הגבוהה וגוו החסון בלטו מעל כּל, אלא גם הדר־אוּכּפוֹ ותפארת גדילי השַֹקיים שקישטו בצבעים עזים ולוהטים את השלוה החמה, האפלולית, ומחקו לחלוטין וכיסו כל זולתם, ועשו את שאר כל חמורי השיירה, על רתמתם הבלויה ועל דמותם הצנועה, כעשות חג גדול את שאר ימות השנה.

וכך היינו מטליפים בנחת במנהרת האקציות הארוכּה, שהחול הרך הבליע אליו כל נקש פרסה וכל פסע שהוא – וגם נוסיף כך ונטליף, עד שנצא מקץ כל הפּרדסים, באופן שאפשר לחטוף עתה ולאמור מילה או שתיים על הרכובים ועל הרוכבים.

על שאר החמורים, כאמור, אין מה לומר הרבה. הן יודע אתה: מאותם שפלנים, מצומצמי כרעיים, המטליפים פעמיהם ברצף אין־קץ, תּקְתְּקָנִי וחדגוני, פסע בצד פסע, מכשילים כמעט ברך בברך אחוריוֹת עצמם, בטלטול שלאחר יאוש, ופס רחב מחוּקֶה להם על אחוריהם, מעשה מחגורת החבק האחורי שליטש את עורם שם עד קרחה, מתחת לתנודות חסרות־החיים של הזנב חסר־הדמות, כשראשם הגדול מותלה שמוט, כבד מהם, וכל הוייתם כמראה אוּכּפם, ואוּכּפם כרוכבם, ורוכבם נבוּק ובקוּק, רק לשאת ולהחריש.

ואילו ג’אחיש הלז היה משונה מכל, מיוחד מכל ובכל אשר לו: הוא גופו וכל לבושיו אשר עליו. חמור שחור היה, גבה קומה, בריא וחסון (אף כי ג’אחיש, כידוע, אינו כי־אם עיר בן־אתונות, גור, טלה, עופר, או גדי רך…). חמור שחור, כאמור, שזרבּובו הצהיר בלובן בריא, וכן כרסו הלבנה, חזהו וקדמת קדומותיו. בקצרה: מאותם החמורים אשר להם תלדנה הסוסות פרדים. מאותם אשר בלא אַרגז לא תשיג לעלות גבּם, או בלא רכובות תלויות הַנמך, או בלא סיוע מסייעים, או בלא קפיצה של ממש, אם אך לא נמלך הלה וזז ונעתק פסיעה, ואתה פורח ומחטיא ומתיישב ארצה בחבטה רעה מתחת זנבו, בכלימה ובמפולת קשה.

מלה אחת על אוכּפו. אף זה נאוה היה לכל סוס בן־חיל, ושום שומר יהיר ומתהדר לא היה מתבייש לבוא בו ביום חג, גם לא בין קפדנים וטרזנים. הנה לדוגמה, חֶבֶק הבּטן של האוכּף, עשוי כולו עור עבה, רצועה שלמה אחת, שלא קל היה לאבזמה כראוי בנקב הנכון, מעובי, מגוֹדל, ומסירבּול. או המרדעת, שהיתה ממש שמיכת־צמר, אדומה וטובה, לספוג כל נצנוץ של זיעה, ועל האוּכּף, כמובן, פרושים בשווה לכל צד השׂקַיים – הם החוּרג' – ארוגים ורקומים אדום וירוק וכחול, על חום וצהוב ואפור מעשה חושב, עם צדפים ועיטורי פתילים, עם גדילים מצויצים, ושיזרת פאר ירוקה ונוי והדר מכל עבר, ואשר כדוגמתו היה גם, בזעיר־אנפין, משובּץ על אפסרו, מעל חטמו, שלא לשכוח את חריזי הכחוֹל, שתמיד ולכל מקרה הם סגולה טובה מפני עינא בישא, נוסף על כּחלם הנאה כשלעצמו – ולמה לא?

מלים אחדות מתבקשות על נעירתו, כוונתי לקול נעירתו. לא רק על עצמת קול נעירתו הקורעת את חשכת הלילה החשוך ביותר ואת כל שטניו, אלא, ובעיקר, על מה שהיה אמור בה מכל הלב ובכל הדעת – כזאת, שכל העולם היה מפסיק וקושב לה, ולא יכול היה שלא להודות ולהסכים בחשאי, עד הימוֹג אחרון־הדי־הקול האומר ואומר הזה, ואומר לבטח.

ולמה היה לו אחי חמור גדול כל־כך ומקושט כל־כך, כשכּל חבריו נסתפּקו כרגיל בחמור קטן ועכברי? צריך שתדע משהו על אחי. לב טוב ורחב היה לו, וגם דמיון מרקיע שחקים.

הנה, כששמע אחי על אחד מבני האכּרים שעשה לו רבע דונם פּלפּלים והוא מקווה לעשות הון – קפץ וחכר לו מיד עשרה דונמים שלמים ומלאים, ושׂכר לו חמישה פועלים, ובשבוע אחד מלא גבורה ותנופה משחר עד חושך עשָׂה עשרה דונמים שלמים ומלאים פּלפּלים, עגבניות, ותירס בין הערוגות, וגם תעלות־השקאָה חפר לו והעביר צינורות־פחים, – מעשה כביר שנגמר כעבור שלושה חודשים כשהשוּק היה מלא ירקות וממוּלא – בחלקת עשבים גבוהה מקומת אדם, בתירס לא נקלף, באשפת פלפלים רקבים ועגבניות ממוּיחוֹת, – סלט לעורבים ולתני הלילה, ולמשיכת כתף דוחה, לאמור – אַל תזכירו ואל תזכּרו…

או משהגיע תור האבטיחים, וכל בחור בעמיו היה מביא הביתה ביום שישי, בשובו מן השדה, שתיים שלוש גולגלות אבטיחים גמלוניות, עקודות פסי לובן על שׂלמות ירק סגלגלותם – אבטיחים ברוּרים ושקולים בכפות, שהעיקו עליהם בכפותיים למדוד בשלותם, והקישו בכף פשוטה לקשוב להד סומק פנימיותם, אף בּדקו יובש פיטם עוקצם הקטוף, עדות לבגרות ולכשרות – ורבו בחזקה עם הערבי המוכר, שנשבע ליפיים ‘על הסכין’! – ושבו והורידו לו גרוש מכל מחיר שנקב הלה באלה ובחרמה ובזקן־הנביא, וגדשו כל אחד משני השקיים שעל החמור, וגם על האוכּף הניחו אחד, ואת כפם הגדולה עליו (שואבת לתוכה חלקלקות קרחת); אחי כנגדם היה חוזר הביתה בשיירה קטנה, הוא בראש וחמורו עמוס יפה יפה על מידותיו, ואחריו נגרר בשני חמוריו ובנזיפות לא מעטות על עצלותם, אותו אחד מוכרן וכל מרכולתו אתו, להביא הביתה ליום שישי לאכול אבטיחים – אכלו רעים, שתו ושכרו דודים!…

ובסופו היו כתריסר אבטיחים מושלכים בליל חשיכה אחד, ליל קטב מרירי, בעיווּי פנים ובבלימת אף מנשום, נישאים בבחילה להיזרק הרחק, להיקבר מהרה, לבל יצחינו בעיפושם כל חלקה טובה, וזמן רב עוד היה עומד בחלל־הבית ריח מקמק איום ומחליא, שלא הועילו כנגדו כל מירוקי אמא ושטיפותיה בסבון ובמים, בליזול ובקרבול; ואף התנים חדלו מבּוא בתחומי אדמה חפורה אחת עונה שלמה וארוכּה; אף כי, ניתנה האמת להיאמר, טעמם של האבטיחים בעודם בכבודם הראשון – לא היה כמותו לעסיס, לסומק, למותק, ולא לחינם היו גרעיניו פנימה מוקפים זר שחור כמין טבעת; הלא הוא הזן ‘אוּם־חסנה’ המהולל בתהילות; אף־על־פי שאנחנו נרפאנו בעונה ההיא מאכילת אבטיחים ומראיהם בלבד היה מעלה קֶבֶס ומעורר זעווה.

כך אירע גם בעניין החמורים. שכּן מתחילה היה לאחי חמור אחר, סתם חמור. אלא שהלה הובא לחצר רק מטעם אחד בלבד – יען כי לא נמצא בו ביום חמור גדול ממנו. וכשנמצא – פוטר הקטן וסולק ממקומו, נמכּר בחצי־חינם, הוחלף בחצי שק תבן אם לא בקליפת־השום. ואז הובא אלינו הלה, הגדול (שרק שמו מימי קטנותו נשאר לו…), ויהי לנו חמור גדול, מהולל בחצרות הבתים, ובפתחי הקיוסק לעת־ערב, בהאַסף העם לדון על כל הנכבד והחשוב. לא יצא זמן רב וכל עדייו של חמור, המתחייבים ממעמדו ומערכו – נוספו עליו, אוכּף ושקיים ואפסר מצויץ. ומי יודע עד היכן היינו מגיעים בתפארת, לולא הקיץ הקץ, כעבור מה, על ימי החמורים ועונת האופנועים הגיעה, ולא יצאו ימים רבּים ולאחי, אהה, כבר היה אופנוע, ישן בתחילה, וחדיש וכבד ונורא, בסופו.

וכך אירע שתחת חמור קטן היה לנו חמור גדול ונהדר. ומן ההוא, העלוב, לא נותרה לנו בחצר אלא הטבעת. וכשבאנו לבנות לג’אחיש החמור הנכבד מעון להשתכן בו – לא היה לנו למענו אלא רק אותה טבעת בלבד. שכן את הסככה העלובה, העשויה ענפים ושקים בלויים, ספק סוכּה בכרם ספק מלונה במקשה, פירקנו בבעיטה אחת, והפשלנו שרוולים להקים לו דירה תשווה לו סביב הטבעת. אלא שאתה תמיה ואינך יודע כלל מה טבעת ואיזו היא.

ובכן, שמע בני:

במעונו של חמור תוכל לוַתר על הכל; על דלת, על גג, על כותל אחד ועל כולם, ורק לא על הטבעת. בלא טבעת, תדע – אין חמור. לא יועילו לך הכתלים, הגג, הדלת, המנעול הכבד, אם טבעת אין לך. ואילו אם טבעת כאן – הכל כאן. כמובן: זו הטבעת שאליה מרתקים את שרשרת אפסר־החמור, המלובש על ראשו ועל צווארו. לפיכך חפרנו אחי ואנוכי, עוד אז, בימי החמור הראשון, בור לא בלתי־עמוק, עירבנו תערובת מלט וחצץ וכורכר, תקענו בלב הבּור קורת־ברזל חרורה בראשה, שתצא מעל מיפלס פני הבּור, יצקנו סביבה את גוש־הבּיטון והוספנו חישוקי־ברזל וכל פסולת נקרית בחצר, לרבות מסמרים, חוטי־ברזל וסיר ישן שנזדמן לידינו, וכן כמה וכמה אבנים כקדקוד לגודל – וימים אחדים אחרי־כן נצטוויתי וקיימתי והשקיתי במים רבּים מַסד איתן זה. לבסוף אמרנו כי־טוב, והשחלנו בנקב שרשרת עבה וקצרה, ובפטיש הכבד נחסמה עינה של אותה הטבעת – וכשהיה הכל שלם כדי כך, יצקנו רצפת־בּיטון סביב, מותירים רק את עינה של אותה טבעת פקוחה ממעל – ותהי לנו טבעת. את זו, מעתה, לא יסיע לא כוחו של חמור ולא כוחו של סוס. ולא צמד פרדים, וגם בטרקטור – טענו המבינים שבחברי אחי – לא תעקור את הטבעת הזו ממקומה; הבּוז לגנבים בלילה. כעת יבוא חמור לחצר.

עד כאן מעשה הטבעת. ומאז היה לנו חמור.

אז הקמנו את מעונו החדש של ג’אחיש הגדול, מקורות ומקרשים של ממש, חדשים, לבנים וריחניים. ואת כל אשר הקמנו יומם ביגיעה, בתושיה וברִוב הכאות־פטיש, שצלצלו והלכו עד פסי־הרכבת, ומעבר להם הרחק לתוך הפרדסים – במגע רגל אחת, בגישוש שוגג אחד לאחוריו, חיסל ומוטט אותו עיר בלילה ההוא. ומזלו שכּרדת הלילה לא הספקנו להעלות קורת־גג על ראשו, שכן אחרת – שם היתה קבורתו, או שהיה מתארע שם מחזה־אֵימים בחשיכה: כשחַיה כלוּאָה בין קירות נופלים וסגורה בין קרשים היתה מבעטת שם והופכת שמים וארץ.

מה עוד? נסתפק הפעם. אלה מקצת שבחי ג’אחיש, חמורו הגדול של אחי, עד שהחליפו באופנוע הנורא.

שבחי הרוכבים

דומני כי השארנו את השיירה טופפת בחשאי בחול הרך שמתחת חוּפת־המשוכות האַפלולית – ועדיין טפיפה זו לא תמה, ודבר לא סיפּרתי לך עוד על הרוכבים. ובכן, כדי שלא להעדיף חמור על רוכבו, נוסיף מלה או שתיים.

הנה יוסי. שום דבר. הכל כתמיד. נֶמֶש לא נגרע ולא נוסף על שלל נמשיו, אשר בזק בוראו על חוטמו ועל סביבו, ביום בוראו אותו בחיוך. והנה אני לפניך. אף אני כרגיל, כאשר תוכל לראות פה בתצלומים הישנים: יצורון שהוא, דק וקל ודל.

אבל שמעון זה, שזכה כראוי לאורח, בחמור הגדול ובכל תפארתו, זו אשר בעצם ידינו העדינו עליו (אף כי נתקשינו מאוד באִבזוּם האבזם של חבק הבטן המסורבל) – הוא היה מיוחד ושונה. ישוֹב ישב לו זקוף כתומר מקשה. בלורית בהירה היתה לו,

זכה ומתפרחת כערימת־משי קל לכל רוח מצוייה, עד כי עיניו הדקות, חטמו החד, שפתיו המצומתות וסנטרו המובלט – נצטבעו בגון אותה ערימת־משי מופלאה והאירו בנוגה וָרוד, טוב־לב מאין כמוהו. אנחנו כולנו היינו מחרישים ושמעון לא פסק מקסום לנו בסיפוריו.

שמעון ידע דברים שאנחנו רק שמועה שמענו מרחוק. שהרי הוא מתל־אביב הוא בא. והוא ראה סינימות בשבוע אחד כאשר אנחנו לא נראה בחצי שנה. מרוב סינימות אשר ראה לא היה זר לו כלל עניינו של פרש ושל תארו הנאה אשר יתואר, בשבתו על האוכף. ובדמיונו ראה לפניו, כמדומני, את דוגלאס פיירבּאנקס, אם איני משבּש בביטוי (הוא, שמעון, קפדן גדול הוא בביטוי ובהיגוי שמות מופלאים עד היום הזה!), או שמא גדול מן הגדול ההוא ומפואָר ממנו, בשבתו על אוּכּף החמור כאילו היה סוס אביר, כאילו היה אציל זרזיר מתניים; וכל גינוניו של שמעון, שם בשדרת האקציות, גם נשתנו לפיכך והיו כגון אלה: כולו עֶדנה מובלגת, אצילות וגבורה מתאַפּקת. אלא שאַגב־כך לא פסק גם מספר לנו סיפורי בית־ספרו המהולל בתל־אביב. מעשיות על אותם יצורים ניפלים ומשעשעים המכוּנים לעתים גם מורים, וזמירות זימר לנו על פלוני מהם שכינהו בעליצות אין־חסד בשם ‘רבנו הנבון’, וכוונתו אל נכון למשהו מועט מזה – שכּן היה הלה, מסתבר, טורח לא מעט, ונזעפות למדי, לעשותו את שמעון זה נבון יותר, מנומס יותר, ושקדן יותר; כוונה שעלתה לו, לאותו מורה־להועיל בלא מעט רמזים שאנו שאַגנו לשמעם, וחמורינו זקפו אָזניהם בתמיהה, ומשוכות האקציות, שמעולם לא שמעו כזאת, התאפּקו מאוד. וביחוד הֵרענוּ תרועות גדולות כשסיפר לנו שמעון כיצד גירשוהו יום אחד הביתה, לבסוף, אל אביו, לאמור: ‘בלא אבא, צפּורי מחמדי, אַל תשוב ואַל תראה פניך פה!' – ואיך רק השתדלותו של אביו (אף הוא איש טוב ומיטיב, שקט ונוח לבריות, ולא ניכר בו כלל כי את תל־אביב הוא בנה, ראשון בראשונים, וכולי, וכי גם היה מזכירן של כמה אגודות ציוניות כאן ושם ביֶליסוֶוטגראד ובאודיסה ובשאר מקומות שבין הים השחור והים התיכון – כולו נקי ומטופח וקרחתו כשמשת־חלון ממורקה היטב – מראה שהביא כנראה את שמעון בנו להרהור ולמעשה, ולהתמסרות לגידול רעמת משיו שעל ראשו, לסרקה וללטפה ולמששה, בטרם יקיץ עליה קץ הקרחה הצפויה) – השתדלותו של אבּא, איפוא, גרמה ל’רבּנו הנבון’ לחזור בו, ולהסכים להחזירו אל קהל דרדקיו, וגם זה רק בשבעה תנאים קשים ומפורשים והחלטיים.

אבל מה ‘רבנו’ ומה תבונתו כנגד מה שידע שמעון בסינימות. כלום שמע ‘רבּנו’ מימיו על אישיות מקסימה בשם רוּדוֹלף ואלנטינו, אדם עשוי להפליא? או על פלוני בשם רַאמוֹן נוֹבאַרוֹ המחוטב להלל? או כלום ניסה כמה הנאָה יש בעצם ההגייה המדוקדקת של שמות כאלה, בכלאחר־יד מהודר, באינפוף פה ושם ליתר אצילות? או כלום ראה בחלום הלילה דמות שובה לבבות ושמה, אם איני מערבב גרטה גאַרבּוֹ, שעיניה מישירות, פיה גדול, גביניה משורטטים בעוז, ואשר לעולם אינה מחייכת עד שפעם היא מחייכת והלב נמס אז לקראת חיוכה ואין לעמוד בפניו? מה יודע ‘רבנו’ הלז, זולת אשר בתלמידיו נוזף בקול עייף, ואת נחמיה בעל רעמת השיער המופלאה טילטל וגירש למדחפות, הוא נחמיה אשר לא עשה כלום, אלא בלב שיעור התלמוד רק ביקש רשות ויצא לרגע, ורק חזר כעבור זמן מה והוא מסופר חלק עד עצם הקרקפת שלו, בוֹהֵק כדלוּע לבן, – ובכיתה, בלב שיעור התלמוד, פרצה אז יבבת ניכפים, ‘רבנו’ נתעלף, השאַגה חלפה ביעף את כל המסדרונות, ואותו נחמיה גופו, בחור תם וגלוח כדלעת, בידי המנהל וסגנו, השַׁמַשׁ הגדול והשמש הקטן, ו’רבּנו' המתאושש מחזיק מאחור, הונף בתנופה וטולטל באחת עד בית אביו ולתוֹך חיקו ותהי הארץ כמרקחה…

שער נא מעתה, רחימאי, מה עשוי ‘רבנו’ כזה לדעת, דרך משל, כשמגיעים אל המופלאים שבבני אנוש, הלא הם שחקני הכדורגל המאושרים, אשר בשמאלית שלהם יבקיעו פינת השער הימנית, בעוד השוער, אחד בֶּרגר כמדומה, לוחך עפר מלוא פיו, בהחטיאו בעיטה יחידת סגולה זו; או, דרך משל, מה ידע ‘רבנוּ’ הידען יותר משידע שמעון לפרטי־פרטים על רצח ארלוזורוב על שפת־הים; או, דרך משל, כלום שמע ‘רבּנו’ מימיו, או שמעתם אתם מימיכם, על אותו גזוזָן שקיוסקו בפינת הרחוב והשדרה, ואשר במחוַת־יד מהוקצעת אחת היה זולף עסיסיו הצבעוניים ומשציפם בכוס, בזרם הגזוז, מַאביך הכל בבועות ובקצף, מרים ומשפיל וחותם בדחייה קלה של הכוס, מתוך השתחוָיה קלה והספגה כללית של השיש המטוייף, במומחיות ובזריזות של עושה־להטים, וסוקר מגבוה ודוחה כל נסיון של קירבת יתר, באמירה קצרה שיש בה הרבה יותר ממה שתראה לכאורה בקלותה: ‘למי גזוז?’ (שהפכה זה מכבר לאימרת־כנף, ששימושיה רבים גם שונים, הן בשיעורי ‘רבנו’ והן בפגישות בין־ערביים, כששורקים לזהבה ומטיילים עם דוידה, עד עצם שפת־הים, לראות בשקיעה), ואילו כל אותם הפוחזים שסביב אותו גזוזן, עיירים צעירים, עומדים ונוערים בנחת, ואחר מכולם שנתכוון לסלק ולשתות כוס חינם, בהבליעו כוסו במהומת הקח־ותן, נתפס כרגע בכף: ‘כמה עוד?’ תופסו הגזוזן ומכלימו ברבים, נוסף על מה שקוראו מייד בשם: ‘אתה שם, נכדו של בְּיֶלוֹצֶרקובסקי – אתה!’ כי על־כן מיודעים המה לו כולם, גם אבותינו גם סבינו, עוד מסוכּת האקליפטוסים בימי הגרוש מתל־אביב, ועוד יותר מימי אודיסה ויֶליסאוֶוטגראַד, והרבה קודם. עד כאן.

כזאת וכזאת ובדומה לזאת, סיפר לנו שמעון הרוכב בראש, ספר והרעיף אמריו לאחור, כשהוא מפליא לשבת באוכּף כאחד הפרשים הניפלים ידועי השם, כל עוד נתמשכה הדרך במנהרת האפלולית המוצלפת פירצי זהרורים פורצים, כצווחות מתפוצצות. אך לבסוף נסתנוורה היציאה לקראתנו, כשיצאנו מעוצמי עיניים בבת־אחת מתחום הפרדסים, ומשעול החול הרך – סולת זהב זו, הטובענית, הקרירה – נתהפך בבת־אחת ונפתח להיות כיכר המישור הגדול, אותו כיכר מישור חשוף אין מחיצה ואין קץ; ואשר מעצם המקום ההוא מתפשקות המשוכות ויוצאות להקיף את הפרדסים לכאן ולכאן, להיות חומה בינם לבין החשוף ושם גם מעניפה לה, מימות עולם, שקמה עבותה אחת, ושם גם נעצרנו לראות ולדעת ימינה או שמאלה.

ואל יהא לבך קל במקום ההוא. אמת, ביום אינו אלא סתם מקום שותק אחד, עם עץ עתיק אחד, כצאתך ממיצר האפלולית הנוחה, אל ארץ השמש הפתוחה (תכונה שהולידה תלי גללים לא־מעט סביב קורת השקמה רבת הצלעות, מעשה בהמות שנאסרו שם לשעה קלה עד יפוש הנוֹפש, עד יגמע סיגריה של פוגה), ואילו בלילה היה זה המקום האחרון, שבין הישוב ובין החוץ־לישוב. בין הבטוח לבין המופקר, בין היבשה לבין הים הגדול הסודי והנורא. ביום – שום דבר, בלילה הכל אפשר. וגם כל הייתכנוּיות האיומות ביותר.

מפּתח זה שבין המשוכות באו ה’מאורעות'. כאן בדרך נרצח השומר. לכאן רצו במקלות וברובים ביום ההתנפלות. כשהפעמון צלצל נרעש. מכאן גם היו באים חלומות־הזוועה בהקיצך בלילות חרדה. ואילו כעת – אין כאן בלתי אם שקמה עבותת־קורה ודלת־פּארות, קצה תחום הפרדסים, סוף המשעול המחופה, והמוני לטאות רצות כה וכה, מהן ממש רצות ומהן רק פּספּס טביעת רגליהן ושיטוט זנבן נותרו בעפר. והלאָה מזה נשתרעה אדמה שטוחה, נתנוצצה שמש מבהקת, ונתפזרו מרחבים לכל עבר – כרצונך והרבה יותר.

תמו כל דיבורינו ונשתתקנו. הכל היה שם שקט לגמרי. גם קשב־רב־קשב לא יציל קול. אלא רק לאַחר זמן, בכבישת נשימה. כבת־קול הקונכיה הריקה. רינת מירוץ מעוף האדמה הענקית על ציריה. ועוד הרחק, בשולי השוליים, מחוקים כמעט אבל ישנם, היו ציקדים בטלים אחדים, שצרצרו בהתמדה לא פוסקת; גם קול ציפור זו או זו שצייצה ונתעלמה במישור; וחרגולים כלשהם, שניתרו וחדלו; ולטאין חמקמקין שרצו ואָבדו; וקול מנוע באר רחוקה בתקתוק אין קץ – רק אלה היו מעולם הממשות, אלא שלגמרי מאליהם, אחוזים בקיומנו מאליהם. ולא ידענו כלום.

ואילו ג’אחיש נטה עתה זרבובו, ריחרח ונשף קצת כה וקצת כה, וחזר ונשא ראשו בהרבה כובד־ראש, ופער פתע לסתותיו ונער נעירות גדולות וחזקות מאוד, כאילו חזה דבר שהוא, הולך ובא ומתחיל. האל יודע מי ומה.

לעומתו נתנשמנו אנו קלות ואמרנו: לדרך. וגם טיפסנו ועלינו ויצאנו ברהטה קלה. לאן? לשם. ישר לשם. זה הכל. אדמה כבדה אדמת־השדה הזה. לפיכך פסחו עליה ולא נטעוה פרדסים (האוהבים, כך היו סבורים פעם, רק אדמת חול־חומר בלבד). זעיר כאן זעיר שם היו הערבים חורשים שם וזורעים תבואות קיץ או חורף, חלקות אובדות ולא נודעות בתוך הכּיכּר. עדרים היו מתעלמים בעשבים היבשים, שבחורף גדלו בכל כוחם ובאין מכלים דבר, ועתה היו למֵיתרים יבשים לנגינת רוח אחר־הצהריים. כיכר מישור נרחב, סדוק ובקוע בימות החמה, ומדמנת רפש צמיגה בימות הגשמים. ואין כמוהו טוב לרצים ולריצות, לרוחות רצות, לאבקים רצים, לסוס רץ, לשור רץ (עקוץ קרציה או רוח־תזזית, עד כי יפרוץ נוגח וחוטט בקדמותיו בפראות, ומעפר בעפר) לילד רץ, וגם חמור יכול לרוץ שם, כמובן, אם רק ירצה או אם רק היטב תזרזהו לרוץ, במדקרות מסמר ובחוד מקל ובקריאות מעוררות שונות, המתישות את הצועק יותר משמריצות את הנצעק ארך־האָזניים. (אגב, היה מעשה, לא תאמין, ואוירון אנגלי אחד, על שני טייסיו, נחת על גבי אותו מישור, וגרם לריצה כללית מן הכפר הערבי, מן השכונה ומן המושבה – אלא שהלה נזדרז ופרח באבק נורא, ויהי הדבר לפלא ולשיחה ימים רבים). ואגב, גם באופניים, כשרוצים, וכשלא חוששים לפנצ’ר, אפשר לרוץ ריצה גדולה, כמו שתראה עוד מעט.

טוב. והיינו, כאמור, מרהטים לנו קלות, בספק־ריצה ספק־תנודה, אותה שאין בה משטף הדהרה הקצוב, המדביקך לאוכף וסוחפך בעוז – ולא מנחת ההליכה השפויה, אלא אך כמין תנודה לא קצובה וטרטרנית, המזיחה אותך לאחור, מן האוכף ולאחור, ומאחור אל הזנב, וכמעט ולא נותר לך חמור – ובטנך מתפרכסת בטלטלה, מעיך מתקפצים, ואתה צפוי כל רגע, ממש בניתור הבא, להישמט ארצה לחרפה – ומוטב על־כן אם לדפוק בבהמה ולדהור, או לצמצמה להליכה של נחת, ובלבד שלא להתבחש בסילוּד הזה – אהה, אז הבה נא, בואו נרוץ!

הו, והכל היה פתוח!

פתוח היה מאוד וחם. חטמינו הנבּיטו זיעה. וגמענו לנו פתיחות. והרוח הסתובבה לה בפתוח דרך חירות. והקוצים האווישו להנאתם. ואבק התפרחח לו קצת כה וקצת כה, ואף פעם לא יותר מזה. ולא שום בהילות לשום דבר. לא שום הכרח לזה דווקא או לא לזה דווקא. באורך־רוח כה ענק וגדול – עד כי לעתים היית מתמלא חלחלה, ספק־דאגה ספק־חרטה לא ברור על מה ולמה, ושב וזונח וקורא דרור ללבך.

הטלנו מרות בחמורים בקול גדול להדהירם. אלא שלא תוליך חמור שולל. עד מהרה יודע מבוהם זה כי כל הרעש אין בו שום הכרח מוכרח, וגם לרוץ אין שום הכרח, וכי אפשר פשוט גם לחדול ופשוט להלך כ’בני־אדם', הליכה שפויה כחום היום – ואף חדלו מיד, בלי ליתן טעם ובלא להתפעל עוד מקול קריאותינו המעוררות. אבל באמת אין טעם לרוץ דווקא. כשאפשר להתקין את הישיבה על האוכף, להסב את שתי הרגלים לצד אחד, כרכיבת נשים, ולהצטפף ולשוחח לנו בנעימות במרחב הפתוח, או לשתוק, או לשוחח קצת ולשתוק קצת, או כך או כך, או גם כך וגם כך, ובכלל לא כך – והכל.

הולכים ומהלכים. חמור אחד נעצר פתע למלוק לו ראש־עשב אחד, שהיה נראה לו ירוק טיפה יותר מאחרים, עד שכמעט ונשמט מעליו רוכבו, שגער בו ואף משך רגע בשרשרת האפסר בנקמנות, שחדלה עוד קודם. הולכים ומהלכים. לא שכחתי לספר לך כי בשקיים שעל אוכפו של ג’אחיש הגדול היו צפונים שני אבטיחים גמלוניים מזה ומזה? ובכן, היו; וגם מתופיני השבת של אמא היו שם בשקיק, מאותם המפוטמים תפוחים וצימוקים, וכשניעף נשב, וכשנשב – נערוך לנו זבח קטן. הולכים ומהלכים. הכל פתוח ואפשר. אורות פתוחים רצים על פני השדה. הקורטמים האפורים מבהיקים. באור כאילו־רטוב. כל קוער האדמה מלא שמים. כל השמים מלאים תכלת. והתכלת כולה שמש. והולכים לנו ומהלכים. ריח החמורים עולה. על מה מספרים כעת? היינו הך מה. למה כבר שותקים? היינו הך למה. חירות נרחבה ונרהבה. הפשוט ביותר צוהל ומצטהל. התמים ביותר, הנמשך ונמשך לו, ונמשך עוד ועוד, מלוא השמים ושמש מישור, ועוד הלאה, וככה. ועוד. ועוד.

ריצת הרצים

ואילו עתה פתאום, מניין שהוא, ואולי מתוך סדק שבאדמת הערבה הקלוייה הזו – צץ לפנינו, בפתע מפתיע, באופניו הישנות והחבוטות, בציצית שערו המכסה כל פניו ומותירה רק זוג אָזניים כמפרשים ופה מחייך בשיניים לבנות מאוד – יחזקאל הלז המכונה ‘המשונה’.

אהלן, יחזקאל המשונה! מה לך פה? מי לך פה? מניין בחורצ’יק ולאן? – אבל לא אנחנו שאלנו, כי אם הוא פתח ואמר לפנינו, ‘אה!’ שמח מאוד ובמלוא חיוך שיניו ואזניו. איך מצא אותנו? או זה מקום שיטוטיו שלו מעולם? או את ריח האַבטיחים והתופינים הריח בחטמו המחופה וילון שיער? אבל מה לו ולנו – הוא, היצור המשונה על אופניו האלה, בלב הערבה הריקה – ומה לו ולדרכינו, ולרכיבתנו שכבר נתעייפה קצת?

– אֶה! – צחק לקראתנו יחזקאל המשונה, בלא עיניים, אלא בפיו ובאזניו בלבד.

– מה נשמע? – שאלנו אותו מבלי דעת מה נשאל. היינו פתאום כאן רחוקים מכל מה שידענו, זרים בשדה הגדול והריק וקצת אפילו פּתאים, משום־מה.

– רוכבים? – עלז הלה לקראתנו בקרבת מקורבים.

– רוכבים. – אמרנו לו באותה פתיות וגם בדאגה מתקרבת, בלא דעת מה. והוא עלז מאוד לדברינו, כאילו סחנו ואמרנו מי יודע מה, ואף צחק מאוד, ממלוא לבּו (אנחנו לא כל־כך). וכעת מה? הוא לכאן ואנחנו לכאן? או כולנו כאחד? ובכלל, אנה פנינו, בעצם?

לא קשה לשער כי מכל זה מה צריך היה לצאת, אם לא שנצא עתה לתחרות דהרה רבתי? לא שום דבר אחר אלא זה בלבד. מוכרח היה שנעשה מעשה, לכאן או לכאן.

וכבר אנו בתוך העשיה. משעטים אל כיכר התחרות, אשר אינו אחר אלא שדה היבלית הנמוכה. אצל אותו בּרוש בודד, זה המדולדל התקוע שם, האל יודע לצורך איזו תכנית שנתבטלה, גלמוד וערירי בערבה (אם אַך לא לחפצם של מליון השבלולים הלבנים, שנאחזו בקורתו השדופה, כניצלים ממימי המבול) – חלקת־שדה נאה ופנויה שאין עליה אלא אבק חום וחם, מעל כסות היבלית היבשה, ומעל קוצן כה וכה, או בּוצין כה וכה, ובכל השאר הריהי מגרש מירוצים הגון מאין כמוהו.

מה עוד נותר לפנינו מעתה? לא נותר דבר, אלא רק להתייצב בטור אחד, לציית להוראות: ‘למקומות’, ‘היכון’, ו’רוץ!' – ולרוץ. אלא שכאן התערב ובא יחזקאל ‘המשונה’, ובוותרו על תכניתו המקורית להיות שותף בתחרות החמורים על אופניו האלה, הצורמניים – חייך אלינו חיוך ששלושה־רבעים ממנו נתכסו בציצית שערו היורד על עיניו ועל חטמו – והתנדב בהתלהבות לשרת את המפעל אחרת. (ואולי רגלים יש להשערה כי ריח האבטיחים והתופינים הקסימוֹ נוסף על החברותא שלנו שנראתה בעיניו מאוד, וביקש לשדך לעצמו להיות שותף מלא, בזכויות מלאות, והוא כנראה גם יהיה זה שיפלח למעננו את האבטיחים בסכינו העוקמנית שלו, ויצננם פתוחים לרוח, ובלבד שנִראהו כאח לנו… ובעצם, למה לא?)

וכבר מדהיר הוא, יחזקאל המשונה, את אופניו החורקניים, הללו שאין דבר בעולם או בזמן שיכול להרע להם, ובצהלה גדולה, שהרוח נשאה מרביתה הטובה אי־לאן, נפרד מעלינו והותיר עמנו ובינינו משהו אשר הוא לא זה, לא לגמרי זה…

טוב. והריהו כבר מאתנו והלאה. אופניו כבר זרוקים בבוז, מופקרים ארצה, וברגע שיעמוד וינפנף אלינו בידיו, חמש־מאות מטר מאיתנו, מהלאה לברוש – ברגע ההוא יהיה נתון האות לפרוץ ולדהור.

עתה נתעורר, כמובן, לבבו הישר של שמעון חברנו. אין זה הגון, הכריז באזנינו, שנעמוד כולנו על קו־התחלה אחד – ג’אחיש בשורה אחת עם שני העכברים האחרונים שלנו. ולפיכך מן הראוי שנצא אנחנו ונעשה לנו קו קדמי, שבו אנו נפרעים מראש על גודלו ורוב־כוחו של ג’אחיש; ועדיין זחוחה דעתו של שמעון: ‘עוד קצת,’ הוא מציע מרוב יתרון ולב־טוב – ‘זוזו עוד קצת!’ ביקש וגם עשינו כבקשתו.

ההתרגשות עלתה. והמתח. לא כלום עדיין, אלא רק מחכים בקוצר־לב לקפיצתו של יחזקאל שם, מלווה תרועה ונפנוף ידיים לאות ולסימן – ונרוץ בדהרה הגדולה. לולא שחמור זה או אחר, משום מה, ואולי מעוצם ההמתנה ומגודש ההתרגשות, נטה לו פתאום צוואר ושלח ראש, בניגוד לכל הצפוי, וליחך לו איזו יבלית סרוחה ומטופשת אחת, שנראתה לו ירוקה קצת מיבלית אחרת, והרי זו מציאה גדולה והכרחית! וכשמתכעס יוסי על התנכלות נפשעת זו של חמורו (וגם האוכף, אל תשכחו היטב הרגיז את יוסי, עקץ עקצהו במיטב לובן בשר ירכיו) ונוטל ומלקהו בנקמנות בקצה שרשרת האפסר – מתבהל זה, כביכול הופלה מאוד לרעה, ומתחיל מנתר לו בעלבון; ושמעון, שמאחור, במרחק הכבוש שנטל לו, סבור כי זו כבר הריצה הגדולה, ונבהל ותוקע נעליו כדרבנות בצלעי ג’אחיש השליו, וקורא קריאה אינדיאַנית נוראית, והלה נעקר ומתחיל נושף ופונה לו ימינה ומתחיל רוהט מערבה לעבר השמש היורדת, ונוצרת מהומה קשה, שצריך להתייגע לא מעט עד שתשקט ועד שיוחזר הכל לדריכותו הראשונה הנכונה, שמלפני המירוץ, והכל צופים אל יחזקאל ואל אותותיו

– האות! האות! – מדוע מחריש שם יחזקאל המשונה? צועקים אליו לעוררו – יחזקאל!.. – כנגד הרוח – ‘נו!’ – צועקים אליו לדרבנו ולהזכירו חובתו כדי שיקום ויצעק סוף־סוף ויריצנו – וההוא, במרחקיו, שומע קולנו בלי קושי, ומתעורר וצועק אלינו עם הרוח לאמור: ‘מה?’ מהוּה בּהוּה, שמקפיץ אותי עם עכברי שלי כנשוך ערוֹד, ומתקלקלת שוב השורה וההכנות והכל.

אכן, לבסוף עלה הכל יפה וכבר היינו בריצה. וג’אחיש, כמובן, בנקל אמר ורדף והשיג אותנו, כששמעון זקוף מעומד על רכבותיו, כפרש אמיתי על כּיכּר התחרות, המושכות אסופות בידו זו, ובידו זו הוא מנפנף בכאילו־שוט, לא־נראה, כאשר יש תמיד בסינימה, – השקיים הצבעוניים, אשר האבטיחים במעיהם, מתבדרים לצדדים, פקעת המשי שעל ראש בחיר דרדקיו של ‘רבּנו הנבון’ מתפרחת, והכל מופלא מאוד וחגיגי מאוד. (לו נזדמן עתה לכאן רבּו הנבון, היה מבטל לאלתר כל דעותיו הקודמות, מוחק כחצי־תריסר ‘בלתי־מספיקים’, מזומנים לו עמו מראש, ורק נשטף הערצה לדמות מקסימה זו), והכל גם הלך אמנם להיות אז יותר ויותר זורם בתפארת מיוחדת – לולא נמלך דווקא אז עכברו של יוסי – שהיה מורעב למדי כנראה – וחדל מרוץ, והסתפק ברהטה מקפיצה ומטרטרת, וגם זו נתמאסה עליו מהר, ועבר פשוט להליכה, כן, כשיוסי מערה עליו כל חמתו בקול צורח, בדרבּון עקבי סנדליו, בצליפות עקומות ונוקמות בשרשרת האפסר, ובחרפות שבּושה לחזור עליהן, ואשר חמורו נפטר מכולן בעיקומי עכוזו לצדדין, בשימוטי ראשו לכאן ולכאן, עד עורר סכנה כי אמנם פתוח יפתח עתה בריצה – אלא שלכיוון ההפוך, כנגד פניו דווקא, לעֵבר אבוס בעליו – כּוונה שלא הצליחה לשכּך את יוסי אלא הוציאתהו מכליו, והולידה צעקות מתוך התרגשות פראית, וקללות סדום ועמוֹרה ביום היהפכן על פניהן!

אף אני התמדתי לבלבל את חמורי ולהסיח דעתו החמורית ממזימה שנתקעה בו בעיקשות: לעצור באמצע הריצה ולמלוק לו בשפתיו ראשי עשבים מזדמנים, ובכל מיני הערמות וצריחות ונפנופים הצלחתי להרקידו קדימה כסדר, אלא שלא נותרו עמי על־כן, לא עיניים ולא אָזניים ולא כלום פקוח, להשגיח ולראות מה מלפנים ומה לאחור. ואת אשר אירע אז לא ראיתי אלא בחטף־מבט של כלום אָץ־פורח סביב, אשר נתבהל כנראה כשראה מה שראה, ולא האמין למראיתו, ורק כשנוספו עליו, לאחר זמן וזמנים, לאחר שמיעת סיפּור וסיפּורי סִיפּורים, ועדות ועדויות – התחיל נזכר, המבּט ההוא, ומאמין כי אמנם ראֹה ראה הכל כבר אז, את כל מה שהנה אספּר לך עתה.

הו, אימה ופחד!

לא לי! לי לא אירע דבר. גם לא ליוסי. הרחק נותר הלה נפתל עם חמורו, שאחת גזר כי לא ירוץ ויעבור עליו מה – וכי מתעב הוא מירוצים, תחרויות, מכות, צוויחות, והכל; וכי אם עוד יוסיפו להרגיזו – הריהו פונה וחוזר ישר הביתה, אל אבוס בעליו!

שמעון! הוא! הה, מסכן! אני עוד ראיתי בחטף את סוף־דבר, ואת ראשיתו לא ראיתי. ועד שידעתי מה אני רואה – כבר היה הלה מוטל על הארץ, כבר היה גחון עליו יחזקאל, הוא אשר בגללו היה הכל, כפי שתראה מיד, וכבר היה מוסיף אותו יחזקאל עצמו ומקפץ ומצווח צווחות וצווחי צווחות לעזרה ומניף כל ידיו לכל צד ומנתר בכל רגליו, כאילו אמור היה להריץ את כל רצי עולם, ורק ג’אחיש, החמור הגדול, היה עומד שם נטוע על מקומו, מעל הכל, כפסל מיקשה. האוּכּף הגדול, המשובּח, הצבעוני היה מהופּך ותלוי מתחת לכרסו, והשקיים פזורים להם תחתיו, מכסים על מפּולת שמעון שלנו, הסרוח ארצה אין ניע. הה, מסכן!

אל אלהי יעקב! מה הדבר? שמעון, שמעון! מה אירע לו? נתרסק? אנה אנו באים? מה נאמר לאביו? או שמא לא־כלום אלא רק קצת נחבל? קצת נתהלם? או לא־כלום אלא רק את חטמו נקף? ואיככה זה ועל מה קרה הדבר הנורא הזה? והאַבטיחים שנתגלגלו לכאן, ולכאן, פצועים ואדמוּת זוּבם מחרידה לבבות!…

יחזקאל! הוא! בעיני ראיתי איך קפץ פתאום הלה ורץ והשתער אל החמור הדוהר! צלוח צלחה רוחו למראה נצחונו המפואָר של שמעון, נשתכּר למראה שטף דהרתו כחניבעל, כיוליוס קיסר, כג’ינגיס־חאן, כצלאח אֶל־דין, או כאברהם שפירא – ובהתלהבותו רץ לקראת החמור המנצח בתרועה ובניתור ובקפיצות נוראות, להכריז כי היכה שמעון באלפיו, הוא בצורתו המשונה כפי שהיא, אשר הדהימה את החמור והבעיתתהו נוראות – עד כי קפא ועצר תחתיו באחת – בלתי יכול לשאת כרכורים איומים אלה בלולים בצריחותיו של קוף שרוף!…

מזלנו שג’אחיש איננו חמור־פרא, אלא חמור הגון, וזה כל שעשה: עצר באחת. בלם על המקום. נתאַבּן ועמד. חדל מרוץ וקפא. אינו משחק עם ילדים רעים. וכל־כך באחת עצר, עד שהאוּכּף הגדול, למשמע עצירה קשה ומבוהלת זו, נזדעזע נוראות, והואיל ואבזם חבק הבטן לא היה מאובזם אלא ככל שמצאַה ידינו להדקו, והואיל והשקיים המפוטמים באַבטיחים נתדחפו בתדחפה ושמעון העומד על רכובותיו, המעווה העוויות מצויינות של פרש אביר בשדה המירוצין, נתערער – נתמוטט הכל ונטה על צידו ושוּפך ארצה – הפרש, השקיים, האבטיחים, האוּכּף, והכל – והנה זה הכל משופך פה למעצבה, מעופר בעפר, מתחת כרסו של ג’אחיש שנותר עומד דומם ומהרהר הרהורים לא ידועים לנו, כשיחזקאל מר צורח, סביב העומד והנופל, ומנתר כמי שהכּישו צפע!

לא אצערך בפרטים. מה עשינו ומה ראינו ואיך היה. בזהירות הסרנו את השקיים… אה, כן. ככה. אבל שמעון נהג כגיבור נשך שפתיו ולא גנח, ורק ביקש מים, ככה, שעינינו מלאו דמעות. השתדלנו לחייך אליו ואיני יודע כמה הצלחנו, וגם הוא השתדל לחייך אלינו, עד כי קשה היה להימנע מיבבת בֶּכֶה: מה חיוורות היו שפתיו, מה הוריקו לחייו, ומשי רעמתו איך עופּר בעפר!… אלא שלא זה עיקר אלא זה: את ידו השמאלית לא יכול עוד להניע: 'היא די כואבת’… ניסה שמעון לפטור הכל בקלות ובגבורה מאומצת, על גבול היבבה, כשידו תופחת, צבה ועולה לעינינו. הרמנו אותו ואת הכל. את האוּכּף ישרנו (יחזקאל, בשימת־יד אחת איבזמו הדק היטב). בחלנו באבטיחים המפוצעים ובתופינים הממועכים – והשארנום לעוף השמים ולתני הלילה. העלינו את שמעון על אוכּפו, אחזנו באפסר ג’אחיש להובילו, ואיש באפסר חמורו, ובתהלוכה אבלה זו הפכנו חפויי ראש לחזור הביתה.

אלא שיחזקאל הקדימנו באופניו. ועד שבאנו כבר יצא הקול והכל היה ידוע, וכבר יצאו לקראתנו. וכבר היה יחזקאל שוב אתנו ושוב נפרד ונעלם, ושוב חזר, ואף הספקנו לראותו פעם אחת מתעלם כשעל סבּל אופניו כלוא קשור אבטיח שלם כמעט, קודם שנתחייך סתומות ונתעלם.

אלא שגם לא זה העיקר. גם לא כל דברי המוסר להועיל שהִשקו בהם אותנו בבית כשהשקו את שמעון מים, והזמינו רופא וטכּסי להדהירו לביתו בתל־אביב. שמעון היה חיוור כל הזמן, שותק ומזיע. בחור נחמד וטוב שמעון, רק לא נולד לרכּב על חמורים. גם לא על חמור דמוי סוס, כאילו זה באמת סוס, וכאילו הוא פּרש מהולל. אפילו היה זה חמור מעוטר שקיים מופלאי צבעים וגדילים מתנפנפים ופניני זכוכית כחולה למזל – לא.

אלא מה? איני יודע. אולי זה: כשהכל נגמר ושמעון חזר והופיע יום אחד במעגל הקיוסק של אותו גזוזן ידוע לשם, בתוך

עדת דרדקיו של ‘רבּנו הנבון’ (אשר נטל ודרש ודרש בכל פרשת מעשה־חמור זה ועשאָה כמין חומר) וידו מגובסה לה ומצהירה בלבנה החגיגי, ושרוול אחד מרושל וריקן על חולצתו עד קנאָה – וזהבה ענובת הצמות היתה שם, ודוידה ירוקת העיניים עמדה שם מוקפת דבּרנים, ועל לוח־המודעות שממול היו נשקפים כל השמות של שחקני הסינימה החשובים באותיות רבתי – כל אלה נשתתקו אז אליו בבואו. והכל השיאו והביטו בו ובשרוולו הריק ובזהב רעמתו – ביראת כבוד מיוחדת, שכדאי לזכות ולנקוע למענה גם שתי ידיים ושתי רגליים – והיתה הרגשה גדולה וחשובה ומרוממת, ונכון היה וטוב להתחיל להרהר במיטב הדברים המהוללים, שהלכו הלוך וצוף מעלה מעלה, כראוי להם, קודם שיפתח שמעון ויתחיל בסיפּור עלילותיו בכפר – כשבּיתק את הרגע המיוחס הזה, בגסות לא תכופּר, אותו גזוזן שמן ומזיע, אשר פתח וקירקר בקולו המיושן, מימי אודיסה וקודם, ואמר כדרכו פזמונו האחד בנוסחו הקבוע: ‘למי גזוז?’ – כאילו הכל כבר ראינו, כאילו מעולם כבר היה כך, וכאילו אין שום חדש תחת השמש – עד כי הכל נתנערו כמקיצים, ונאנחו אנחה עמוקה, בהרגשת הפסד דבר, ואך פינו מקום לפרש הגדול, לאבּיר שלנו המהולל, לצונח מעל הרמך הדוהר, קרבן תחרות הסוסים, לשמעון המחייך, לבוא בסודם הסוגר עליו, – בעוד שאילו החרישו עד תום אותו רגע, היו עשויים לשמוע קול אחד, קול ממרחק, הד נעירת חמור שעמד בחצר רחוקה אחת ונער גדולות ואומרות מאוד, על דברים שישנם ועל דברים שאינם, ושהעולם חייב פעם לעצור ולקשוב אליהם, לקשוב עד תומם, עד הימוג אחרון הדי הקול האומר הזה, האומר ואומר הזה, ולהרהר הרהור אחד, שתמיד היינו מתחילים בו ולעולם לא גומרים.

וזה הכל.

ויום אחד בא אלי מירושלים רעי הטוב יחיעם, ובקוצר רוח חכינו עד שתִתם ארוחת הצהריים עם שיחות השולחן המחכימות ונצא לנו ונרוץ אל הפרדסים.

ועליך לדעת כי ים הפרדסים – לפי שאין לך, לאמיתו, קולע מן הדימוי לים – התחיל באותם הימים מיד מעבר לגדר שלנו; רק עוד חלקת קוצים אחת היתה מפסיקה כמין שפת־ים צרה, וכבר משוּכת הפרדס הראשון – וממנו והלאה, בגלים גלים, פרדסים פרדסים, כעלות הגבעות וכרדתן. ופסח נא עתה על משעולי חול לא נראים, ועל שדרות ברושים עבותים כדיו שפוכה, שחודיהם השחירו על פני בוהר השמים – ומייד יגאה לפניך הים הנרחב הזה, הקטיפני, העולה ומרחיק ומסתער אל האופק, הָצֵף את הבקעה, טַפֵּס במדרונות, גלוש ודלג על סוללת מסילת־הברזל, ורוּץ והמשך בה בתנופה ועד מרומי הגבעות אופק המערב – אותן צחיחות וחשופות, היוצאות מתוך הים ההוא כרכסי איים טרשיים, עדוּת לזיבוריותן הגמורה, לולא שהן גם גבעות שיודעות לעשות מכל גֶבֶב גבותיהן מיתאר קו נקי אחד, מדוייק וזך מאין כמוהו, המשורטט כבחוד עפרון מושחז היטב, שאין מלה לתאר חריפות דקותו, וצלילותו הענוגה, ועם זה – את קשיוּתו, המפורשת יותר מכל דבר שהוא, על פני המערב הרוחץ וצוהל באור הצהרים המבהיק (כביכול בלא קשר הכרחי אל השמש), קו שלעולם תלוי וילון ערפל זהרורי מתחתיו, ולעולם פורחת מעליו נישׁוֹבֶת אבקת זהב יבש, ואשר באחד מחמוקי מיתאר מיוחד זה, בימים של קיץ, היתה יורדת לבסוף השמש, כיונה נחבאת אל בין כפותיים אוהבות; לולא שהשמש, כמובן, אינה יונה: שחורה היתה מעוצם יקודה, וסביב גלגלה רישף פֶּזז תבן הזהרורים כביום הדייש, ובתוך דממה נפעמת, כספינה אל נמלה, היתה מגעת אז, סוף סוף כּדוּת מעגלה אל פלס האופק, נקודת מגע לכהרף, שסביבה היה משתהה, כבוש נשימה, רגע מגע יהלומי, חוגג מאוד, כשזו מוסיפה ונותנת עצמה באורך־רוח, בהתמסרות אין־קץ, מתמדת ולא נעצרת, והולכת ובאה כולה, הלוך והינתן, הלוך והימסר, הלוך והיבלע פנימה – כאילו זה באמת כל תכלית הכל.

ואילו הרפתקאות הפרדסים התחילו מיד בפירצה שבמשוּכת הפרדס. שכן השורות הראשונות היו של מטע אתרוגים. עצים נמוכים, סרחניים, עם קוצי אימה, שעד עצם הסתיו אינך יודע למי צורך בשכמותם ובפריים שאין בו כלום לאכלה, זולת אם יש לך אולר לפרוס לך נתח מביטנת קליפתם הלבנה הניתנת להילעס (אף כי כלרבי עדיף ממנה); וכנגד זה לעדור תחתיהם – זה מעלל רחוק מן התענוגות, אף כי לעבור ביניהם בריצה חסרת סבלנות; שני פוחזים כבני שתיים־עשרה, נוצצים להרפתקאה, ההופכים כל דבר ומתרגמים אותו כרגע לשפת אותם דפי הספרים אשר אך זה־עתה יצאו מקרבם, ועודם לחים ונפעמים מילדי רב־החובל גראנט, מזאב הים, מגשוּשי ומפוזמק־העור, ועוד נכונו להם, כבר בערב הזה, לאור מנורת הנפט שאצל המיטה, אלף הדפים של אלף הספרים, אדומי הכריכה כזהובי העטיפה, להיצמד אליהם, בשיפוף ברכיים ובכיבוש הסנטר על גביע הכפוֹת, בראש מציץ מתוך מערת השמיכה, כגור דובים על חלת דבש, ולנטוש הכל־בכל ורק לצחוק לעתים צחוק פראי, שמבהיל את אמא שבחדר השני, ואת אחיך, ורק להגביה ראש לעתים ולשאת עיניים ריקות מזה ומלאות שלא מזה, פטורות מקרוב וטעונות רק רחוק – סעור אש וגפרית, שטוף משברי אוקינוס, ויללת זאב בודד בין קרחי הצפון – נלהבים טסו השניים בין האתרוגים הקוציים ופרצו דרכם במעלה הגבעה.

וכבר על רוּמה של זו, מוקפת שורות לימונים גבוהים וסבוכים, היתה הבריכה הקטנה, זו ד' על ד' ועומקה ד', אשר אין בה כלום לשום גיחה של ממש, זולת אם לא על אָרבות דמיונך המשתלח; ותחת זאת אין כמוה, צנועה זו, לצלילוֹת. צלוֹל וירוד אל מעמקיה, בעימוּל ידיים ורגליים, ככלב־ים צעיר, והצג על קרקעיתה, מוקף ובלוּע בגוף המים, באור הירקרק־מופלא, העומם בתהום הזגוגית – אבן אחר אבן לצירוף ראשי־תיבות שמך, או ככל העולה על לבך

(נערות, כמובן עוד לא עלו אז על הלב – מוקצות כרגיל מחמת ביתיות יתרה, ורדיוּת, סרטים ובובות).

אלא שיחיעם כאמור, היה ירושלמי, ובריכה לא אמרה לו הרבה, אלא רק הפחידה אותו, אף כי היה מוכן תמיד לקפוץ פנימה ולצלול כגרזן; וצריך היה לבחור בין הקדשת כל מחצית היום הקורנת שלפנינו אם כדי לשכשך בה את בשרו הלבן, הירושלמי, במים ובשמש ובחול, עד שיאולף לשחייה, או כדי החזקה ללא הרפות בתכנית המקורית, המפתה, שאינה כמובן אלא – הטָרַזינוֹת.

עקרנו עצמנו משפתה המחטיאה־מגרה של צלולת־העין, לא בלא הטל בה, לפחות, אבנים מבעבעות, לא בלי הזכר פרקים מהקלברי פין, מן הקפיטן הטרס, ומשלושה בסירה אחת מלבד הכלב – וגם לא בלי התפקע מצחוק רם וגדול, איני זוכר על מה, ולא בלי ללעוג, כבמחי־יד, למורה פלוני, שנזכרים באישיותו המשעשעת, ובלא שום דקדוקים של נימוס – ושוב הטלנו עצמנו לפנים, אל מעבר למשוּכה הבאה – ישר אל הפרדס הגדול.

אלא שצריך קודם אולי, שתדע מה הן הטָרַזינוֹת.

ואל תתמה אם תמצא כעת כי עם שאינן אלא קרוניות פשוטות על מסילת־ברזל צרה – שאין ספק כי גם אתה, לא־פעם, כבר נתלית, אם לא השגיחו בך, והדפת אחת מהן במדרון וקפצת, למרות האיסורים והאזהרות, וטסת ולבך גועש עלילה, אסורה־מפליאה, הפקר למהירות נרהבה ומרהיבה!… הרי, בפרדסים היה כל זה קצת אחרת.

לא אדע מקור השם ‘טרזינות’, אם בערבית שרשו או שמא מן הרוסית בא; אך כך קראו, מכל מקום, לאותה קרונית נמוכה ושטוחה, המורצת על מסילה צרה, ומובילה תיבות־פרי או שקי־זבל, להבדיל, מהכא להתם. כנגד זה, מה טעם נעלמו כמעט כל הטרזינות מן הפרדסים – לא קשה לשער, בראותך היום אותן כירכרות קלות על צמיגי גומי, אדומות וירקרקות, רתומות לחמור או לסוסון (ויש כבר אפילו שלטרקטורון פעוט וקל), וברווחים הנרחבים שבין השורות הן מוליכות כל הולכה שהיא בשקט, בנקל ובשפע. אז, באותם הימים – ואל נא תכעס כשאני נמשך ואומר ‘באותם הימים’ מדי רגע – היו הפרדסים צפופים, אף כי רווּחים כמובן מפרדסי הערביים, ולהובלה לא נותרו שם אלא רק אותן מעין המינהרות, שמתחת לעפאי העצים, שלא אחת צריך היה לזחול כמעט כדי להעביר את הטרזינה הנמוכה, ושיש גם וענף סורר נאחז ואף סחף תיבה והפכה על פניה, למרבה החרפה והצער, עד שנצטרכו להוסיף ולסמוך בתומכות את הענפים הסורחים כדי שיוגבהו ויניחו תחתיהם שערים של שיעור־קומה. זה מצד אחד; ומצד אחר – אופני הגומי עוד לא זוֹלוּ אז לרדת מרום שבתם במכונית ולהתגלגל בפחיתות לקרונית דו־אופנית דלה ולהיגרר בחמור. וכדי שלא לרקד עם עומס הפרי היקר, האסור בתנודה, לא נמצאוּ כשרים וראויים אלא פסי־ברזל מפולסים למישרין. ובסופו של דבר מה יצא? יצאו משעולים בג’וּנגלים, ודרכים עלומות, אם רצונך בכך; או מינהרות בסבך למנוסת המורדים, אם רצונך אחרת; או מחבואי סיירי הכובשים בבואם לרשת אדמות רחוקות, אם דווקא כך תרצה. והכל היה אפשר באפלולית הפרדס הצפוף, הסגורה על דממה שרק צרצרים אחדים מזה, וציקצוק לבו של מנוע באר־המים מזה – התפעמו בה כמעבר מרחקים נשכחים, אף כי אך למגע־יד, כל העת.

לא יצאה שעה קלה וכבר היינו שנינו סובבים מרחרחים סחור סחור לבית הבאר, שדבקים היו אליו מזה ומזה מחסני־פח אחדים, ובית אריזה נכבד אבן־כּוּרכּר, עם חרדונים מציצים מחרכיהם, שהיה חבוש גג אדמוני שכרע עליו מלוא נופו של תות מכאן וגזיזי אור וצל האקליפטוסים האיתנים מכאן – וכולם כאחד, פח ואבן, גג וצמרת ושמי השמים, היו עונים ומתפעמים עם פריטות ארובת המנוע המשריקה קצובות יומם ולילה, אביב, קיץ וסתיו; ואמת מים אחת, זכה וקרירה היתה מפליגה מזה ונוֹהרת כל הזמן אל בין האילנות, מרצרצת כסף וזוהרת מילמולים, ומתעלמת באפלולית החופות הצפופות, מכוח אותה פריטה אין־קץ, אשר הידומה, לעתים רחוקות, היה פוער חור בעולם וגורם תדהמה, ומבעית ממירבצו את מוּסָה המכונן, (היום היינו אומרים המכונאי), שהיה אץ לבדוק בבהלה מה התקלה במנוע או בבאר, או שמא רק אותה צנצנת כפויה, מהודקה וכרוכה בחוטי ברזל אל ארובת מַפְלֵט האדים, הוזחה קצת מסיבת־מה (אם לא מכוח ניתור שוגג של תור פלוני, בקנאו בשריקתה המעימה על פעימותיו שלו העמומות – בין תרדפה ותרדפה אחרי זוגתו המתחנחנת במניפת זנבה, המצויירת קשתות שחור־לבן, פרוש וכנוס, עמוד ופרוח – וחליל העולם הושבת כמעט במשחק האהבים).

מוסה המכונן לא נראה בשום מקום. ובוודאי היה נם את שנתו, שרוע על שקי החמור ועל מרדעתו, כשזה האחרון נותר חלוץ בגד ועל גבי מעגל תילי גללי עצמו ובין זבוביו המתבחשים, קשור לגזע התוּת שנתכרסם כבר לא מעט – והיה דש מעגל אין קץ, סביב סביב, מעגל מנוקה מעשב, מעלים, מניירות ומכלום, עד קצה תחום מגע שפתיו (אין צורך להזכיר את ריקוּת תיבת־השדה שלפניו, אשר בה לכאורה אבסו לו בבוקר קצת תבן וקצת ירק קצור).

אך מבעד חלון בית־הבאר אפשר היה לראות את המנוע בסיחרור אופניו ובתנופת רצועתו הטסה מחרישה סביב ומטפיחה בתפר־האיחוי, טפיחה אחר טפיחה, בשיגרת הסחרחורת – מנוֹע סכוי כולו ומשומן וממורח ונוצץ, וגלגלי השיניים הגמלוניות שעל פי הבאר, סובבים כנגדו לאיטם, מעלים ומורידים בגל ארכוּבתם את מוטות המימסָר, אל תוככי אותה תהום אפלה, המפחידה כלוע חיית טרף, ומפתה כחלקת בריכת מים שוקטה, שסולם ברזל היה צונח לחשכתה ומתעלם בה עם הד פיכפוך ישנוני, עם הד כוח המנוע בתנופתו אין־קץ, עם עוד משהו שעלול היה להיות, והלב רק מנחש במדוּמדם, ובאימה לא מעטה, אף כי לא מוגדת בשפתיים, איזו אפשרות צעקה נוראה של מי שיהיה מועד ונופל פנימה בפירפור ידיים ורגליים להיתפס, צעקה נוראה של מי שיהיה מועד ונופל פנימה בפירפור ידים ורגליים להיתפס, צעקת חרדות שאחריתה לא תגיע… מעמקים כאלה, אשר יש ויפרוץ מקרבם, בפועל ממש, מלמטה למעלה, בהמולה ובמטפח כנפיים, עוף מתעופף, כוס או ינשוף, עולה מתוך המאפליה ההיא, מתוך דממת המצולה, מחוּלחלת הטחב הצונן – מתרעש פתאום, אלוהים יודע מה אות הוא או סימן, נלבט בחלל בית הבאר, ופורץ דרך החלון ונעלם עיוור אל השמש.

נתמלאתי עזוז וגרפתי עמי פנימה את הירושלמי. השותה מי בורות, שמעולם לא ירד ולא ראה באר ומנוֹעה מקרוב – וכאילו משלי היו אלה, ואלוהי התהומות צד־שלי הוא, הראה הראיתיו במועל אצבע, וברום קול בטוּח הסברתיו, את האיצטוונה ואת גל הארכוּבה הנפלט ונבלע חליפות, איך חוטף הוא וטוחן בגלגל התנופה, ואיך הבליע זה כל חישוריו מעצמת הסיחרור. ואת אסוּכי השמן הראיתיו, שהמכונן מקפיד תמיד שיהיו מלאים עד מלואם, ואיך הוא מציג רגל – תיארתי באזניו – על הקורה שמעל פי התהום, כדי לשמן את גלגלי השיניים שמעל הבאר ברגע עלותם ובטרם יצנחו בסיבובם, בלא לחשוש כלום, או בלא הראות חששותיו הסמויים, לא מן המעמק שלרגליו ולא מן הרצועה המעופפת בסיחרורה מימינו, ולא עוד אלא שנאחזנו שנינו, בגבורה מתאפקת בשלב המעקה, ובהתרגשות בכפות רגלינו, שילחנו מלוא אורך צווארונו¹ פשוֹט ושלוח, איש בצד אחיו, להציץ בעיניים יוצאות אל אין הסוף ההוא, למוש מגעו הקר של הלא־מזה, שרוח קל־קלה יכולה לבוא מאחורינו ולהמעידנו, אלוהים אדירים – ובעיפוף רגליים וידיים לצנוח אל הבלימה אין־חוק… בכוח צריך היה להיעקר ולהיסוג משם, כשאבן מזדעזעת בלב, ובטרם יתחילו הרהורים אחדים להיקרם למלים גמורות אחדות מעל פי התהום, על אחד שיפול, שיעוף, ורק בחבלים ובשק יאספו ויעלו שאריתו המפורקה, המרוסקה, אם לא תקדים ותחפנו שם למטה נוּדיקה, זו המכשפה ההיא, האורבת לעולם אי־בזה לכל ילד, ממש בחשוּך שבחוּבה, שבהישג תפיסת ידה, ומעבר לה.

טוב, יצאנו משם. עוֹד רעד כלשהו נמוג בברכיים. שתינו מים, שהד פעמי המנוע היה עונה בהם. נשמנו בשלולית אוויר חם ומזדעזע כזגוגיות רועדות, עד היעצם העיניים, ובאנו אל אפלולית תחת־התוּתים, פיקפקנו אם לפתוח בהם במעפלי טפסנות, תותים עבותים אלה חשכי הצל, שאין קץ לאפשרויות העליה והירידה שבהם, עד עורר כל קוֹפיוּתך הגנוזה – או, אם מוטב שלא לאבד זמן ולהתחיל מיד בטרזינות, וכבר ראינו אותן, מקובצות צפופות פה, להקה בת שלוש, ממתינות מן הצד כסירוֹת לעת שפל הים.

הו, הנה באו השייטים להשיטן להפלגה. ורק עוד יבורו להם אחת מן השלוש. ותדע שלא לווחי הטרזינה הם הסימן לטיבה של זו, ולא מוֹטוֹת המעקה, כאשר היה סבור הירושלמי הלז, שלבו היה פתוח תמיד לנוֹי, אלא, כמובן, על־פי שימוּן גלגליה תילקח, הנבחרת, על־פי קלות חוגם חֶרֶש. ואת זו שנמצאה כשרה הדפו והושיבוה למישרין על המסילה ולא עוד אלא שבקופסה נושנה יצקו עוד קצת פסולת שמן אל סרני אופניה להיטיבם עוד יותר, וכבר היו עומדים לצאת ולהפליג – אילו אך נמנו והחליטו מה הם עתה, ועל פי זה כיצד תהא ההפלגה מעתה.

שכן, דרכים שונות, כידוע, להסעת הטרזינה. אחת, כמתבקש מאליו, פשוט להדפה מאחוריה עוד ועוד ולהאיצה, וכשתיטען זו בתאוצה מספקת – לזנק עליה ולהיגרף במסעה עד היעצרה כעבור מה. דרך אחרת אינה, כמובן, אלא ההדיפה בחליפין. זה מוּסע וזה מַסיע, ובחליפין. גם זו דרך ברורה ומסוּיימת עד שיממון. נועזת מזו, כמובן, היא הדרך להתיר בחשאי את חמור המכונן ולרתמו, ולהתפקע מצחוק כשהלז יריץ אותנו – אלא שכאן כבר מסתבך הכל מדי, מלבד אשר ייהרס המשחק מראש, מעוצם הפחד והצחוק מכאן, ומרוב הממש וההתעסקות בחמור מכאן.

מה נותר איפוא? נותרת איפוא דרך החתירה במשוטים. – משוטים? – כן. כמובן. – ביבשה? – למה לא? בוודאי ביבשה. ביבּשת הים. כיצד? הנה כך: איש איש ומוטו בידו – סמוֹכה טובה אחת – וניצבים על פני מישטח הטרזינה ומהדיפים לאחור במוטות ונוסעים ומוסעים לפנים. ואם מתגלה פה ושם צורך בהדיפת־יד – הודפים; ואם צורך פה ושם, להיפך, בבלימה – בולמים, במוט המתהדק לאופנים; וכשמשיגה הטרזינה בסיוע כל ההדיפות ובמורד הקל את המהירות הרצויה – אוספים את המוטות וסופגים הנאה שלמה ומזיעה מן ההרצה שממילא, ורק עוד צריך להוסיף קשיים אחדים, כדי שהמשחק יהיה משחק, כגון גשרים פה ושם, כגון התנפלות פה ושם, ומארבי אויבים – כדי שהכל יהיה, ראוי באמת לשמו.

וממש כך גם הוָוה. הדיפות נאות אחדות, יחיעם מזה ואני מזה, וכבר היינו מרוחקים לנו בלב מינהרת העפאים, חבויים מעין השמים (זולת אשר לתרומת מטבעות זוהר נושרות אין־קץ), שקועים באפלולית חמה, ומבקיעים בחטמנו חוטי קורים מתוחים מכאן לכאן, רוטטנים שכאלה וכספיים, שיש אולי גם איזה יחס בינם לבין זמזום חרישי, לא נלאה, התלוי בעצלתי החום העמוס שבמינהרה הרצה עמנו. ממחים את החוטם ממגע קמחי נאחזני זה, מפטירים: ‘ימח שמו’, לא אל כלום מסויים, ומשייטים לנו בעוז.

קל מהרה הגענו אל פרשת המסילות: היישר, היימן והשמאל. כל סעיף וחינו שלו, סגולותיו שלו וסודותיו ועד שאנו בוררים דרך, משתהה הטרזינה הטובה הזו נחה על מעגל הברזל המשמש להחלפת מסילה במסילה. ואם אינך יודע, הרי זו ריצפת־מעגל, כמין דיסקה עשויה להיות חגה תחתיה, וכשעוֹלה הטרזינה עליה בארבעת אופניה, מסבבים וזו על זו חגות במעגל, עד שמתכוונים האופנים כנגד סעיף המסילה המבוקש – מהדיפים אז, ויוצאים לדרך החדשה, קב ונקי. מעשה כה קל ונאה ונטוּל שום סיבוך שהוא, אם אך להתגבר על החשק המתדגדג פתאום, להסב את הטרזינה בסיבוב גדול אין־קץ, במעגל חוגה עצום, ותיסוֹב לה זו ותיסוֹב לה ותיסוב לה.

לא קשה לשער כי הֵשַׂמנו פנינו אל החלקה העתיקה ביותר בפרדס, שניטעה בימים הרחוקים, ועוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, וזכתה לראות הרבה: פועלים, ותמורות, ואַרבֶּה, ונתנסתה בשיטות גידול שונות, וכך נטעוּה צפופה כתורת הערבים (לא בלי צורך עתה להחליף ולהחליף עצים שנדלדלו בשתילים צעירים), ואשר המסילה ברוצה שם חלפה על גבי כמה וכמה גשרוֹנים קטנים, שמתחתיהם היתה זורמת מפכה אַמת־המים ביום ההשקאה, ונפתולים נאים לה כה וכה. הנמך ירדה שם קמֶרֶת המינהרה, ואנחנו מצילים ראשינו שוב ושוב מפגיעה רעה בענף תלוי, ואחר־כך על ברכינו השתופפנו ועל ריצפת הטרזינה, מהדיפים אותה בעקשנות ובגבורה כל העת, במוטות שבידינו. ולפתע, ואני התנופפתי, ונתעלמתי בעוֹפי אחד העצים הסבוכים, לתמהונו של הירושלמי, אשר לא ראה מעודו ולא שיער ייתכנות מבצע לולייני כזה, ולפתע והוא משוייר לו בדד בטרזינה הריקה בארץ נֵכר, ורעוֹ נתעופף לו אי־בזה ונתעלם; רגע עוד היה מוסיף ומשיח עם מקומו הריק כשנתחמץ לבו מאוד: בדד. אני כמובן הרביתי אז בצחוקים, על חרדתו ועל גבורתי – ולא מעט צריך היה אז לחזור ולהפליאו בגבורות ובמופתים מעין זה, כדי שיתגבר אף הוא, וינסה כוחו אף הוא בתעלול, כשנתלה כמעט בציצית שער ראשו הערמוני, הגדוש מעל שני מפרצים בשני צדעיו, באותו עץ שמוּטי מורכב על לימון־מתוק, דליל מאוד, כאבשלום בן מעכה באֵלה ביער אפרים – אלא שהפסקה זו הכניסה אותנו, ובדחיפה עזה אחת, אל תוך תוככי המשחק.

הו, משחק. אתה מבקש לדעת מה, ואיני יודע במה אפתח ומה אומר. משחק? הו, כן. אבל לא שום משחק שישנו ושכלליו ידועים מראש לכל. רק בּדוּת – הכל היה בְּדוּת. פלג זורם גועש במורד. הכל בשטף ובמפל סוער. הכל היה לא זה; הכל רק ב’כאילו‘, רק ב’נגיד’, רק ב’נניח ש–'. שום דבר לא כפי שהוא: הטרזינה, העצים, הזחילה, המוטות, אנחנו, אַמת המים, ניצנוצי השמים מסוערי האור – הכל איננו עוד מה שהוא לפי שהוא, אם הוא עודנו עוד. כמראה העננים המשתנים בתוך היותם – השתנינו אנחנו ולא היינו מדי רגע את אשר כמעט והיינו קודם רגע. ורק פינו לא פסק מלעשות את הכשף – ובמלמולינו החזקנו את הקסם. במאמר שפתיים, כַּבורא בששת הימים, בראנו עולמות. כל־הזמן כל־הזמן לא פסקנו מברוא בו ברגע, ובו ברגע מעזוב ובטל מה שבראנו, נידף פרח בעשן, והוסף וברוא לנו עוד ועוד אחרת, בעצם אותו הרגע, את כל היש ואת אשר אנחנו בעצם הרגע ההוא, ומה כבר כעת, ואיך מראיתנו הנה זה עתה. הה, דפים שלמים שקראנו, ומן היפים ביותר, מן הבלתי נשכחים, קרמו עתה מפינו חיים וממשות, נתעללו בעליל, נתרחשו כהווייתם, ואנחנו עוטים היינו עלינו כל הזמן, ובזה אחר זה, ובלא שום קושי או פקפוק בגד ויפעה, שריון אבירים ומלמלות דוּכסים, נוצה והוד, ומה לא, הה, מה לא, רק כן, רק כן, כל הזמן רק כן.

אל תחייך לך. הו, מי מכל מתרגמי ספרי ‘אמנות’ ו’שטיבל' העלה על דעתו כי את כל עושר לשונו, ואת כל אשר עמל להבריק באמצעות תרגומו – לתקנת ילדי ישראל – ישננו כאן ויביעו בשטף ובאמונה שלמה, מתחת העצים אגב זחילה וקפיצה, מתוך ריצה וטיפוס, ואף בנאומי מתייצב בשער, כנביא מתנבא, לוחם מלחמת העשוקים, ונושא משא, נאום נמלץ ונרהב – אשר מעולם לא שמעו כמותו עפאי התפוזים האלה; ואף כי כבר הרבה שמעו ושמעו בימיהם – כזה לא שמעו עוד, לא בימי העידור הגדול, לעת ההשקאה, ולא בימי הקטיף ולא בגיזום, לא מפי שכירי הכפר זרנוגה או קוביבה, ולא בימי ריב השפתיים שניטש כאן, מתחת חופות שלוות אלה עצמן, בין יישור גב ויישור גב, בין חסידי ‘הפועל הצעיר’ מכאן ו’אחדות העבודה' מכאן – כזאת, כאשר שמעו העצים מפינו – מעולם לא שמעו!

הה, דברים כה חסרי שחר ולא שייכים לכלום, כה רחוקים, כה זרים. קולות מקרחי הצפון ומיערות־העד, מערבות הטוּנדרה וממרחבי הפאמפה, כשם שמסימטאות נמל פלימוּת וממרומי חודי כנסית נוֹטר־דאם של פאריז, ממישברי האוקינוס על גיגית־עץ שבורת תרנים ומוצפה כרבלות מים קוצפים, ומבדידות המעפילים בלובן התכול והדומם שעל צלעי האֶברסט – הו, מה אתה יודע! במיטב הלשון הנמלצת, דבר דבר בשם אומרו, בבקיאות חובקת זרועות עולם, בהתלהבות נוֹסקת רקיע – הו, עובר אורח, איש הולך לתומו אילו נקלע בזה – פחד! – היה נדהם, היה נפוג, היה מצותת בחרדה, אזניו זקופות ולבו מתפעם, רגע מעלה הרהור רע ונמהר, רגע מחייך נואלות, ושב ונבהל ומבקש בעיניו מישהו לשאלו – מה כל זה כאן ומי המה הללו שם? – ”ונגיד עכשיו שאנחנו… ואני… ואתה…” גילגל ברהטה אחד משנינו ורובע הפרדס הזה, הישן, הנמנומי, אשר מאז מלחמת העולם הראשונה, ומימי התקפת הארבה הגדולה, לא שמע קריאות מלחמה וצהלת לוחמים – נתמלא כעת צחצוח חרבות קוֹזאקים ושריקת חיצי האינדיאנים אשר לא יחטיאו – רהב ונלפת, תמה עד תדהמה, ולא קמה בו רוח. – – ”ונניח שזה, וכאן – – – וככה – – –,” צהל גבוהות אחד משנינו והקיץ ממנוחתם, לרגע, דראגוּנים אדומים והוּסארים לבנים, פרשים כרגלים, ורץ נשלח, פליט אחרון, דחוף על רמכו המיוזע, ובזניקה אחת אל צוק – ובעוד זניקה נועזת ממנה אל מתחת הגשר, ושם לארוב לפלוגת הזֵדים כשיהיו שועטים להם מעדנות מטירת הצוקים – ובתרועה לעוט אליהם, המקורקף יקורקף המגורזן יגורזן, והניצול יינצל, בודד על אחרון הסוסים ידהר להזעיק עזרה, וכבר לבשה הפריגאטה לקראתו הדר מיפרשיה המנופחים, ומוּטה על צלעה תחתוֹר בראש השיבולת, כששתוּם־העין ניצב על חרטומה שלוב זרועות, דו־מאוקדח, מוקאסינים לרגליו, ורובה המוסקאט בידיו, לא בלי פגיון, מאכלת וסכין ציידים – ישרוק, והכל יתערבל לחיים ולמוות – הו, ספן אמיץ, הה, לב־הצור, לב־טוב מוסווה קשיחות פראית – – –

וכלום היה הפרדס ריק אז וריקן – כולו בָּמָה מופקרת למשחקינו ואין אדם לומר לנו מלה? אכן. אדם לא היה לומר לנו מלה. וכי מי יאמר?

תזכור מי ומי המה בפרדס בימות הקייץ! מוּסה המכונן – נם אל נכון, שרוּע על המרדעת והאוכף למראשותיו, ואזנו לא תתעורר אלא אם אך יצריד משהו בקול השריקה הזה, המהמה אין־קץ ופוסק מעל הראש קצב לכל, הוּא וקול תור זה או אחר עמו, על אמיר עץ זה או אחר, אולי קרוב אולי רחוק, קול חליל מעובה, בן שלוש פעמות חוזרות חלילה. מי עוד? שניים שלושה המַשקים, שחילקו בשעת צהריים זו את חמישים מעוקבי המים בשעה (מצא: כמה ביום? בחודש? נורא!) – ופילגו להם איש אַמת מימיו הצלולים לכמה בורות כאחד, ועד כה ועד כה ועד שילכו אלה לאט, יחטפו להם תנומות בכיבוש ראש בין ידיים, כחום היום. מי עוד מבלעדיהם? הה, אולי אותו מטליא תיבות־השדה מאשתקד, אותו זקן הרועד על כל מסמר שקובעו בפטיש; נוספים אולי עוד שניים־שלושה המופרשים להם בין צללים ומטבעות־אור ובין ציוצים חריפים של ציפורים נעלמות, הגוזמים בחלקה המרוחקת, והם גוזמים חרש, כאילו נרדמו הם ועולמם בצלהבי הצהרים, זולת איזו פציחה כה ופציחה כה, שהמזמרה מפצחת לעתים בהתגברה על גזם יבש; אולי רק עוד שניים שלושה, לכל המרובה, אבודים להם בהוצאת יבלית נצחית במרחקים כסוּיים, מטושטשים בהמיית התור ובהרתקת קול המנוע, והם כולם והכל הכל טובעים בתוך מאות דונאם, מוצלים בצללים בעצם הצהריים, בשלוות פיכפוך ובהֶמיה רכה, כעטופי קטיפה חמה – מי עוד איפוא ישית לבו לשניים נערים מתלהלהים מתחת חופות עצי התפוז הצפופים, הקיציים, כשהם מתפרצפים להם בכל מיני פרצופים זרים ומוזרים, בקולות שונים ומשונים – מלבד, אולי, אותם ניצנוצי שמים שמתבהקים ונושרים לכאן בכוכבי סנוורים? או אותם קולות התור הרחוק המחזר במילמול אין־קץ אחר התורית שלו, בלב צהרי הצהריים, בלי שׂים־לב לשום צהריים אלא רק אליה ואל חמודותיה, אם אך לא נרדם ומתוך שינה הוא מתמיד לפעום שלוות תנומות בכל עמקה: שלוש קצרות ושלוש קצרות ושלוש קצרות, בלי די ואין־קץ, ומלבד אותו תיקתוק הלב הגדול של הכל – משרוקית המנוע הרחוק?

והכל היה אפשר. וגם אמנם היה. וכי יש עוד דבר מן הנמנע? אין. אמור מלה, – ויש. בקש – ויהיה לך. עודו על שפתיך – והוא זה. פשוט. אין לך פשוט מזה. וכי יש? לא רחוק ולא קרוב. לא קודם ולא אחר־כך. וכבר לא היינו מה שהיינו פעם, לא היינו של מישהו, וחסרי כל שייכות אל שום שייך שהיה אי־מתי אי־פעם. כשם שהיינו מחוץ לסנדלינו, מחוץ לבגדינו, מחוץ לקליפתנו, לא שום גשמיות עוד, לא כלום – רק במאמר פינו היינו. פורצים וממשיכים, עוברים מזה אל זה, שומעים את השני אבל יותר מזה משמיעים אותו, נכנסים לדבריו, מפליגים מהם והלאה, יוצאים אִתוֹ לעלילות, מדברים עמו כאחד, ומדברים עליו ועל פניו והלאה, טסים קלים אחר משב רוחנו, או מה יכול היה לעצור או למנוע? יכול? כלום. אבד כל חשבון. המקום אינו כאן. והזמן אינו. זמן? מה זה? לא היה כאן שום זמן כלל. עתה, בהשקפה לאחור, נקל להיות ידעני ולחשב ולמצוא כי משתיים אחר־הצהריים ועד לצלצול פעמון סיום העבודה בארבע – אין אלא, כאילו רק שתי שעות, בחשבון יושר שאין כאילו קל ממנו – לולא שלא היו כך דברים מעולם. לא היה דבר כזה. לא כמוהו ולא כמותו. לא שעה ולא שעתיים. הזמן כלל לא היה. ומה היה? מלוא העולם היה. זה הכל. כולו היה. ומבלעדיו לא כלום. ונבלענו בו ונתבלענו. שלמים ולא הותרנו החוצה לא ציצית־ראש ולא פאת־זנב. הכל. ואפילו לא ידענו שכך הוא. וכלום לא. והכל. הו, הכל הכל. רק הכל היה שם, כל ההכל השלם והעגול והגדול כולו. נכון.

והטרזינה? כלום ניטשה עלובה זו, שוממה לבטלה ועגונה להעצב? הה, מה עולה על דעתך? כל הזמן תמיד היא במרכז, כמובן. הכל רץ סביבה, כל הזמן אנחנו ממנה והיא מאיתנו. הפלגנו בה. הדהרנו אותה. רצוא ושוב. מטרים ספורים שכל העולם מקופל בהם. פרצנו מתוכה וחזרנו אליה בקפיצה. היינו מדקלמים סביבה השבעותינו מה אנו ומי, ידו אחת אוחזת בה והאחרת פנויה להסביר מה הכל. פעם הוא אחרון הלוחמים שבה, צפוי לתיגרת ידו של אחרון הליסטים האורב בעפי העץ; ופעם הם שניהם כאחד, רֵעים לא ייפרדו, צמודים כאחד להביא פדות לנדכאים שבמצור; ובעוד רגע יתפלגו; זה לעקוף מכאן וזה להשליך נפשו מנגד, ולהתנפל ולנגח במצחו חומה וחֵל, ופנים אל פנים, אל תוך מעגל הזֵדים הנדהמים רגע והופכים ונמלטים לכל רוחות השמים. והכל, כמובן, רק בהגדה לא פוסקת, מסוערת כנחיל דבורים, אשר אם תיפסק – יפלו השמים על הארץ והכל יתפקע בבועה, והכל כחלום יעוף. כי על כן המְתה החלקה ההיא מילמולי חֵפֶז אצים להספיק, להגיד, לאחוז בדבר המתהווה והולך, הנמוג כמעט, לאמרו עד היותו כולו, ולו אך ברמז, זר לא יבינו, בחצי דיבור, ברבע, בפחות, בניד אצבעות דובבות. הה, רק קורא ספרים נאמן, רק תולע דפים אחד, רק הוא לבדו היה יודע להכיר כי לא דברי טירוף חסרי־שחר לפניו, וכרגע היה יודע מה לפניו ומי לפניו. מחצית הרמז יספוק לו ורביעיתו, הֵד מָשָל או זֵכר מליצה או ניב – וכבר הוא בתוך תוככי הדבר ההוא, והכל כבר נהיר לו ומפורש, מה כאן ואנה כל זה שלפניו – ואף היה נשטף, אין ספק, מוסחף בעזמת זרם המשחק הרותח!

הה, עזמת הזרם! אגב, היכן מוצאים ילדי שאר מקומות מקום לשחק? ברחוב? על המדרכה? בין קיר לקיר? או שמא יערות של ממש להם על סביבם, ובמרחק־מה הולך שוטף להם נהר מים אמיתי מפליג בין אילנות וסבך? אולי.

אנחנו – בפרדסים. לפי שמחוץ לפרדסים מה היה? לא היה. רק חשׂיפות פתוחה אין חנינה, אל ארבע רוחות השמים, ואל השמים. אלה גלויים לארץ והארץ גלויה אליהם. ולא היה כלל שום מפסיק שהוא ביניהם, רק שדות גלוחי קציר ומלוחכי למשעי, ריקים להם ונכריים למדי, עד אפקי האופק, והרחק מעבר לכל אופק והלאה, אשר רק השמש לבדה היתה שם ורק אבקי רוחות הבר לבדם, ורק השטחים הפרושים לבדם – רק המה היו שם לבדם. שטחים יפים מאין כמותם לגמל מאריך־לכת בלי עד, ויפים מזה לדהרת סוס ערבות מנפנף רעמה ומדגיל זנב וטס, שועט באבק מי יודע אל אָן ועד אנה.

זוטרי פירות הבוסר שנשרו מן העצים, כזיתים לגודל, נעשו בידינו, כמובן לכדורי נפץ ולברד ריגום, אף כי לא היינו צריכים להם, שכן באמירה עשינו יותר, מהר יותר, הרבה יותר ואמיתי יותר. רק מעט גֵיאַלנוּ ידינו בעשׂיות של ממש ולפיכך רק הגדנו, רק דיברנו, רק אמרנו, רק כאילו, רק שיחקנו. אף אַמת המים שנשתכשכה לא הרחק ושימשה אלף תפקידים ואחד, בלא שום קושי – והכל בדיבור בלבד – נתגדלה ונתרחבה והיתה לאמאזונס ולוולגה ולנילוס־הכחול בואכה ארץ אופיר ואל הררי סהר.

וכעת מה? כעת היינו אמורים לפרוץ אל הגשר האחרון. תמצא זאת בכמה וכמה ספרים. אלא ששם זה תמיד אחרת, וכאן היה אחרת. מתחת לגשר היתה כאמור, אַמת המים, ואצל אַמת המים היתה אותה דיסקה סובבת וצומת מסילות־הברזל לכאן ולכאן. לא יהיה לך הגשר אם לא תשלוט על הצומת. ולא תשלוט על הצומת אם לא יהיה בידיך הגשר. ואיך זוממים מזימה כה חסרת פתרונים אך כה גורלית לחיים ולמוות? – הנה זו השאלה.

מאליו מסתבר כי לא יסכוֹן שום פתרון אחר – אלא דינאמיט.

הטרזינה תשטוף במרוצתה, בחריצות יישמט מעליה הרעם, ובחפז מחופז והיישר למטה אל הגשר – ועד שזה יעלה בסערה מעיב עין השמים – וכבר זו על הדיסקה – ובריתוק נאמן של מאות רימונים (מתוך כרי נֶשֶר הפירות שצברנו לנו), תחוג, תסתער ימינה ותטוס לה לישועה, בעוד מחצית החבורה מתנפלת שם ארצה, לחסום כל דרכי הסיוע ולנתק גישת התגבורת. והכל על חוט השערה. איחור בשנייה וטרזינת הישע, מעוז הצדק, מתפקעת על יושבי בה – מעטים, אך מחרפים נפשם! – החטאה בהסבת הדיסקה והיא יורדת מן הפסים והכל לטמיון. כל הידיעות מסרו על כוננות חירום אצלם. הגשר הושם לפיקוח משמרות, ורשת אזעקה מעולה פוֹרשׂה להם. חשד כלשהו – והכל נגדנו, והטרזינה בשטפה לא תיעצר עוד, ותהומה, הה, הכל תהומה, ממרומי הצוקים אל תוך הים, אל תוך קצף המישברים שבין הצוקים – פירשו זרועות, אחים. ומלטו נפשכם…

וככה היו פני הדברים, ואילו רק היה פנאי צריך היה להתכונן בדקדקנות – אלא שאין עוד גם רגע אחד פנוי. לדרך! שיקענו על־כן מהר את השמש. עשינו חושך, וכבר ערב, וזה לילה. ואך יעלה הירח ונצא. באחת עשרה. זה מזלנו. כך נכתב עלינו הגורל, בחסות החשכה נתקרב. וצאת הירח זו תהא 'שעת האפס’. אורו יזרח בעיני השומרים להכהות ראייתם, ולנו יהיה האור מאחורי גבנו – ונפרוץ לנו, רִכבנו יפרוץ לעשות המזימה – מלאכי עליון, התעמדו לישענו?

כולנו נרגשים. אף כי מעלימים. גברים כגבורתם. סעודת קודם יציאה. לא נבלעת. עישון סיגריה אחרונה (פתותי עלים יבשים לפופים בפיסת עלה ירוק). אנחה מתמלטת לא צפויה. דיבורי לחישה. הלב בגרון. אמוֹר – הכל מוכן? מוכן תמיד. המקלעים? הרכב? לא תצא תקלה ברגע האחרון להשחית? וחומר הנפץ? כאן. ארוז בשקיות. ארבע מאות קילו! – כל־כך? – הה, כן, הנה כאן ארוז בשקיות. פתילים קצרים. החלטיים. אתה כאן? אתה הוא שתטיל! – אני? – עיני האומה בך. ולִבָּה. – כן – וחזק ונתחזק, – ואתה תאבטח. מכאן ומכאן. ואתה הוא הסייר. שאלות? – אין. כל אחד מאתנו עשרה. כן. עשרה קולות, עשרה מבעים לאיש, ומרגע לרגע אחרת. בזאת נבטח: איש לא יכזיב. ורק שהמקלע לא יכזיב. ושאנחנו נפתיע אותם ולא הם אותנו. ושאלוהי הצדק שיהיה אתנו ולא אִתם (שאם לא כן – הצדק מהו?) מוכנים? הכל, חברים, במקומו? ה’חומר', הרימונים, המקלעים התחמושת? ומצב־הרוח? לעילא ולעילא. נהג ולך. קדימה!

זה לילה. גם עשר פסיעות לפניך לא תראה. הטרזינה לאיטה. חרש חרש. גם אינה טרזינה עוד. היא משהו. הרבה כאחד. דבר שהוא־הוא ושצריך ושלא חשוב כלל מהו. כזאת היא. שלושה ארבעה הצעדים שלפנינו הם כל העולם וכל מלואו. בתוכם יהיה הכל. ורק בלאט. שום רעש ולא נפץ. קשב רב קשב. שמים וארץ ולב העם קושבים. בנחת בנחת המשוטים. אל נא עוד בכנפי הרעש, הה, נשר צעיר! פיכפוך המים? זה כאן? כעת? אתם שם – כבר רואים מה?

כל זיע עלול לגלות. על כרסנו שטוחים ושקט. הכוכבים מרמזים. רמזי רמזים. הנשוב עוד חיים אל ארץ החיים? הה. אמא, אמא. נפץ? לא, רק בוסר תפוח אחד נפל. נבהלת? הו! שומר מצונן השתעל שם!… הם שלווים, בוטחים להם. אנחנו נפרוץ. כן. אני מכאן. ואתה. כן כן. מכונסים. אחד פתאום מצטחק. רק כדי להסתיר נרגשותו. נרגשים. והאמת: הלב בגרון. וכבר אין שום מקום לשום אחרת שהיא בעולם. הכל מוּשׂם בזה. אין אחרת. אי־אפשר. גם אילו רצית, גם אילו בקשת – אין עוד. ואינך רוצה ולא תבקש.

– מה זה כעת?

– הה, לא זה כבר הירח – הירח עולה…

– הו!

מוט נתקל בענף, והכל נתרעש פתאום.

– גילו אותנו! …

בריצה, בקפיצה, קפוץ!

זיקוק! זיקוק בשמים – הכל אור! ניצוצות!

– ארצה! ארצה חברים! דבקו ארצה! הכל אש ועשן! המקלע!… – הי אתה! – יריות חזקות. מכל צד. פוצו! התפזרו! בקבוצות קטנות! ואתם – חפו! ושמרו שמרו על חומר הנפץ! זיק אחד ו… – אתה כעת! – אני פה!

אני קופץ לים! – הים? היכן כאן הים? – – ישר לים! – אל תקפוץ, ירושלמי, אל!… בשחייה, אני שוחה שוחה, כבד לי, הבגדים מעכבים, מכבידים, ספוגי מים. כבד לי. אני נמשך למטה – הו הו – איני יכול עוד – באר של עומק – – הים הענק, הה – למטה למטה – כאן, חברים, אני עודי כאן! – דפיקות איומות – ראשי ראשי… כוחי כלה! הו, הו, חברים! – לא אעלה עוד – אני צועק, צולל, כעופרת, למטה למטה – אני… די.

הה, לא די! חכה, אל תשבית את המשחק בעיצומו! לא, אל תצלול, אתה לא תצלול, אני אחיך, וקופץ אחריך – ואני אמשה אותך: הושט יד, בוא! כלום לא אבוד!… ואל הים אל תקפוץ כשאינך יודע לשחות!

הטרזינה! הי, הוֹ הרכב! – אתם! – הגיעה השעה – שעתכם – החומר! – כעת רוצו, בריצה, הוי אנשים: יחד!

בריצה בריצה בריצה!

– חפו עלינו חפו! אש מכל צד! הניפו, הו, בטיסה, הי אנחנו, בטיס־טיסה, – והשלך!… ה – ה – ה!… כולנו? כאן? ובטיסה – עופו עוף!

רעם אדיר. חושך ואור וחושך.

– מה קרה?

משהו התנופף, משהו התעופף, משהו התהפך, משהו לא זה: מה קרה?

– נפלת? אתה? למה אתה ככה? – גונח? מה קרה?

– תראה תראה!…

וכבר הוא כולו בהילפתות, נלפת בהילפתות, וביד זו לופת את יד זו – הה…

– תראה!

– אתה? באמת? רגע, זה באמת? – ספר מהר: מה?

הטרזינה שבמעופה, על הדיסקה הסובבת, ואצבעו נתחבה אי־בזה – במקום רע – הה – נקטעה? – הו, אלי! – הצפורן? – כולה? – ודם מן הפצע, הכל דם, בגדיו דם, ועל הפסים ארצה דם, ועל הגשר, הו, דם…

וזה פה, וזה יום, וזה אמת, וזה הוא, וזה ככה, ואנחנו… ופניו מחווירים, וצריך לעשות, וכל הפרדסים סביב סביב, ואנחנו לבד רק שנינו – ומה?

אל תבכה, אל… בוא נשטוף, אני אצלך, אתך, סמוּך אתך, נרוץ לבאר, נקשור בחולצה שלי – ככה, בוא, אני אשמור עליך, הישען עלי, תוכל תוכל? – כל הפרדסים האלה… המרחקים… תוכל תוכל?

– בוא, הישעֵן ככה – – –

– הנה, ככה, עלי, כן. ואל־נא… הישמר אתה מן הגשרים, הו!… אני, נפשי תחתיך, אני תמיד אילו רק יכולתי… ואל־נא תרוץ שמה – אַל! אל תלך אל הגשר ההוא, בוא, ככה, בוא, על חמורו של מוּסה נרכב הביתה, רוצה? חייך אלי – בוא חייך טיפה, הישען ככה, אני כולי – ואתה… חייך אלי חביבי…

כעת בוא, בוא נרוץ לנו הביתה! –

או זה רק בסיפור? או רק בחלום? הו, לא, זה בממש, בדיוק בממש. אלי, אלי, למה? בדיוק בדיוק ככה. וזה הכל. למה? למה? בוא. אחי, אני תחתיך… יחיעם, אל תשבור כעת את הסיפור… לא. לא! לא! בוא – – – בוא – –

אירע פעם והכדור ששיחקו בו הנערים במגרש הפנוי הסמוך נתמלט ופרח לו ונתקע במרומי האקליפטוס שבחצר הדוד משה.

מסוערי משחקם רצו הללו, קפצו נלהבים ודלגו על הגדר של רשות־היחיד להורידו במחי אחד ולהמשיך בתנופת משחקם המתנשם – ובאו עד קורת העץ ושם נעצרו ורפו ידיהם. ניסו עד קצת כה וקצת כה, ידו אבן והטילו זמורה יבשה, אף לא חסכו דיבור קשה או שניים, ולחינם. נתלקטו סביבו הגביהו גרון והפשילו ראש ונשאו עיניהם עד מרומי השמים.

אותה שעה הינו אף אנו, ישי ואני, שטופים במשחקינו שלנו בצל הבית – ונזעקנו דחופים לראות מקרוב בצעקה ההיא שהגרישה את שקטנו. מיד הוסחפנו אל שיבולת מעגל הומה ורוגזת, וככולם אף אנו היינו מטלטלים נטויי גרגרת, מופשלי ראש ומבליטי פיקה – תוהים ומשתאים אל גבהים לא רגילים – השמים והצמרת המהלכת בהם.

ומעמידה משתאה לישיבה של ארעי, ומישיבה לשכיבה, ומשורעים במעגל היו עינינו תרות ורואות כל דבר כבפעם הראשונה – כל אותם מרומים גדושי עלי העץ, וריטוטים וקרעי תכלת שהלכו ונעשו שם עתה מיוחדים ומוחשיים ומתגלים מופלאים יותר ויותר. הרבה יותר כפי שאפשר היה לפלל, לכאורה.

עץ גיבור ועצום היה הלה. גבוה ממתניו ומעלה מכל עץ. גבוהי הברושים שאצלו היו נמוכים. והאורן הגדול, כל צידו הצפוני היה מקורח ומחוק בשבתו בצלו, הנמך מתחת עובי הצמרת; אפילו האקליפטוסים חבריו ואחיו תמו אי־בזה מתחת חלציו – וזה פרץ לו ויצא יחיד ומיוחד לשמים.

בוודאי שאלת לא פעם, או אולי נשאלת פעם, היכן הוא האקליפטוס הגבוה בעולם? וענית, או ענו לך, כי הוא באוסטרליה, או במקוה־ישראל, או בפתח־תקוה – ואילו אני תדע, תמיד הייתי בטוח כי אין גבוה מן האקליפטוס שבחצר הדוד משה.

ביתו סביב היה מוקף טבעת מרובעת של אקליפטוסים. כולם עצי מידות חסונים ויפים, כולם השירו תדיר להבי עליהם ארצה ועבדוּל־עזיז היה מטאטאם לעולם במטאטא הקוצים הגדול, ומציתם ומעלה עשן עלי אקליפטוסים מיוחד בניחוחו הזה, אשר מי שנשמו בילדותו לא יוכל עוד לנשום עשן־עלים בלי לבקש בו טעם מיוחד זה (אולי גם יחסר לו דבר זה תמיד), אם כה ואם כה כולם, כאמור, השירו עליהם ארצה, ובבוא עיתם גם את אשכולות סביבוניהם, שישה שבעה באשכול האחד, כולם בבוא עונתם נתקלפו והשילו שׂלמות קליפותיהם, גליונות ארוכים וריחניים, שהעלו על הלב פסוקים יפים שונים מעין ‘נרד וכרכם קנה וקנמון’, ‘מר דרור וקנמון בּשׂם’ ואחרים, ואשר תוֹכי חוּבם לעולם קריר־חמים וריחני, (מגע יד שמנחש עליך מגעי רוך וחלקוּת וחמימוּת אחרים, שלעתיד לבוא, ועוד אינך יודע מה, לא לגמרי כאלה שבחובי סתר קליפה זו, אך שתחילתם כאלה, אפילו מלוּוה לעתים לעיסת עלי אקליפטוס מתוך מבוכה…), אלה חוּבי הקליפות עם אותה וורדות־מה ירקוּת מה, ואותו חיוורון שבטרם השתזפות.

כך כולם. אבל מכולם עלה הוא, המצודד משהו ממיזח העצים הכללי שחגר את הבית סביב (והוליך עליו תמיד תנודות הלוך ושוב של אור־וצל סחופות רוח, וקול רשרוש לא פוסק מתמלמל אין־קץ) – ומסיבה זו או אחרת או מכל הסיבות כולן – עלה המצודד הזה ויהי לענק, פרוֹץ פרצה ענקותו הספונה בו ותכס על הכל, פרוץ פרץ ויעל, רם ונישא ונשקף אל הפרדסים, ועוד הרחק מהם, אל הכרמים, ועוד הרחק מהם אל הזיתים, ועוד הרחק מהם אל המישורים, ועוד הרחק מהם אל ההרים הרחוקים שבאופק הרחוק, ועוד הרחק מהם אל יסורי השמים הרחוקים ועוד הרחק הלאה. ותמיד היתה צמרתו הזו תמיד ולעולם נוסעת, פעם כנסוע גלי ים שליו ופעם כנסוע גלי ים סוער, בתבחשה ובהמולת אשדות, אף כי יש גם וקול בכאים, או ברשרוש תנומות, שרק עלה פה עלה שם היה צונח ממנו חרש בלא משׂים, כצנוח נוצה.

מכל המקומות היו רואים אותו והוא היה רואה את כל המקומות. ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה. ואף ממקומות רחוקים ביותר, שכל הבתים האלה נהפכים משם אך לכתמי אודם, וכל האילנות האלה נהפכים משם אך לגבבי ירק מציף – צמרתו זו היתה מתנשאה הגבּה למעלה, פרושה קצת, כמין מניפה פתוחה, או שמא כמין דמות יצור שהוא, אחד הנושא נרחבות ידיו מעל ראשו כשׂאת מתפלל ידיו השמימה… ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע: שם ביתו של הדוד משה, שם חצרו הגדולה, המוצלת, המנוקה תמיד במטאטאו של עבדול־עזיז, שם משחקי השלווה אין־קץ עם ישי, בצל הבית ובין צללי צמרותיו.

וכך היינו מוטלים אפרקדן וצופים בצמרת שלו המתנשאת מעל ראשינו ומתנשאה, מנסים לטפס בו במבטינו. לפי שלטפס בו בפועל לא נוכל. נשגב היה מטפס בו. אדם לא היה בעולם שיוכל להקיף, היקפו, או להיאחז בו אחיזה כלשהי. וגם מעם ארבעה חמישה מבוגרים ייבצר להקיפו בחיבוק. ואף לא זיז אחד לא תמצא על פני תימור קורתו הבריאה. ואף לא שקע קל שהוא על פני שלמוּת חלקותו. ועד רום שתיים שלוש קומות־בית, אין בו כל הסתעפות שהיא. ורק משם ואילך הוא מתחיל מסתעף, זרוע אחת לכאן ומיד שתי זרועות לכאן ולכאן, זרוע וזרועותיים אדירות, ומעליהן ומעלה כל אותו עֵנֶף מעוּנף הנושא משא כל הצמרת הכבירה, עד מרומי המרומים ולכל צד וצד, וחזור והתלוֹת באשדות נשפכות אל כל עברי הגזע החסון הזה. גזע אחד ויחיד ונאה, אשר איני יודע מה עוד להעיד בו זולת אשר: גזע יפה. פשוט גזע יפה. נושא כל משא צמרתו כאילו שׂחוק היה לו כל הרום שמעליו. ויפה, כמו עץ יפה. כן, או כמו נערה יפה, נערה זקופה בחֵן ויפה (אף כי לא אז עלה על לבי דימוי מיוחד זה).

הבט ־נא בקורת הגזע היפה הזה, אשר יש בה בבת־אחת כביכול מדקות הגבעול, מתמירותו ומאצילותו – וגם מכָבדוּת עמוד ירכו של הפיל וממוצקות מצעדו בל ימוט. שלמוּת מקשה אחת. חטיבה צינורית אחת, אשר מעגלוּתה מבליעה אל תוך חלקוּת היקפה המהודק, ארבע חמש רמזי צלעות, אשר רק עם פני האדמה הן מתפרשות ומתפרצות שם כחרטומי ספינה, ואשר מפני האדמה ומטה פנימה, הן נהפכות (כמרומז בחטוטרות המתבלטות מעל פני האדמה, קודם שתצלולנה תהומה), לזרועות מאחז ענקיות, הצוברות אליהן כל אותה הסתעפות פנימית, שמתחוללת בתוך דחיסות החשיכה הסגורה, בתוך המעמק המוצק והבראשיתי שמלמטה, לאחר שאוחז בהן כל עושר ההתפצלות העמוקה יותר, הסבוכה והמסונפת: השורשים, השרשנים ועד שיער היונקות הרך, כל אותה הצטברות של היקף ועומק תהומי רב ינקה ועצמה, שנתכנסה מיד לצאתה מעל פני סגוֹר האדמה האטומה, נתארגנה היטב בסדר היפה של המעגל השלם, בהיקף הארוז היטב, עד הראותו קל ונקי ונטול שום מאמץ, גבעולי כאילו, נערתי כאילו, עולה בדרכו ומוסיף ומתפצל במרומיו לסעיפים, לסניפים ולסעיפי סניפים, כבבואת השתקפות סעיפיו בתהומות הלא נראים, מהופכים בגלוי לסדרם הסמוי – ופורצים אל התכלת, היורדת כנגדם ומסתננת בעד מליוני חלפי העלים התלויים רוטטים, והמוסעים לעולם ונוסעים בירק ובתכלת ובזוהר רטוב־כאילו; עד שהופך הגלמי הכבד והסגור, העולה מן האפלה שמלמטה, והולך ונעשה למעלה לאשכול ריטוטים דקים ולזהרורי צחצחות.

אולם בהגיע עת התפצלות הקליפה היינו מסירים יריעות ארוכות, ואלה היו נגללות במהרה לכמין מרזבות, בּטנן מוורידה ענוגות, וגבן חום־מאפיר מאובק וריחני ולאחר שחבטנו בהן על ימין ועל שמאל ואיש את רעהו, ונסינו לכתוב בהן מגילה כמגילת־קלף – פותתנו אותן לפיתים ושׂמנון ליבשן בשמש, שמא יסכנו פעם לפטם בהן את מקטרת החרס הישנה שהיתה לישי, ולנסות לקטר עשן בהתגנב (את חטאי אני מזכיר: בנסיונות העישון הראשונים, מרובי השיעול, המרירות והבחילה, נעדרי כל נחת שהיא – היינו מקנחים בלעיסת עלי אקליפטוס רעננים, אלה האדמדמים משהו, כדי שלא תחוש אמא של ישי בריח הקטורת – בקראה לנו לאכול קצת פירות, שהציגה בקערה עמוסה על גדותיה על שולחן המרפסת, ושאגב כך נעלמו כלא היו).

אך, מכל זה – איך מטפסים בו לעלות? אמרתי כבר כי גם ענפיו הראשונים, היו עבותים באדיר, ונסתעפו כרום קומותיים שלוש, והם שם חלקים ומוורידים מעוצמה ונשגבים מכל הישג יד, (אגב, התדע כי מעולם לא היינו משׂיאים עינינו כל־כך, עד שם? אולי מחשש לשאת ראש הגבה כל־כך, ולבקש שם מבט עיניים שאינן שועות אליך כלל?…)

וכבר היו בחבורה אחדים שהציעו לרוץ ולהביא סולם מנין־שהוא ולטפס. אלא שזו היתה הצעה כה נטולת שאר־רוח ודמיון, נוסף על היותה נמנעת: מנין יימצא סולם גבוה שכזה – עד כי אין פלא איפוא אם צפה מיד ההצעה המתקנת: סולם חבלים. שפירושה (לאחר סינון כל גוני האפשרויות הדקות השונות), להטיל למעלה פלצור חבל דק, ואבן, נאמר, קשורה בראשו, שתרוץ בראש מסע החבל ותקיף אחד מסעיפי הענפים ותחזור ותצנח ארצה מעבר מזה, כשהיא גוררת ומביאה אחריה את יתר החבל, ויש לנו אז בידינו חבל כרוך סביב הענף בשני ראשיו. וזה יסוד לכל מיני תכניות אפשריות נוספות. אפשר להרים אז סולם חבלים למרום, אם יימצא לך; ואפשר גם לענוב עניבה ולהושיב בה ילד אחד ולמשוך בראש החבל האחר ולדלותו למעלה, ולילד ההוא בחגורתו יהיו תחובים כמה וכמה ראשי חבל נוספים, שבהם, לכשיגיע ליעודו המרומם, יתקין את המשך המפעל, משלב זה ומעלה, וממסעף זה, אל הבא אחריו, הגבוה מעליו כדי קומותיים, ואשר שם מותקע הכדור המבוקש. (ואמנם כבר היו בינינו אחדים שברכיהם פקו כבר למשמע סיכוי העמידה על הענף הגבוה, כדי לזחול ממנו ולטפס ממנו אל גבהי מחבוא הכדור – ולִבם התחלחל מחולשת סחרחורת, ומחרטה גדולה). אינני יודע באיזו הצעה היית בוחר אתה – אנחנו נוכחנו מהרה כי אין כל חבל בידינו, והכל מצד זה חסר תכלית, אף כי שניים שלושה נשלחו דחופים לחפש בחצרות ובאורוות וברפתים ובעלית הגג, ולהביא הנה כל חבל טוב.

וחזרנו להציץ במרומים הבלתי מושגים. עורב אחד ישב לוֹ שם וקירטע – לעורב קל. גם עלֹה גם רֶדֶת קל לו. אפילו את גוזליו יגדל שם, בקן הגדול ההוא הבנוי בראשו, משטח גס ורחב, שזוג עורבים אחד היה שם דייר עולמים. אף כי לעתות הסתיו היו כל ענפי העץ משחירים מבני עורב שהריחו את ימות הגשמים בבואם וכל סיעותיהם נתלקטו מעברים, והעץ הגדול הזה היה להם כהיות המגדלור לספנים, והיתה דצה שם מין צהלת עורבים קרקרנית, שאף אם אפשר, לעתים, קודם בוקר, כשאתה מכוסה עוד בשמיכה, לטעום בה, בצינת־בוקר צריחת־עורב זו, טעם יופי, ובשורת החורף הצלולה – הרי מקרוב היתה זו מין מקהֶלֶת צריחות מתקוטטנית שכזו, שלא פעם היה נוטל הדוד משה בכבודו ובעצמו את רובה הציד שלו, מפטמו בשני כדורים, ויורה למעלה פעם ופעמיים, והללו היו מתבהלים שם עד שרשי נוצותיהם, וקופצים ונמלטים בבהלה ומפילים ארצה מין שקט עמוק, ומותירים בור דממה אין קצה ולא־תאומן, וחצי שעה שלמה היו האזניים מתרווחות, אף כי צופיות בקשב רב למה שעוד יבוא – כשסיימו הללו שלושה מחוגים רחבים סביב כל העולם סביבו, כולל שתי חניות קצרות וצרחניות על האקליפטוסים השכנים, בהוכחם מהרה בשׂכל העורב שלהם, כי אין טוב ואין גבוה ואין יפה להם בעולם הגדול מן האקליפטוס המיוחד של הדוד משה: אומרים ועושים. ומיד בצהלה ובצחוק ובריבות מי קודם, ומי תפש מקומו של מי, וברוב תוכחות חכמי העדה אל צעיריה, כבר הם כולם על ראשי העץ, משחירים ענפים ומקדדים תחתיהם את הגבוהים ואת הדקים שבבדים, ומתנפנפים ומתנדנדים – ולך טען אליהם טענות. (וכבר היה מעשה נורא בנכבד אחד שבא אל הדוד משה, וישב להמתין במרפסת, ומגבעתו שהסיר נִפנף ונִפנף להשיב רוחו כחום היום, ועורב אחד חמד לצון, וכיוון והטיל מה שהטיל, וזה נפל והתבצבץ לו לנכבד על קרחתו המבהקת במין בצבוץ מלבין, נרפש ונתעב ומבחיל שכזה – שלא היה עוד כבזיון הזה וכרוגז הזה שרגזו הכל על עושה הנבלה – אף כי שניים, לפחות, נפלו זה בזרועות זה מצחוק נורא וגדול – ועבדול־עזיז נטל פח נפט ריקן ויצא לתופף בו עד יבושת ידו ועד עיקום הפח, ואף אנו נצטרפנו בתרועות ובצחוקים גלויים ובהקשות כאילו את שם המן הזכירו כאן, ולא שקטנו עד שקפץ הרשע המזיק ההוא וכל אחיו עמו, וברחו להם כל הליצנים במיטפח כנפיים אפל, ולא חזרו עוד לכאן, אלא רק כעבור חמש דקות – לאחר מחוג גדול אחד סביב, כולו מוסר כליות וחרטה, וחזרו). אלא שבקיץ, כאמור, לא דרו שם אלא אך זוג עורבים אחד, ושעות ארוכות היית יכול לראות את זה ואת זה מהם יושבים במרומיו, מהרהר הרהורים גדולים, בלי שום שימת־לב לטילטולי הענף מעל תהום עשרות מטר, מסור כולו רק לחיקרי לב גדולים.

מהרה חזרו הרצים, וחבלים אין. אין זולת חוט משיחה כלשהו, וחבל כביסה שפרק אחד מחצר שכנתם, בעזמתו ובמסירותו אין קץ לכדור המותקע למעלה. ואין פלא איפוא שמכל התכניות הנפלאות, מעשה בגלגלת ובמדלה, מעשה בסולם חבלים, ובשאר נפלאות שבקרקס, החלו הכל נוטשים ומפנים יותר ויותר מבטיהם אלי, ואלי דווקא. למה? מה חטאי? לא כלום. שמע ותבין.

אני עצמי, בושה לספר, הייתי כה דק וכה קל, עד כי לא רק שאמא נעצבה אל מראיתי ועל תאבוני ונמלכה בדעות רבות להועיל (אף כי “דברים טובים” הייתי טורף כאריה), אלא שהמורָה לטבע שלנו, היה מעשה, בבואה בשעור אחד בין המצרים ואיש מדרדקיה לא ירד לסוף הסבריה על מבנה גוף האדם, ראתה אותי ואורו עיניה מאוד: מיד הוצבתי אל שולחנה, ועשיתי כמצותה ופשטתי כותנתי לעיני הכיתה התמהה, ובמו אצבעותיה הקרות, החדודות, הצביע אז אותה מורה מחוננת על צלעותי, ודרך עורי השקוף הראתה כל דבר נחוץ, והכל היה מוסבר אז להפליא. לולא, משום מה, היה הציבור משתנף מצחוק ומהנאה גדולה ויתרה, וחוששני כי לא על המורה דווקא צחקו ולא על הסבריה המלומדים; אף כי היא דווקא שהרימה קולה וצעקה שבעתיים על שאי אפשר להראות לנו לעולם דבר נאה שהוא, ועל בורות וקשיות לב, היא צעקה ולא אני.

קיצורו: דל ודק וקל הייתי מכל האדם. כמין חוט שערה מרחף. ובתוך חוט שערה זה פעם לב שלא איווה לו ולא ביקש לו מאלהים הטוב אלא שלושה אלה: ספרים הרבה לקרוא, מראות הרבה לראות, ולטפס, לטפס, לטפס, אל כל הרחוק, הגבוה והנבצר. אחת היא אם גבעה, אם עץ אם גג, וגם בסתם עמוד חלק תקוע וראשו בשמים, לא בחל – טפס טיפס עד ראשו ושם הציג רגל אחת ונתיישר ופשט ידיו למעלה. למה? ככה. אין סיבה אחרת.

ומעשה בשבע שקמים בשורה אחת, שאפס קצה על צמרת היתה נוגעת ואינה נוגעת בצמרת שכנתה – והוא טיפס ועבר משקמה לשקמה, על פי חוט היקף הצמרת, בראשונה עלה ובשביעית ירד ולא הגיע כף רגלו בקרקע בין זו לזו, וחבריו שלמטה, עצורי הנשימה, רק שרקו שריקה לאחר כל ענף דק שלא נשבר תחתיו, חלוף ועבור ברחש זיקית מחייכת; או מעשה בצינור דק תלוי בין שמים וארץ מגג בית רענו יוסי אל הרפת שמאחור, שעליו הפסיע אותו דקיק כמרקד על חבל, ממש כשם שקרא בלילה הקודם בספר עלילות מפעים אחד, ואמא של יוסי כשיצאה רגע אחד למרפסת, חלשה דעתה, פקו רגליה, המרק שבאלפסה נתרטט ונשפך, ועל יוסי גזרה בחמוּר לא להתרועע עוד עם הזיקית, פן תסיתנו למדחפות, (לך הסת את יוסי לטפס! גם על הנוקשה והמישורית שבאדמות יתעצל לפסוע!) ואת מַזָלִיקָה העוזרת שלחה במרוצה אל אמי להזעיקה בשוועה מרה: בנך, אבד בנך!… או מעשה באותו בית בן קומותיים שקצה צמרת הקזוארינה נע נד קלות, מכחולים מכחולים, כדי שתיים שלוש פסיעות ממעזיבת גגו – ואותו יצור, נתפעם לבו בגופו השפוף, ובריצה על רעפי הגג התימור, מבהיל כמה וכמה זוגות יונים מפחי שובכיהן המצומדים, ועם שהן פורחות זינק אף הוא עם כולן ופרח מעל הגג אל צמרת הקזוארינה הרטיטה וענוגת התנודות הקלות, ויוסי רק אז פקח עיניו להביט, לאחר שלא שמע כל התפצחות עצמות קלה על סביבותיו, ורק רעהו היה מתנודד שם למעלה, כבן עורבים אחד ומחייך ומשקיף על מראות העולם מגבהי הקן.

הרי לך מקצת מעשים, והוסף עליהם עוד פרט קל אחד זה להשלמת תוארו: מעולם, לעת ערב, לא חזר לביתו לכוס החלב, הסלט והחביתה ואל ספרו שיקרא בחביון השמיכה כשברום החדר תתפקק לאיטה תקרת העץ הישנה, תרחיש מן הדממה הגדולה רמזים וחריקי קסמים, מאיימים כשם שמדובבים דברי־סתר – והנה, מעולם לא חזר הלה לביתו בלא שמכנסיו, או כותנתו, או הא ודא, לא יהיו נתוקים, פצומים, פרומים, תלושים או חרורים מעט או יותר, ואמא תספוק כף אל כף ותאמר מה שאמרה לא פעם אלא אלף ואחת, מה יהיה מה יהיה, ותשחיל בעצב חוט במחט ותחפש לה טלאי נוסף להטליא את מדי העלילות, העצים וגגות הבתים.

לפיכך היו הכל, בלי שכדאי לציין מי התחיל בכך, הולכים ומפנים מבטיהם אלי ותולים בי עיניהם. ואני לעומת כל אלה כבשתי עיני בקרקע. אחר־כך התחלתי משיט אותן על פני הגזע העבה, העגול, החלק והגבוה אין־מאחז, והגבה אל הסעיפים העבותים המתרוממים מעל גובה גג ביתו של הדוד משה, ואל רום הצמרת הנוסעת ומסיעה תנודת צבא עלים ירוקים וזהרורי תכלת, והכל הוליכו מבטיהם עם מבטי, ויחד חזרנו והשפלנו וסקרנו רגע זה את זה, ושוב כבשתי עיני בקרקע; איך אפשר? ולו גם זיקית אשר כמוני – איך אפשר?

היה שם שלמהלה אחד, והוא גדול אויבי, ולא פעם היינו שנינו בריצה זה אחר זה, או זה מפני זה, והוא הציע דבר חכמה כזה; ילד על ילד יעמוד, וה’זיקית' או ה’שלד' – כולם כִּנויים שלי וכרצונכם – יטפס מכתף זה אל כתפי העומד עליו, עד שיגיע אל הענפים המסתעפים. רעיון מלהיב כשלעצמו, וביחוד אם יהיה אותו שלמהלה עצמו העומד התחתון, שעל כתפיו יעמוד כל המגדל החי – אלא שאיש לא נתלהב לזה וגם לא אני.

ואילו ישי רעי התחיל פשוט מתקומם. ‘לא מרשים!’, פתח ואמר בתחילה, ובדברו נזכר מישהו, ודבר טוב נצנץ בעיניו, שמא הולך ישי הביתה ומוציא מן הארון את רובה הציד של אביו, ובירייה מכוונת אחת (אל עצמו נתכוון, שהוא עצמו יירה. שכן מוניטין של קלע יצא לו, איני יודע בזכות מה) – ומעיפים את הכדור הלכוד בעץ בנפיחת רובה אחת ויפול? רעיון גדול של אדם גדול! אלא ש… ובכן מה?

אין עצה ואין תושיה, אלא שוב מפנים הכל מבטיהם ותולים בי. נטלתי קורט קליפה ריחני לכרסם (זה המזכיר פסוקים ערבים מעין: קנה וקנמון נרד וכופר, ועוד דברים ערבים ורחוקים כמותם). וממני ראו וכן עשו כל השרועים במעגל. נטלו איש קורט קליפה לכרסם. והיינו מכרסמים כולנו קורטי קליפה ומהרהרים, כי אין מוצא, אלא שה’זיקית' או ה’שלד' חייבים לעשות חובתם – זה שעתם וזו חובתם – ואין מפלט ומנוס אין. ולפיכך קמתי אני ממשכבי והכל קמו עמי לראות מה. ושמא נוטלים אותי ארבעה נערים בריאים בידי וברגלי, מכאן ומכאן, ומטלטלים בתנופות הלוך ושוב אחת ושתיים ו־שלוש! – ומפריחים אותי הגבה אל הגזע, ואני כבר אאחז במה שאאחז ואמשיך משם והלאה כמעשי הזיקית המטפסת על קיר חלק? או שמא נותנים בידי חבל ואני מקיף את הגזע ומטפס בו כאשר יטפסו גודדי התמרים, או שמא מביאים מוט מירכתי החצר – שמעו שמעו, רעיון חשוב – ומציגים אותו באלכסון לגזע ועל המוט תטפס הזיקית וממקום שתגיע – יתחילו להגביה כל הניצבים בזה את המוט, עד שיגישוהו אל המסעף הראשון? (ומשם והלאה? קודם יהיה שם ואחר כך נראה משם והלאה). ועם שהכל שוקלים וטורים, בכה או בכה, איך להפריחני למעלה, וישי רעי כבר נצנצה בו מחשבה לרוץ לקרוא, אם לאמי כדי לחסוך לה את בנה ולעצמו את רעו, או לעבדול־עזיז כדי שיגרש בזרוע נטויה את כל הפוחחים הללו – שקפצו בלא רשות את גדר רשות־היחיד וחדרוּ ובאו להכעיס. אבל אני ידעתי כבר איך אעשה. – ‘רוצו הביאו מוט גבוה!’ אמרתי. וקולי היה כזה שהושלך לרגע הס, ומיד נפוצו הכל לחפש ולהביא בשליחותי. וכבר הם כאן איש וענפו איש ומוטו אשר מצא עמו, ומכולם נבחר כלונס נאה ומיוחד אחד.

‘אולי לא כדאי?’… התחיל מישהו בהיסוס, אלא שלא היתה עוד סבלנות להיסוסים וכבר היה מאוחר. אני עצמי כבר הייתי שבוי רעיון מדליק שניצת זה עתה בלבי, אמצאה כה מרהיבה וכה נועזת ופשוטה לחלוטין. – כיצד? הנה כך!

הגזע כאמור, היה נשגב מטפס בו. גם המסעף הראשון לא יצלח לכלום, אם רק לא תאמר לקנן שם כעורב זקן זה כל שארית ימיך. מלבד אשר מעל מסעף ראשון זה, חזר ותימר הגזע, עבה ועגול וחלק ולא יטפס בו אדם, וגם לא קוף מיער. הרי שלא דרך הגזע. מסקנה אחת, יסוד מוּסד. ואילו הגבּהַ, למעלה, במסעף גבוה יותר, וליתר דיוק, ממש בו במסעף אשר אל חיקו הותקע הכדור הפורח, זה שבשלו, כמדומה, היה כל הרעש – משם היה יוצא ענף חסון אחד, שלוח למרחב, יוצא ומוציא כדרכו סעיפים נוספים, שכל אחד מהם חוזר ומסתעף כדרכו ועד לפטוטרות גדודי העלים המתאוושים ונרכנים למטה, ואילו הגדוד האחרון, שמקצה הענף ומטה הכביד מאוד ונרכן וירד בתלוי, כבקצת עצבוּת יפה, כבהרהורי שקיעת השמש, יורד עד תומו אל גובה קומת בית אחת, או כגובה קומה וחצי מעל הקרקע, ואילו הגעתי שמה ונתפשתי בעפי הענף הזה, אפשר היה בקצת זהירות ובהרבה השתדלות להמשיך על־פי אותו הענף, בלי לאבד את האחיזה, בלי להחליק, בלי למעוד, בלי להתלות חלילה בענף כוזב, שלא ישא גם את במעט כובדי, ובלי להרתע מתנודת הענף ברוח, עלה ורדת לכאן ולכאן כל הזמן – ולהתקדם ולבוא עד הכדור החבוי, ובמגע כלשהו להצניחו – ולחזור ולרדת לאטי, איני יודע איך. (בני עשר, הלא תדע, חושבים רק איך לעלות…)

פשוט, לא? מרהיב נפש, לא? הוד וחדווה, לא? אכן, כולי כבר הייתי חדודין. אלא שכלונס אחד לא הספיק. ולפיכך בחבל הכביסה קשרנו כלונס אל כלונס, והרמנו את המצורפים ועדיין לא השגנו את הענף הגדול ותלוי, במקום שׁפלו. אלא שכאן נוכחו הנערים מה הדבר ואנה פני, וכמה מהם נתבהלו מאוד: ‘מה? – נרתעו – ככה תעלה?’ והיו אף שהפטירו כי מוטב לחדול. הגובה היה רם, הענף היה נַד, והעלים היו כה דקים ובדיהם כה שרביטיים ותלישתיים ו… ‘לא צריך! – יש לי עצה’ – אץ לקראתי אחד – אבנים! בואו באבנים! נעמוד כולנו שם – ובאבנים, ונקלע ונפגע!… והכדור יפול!'… אלא ששלמהלה דחה הכל בתוקף: ‘סמכו עליו, על הזיקית!’ – דחה הכל וחייך בבטחון, וקינח זיעה מחטמו ומסביבו.

אז נצנצה הדעת בלבי ורצתי לעשות. בקפיצת קופיף־היער הייתי בן־רגע בחובי האורן השכן, שבצל האקליפטוס. ‘הגישו לי!’ צעקתי תחתי, ואיש לא הבין מה להגיש ולמה, ורק שלמהלה הבין והגיש לי את הכלונסיים המחוברים, ועמדתי על ענף אורן צדדי וגבוה אחד, ודליתי אלי את המכשיר הנ"ל, ועוד עניבה ענבתי בראשו, והכל היה מוכן. הנה, שמע היטב: את הכלונס הטחתי ישר לפנים, שתתלה העניבה שעשיתי ותשתלב לרגע בזיז ענף עקום אחד, בן אותו סעיף יורד גדול שהזכרתי למעלה; ואך השתלבה זו לכהרף (וליותר מזה לא הייתי צריך), וכבר הטלתי עצמי לחלל, כמלוא עצמת התנופה והזריזות שהיו ברגלי הצנומות, ופרחתי מגובה האורן, בין שמים וארץ, במטוטלת עצומה זו – מטיל רגלי בתנופה ששִקעתי בה כל מה שהיה בי ויותר, וכבר רגלי חובקות את הענף ההוא האמור, המיוחל, ויותר מזה לא היה צריך, הרפיתי מן המוט וזנחתיו, ובתנופת משאבה, ידועה לי ומנוסה לי מימים רבים, התהפכתי וצלחתי בנקל והריני כבר יושב רכוב שם, ברום שלוש קומות בית מעל הקרקע, על־פי הענף, אשר למעלה, במקום הסתעפו מן הגזע, חבוי היה הכדור תכלית הכל – יושב לי ומתהדק תחתי, ולוקח הרבה אויר אל תוכי המתנשף.

(הזעקה שנשמעה אז מלמטה, לא היתה אלא בהלת פלוני, אולי ישי, למראה הכלונס הצונח בהתהפכות אין אונים, או אולי אף חַבֵט חיבט את פלוני אגב כך).

לא נותר לי כעת, אלא לזחול על פי הענף ההוא, הקַשְתי הזה, המתקמר לו, החלק, הממעיד למדי, המתרומם והולך לאיטו מן הבלימה ואל הגזע המוצק. טוב שאמא שלי לא היתה שם למטה אותה שעה. אני לא שמעתי קול זבוב ולא כל קול שהוא, אבל למטה, סיפרו לי אחר־כך, אילו פרח זבוב היו שומעים שמוע, אבל לא שמעו. ולא ראו מלמטה אלא שתי כפות רגליים ושתי כפות ידיים, לופתות ומרפות והולכות לסירוגין ובהתמדה, על קמרון הענף ההוא. ואני אסור היה עלי להביט למטה. אסור להשתהות רגע להחליף אויר. אסור לפקפק. רק להמשיך ללכת. גם לא להרהר הרבה, לא בזאת ולא באחרת, ובעיקר לא ב: ומה אם אני נופל – –

* * *

קשה לך לשמוע? ובכן בקצרה: כשכבר הייתי סמוך קרוב אצל הכדור ההוא…

למה נרתעת? אם לא קרה משהו? אכן קרה. בוודאי שקרה. הפחות צפוי מכל. לא תאמין. דבר פשוט אבל לא ייאמן.

הכדור, אותו כדור עצמו שבשלו היה הכל, ואולי בשל תנודות־תנודות הענף שגרמה הליכתי הקצובה ומטלטלת עליו, נעתק אז ממקומו, רפרף אז קצת כה וקצת כה, ובחשאי ובפשטות שאין פשוטה ממנה, וכמי שנחלץ מכלאו – זע, היסס, ונשר פתאום למטה, בטרם פשטתי יד אליו, בטרם נשמתי נשימה, נפל. וזה הכל.

ומלמטה, לקראתו, עלתה אז תרועה רבה וצוהלת (וסבורים אולי היו כי בעטיי נפל הכדור…), ואילו אני, למעלה, מצומד בידי וברגלי נותרתי על מקומי, מגוּבּן, כזיקית, על גבי הענף התלוי, לא לפנים ולא לאחור, מאוחז בחלקלקות בכל כוחי המתמעט. מרחף שם בלא שום סיבה מצדיקה שהיא, בלי שום תכלית של טעם שהוא. לחזור? להתקדם? לגמור את ההליכה ולהצמד אל חיק המסעף ולעצום עיניים? לנשום נשימה, ולחכות עד שאדע מה?… כפותי מזיעות. נשימותי נגרשות. לא להביט למטה. ולא למעלה. ואסור לחשב חשבונות על גבי חוט שיווי המשקל. ויפה מכל היה לנסות לחייך. וניסיתי לחייך. שווה־נא בנפשך.

ועתה? תנופת העליה החטופה התישה אותי למדי. טוב מכל היה לוּ הגישו אלי עתה סולם גבוה מאוד להורידני; או צינור גבוה לו היו נוטעים להחליק בו כלפי מטה בשופי; או קן העורבים לו היה רחב למדי לקלטני אליו, להתכנס בו ולהתרבץ קמעא ולהתרגע, או אילו… מה למטה? איני יודע. אפשר חטפו את הכדור שנשר ופרשו להם בחדוה להמשיך במשחקם הסוער, או, אולי אפשר שהכדור אפס בעיניהם ורק רדתי בשלום אליהם נחשבת? ומי יודע אם יש אחד מכל העולם מציץ אלי עתה, אם לא רק הלה, העורב הזקן, מציץ מתוך תנודות העלים, ניבט בי בעיני חכמה ואינו שמח למראה עיניו?

נוסף על זה הלחיש בי יצר אחד להפזיל מבט, על אף הכל, ולראות איך נראה העולם ממעמד גבוה זה, שלא כל אחד זוכה לעמוד בו, ולצפות מלמעלה על עצים, על גגות־בתים ועל גבעות רחוקות, לראות איך כל דבר נראה ממושב העורבים ולקרוא: קוּקוּ קוּקוּ… העולם הגדול!… – לולא שעלי לרדת.

להפוך פני ולחזור על עקבי – מן הנמנע היה. ואצטרך על כן להיסוג לאחור, רגלי בראש וראשי בסוף. להיות גושש דרכי בלא לראותה. נָשַמתי עמוקות. החלטתי ופקחתי עיני. גדודי עלים מוסעים ברוח הקלה ריטטו, תכלת הוסעה ביניהם, עד הרגשת סחרחורת. והרפיתי.

לרדת? לא לרדת? היכן צריכים אותי יותר, למעלה או למטה? כנפיים! כנפיים אילו היו לי. אלוהים, כנפיים! – בקצרה אני הולך לרדת.

רגל אחר רגל. יד אחר יד. מקומר כגבוֹ של חתול סומר. פסע אחר פסע. קצת מצחיק, לא? אלא שהידיים היו מזיעות מאוד וקליפת העץ חלקלקה מאוד. אחר כך נמלכתי ורכבתי על הענף, קושר רגלי מתחתי. ישוּב ומהדיף עצמי לאחור. וזו דרך נחמדה, לא? נשמתי לאיטי.

העולם כולו מתחתי. יום מחר מתחתי, והשנה הבאה, וכל השנים, החיים והכל. אני בגבהים שלי. השאולים מן העץ. גם שאר צמרות האקליפטוסים מתמלמלות מסביב. בירוק, ברשרוש, בתכלת. בזהירות הייתי מעביר יד אחר רגל לפסוח מעל סעיפים צדדיים שהשביתו את ההחלקה למשעי לאחור, כהחלק על מעקה גרם־מעלות, אתה יודע. ואחר־כך נעשה המדרון תלול מאוד, ותנודות הענף דווקא שם – הואיל ונעשה מרוחק יותר מן הגזע ותלוי יותר בחלל – התחילו מתעצמות למעלה ולמטה לימין ולשמאל, כסירה על שׂוא גלים, אבל אני לא הרפיתי, והמשכתי להחליק לאחור.

המתן. עד אנה? ומה כשיתם בעוד רגע עובי הענף, שכבר הוא אך קצת עבה מאצבע איש? כשכבר כולו מתפרק לבדים דקים ולעלים נתיקים בלבד, וכרום קומותיים מעל הקרקע – מה כעת? התמהמהתי במסעף ענפים דקים אחד, אחרון כמעט, והשתהיתי למצוא דבר שצריך להמצא, וחשתי איך כולי זיעה שוטפת.

העורב הזקן למעלה קרא קריאה.

אילו היה להם שׂכל למטה – היו רצים ומביאים שמיכה וממתחים אותה מכל עבריה, ואני הייתי אוסף ברכי בידי וחבוק ככדור הייתי שומט עצמי אל חובי השמיכה הנישאת מתוחה. ראיתי כך גם בסינימה אצל כבאי האֵש. אבל לצעוק כל־כך לא יכולתי.

רוח טובה הפיגה קצת את הזיעה. אילו רק צינור גבוה מאוד וחזק למדי, ובחצי שנייה הייתי משתלשל ויורד כבר למטה. כשעוצם עיני רואה בדיוק איך וכבר הכל גמור. כל־כך אפשר. וכל־כך לא. שמונה או עשרה מטר ביני ובין הארץ. נע־נד בין צמרת וארץ. האקליפטוס הגדול הזה. רשרוש אין קץ אופף אותי סביב. כלום אין מוצא? אבוד? העזתי וניתקתי יד. מלקתי מסמוך לי עלעל צעיר אחד. נתתי לפי ללעוס. ללעוס בשקט וללעוס.

העורב הזקן היודע הרבה, קרא קריאה.

ופתאום התברר כי הכל יהיה טוב.

איך? מה קרה? כלום. עבדול־עזיז בא עמד למטה. לא ראיתי אבל קולו שמעתי. אמר משהו למישהו. ואני ידעתי כי הכל יהיה למוטב. כי הרע נדחה. כי תנודות הענף הזה – תתחלפנה בעוד כלום בקרקע המוצקה, העומדת לעד. כי אין לאמא מה לדאוג עוד. כי לישי יהיה חבר להמשך המשחק. האקפוץ והוא יתפשני? היעלה לקראתי? היביא סולם? עוד איני יודע. אבל מדוע הוא מחריש? או כלום חזר והסתלק מזה? שב על עקביו, פורש ידיו: מקרה אבוד… או רק להביא משהו? מדוע שקט כזה למטה? לבי פועם והענף נע נד. רוח באה. רוח הים של שעה אחת־עשרה לפני הצהריים. עוד יהיה טוב יותר.

ראית מימיך שק תבן? כוונתי לאותם שהיו מביאים פעם על גבי גמלים, מככר הגורן עד בתי האיכרים? הרי זה שרוול ענק. קומת אדם קומתו, וכחיבוק שניים היקפו. וכבד הוא, אף כי אך תבן במעיו, עד כי גמל רק שניים כאלה יוכל לשאת, הלוך והפסע בלאט ובכובד.

שניים שקים כאלה הריץ עתה במריצה של החצר, זו שאוספים בה את שלכת עלי האקליפטוס המטואטאים. להעלותם בעשן בין הרפת לאורווה, אותו עשן שריחו אינו נָמָר לעולם, שניים כאלה, בזה אחר זה, מפוטמים היטב ופיהם קשור בחוטים, טילטל והריץ עתה עבדול־עזיז במריצה, מלאים כאלה וממולאים שכל טלאיהם חישבו להתפוצץ מעומס, הביא ושיטחם נכונה מתחתי – ‘יאללה אינזל!’ – אמר חרש, שהוא: בוא רד. באותו גובה קול ובאותה שגרה פשוטה שהיה אומר לפרה שתבוא ותרד במדרגת הרפת. הכל פשוט מאוד וברור מאוד.

ואני? מוטב מוטב. כל מה שהוטל עלי לא היה אלא לציית ול’הפסיד גובה'. משמונה מטר לשבעה. ומשבעה לשישה, ולחמישה, ולפחות ולפחות, וככל שפחות – ייטב. ופירושו פשוט: לעבור מן הענפים העבים, אל הדקים מהם, ומן הדקים אל הדקים יותר, ועד הדקים שבכולם, התלויים לה מטה באותה תלות שוקטה של ענפי אקליפטוס תלויים סורחים מטה, ולאגד אז בכפי קווצה של כמה וכמה עלים אחרונים בטרם ינותקו מפטוטרותיהם הדקות – ולצנוח סוף סוף אל שקי התבן שלמטה.

וזה הדבר אשר עשיתי. ממש כך. איני יודע איך נראיתי לאחרים ב’הפסידי גובה', הגבּה על גבי הענף הדק – אני עצמי הייתי לועס עלעלים אחדים ושוקד לא להכביד על כלום, ולהחליק מדק אל דק יותר, וממועט אל מועט ממנו, ופעם אחת, לבסוף, ידעתי בכולי כי הגיעה השעה, ובאותה נועזות חוגגת, שכל טפסן יודע, המעמידה הכל על חודה של תחושה לא מוסברת, באותו פחד ניבלם וְגַאֲוַת ביטחה מוכרחה – הרפיתי מכל. ועפתי.

לא כלום. הכל היה פשוט. גם עלה אחד לא ניתק. וכבר קמתי וכבר הלכתי שתי פסיעות. כאילו עתה הוא זה החלום. ואינני זוכר עוד כלום. רק את עבדול־עזיז. לא את כל האחרים. אולי לא היו כאן מעולם. אולי היו, אבל כבר הם שטופים בלהט משחקם. או לא כך, אלא רק לא רצו לראות בזוועה שתהיה, כשעצמותי תתפזרנה. אבל עבדול־עזיז היה שם. אדם לא צעיר. אבל זקוף גו. שתקן, מלבין שפם. מטפחת לבנה־מתכילה ליפפה כיפתו. כולו כובד־ראש, וחוט של עצבות בהליכותיו (על דברים שהיו? או אולי על דברים שעוד יהיו?) – וחזק היה, ודייקן היה, ונקי היה, אף כי לעולם אינו אלא מטאטא את השלכת במטאטא הקוצים הארוך – ומובילה למדורה.

– ‘כּאתר חירך!’ – באתי מתי שהוא ומלמלתי אל עבדול־עזיז בלא להגביה עיני מרגליו היחפות וממכנסי הבד הלבנים שלו, שהוא: רב טובך! – ‘וחירךָ!’ – ענה ואמר לי עבדול־עזיז חרש, שהוא: וטובך. ואני לא השׂאתי עוד עיני אליו, אילו השאתי, חוששני, הייתי בוכה. לא עליכם. מתנשם עמדתי אצל קורת האקליפטוס העגולה, העצומה, הנושאת הכל, והתמירה בחֵן נערה תמירה ונאה, אז בצנחי מעליו, ברדתי ארצה מחלץ את הכדור הפורח שכבר נחלץ מכבר בלעדי. וזה הכל.

כמעט הכל. לפי שעוד זה רציתי לספר לך ואחדל.

זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה, עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו. על יד ביתו הישן של הדוד משה. הדוד משה כבר איננו. ישי עצמו כבר גדול ושלושה ילדים לו. ואילו העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו.

השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו לנוות ביתו ונִכרתו. על מצבתו של אחד או שניים מהם כבר התכדרה עלעלת עלעלים צעירים, מאותם שאקליפטוסים מחליפים בהיכרתם, אדמוניים ורכים, כמין תספורת נערה נאה. ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות. ואף כי מצודד היה ולא היה בטבעת המגפפת את הבית הישן שמגרדת בגגו עם כל רוח, ולא סיכן לכאורה את מסד הבית – לא ניצל. והיה כרות עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן, וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו, עיגול לא שלם, עִם זיזי שרידי שן המשור, וצלקות מכות הגרזן, וגם גידמות ורכסים חדים. משוסעי המפולת הקורעת. – וכל אותן צלעות כמעט, שנבלעו אז בהיקף המעגל השלם ולא תוך התמירות הנאה, נותרו עתה כמין מפרצים אכזבים, וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעוּ תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר. וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמוּר. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה?

מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.