רקע
ס. יזהר
ציידי העזבוק
תמונה, עמוד 52.jpg

במה השתכרת אתה את הגרוש הראשון? אני אינני בטוח אם אזכור את הגרוש הראשון, אבל את אחד הראשונים השתכרתי בחיפושיות.

– חיפושיות?

כן, ואל תתמה. ממש כך, וגם מודעה היתה מנועצה באותם ימים אל גזע התוּת שאצל בית הוַעד החקלאי, בפרוס החופש הגדול. לאמור: ‘בין השעות ארבע ושבע אחר הצהרים יקבל פקיד הועד חיפושיות, שבע בגרוש.’

ואכן כבר באחר־הצהרים של מחרתו היתה קהילה לא קטנה של ילדים מתגודדת בחצר אותו פקיד, מתחת הקאזוארינות, איש וקופסתו בידו, והמולה לא קלה של יריד צוהל היתה נלבטת ומלבטת את האויר הדומם של אחר הצהרים החם, המנמנם מתחת הקאזוארינות שדממו אין־ניד ואשר גם מרפד מחטיהן על הארץ היה חם ומאובק. רק קול געיית פרה היה מיטלטל מפעם לפעם, מתפיח את החלל ופוחת מהר בלא להותיר עקבות. לבסוף היה יוצא,אותו פקיד, סמוק לחי קמוטה משינה, אדם מסורבל ואטי, והיה נוטל שרפרף מוכן לדבר, ופנקס ופח גדול, ואשתו הגמודה היתה נוטלת שרפרף אחר ופורשת עליו מפית גהוצה, לעשותו שולחן, ומציגה שם גם כוס תה כדי שיגמע וירגע המתייגע בסחר החיפושיות.

וכל זה למה? וכי היה הפקיד או שולחיו מן הוועד החקלאי, ממאספי החרקים, שאין להם הנאה אלא לרתק סיכות בגבם, ולחיחם תחת זכוכית ולהתהלל במראיתם לפני מומחים? או, לא כך, אלא מן הזוללים היו, רחמנא ליצלן, השליח ושולחיו, מאותם הטועמים הכל בכל ובלבד שיבשרו לאנושות הרעבה זן חדש של מעדני מזון?

שטות, לא היו החיפושיות אלה, כמובן, אלא הקפנודיס. אתה תמיה? אל תתמה.

שכן, הוא – הקפנודיס – הוא אשר בתוך שנים ספורות כילה כעשרים וחמישה אלף דונאם תקוות, כירסם אפשרויות מופלאות, שרבים כתבו עליהן. התוַכּחו והוכיחו, ואשר כה הרבה תלו בהן לתשועת ישראל בציון, ואשר כה הרבה טרחו עליהן אכרים, ופועלים עברים כערבים, מרוחמה בדרום עד יבנאל בצפון, ואשר כה מהו נתאכזבו ונטלו ועקרו הכל, עקור ונתוש לעשות תחתיהם פרדסים, ולו רק שדות־בּוּר, ובלבד שלא להיות בעלי כרם שקדים! שכן, אמנם, בשקדים אנו עוסקים הפעם, ובכרמי השקדים ובחיפושית השחורה הזו, לבנת הראש הגדול, וברימתה המנוּולת, גידלת הראש והמלתעות, הן הן שכילו כמעט והשמידו שקד ושקדיה מן הארץ.

ואם עדיין לא נהיר לך מה כל הרעש הזה – אפשר אין טוב כעת מפתוח פשוט את מרגולין. ספר אָלף ובדף 207 לקרוא מה אמור על משפחת הברקניות, ובעמוד 208 ציור ר' לראות בתמונת המפלצות הללו, אשר כילו במלתעותיהן וכירסמו תקוות עם עני; ואם אין תחת ידך הספר, הסכת ושמע מה אומר בר־סמכא זה:

‘אחד המזיקים הקשים לעצי השקד, המשמש, השזיף וכו’ הוא הקפנודיס למיניו השונים (כאן, כמובן, באים השמות הלטינים). גוף הקפנודיס – מוסיף מרגולין – פחוס מגבו ומעוגל מבטנו. צבעו שחור וזרוע כתמים לבנים. בימי הקיץ החמים אפשר למצוא אותם מעופפים או מטיילים על פני העצים מול השמש, כי אוהבי חום הם… הנקבה מטילה את ביציה, כאֶלף במספר (שומו שמים:) על צואר הגזע… בעיקר בחדשי יולי־אוגוסט. הזחלים – רימות… הקודחות מחילות בשורש או בצואר הגזע, הורסות את צינורות הובלת המזון בעץ וגורמות לו נזק רב… הבּוגר – מוסיף מרגולין – חי כשנתיים, נזון מעלי הפונדקאים… על־פי העלים המכורסמים הנושרים מתחת לעץ אפשר לגלות את מציאותו'…

עד כאן מרגולין בפשטות דיבורו, ואילו אהרוני, כנגדו, מציג חיפושית זו בלשונו המהודרת־מתבהקת – ומכתיר אותה, קודם כל, בשם עזבוק (כלומר, בוקק־הורס נועז,) למשפחת מוצקי־האוּל… ולאחר שמתארו לפרטים על ‘חומרות אוּלוֹ’ ועל ה’שֵך' ועל ה’אסית' ועל ה’כתמים השָׁעִים' המבריקים כמראָה, ומזכיר את כוחו להתעופף כחום היום ואת מידת חייו והן שנתיים, ואת מידת ארכו והיא שלושים ושניים מילימטר, הוא מסיים בדברי אימה ומורא גדול בתארו את הזחל, הוא הדֶרֶן, ואומר (בעמוד 93):

דִּרְנוֹ מְהָרֵס אֶת עֵץ פֻּנְדְקָאוֹ, בְּבָקְקוֹ (מִכָּאן שְמוֹ!) אֵת שִׁכְבַת הָחַיִים מִתַּחַת לַשִׁיפָה (לַקְלִיפָּה) שֶׁל גִּזְעֵי הָאִילָנוֹת הָאֵלֶה וְשָׁרְשֵׁיהֶם. הַדֶּרֶן אָרֹךְ וְשָׁטוּחַ, קִדְמָתוֹ רְחָבָה, דִיסְקִית; חַסַר רַגְלָיִם וְעֵינַיִם, כֻּלּוֹ רַךְ – חוּץ מִלְּחָיָיו הַקַּרְנִיּוֹת.

עד כאן לשונו של אהרוני ב’תורת החי".1

ומה? מצטייר בלבך הַתִּפְלֵץ? מחריד, לא? אך נניח לחכמי הטבע ונסתפק במה שתפשת, כי אין לנו כאן אלא להפשיל שרוולים ולצאת ולכלות מיד ולאלתר את המזיק ולהדבירו (‘להדבירו!’ – איש לא אמר אז מלה זו!). ואף הוועד החקלאי הנ“ל, אין פלא איפוא, אם נמנה וגמר לצאת (לתועלת אותם חקלאים אשר מדרונות כּורכר להם בנחלתם, ומאין דעת מה יעשו במדרונות יבשים אלה וכיצד ינצלום לטוב – ומבלי שייתבעו, כמובן, להשקיע בהם הרבה – שמעו לשמועות ונתפסו ונטעו שקדים, והתכוננו, לגרוף רוחים ממקל שקד נערץ בקרקע זיבורית – לא־כל־שכן בקרקע אדומה וטובה! – וכך, בטיפול כלשהו ובהוצאות מעטות, על־פי כל מיני חשבונות מוקדמים, שדורשי טוב ששוּ תמיד לחשב לפניהם ולהוכיח ולהביא דוגמאות משבעים ארצות שונות וטובות, ובלא צל של ספק, כבר היה הרוַח נראה כמונח בקופסה) – נמנה וגמר הוועד החקלאי הנ”ל, כי הגיעה עת לעשות, ולא לאבק או לרסס (מי ידע אז על אלה? או אם ידעו, מי מוכן היה להסתבך בהוצאות?) אלא פשוט לאסוף את הנגע מארץ. ולכלות את החיפושיות הולדניות הללו, הפורות אלף בכרס ומתעצמות במאוד מאוד, ולעשות בהן מעשה פרעה ולגזור על זכרים ועל נקבות, על זחלים ועל בוגרים, על מכניפים ועל דרנים. ומה לך טוב לרמשים אם לא רמשים שכנגדם? – ולפיכך שלחו בהם את הילדים. ולעידוד קבעו: שבע בגרוש. ולמה דווקא שבע בגרוש? הרי לך. שבע בגרוש דווקא, וזה הכל. (אלא שגרוש בימים ההם היה ארבע כוסות גזוז אדום, נלגם בקש. ולראינוע לא היית צריך אלא לעשרים ואחת חיפושיות, בסך הכל).

ומה יעשה אדם כדי שיהיו בידיו שבע חיפושיות וישתכר גרוש אחד? ייצא לכרמים, יטול קופסה מנוקבת (אוויר לשבויות! – בעד פגרים אין משלמים! וגם פתח להטיל בעדו פנימה את הציד), ויגחן מתחת כל עץ ועץ בכרם השקדים לראות אם עלים מכורסמים שם, אם שרפו נוטף ומטייף. אם מבהקת מאצלו. בצל הגזע, איזו גף שחורה, או אם ישחקו לפניו ניקודי שחור לבן – ויעוט אז כנץ על טרפו, לתפוש לו בחיפושית. היא אינה עוקצת. לכל המרובה רק פוצרת באצבע וקורדת קצת (יש אומרים, אף כי ללא שום יסוד מוכח, כי יש בכוחה להפריש מקרבה מין זיפתוּת, שאינו דווקא צוּף ריחני – אלא שמדחיקים אותה פנימה אל כלאָה, בחפזה שכזו, שגם אילו חפצה להפריש כאמור לא היתה מספיקה, כל שכן כשהדבר כולו בספק. כאמור) – ויטלטל בקופסתו הריקנית חיפושית אחת, ואחר כך שתיים, וייצא מכרם זה, אם בעד התיל הדוקרני, או בעד פירצה בסבכי הצבר, או במשוכות האקציות המאובקות – שהרי קיץ הוא, קיץ בעיצומו – ויבוא אל כרם אחר, ויחזור ויצא וילך לו, וימצא שלישית ורביעית ועוד מדרון של כורכר (שכּן חבל היה להוציא אדמה עידית על מטע שקדים ועל תמהונות. שמי יודע אם תשתלם, ובחשש לא מועט – אף כי בתקוה מסותרת מתחת השפם המורד – להציל רווחים כלשהם ממדרונות הבּוּר – אף כי יש ונתנו גם ממיטב אדמתם, אדומה, וגם שחורה שבעמק. – וזו, אהה, נתקפה ראשונה ויותר מכולם!) – ונטעו בהם שקדים וגם זיתים, וקיוו לעשות עתיד ועתידות, תחת אשר יהיו המדרונות הללו הפקר לחרדונים, ללטאות, לחיפושיות רצות, לניתורי אנקורים, לקידה שעירה ולמיתנן שעיר, שלא להזכיר את החילף, את הרותם, את השברק ואת השמשונים הנאווים, כולל כוכבי הזהב הפעוטים של הפרע המסולסל; כל אלה תושבי הפרא נעקרו ובמקומם באו כרמי השקדים, מן המדרון ומטה, וצימחו כנחת, ובחורף. מט"ו בשבט והלאה, הן יודעים אתם, אני מכל מקום, לבּי, בבוקר בבוקר עם פתיחת התריס, ובצהרים בשובי מבית־הספר, לבּי היה אל ענני הפריחה הנטושים ההמה, בשכיחת כל חשבונות הגרוש והפח, לבי היה אל ענני הפריחה, משתאה ומחריש ונפעם; ואין כלום, עד היום, שיבוא תחתיהם, מאז, להצהיל לב ולמלאו מאותה התפעמות שרה, מכחלות השמים ומשלגות הפריחה, וגם פריחת ההדר וזהב פירותיו, לא ימירוה ולא כלום, אלא דווקא אותן שורות הגפנים, ההן. בלבלובן האביבי, קודם סמדר, עם אותן שורות השקדים המושלגים והאדמה האדומה החרושה… אהה, טוב, זה רק בדרך אגב…

לעיקרו של דבר – צריך היה ללכת כדי לאסוף שבע. צריך היה לדעת אנה ללכת, והיכן הם השקדים המרבים חיפושיות, לפי שכאן החיפושיות עיקר ולא השקד. ואשרי היודע, על פני ארץ רבה, בתוך שטיח הפרדסים, כרמי הגפן והשקד, היכן כרם מכרמים מחופשש חיפושית הקפנודיס – לו נכונו הקופסה הממולאה והעושר והכבוד! ומה שאבלו עליו האכרים וקראו לו, ‘מכרית לחמם’ – עליו עליו המלקטים וקראו לו ‘שלל רב’. הכרם הטוב היה הנגוע, והכרם הירוק וההדור בבריאותו – היה הגרוע, וכזה וכזה, יודעים אתם, יש בחיים, ומה לא יעשה או ירגיש, או ישיר אדם ובלבד שירויח לו גרוש?

בוודאי, אין רק דרך פתוחה אחת לרווחים מן השקד, שכן. דרך אחרת נוחה מזו, כשם שישרה ושלוה היא, כידוע, הקליף. לאמור קליף השקדים. והלוא הכל יודעים כי השקד בית־גלעינו הוא קליפה ירוקה, כפולת קשׂווה, שבחיקה ספונה אותה ציפה זהובה וקשוּיה פעמים נקבובית פעמים שעיעה, זו אשר בהיפצחה יומלט אל כפך הזרע הלבן, עטוף הכּסות הדקה החומה־הצהובה (ואשר אם במזל תתמזל ישא תאומים בקרבו – זרעַיִים כאחד, להגריסם ולהכריסם…) – והנה, אותה קליפה ירוקה, העשויה שתי קשוות, מיותרת היא. וכדי שיהיה השקד נכון לצאת למסחרו, וכן גם כדי שיוכשר לבוא ולטבול טבילת אדי גפרית, במחפורת העשויה לדבר. טבילה שתחסמו ותחסנו – חובה לקלף ולפרוק אדרת ירקותו, ולחלצו ממנה, ולתתו ערום ובוהק זהב חיוורין וצנוע – אל הפח, זה אשר מידתו היא, כאמור, שלושה גרושים, טבין ותקילין.

אינך אלא בא בבוקר בבוקר אל חצר האיכו, נסמך אל גדר אבני הכורכר הצוננות, וחמימות המבַּע, מתחת עפאי התות, בין שאר נשים, ילדות, זקנים ותשושים למיניהם (להוציא, כמובן, את עבּד, שהוא בן־משק חצר האיכר, ולו כוחן של שתי פרדות, יופיין, ואף צליל צחוקן, אם שמעת פעם זוועת צחוק פרדה, למרות שן־הזהב האחת, שנצנצה מתחת חביון שפמו), וממתין לגמלים שיביאו מנת שקים ראשונה מן הכרם, ומאחל לעצמך שק רך וטוב, קליף ומתקלף, ומשלח דמיונך חופשי לשער בכמה שלשות גרשים תצא מכאן, ומה וכמה ואיך תגדיל לעשות בעושר הזה,

לבסוף, כשכבר יצאה החמה כל צרכּה, והזבובים התחילו חוגגים ונושכים בכל פה, אלה מהם שלא נתהוללו בקרני השמש הנשפכות חמות וצהובות מבין אפעי התות הירוקים להפליא – היו באים אז לאטם שני הגמלים ששכר האיכר להובלה, ונכנסים בשוֹפי, מקושתי צוואר, מטליפים בתנודה, מסיעים משא הר שקי שקדים, גבוהים מקומת הפַלוש שבין ענפי התות ומתכרכים ונלבטים ותולשים מהם ומתלשים מהם בכוח.

תמונה, עמוד 59.jpg

כל הקולפים היו מוכנים אז לזנק ולחטוף להם שק טוב. אלא שכעת רק נפתחה פרשת הברכת הגמל להושבתו תחתיו, גמל אחד מהם היה טוב וצייתן וכרע על ברכיו מיד למשמע הסימן "אַ־כְ־כְ־כְ כְ־ך! שחכחך אליו בעליו, מכל חיכּו וגרונו. ובהפטרת גרגור מחרחר של סוד־שיח נפש אל נפש, ציית הגמל וכרע, ואמר הסכמה אל אדונו יחידו, וכבר היה מרוּבּץ וכפותיו תחת כרסו, ומנסה להאריך צווארו עתה כדי למלוק לו, בשפחותיו הרכות־ספוֹגיוֹת, בחשיפת שיניים גדולות, עלה או שניים, מענף תוּת סורח, וכבר היה הערבי פורק מעליו מערכת חבליו, העוקרים בתבונה ובסדר ובקצב אחד את כל השקים, ובזה אחר זה היו אלה צונחים. אפס כי מעשה הברכת הגמל השני לא היה פשוט כלל. אותו סימן־קול מפציר, משכנע ותובע ‘א־כ־כ־כ־כ־ך’, קולני, ורועש, וב’כַף' רועשת וגרונית, לא העלה כלום ולא שינה כלום, אלא רק שתי נסיגות מבוהלות לאחור ורמיסה, כמעט, בטלפיו הנמהרות, כל מיני גיגיות ופּאַילות שהיו צבורות שם מאז יום הכביסה, ושהמליטו שאגת פחים נוראה, והתערבות הסופראנו של בעלת־הבית ועוזרתה, וניתור בהלה שכמעט ורמס שתי תימניות קולפות, וציבור שקדים קלוּפים, וזעקת שבר וצריחת האיכּרית שאת רכוּשה רומסים, והיו נזעקים בריצה ובאים קרובים ורחוקים, ונעשה הכל אבוּד סיכוי ישועה, והערבי כבר היה מקל על לבו בחרפות נוראות ובמכות שהיכה ביותרת החבל שבידו, לקול תרועות־פחדים וצהלה מפי כל הקולפים השוממים, – 'א־כ־כ־כ־כ־ך… ' '– חרק וחירף הגָמָל את גְמלוֹ בלא חוּס עליו, בנקמת כבודו הנעלב כאן לעיני רבים, והגָמָל רק סירב, רק מרד, רק מחה, רק נסוג, רק רמס, רק לא ידע לאן להימלט. ועיניו הגדולות, היפות, שיש בהן מִשֶל אילת־בר, אף כי זולגניות, עם ריסיו הדהוניים־המקוערים – היו מביטות מבט תינוק מפוחד. לבסוף לא היתה ברירה לפניו ונכנע וכרע בפחד ובכעס על קדמותיו, וגירגר וחירחר נוראות והוסיף וכרע על אחוריותיו והצהיר מרדוּת, וחירחר וגירגר מחאות, תלונות ובני חלונות, ונהגוֹ לא חס עליו וטפח בכפו על צווארו הממרה, המכווץ, ולא הניחו אלא להוסיף ולרדת ולישב על כרסו ועל ברכיו ועל היבלת הקשויה ושטוחה שבחזהו, ולשקוט להפיץ סביבו צחנת גמלים שמנוּנית – עד שיפורקו ששת השקים מעליו, בגלגול חד וחלק של החבל העוקד, מעשה ידי אמן, והלה לא נח מגרגוריו, ולא מהנע מחרוזת הכחולים שלצוואריו, עם פעמון חסר ענבל, לסגולה טובה, מסתמא, ולישועה.

אתה רואה, כי העסק היה גדול למדי. ועתה היה הכל תלוי בטיבו של השק שחזכה לקלפו, שכן כל מיני שקדים יש. טובים שבהם נקלפים למגע בוהן, אחרים עקשנים המה, שכן קליפתם מבוסרה עוד וירוקה, או, להיפך, טחובה כאילו, מדובקה שָׂרָף קרוש, עד להרעיץ צפרניים מאצבעות: אך רעים מכולם ועקשנים מעוקשים היו דקי הקליפה, ששפתיהם חרוזות וקשׂוָותם מיקשה אחת עם הציפה ואין להפריד; בשיניים ובצפרניים פצלות פצלות אתה תולש תלישים קטנים עד שמתגלָה, לבסוף, הציפה החלקה, האטומה כולה, ולא עוד אלא שחזקה על שקד כזה כי מר הוא, מר כלענה. ימח שמו – פח־שקדים כזה תעשה ביום תמים ולא יועיל לך כלום. שכן אם תעזבהו לא תקבל אחר – והרי לך מפח נפש בשלושה גרוש! ואילו השק הטוב ריחו הולך לפניו ואומר טוב! כמקרן־השפע נשפך ממנו גל שקדים מכורכמי קליפה בשלה, פעורת קשווֹתיה למחצה, מאליהן. מבשלות בלבד: גל ריחני שיש בו גמילוּת קיצית, ורידוּת בהירה, צהיבוּת ירוקה, אכימוּת חומה, אפורות אדומה, ואשר למגע קל, באפס דחיקה. היא נפערת במאליה וממליטה אליך שקד כה ענוג, כה אפרוחי בצהבונו וכה מעורר בניחוחו, עד שלא פעם ולא שתיים, תחת להטעין בו את הפח הריקן למחצה – אתה מפצח אותו באפס־שן וזולל את גלעינו המלבין, המופיע כירח בן יומו, על טעמו המיוחד, החלבי משהו, המביא כאחת צורך הן בבליעה והן ברקיקה.

שק של ‘קלים’ היה מעורר מיד בהגלותו, לא קולף אחד ולא שניים, ועל צד האמת, את מי לא היה מעורר, לנטוש את שקו שלו, הירוק, הקשה, הסרבני, הדבוק או הצפוד, ולעוט ולתפוס לו ‘קלים’. לעשות מהם במחי־יד פח שלם ושלושה גרוש! – אלא שזו היתה שעתו של עבד, משגיחו של בעל הבית ובן־משק־ביתו: לא! – היה פורץ הלה בשן־זהבו ובשפמו – גמור תגמור את שקך שלך הזה, כן, זה שבגורלך – ולא תקפוץ לך לנוע מזה אל זה. דברים חדשים! לא יגמרו את האחר וירוצו אל השני? – אה, אשרי מי שיעלה בחלקו השק הטוב! (אכן. יש אומרים כי לא כך הוא, אלא כי לא בלא עקבה יעשה עבד המשגיח, וכוון יכוון לידי מי יפול השק הטוב, ואל ידי מי אם לא אל ידי מזל, בורקת העינים השחורות ועטופת השביס המרוקם, והטה נא אך רבע אוזן לשיג־שיח הקולפות, היושבות בצל תיתורת הבית ותדע לאשורו: מזל ולא אחרת; אה, מה לא סיפרו ומה לא קרצו הקולפות, על מה שבין שפמו ושן הזהב של בן־משק הבית, לבין שחור עיניה הבורקות של המאושרת בבנות – מזל!)

אבל נניח לזה, לפי שאנו, כפי שאתה זוכר, בחפיש החיפושיות אנו ולא בקליף.

תמונה, עמוד 62.jpg

והולכים לנו הלוך אל הכרמים שבצלעי הגבעות, בחמרה שבעמק ובכּורכּר שבמדרון, ויוצאים מהרה אל מעבר לבתים וכבר מטפסים בגבעה הקרובה, המלבינה בשמש עד סנוורים, מדדים ופוסחים על פני השקדיה הזקנה והעבותה ההיא, זו אשר פעם במשחק צופי אחד, כשנתפסתי להיות שבוּי, נטלו יריבי, מקבוצת ‘סנונית’ (או שמא היתה זו קבוצת ‘נמלה’?) ועקדוני אל גזעה המעוקש, כדין שבו ומלקוח. אבל לא בחבלים, מעשה גברים. כי אם באלף חוטי משיחה דקים, כמעשי הגמדים לגוליבר, חוטים דקים, מאותם המכונים ‘שפוּגאט’, וכרכו בהם אותי הדק היטב, רגלי וידי וגופי אל אותו גזע, עד לחתוך בשרי, ולא הועילו כל מחאותי שכך ‘זה לא משחק’. שכך ‘זה לא נקרא’ – לא זו בלבד, אלא שאחר כך, כשהסתלקו וכתום המשחק – שכחו אותי: פשוט נשתכחתי כתום המשחק, וְרַד הערב ואני הייתי קשור הדק היטב אל השקדיה, והייתי יכול להישאר שם עד היום הזה, שלד קשור לשקדיה, מגורם בפי תני כל העולם ומכורסם במקורי כל העורבים, אלמלא שבר בקבוק שנפתלתי להשיגו בשבעים ושבע תחבולות־שווא ומאמצי־חינם, ובבכי לא מעט, על העלבון יותר מאשר על מכאוב החוטים שחתכו בבשרי הדל, ואלמלא עבר לבסוף מי שעבר ושמע קולי, וניתק אסורי, תמיה וזועף על הדבר הרע שעשו לי: שלא הוא דווקא היה שהגדיש את הסאה אותו יום עלוב, אלא כשבאתי לבסוף אל המחנה שלנו לפנות ערב, כששמש יורדת האדימה פני כל המישור הרחוק, עד גבעות האופק, וראיתי שם את כל העם מסובים סביב מדורה, ידידים כאויבים, סנוניות כנמלים, אוכלים ושותים ושמחים ומספרים בעלילות היום, וטוב להם מאוד בלעדי, וגם לא העלו כלל בדעתם כי אינני, או כי נשתכחתי, וגם לא היה איש אחד שיראה באצבע כשיביט בי: אה, תראו מי בא? איפה זה היית? – שקדיה ישנה ומעוקמה וסבוכה אחת, שרידה משרידי כרם נטוש אחד, כרם מכוּרסם המכרסמים, שכבר הוצף כבימים מִקֶדם, קוֹרָניות, שמשוֹנִים ולוֹטֶם. קפיצה אחת או שתיים, ופריצה דרך משוכות האקציה, משמאל לכּוָרוֹת התכולות – ואתה כבר מלך בודד במלכות כרם־שקדים ריק. שרק רוח אחר־הצהרים, זמזום דבורים, ומטליות כרמי גפנים, פרדסים וזיתים רחוקים, רק הם ממלאים את הבקעה השטוחה שלהן. זו שבין רגליך מכאן ובין ההרים הרחוקים שם, הוורודים מרוֹחַק, ואשר מעליה מפכים היו אין־גבול השמים ופתיחותם אין־קץ.

תמונה, עמוד 64.jpg

אני הייתי הולך לחפש חיפושיות על פי ניחושי לב – אבל היו, כמובן, שהלכו לחפש על פי דעת וחשבונות של טעם, היכן מוטב. היכן קודם, ומתי טוב, ומתי קודם. אחר קראו לו ‘תוּתי’, היה גאון. למה נקרא ‘תותי’ איני זוכר, אך אין לך שם כ’תותי' לטפול לו חרוזים לרוב. והיה הלה מתהלך בארץ וזנב־חרוזים, לא כולם מהוגנים מאוד, נגרר אחריו כשוֹבל – תותי זה, למשל, היה יודע הכל ואף שפניו לא העידו על הרבה יותר ממה שיש בכוח פנים בזוקי סובּין להעיד (מכוסים עד שסכנה כי פרה תושיט לשונה ותלקקו, בחשבה אותם לנתח כוספה), או לפרסם יותר ממה שיש בעיניים תכולות מימיות מתחת לציצית־שער דהוי שמוטה עליהן – מאז ל"ג בעומר האחרון – תותי היה בא אל בית הנוער החקלאי לא בחמש־עשרה חיפושיות, או בשתיים־עשרה (ולך, עשה חשבונות כמה משלמים בעד שתיים עשרה כששבע בגרוש! ולעתים אף לא בשבע, אלא בחמש מאתמול ובשתיים־שלוש מהיום) ותותי זה היה בא בקופסה מלאה ולא אחת אלא שתים־שלוש. קופסותיו שלו היו מלאות על גדותיהן. דבר שלם ויסודי וממולא. שלמוּת יפה אחת, אף כי רוחשת ומגרישה מין גל עמום וחרקני בדפנות הקופסה. מראה שהיה בו כבוד וגם, משום־מה, איזו אימה. תוּתי זה יש והיה יוצא בחצי לירה משיטוטיו! (ופועל בפרדס, ביום תמים ומפרך, היה משתכר רק שבעה־עשר גרוש וחצי!)

אותו פקיד של הוועד החקלאי היה נוטל מידך קופסה ושופכה, כמתוך בוז (כאילו הוא ליקט מימיו אפילו חיפושית אחת! הלא גם לגחון לא יוכל מחמת כרסו!) ובידיים זריזות של בעל מקצוע, שכבר ראה בחייו הרבה יותר מקצת חיפושיות מנומרות, הטיל הכל אל תוך קערת פח, ששרידי כרמי השקדים ניכרו בה, בפתותי קש, בזרעוני קוץ ובפרורי אדמה אדומה – והיתה לו יד רחבה ושעירה מגבה, ומן הקערה היה חופן ונוטל ומונה אחת אחת אל כפו האחרת במהירות, ואת המנויות היה מטיל בביטחה שבע שבע, אל פי הפח שמן הצד ולא החטיא – זה הפח שפעם עלה בדעתי כי בעצם אינו אלא מרעלה גדולה אחת ובה מומתות חיפושיות הכרמים, מיתה משונה בפח הרעל, ותקפה אותי חולשת דעת וכמעט חרטה, עד שגם הצדקת הצלתם של כרמי השקדים ובניין הארץ היתה מתערערת, ומוטב שלא להתחיל בזה, ובואו נעבור לדברים אחרים.

חברי יוסי, למשל, חשב מחשבה פעם, כשהיינו משוטחים בעצלתיים בצל תות אחד, אם לא מתעורר בי הדמיון לסחוב את פּח הפּקיד ולחזור ולמכור לו למחרת את פגריו כסחורה חדשה? הצעה מפתעת במקוריותה, לולא שהלה היה משלם גרוש רק בעד חיות. בוודאי, שכן המתות לא ישחיתו עוד בכרמים.

תותי ידע לאָן לפנות ולאָן ללכת. הוא היה המומחה בדורו. ואחריו לא היינו כולנו אלא חובבנים דרדקים. תותי ידע היכן כל כרם. כיצד מראהו ומי בעליו, איך מעבדים כל דונם, מתי הרכיבו כּנתו ועל מה, ואם זיבּלוהו בסתיו, ואם חרשוהו באביב, או אם נואשו כבר ממנו, ומתי שעת היום הנכונה ללקט בכל מדרון, ולא חשש להרחיק. וגם לא פחד מערבים, הוא הכיר את כולם, וכולם הכירו אותו, וגם חייכו כשהזכירו שמו (ואולי אף עגו במעוג־אצבע ממול מצחם לאמור: ככה־ככה), וכזה וכזה היה תותי; ונוסף על כל אלה לא היה חייב ליתן דין וחשבון על מעשהו או על הליכותיו, ואיש מאנשי ביתו לא היה איכפת לו מתי תותי והיכן תותי כל היום. ובחיוכו הנוצץ היה בא בערב ומצלצל במטבעות מרובות אצל הקיוסק, שותה גזוז אדום והולך פעמיים בשבוע לראות בראינוע (אם אך לא נתפגם המנוע והחשמל כבה) – אדם שהכל ברשותו ובידיו.

ואילו אנו לא יצאנו אלא ברשות, או בעקיפת רשות, ותמיד יותר חמקנו משיצאנו. ובצאתנו הלכנו בלא דעת אנה, אל אשר נשאוּנוּ רגלינו, שוקדים היינו בכרם בריא ורענן עץ אחר עץ. שורה אחר שורה ופוסחים דווקא על כרם חולני, כחדל סיכויים, שכן מה עשוי עלוב זה להניב? יוצאים היינו, ממהרים איש וקופסתו החדשה בידו, עירוניים מדי, נקיים מדי, ועול שיעורי החופש על ראשינו, וחשבונות שונים של חובות לעדור, להשקות, לנגן, לרחוץ ולקרוא – ואנוסים היינו אגב הליכה בכרמים לבדות ולהרהר על סיפור־המעשה שניבדה בשביל אמא כשתשאל, וגם נלאים היינו, מתעייפים קל מהרה מן הטיפוס בגבעות הכּוּרכּר, בין הקוצים, על גבי אדמה חרושה משכבר, ועלה ורדת בשורות אין־קץ. ונבור עץ אחר עץ בצווארי השורש, וראה צל חיפושית כחיפושית, ויש אשר היינו מנתרים שניים כאחד על ספק אחת, ופעמים אפילו חסים על איזו מהן, ומחליטים כי זו מסכנה וחבל ולא יפה ללקטה, פשוט לא הוגן. כלום יפלא אם היינו חוזרים תכופות ובקופסה שלנו נלבטו חיפושיות בודדות, כפרוטות עלובות בקופת צדקה ריקה?

כרמי שקדים אינם מצטיינים בצל רב. ולפי ששוק השקדים לא היה מביא מחירים ראויים, גם האיכר לא היה משקיע בכרמו לא חריש מיותר ולא עידור מיוחד, ולא כל טיפול של כלום, ויתעסק לו זה מעצמו ובעצמו. ומה שחרשו באביב, לכלות את עשבי החורף – ועד תפארת מחשוֹפי אדמוּת האדמה – צריך היה, למעשה. להספיק עד הסתיו, והקיץ התקייץ לו דרך חירות על פני אדמת הכרם, וזו נתקרמה בלבוש נוקשה, חרוך שמש וזלעף רוחות, וקוצים שונים מאפירים ועשבים לא מעטים נתרעדו שם ברוח־אחר־הצהרים של חודש תמוז, והרגבים החדודיים וצרורות הכורכר היו רוצעים יחפותנו בין גלדי סוליות־הסנדל ועקדי רצועותיהם, והענין היה לעתים נעשה שומם למדי, מייגע, ובכמה כרמים מרוחקים אף עצוב למדי – אלמלא מה שנתגלה בעד הגזעים המפותלים ובער הצמרות המרשרשות ירוק – כחול־שמים בראשונה, כחול שרק אז, כמדומה, היו שמים מכחילים כמותו, ואחריו הוסיפה ובאה ירקות חוג האופק סביב, אופק שלם מבליח רטיטות לחות, מעל הפרדסים ומעל שחור הברושים; ובין זה לזה, מפל להט שמש מכסיף וזוהר עד כהות ועד סנוורים, והמערב היה כולו זוהרים־רטובים שכאילו, מפרפרים ונרהבים, ובמדרונות האדמוניים, ובחלקות המרחיקות, הן שדות והן כרמי גפנים, משבצות משבצות, שעשו כך פנימה דבר המשתורר מאליו, באפס מלה, בהישענות אל גזע ובשתיקה. כשכפות הרגלים פצועות קוצים ומחוצות מחי צבורֶת רגבים חדודים ונוקשים.

עבור בין השקדים, גחון פה וכפוף שם, וחיפושיות אין. העבר תותי לפנינו וחטף הכל? או נחבאו הללו מפנינו? או רק מזלנו בגד בנו, או שמא לא כך. אלא האיר המזל פניו להן? ובענין זה, אגב, וכי עדיף אלוהי החיפושיות מאלוהי השקדים? ואלה ייכלו באין מכלים את עורקי אלה?

אם כה ראם כה, והברכה אינה שורה במעשינו. ואולי לחזור כבר הביתה בקופסה ריקנית ובעצבות מה, ובהרהורים כאלה ואחרים? הוי, לא – פתאום אתה מזנק: יש! כנף שחורה הבהיקה מתחתית הגזע, סוף סוף! אכן, חיפּושית! אלא שפּגוּרה היא – אצבע השטן – ובעד פּגרים אין משלמים!

פתאום אתה חדל, ומשתאה אחר פּרפּר אחר, צהוב וגדול, פורח לו עלה ורדת במחיאות כנף שתוקות. ומעורר בך רגע יצר צייד לקפוץ עליו בכובע, ומשנהו אתה מניח לכוחך להבליג ולהתגבר ומתירו לעוף בשלום כחפצו (לא בלי לזקוף זאת מיד לזכותך. ושיזכור אלוהי העולם כי חייב הוא לך גמול־מה על צדקותך היתרה. – עין רואָה, הראית?), אבל יש גם, ולפתע מזדמנת לך חיפושית של ממש, פשוט זו המבוקשת, הנה היא החיפושית, בלי שום קושי, היא היא, וכתמיה השחורים על ראשה הלבן, הגדול – ומיד אחריה עוד צמד בעץ הבא, וכבר שלוש מקשקשות מחריקות בחלל הקופסה הריקנית, ואולי תוך כדי כך אתה מוצא ארבע נוספות עליהן, וגרוש ראשון בכיסך?

אולי. עוד מחצית שעה נודדים בכרם הריק. עוד חיפושית אחת ועוד אחת. כמה הן כבר? להציץ פנימה ולראות? מקשקש ומקשקש בקופסה. כצדקה תציל ממוות. יושבים לפוּש על אחד הרגבים. מכרסמים שקד אלמן של שיכחה, אלא שתוכו כבר מלא עובש יבש. כקורי עכביש. לעזאזל! מתפּרקדים, משכּלים ידיים תחת הראש, והשמים מתהבהבים בתכלת פורחת ומתערסלת הלום ואילך, מבול נע של תכלת ולובן, עד שמתהפכים ריסיך ואתה נוטה לעצום ולצלול לתנומה, ואולי אף נרדם לכלום. לא הרחק מתקתֵק מנוע של באר, ורחוק יותר עוד מנוע, ורחוק עוד, ורחוק עוד אחד, מפעים ופועם, וכולם מצטרפים במעוכה וכמדוקדק, כפריטות מיתרים, בחלל הדומם, הכחול, החם, הקייצני, הרוגע כתרדמת ישרים, והמעורר עם זאת כיין המשומר. עולה על הדעת כעת בריכת־המים שמעבר לפרדס השני, ואולי ללכת לטבול טבילה, לצלול צלילה, בטרם נמשיך בביקוש פרנסת החיפּושיות? חברך יוסי, שחיבש זרועו על עיניו, מעוצם התכלת הלבנונית הזוהרת בצהלה, מניד בין שניו קנה־שבולת, לאות כי עוד לא נרדם וכי מזימות הוא זומם. אבל תיכף יירדם, וגם אתה, גם החיפושיות. גם ציוצי הצפרים שמעל הראש, גם ניתוּריהן יירדמו, הכל יירדם, ונישן, שבעי מרחב תכלת שאננה.

תמונה, עמוד 69.jpg

ניחוח מריר של מרוה ריחנית.

ואחר כך ירדנו, יוסי רעי ואני, והלכנו במשעול־החול־החם. הזוהב, שבין משוכות צבּר ואקציות, ואחר־כך באנו בפירצה ועלינו בכרם הבא וקצת היינו מתנדנדים כשיכּוֹרים, מפְּתיחוּת, מחום, מדממות, והצצנו עינינו בלא איכפת אל גזעי השקדים פה ושם. ואולי גם גחנו להרים חיפושית או שתיים, ולא חרדנו ולא רגזנו גם כשהתרוממה אחת או שתיים מתחת ידינו וניתרה ופרחה לה בזמזום טרחני גדול, ולא נצטערנו על שנשתמטה מידינו, אולי רק חייכנו אליה והעולם חייך אלינו. בראש הגבעה הבאה שוב ישבנו. ושוב הבהיק אלינו המרחק הרווה צהריים עד מעל גדותיו. יוסי התלקק כה וכה. ואולי נסור אל המִקשה הסמוכה, ואם השומר נם את שנתו – ומי לא נם את שנתו בצהרי תמוז שכזה? – נעוט לנו על פלוני מכדורי אבטיחיו הגמלוניים, או על פלוני מאבטיחיו מן הסוג הדלעוני – הגדלים להם בענוה אצל גדר הכרם השני, ויש להתגנב סביב כדי לבוא ולבדוק מקרוב אם אָמנם אָדמוּ כבר ומתקו, כאשר אומרת השמועה הרחוקה: או מוטב שנקצר, ודרך הבריכה נלך, ואם אך לא קשור שם חמור המשגיח – יהיה הכל לטובה ועשה נעשה ויכול נוכל. כך זמם לו יוסי מצד זה, ואילו הרוח מצד זה לא זממה דבר, אלא רק היתה קלה ושטה וריחופית וממלאה אותך בנישומיות של משי רפרופי, ומעצימה עיניך מגודש מתיקות של הפקר. להשתרע בזרועות העולם.

צרצר צירצר מקרוב בשקידה רצופה.

וכמדומה שהלכנו לעשות כמזימות יוסי רעי. אמרתי כמדומה? לפי שאֵל האבטיחים, כמדומה, לא הגענו כלל. גם איני זוכר אם הקפדנו אז בלכתנו לבלוש אחר חיפושיות. העולם היה ממוזמז כולו, זמזומי כולו, כעדת־דבורים מרחישה אֶל צוּף, צפרים אחדות הצוויצו חדות, ובעוז כזה שהאויר הכחול היה מוצלף דממות הציוצים פורחים, נוצצים וכבים, כשברי זכוכית צבעונין: ואפשר היה להבחין גם בקולו הרווה של בּוּלבּוּל אחד, קול עשיר כרינת פעמונים; ועוד קול אחד היה של הַגָדָה לא פוסקת ולא נלאית, מעל אמירי גרביליאה אחת, עשירת כתום דשן וחוּם לוהב, קולו של תור שהמה כקלרינט, מעובה, ותוּר־תוריו הקצובים, בשיגרת סירוגין. שקעו לאיטם בעולם החם, כהלך דבש.

יצאנו בעד פירצה צרה במשוכת צבּר עבותה, אל המשעול לוהט החול, חיפושיות רצות עינבו עינבותיהן הדקיקות בחול, ובצל העמוק, שבחוּבּי המשוכות ניתרו פשושים פעוטים, וקורי עכּביש שהם נצנצו כספיים, ולקראתנו מי בא? מי אם לא עבד מיודענו, רכוב על אתונו האפורה, ובראותו אותנו קיבץ פתע עיניו ושפמו והבהיק אלינו בשן־זהבו, וגם המליט צחוק חרישי, מעין צניפת פרדה חשאית, וחלף המשיך דרכו בחול הטובעני, צוֹבת ומפרש רגליו כמטוטלת מתחת האוּכּף של אתונו, המטליפה פעוטי צעדים צפופים ולא נלאים, ולא ידענו מה פשר כל זה ואל איזה מזל ממזלות מרמז הצחוק הסתום הזה.

אך כיוון שהלך לו עבּד, נותרה חצר בית הבאר ריקה והבריכה שמאחוריה אין משגיח עליה, ונוכל איפוא, בלב קל לטבול טבילות צוננים, ורעננים לקפוץ משם אל מקשת האבטיחים המזומנים, ומדושני עונג לחזור משם, לסקור עוד כרם שקדים או שניים, ומלאים ועשירים לסיים ככה שיטוטי אחר־צהרים זה.

כך היינו סבורים, וכך גם היה יכול להיות. אלא שלא כך היה, כי בעוד אנו גוחנים בפירצה אחת, ופוסחים אל אמת־מים קרה, בנויה אבני כּורכּר, ומוליכה מימיה הרחק אל חובּי הפרדס האפלים (ופועל ההשקייה, מן הסתם, פתח בשעה חמה זו ארבע־חמש גומות כאחת, מניח לאַמת המים למשוך מימיה, מאליה כדי מחצית השעה – והוא יישן לו, המעדר מזה ופכפוך המים מזה), ורק עוד לפנינו כרם הגפנים עליז הירק, שורת הברושים העבותים, האפלים, כאילו רוחצו בדיו, וכרם השקדים הגובל בבית האריזה האמור, כשראינו פתאום מה שראינו.

תמונה, עמוד 72.jpg

הה, מה שראינו שם פתאום! – בקרן זוית, בצל הברושים הכבד, כלוּא בין כרם לכרם ובין כרם לפרדס, שכוב טבוע ברפידת הברושים העבה, מוטל היה על גבו, גוף אדם מוּשלך – – –

הה, אלהים אדירים! מה זה?

שבעים ושבע מחשבות אימה, בתוך שנייה קטנה אחת! פחדים, חשדות, חששות ואימה – ואולי רק לשאת רגלים ולנוּס מזה, ולא להיות מעורב בכלום בזוועה שהיתה פה ובזוועה שעוד תהיה פה ולרחוץ בנקיון כפיך…

ומי הוא זה? ולמה? ואיך זה היה? (ומה היה פשר חיוכו המרמז של עבד כשעבר קודם על פנינו?) ולמה כל כך שקט בעולם? –

יוסי התחזק והפסיע פסיעה קדימה, רגלי שלי היו כמדומה לאבן.

המתנתי לאיזה צעקה נוראה שצריכה להיצעק, כאילו: הוֹי, אנשים. בואו בואוּ! –

אבל כנגד זה הניף אז יוסי זה שתי כפותיו, ונפנה אלי, ומיליון בהרות־הקיץ שעל חטמו נתקבצו לסימן אחר: פלאי־פלאים! ובאין מלה רמז חרש: בוא!

באתי, במורך ובהיסוס, אל קרבת הפגר המפוזר ארצה, ועל קצה בהונותי קרבתי. ואתם יודעים מה? לא כלום. פשוט לא כלום. לא היה כלום. אלא מה? זה היה תוּתי! תוּתי? רק הוא ולא אחר. ובכן מה? לא כלום, תותי ישן לו בפישוט אברים באמת הצל הברוכה והכבדה של הבּרוֹשים האפלים, שנת צהריים עמוקה וכבדה כפגר בפגרים, ולא עוד אלא שפיו היה פּעוּר ומזיל הלך ריר דק, שזבוב אחד כחול התעדן בו בשקידה וזבובים אחרים וקטנים ממנו, לא מנעו חדקם מן הטוב המופקר על סנטרו של הלה, ולא מן הטוּב שנותר על קליפות אבטיח אחד, שנותרו שם מכורסמות ער בטנת קליפתן הלבנה. ואילו יוסי רמז אלי פתאום דבר אחר לגמרי.

הקופסאות!

שלוש הקופסאות היו שם אצלו ברפידת הברושים הכבדה – אוצרו הגדול. אלא שאחת מהן היתה הפוכה, מסיבת מה, ונחיל חיפושיות שחור (כזה ששנינו, יוסי ואני, היינו צריכים לטרוח באיסופו שבועיים ימים) זחל הלך ממנו בעצלתיים ובכובד זפת, אף כי אחדות מהן היו מתאַזרות לפתע ומתיישרות ומתיזות עצמן לחלל בזמזום גדול ובעסק מרעיש… ארבעים היו שם ואולי חמישים, או שמא הן מאָה?

מחשבה נצנצה בעיני יוסי, ולא קשה היה לקראָה. אלא שלא הייתי פנוי לזה, לא רק מחמת הבהלה הגדולה שמלפני רגע ועוד לא נפוגה – אלא בעיקר מוקסם הייתי למראה הזה, למראה אותו נחיל חיפושיות נוהר זורם כבדות ובלא הרף, בהתמדה חתרנית, ולאן? – לא תאמינו! – אל עץ השקד הקרוב, הקיצוני שבכרם הזה! חיפּושיות כל הכרמים – עליו! מה שנאסף מגזעי אלף שקדים – נשתלח בו באחד הזה! נחיל מטפס ובא ואחדים אף מתעופפים וכולם, בזה אחר זה, בשורה שחורה, בשקידה שחורה, מכל השקדים אל השקד הקיצוני הזה…

אבל יוסי היה עוד במזימותיו, להעשיר בבת־אחת, ביוזמת קפיצת הדרך. ועיניו אמרו. ובהרות־חטמו הגידו: לחטוף!… לזכות… ולהרים רגליים ולהימלט – להתמזל במזל הממוזל מכל המזלות – ולהימלט!

לולא קרה אז דבר נורא… ואני, אני האשם בו, בעטיי היה זה…

עודני מוקסם למראה הפרץ השחור העולה מן הקופסה ההפוכה, ומחשבה נמהרת דגדגה בלבי: ומה היה לו גם השתיים האחרות נתהפכו, והכל, פתאום, היה חוזר לפראותו שמקודם הליקוט, כאילו לא היה ליקוט מעולם, שמקודם כל המעשה. שמקודם לחשבונות השקדים והשקדאים, שמקודם לפח התרעלה המזומן עם ערב, ולהשאיר את כל הדבר הזה להכרע שיוכרע בין אלוהי השקדים לאלוהי החיפושיות, בין אלהים לאלהים. והיה בכל זה משהו מדהים שכזה, נועז שכזה – שלא יכולתי, ופתאום פרצתי בצחוק, צחוק מצוחקק שכזה, צחוק איום ונורא, צחוק מתיר קרביים ולב, – שיוסי נתבהל לשמעו כאילו מי יודע מה עוללתי, ועוד ניסה להסותני ברמז־יד ובמרקעי־רגל, אלא שכבר אי אפשר היה – –

אה, צחקתי, אני שאגתי, אני צרחתי, עד כי יוסי נתבלבל לגמרי, ונמלך ונסוג לאחור נסיגה של ביטחון, ואולם זה הפּגר המפוגר נזדעזע אז, ופקח עיניו, ותהה על סביביו בעיניים ריקות ולבנות, ופתאום זינק כנכוה: מה יש? – צווח הלה במטופש – מה קרה?

– ומיד ראה את קופסותיו, ואת זו ההפוכה על פיה, ואת הנחל השחור הזורם נרגש ופוזז, ושוב נתבהל אלינו במבט חיוור, ושוב חזר ונדלק למראה הזרם הזורם…

וכבר היה בידו כורת ענף אדיר למחוץ ולהכות ולהאביד – ויוסי אמנם כבר הדהיר רגליו כאַיילה שלוחה במעלה השביל שבין כרם לכרם, ואילו אני וצחוקי שלי עמדנו נפוגים ומחכים לדעת מה.

– רציתם לסחוב! – צרח תותי והאַלָה בידו. אבל, עם זה, בעודו כך, זנח הכל, את אֵלָתו ואותי, והשפיך עצמו ארצה, על ארבעותיו, ללקוט את שבויותיו הפדויות, בחפנים ובכפיים ובעשר אצבעות, עם חול ועם רפידת הברושים – מהר מהר לתפוס ולהציל, מהר מהר, אַה, ובכל זריזותו, אלא שבחפזו נגף ברגלו, אהה, את הקופסות השתיים השכוחות מן הצד, וזה שהיה רק כחלום־בּלהות, פתאום הפך והיה ממש – נתפערו הקופסות ונשתפּכו ארצה, ומעיהן שהיו עמוסות רחישה סמוּאָה וגורדת, הפריצו מתוכן דיסת זחילה בערבּל גדוש וזעזוּעי – הה, אלוהים. מהומת הבריחה, שהיתה שם!… תבחשת ההתמלטות, הצעקה החנוקה, הכתישה־דישה המהירה… החֶטֶף לחטוף לו מהן, והן לא נחטפות… מַכֶּה מכאן. סוגר משם, והן מתפּזרות מתברחוֹת, מתמלטות… מהן אל תוך הרפידה העמוקה, מהן אל תוך האויר הדומם והחם, ובזמזום טורדני, ומהן בדחק ובלחץ דחקו ופרצו קדימה, כמין זרם לבּה… היישר פרצו להן. הַזְחֵל לפניהן, כאילו כך מוכרח ואין אחרת! תותי היה כמשתולל. היכה וחיבט וקיפץ ותיפש וקילל ויילל, והללו נתערבלו, נתפשו, וברחו, ורמשו ופרצו להן. כמין קוף שבסוגר – כך היה תותי מקפץ פה ושם, ודלו ידיו מהשג: אלף החיפושיות שהיו שם במדוחק – נתפרצו, מוכרחות היו לפרוץ, לשרוץ להן ויפרצו…

– ימח שמכם! – זעק תותי בלי לפרש אל מי – מנוולים! נבלות! – צעק – הו – צעק – הוי, עמדו רגע, אני עוד אראה לכם, חכו, חכו, הה, הו, – צעק וצרח והיכה בידיו וזחל בלב המהומה המתפרצת־שחורה סביבו – כמו בגרוע שבחלומות־הזוועה! נורא, נורא מספר!

אם היתה זו קריאתו של יוסי רעי, או כי מאלי נתעשתתי – איני זוכר, מכל מקום, שנינו ברגע אחד היינו דוהרים אז ומתמלטים במעלה הגבעה, במדרון הבא, ובמעלה שלאחריו, נטולי נשימה ונוחרים, עד כי רק שם למעלה, כשכבר הבתים הראשונים נתגלו מבין האקליפטוסים, – רק שם נתנו ללבנו להשתהות רגע, ורגלינו לא נשאו עוד אותנו, אפיים ארצה נפלנו אל העפר, נושמים אותו אל קרבנו, שוכבים ולבנו מכה אל האדמה, והיא מכה אל לבנו, ומי יודע עד כמה היינו ככה, כשנשאתי לבסוף ראשי, מתנשם עדיין ומבליע בקושי – ומנגד היו השמים מכסיפים משמש נוטה לאופק, ובינינו לבין האופק הוה רצד ריצד אוקינוס־פזוזים, מחולות חיידקים לבנים אין קצה, ונרחבות כזו היתה, גבהות כזו, ורחקוּת כזו – עד כי הגבעות שלמטה, וגגות הבתים ואמירי האקליפּטוסים היו מחוקים וממוחקים למטה, בשוליים, בלתי תופסים שום מקום; וכן גם איזו קופסה שכוחה שהיתה חבוקה בכפּי, שבתוכה היו צורדות כמה חיפושיות וגורדות – גם זו היתה פתאום זרה ומוזרה מאוד, עד כי פתאום, וַאל תשאָלוני למה, או אם טוב הדבר אם לא, כשראיתי והנה יוסי אינו משגיח, הפכתי אותה על פיה וניערתי מתוכה לאחורי אותן מעטות עלובות שהיו בה מאז הצהריים, לא מהן ולא משלהן. ולא תהיה בה עוד אותה גרידה־צרידה של רגליהן בפח האטוּם.

– לא צריך! – אמרתי פתאום.

ויוסי נבהל אלי: – מה אָמרת?

אבל לא אמרתי עוד. קמתי. השמים היו כבר מחווירי תכלת. וישר מלפנים, מנוכח פנינו, היה הכל חוגג זהב, אבקת זהב בלא שום סייג. והעולם היה כזה מפתה להאמין כי הכל בו טוב.

אבל יוסי רעי פרץ אז: – למה? – זעק יוסי וזינק לתפוש: – אינך רוצה בהן? אז תן לי!

אמר וזינק וגחן לתפוס וצד לו קל מהרה את כל השש או השבע העלובות שלי, שהיו שלי, והשחילן בזו אחר זו, דרך נקב קופסתו שלו, ופניו צהבוּ לו. ולא אמרנו עוד דבר, רק השמים היו אורים מלפנים. קמנו והלכנו לנו. הוא בקופסתו, בפניו הצהובות ובגרוש המזומן לו, ואני ריקן ופטור מן השקדים וממזיקיהם. והלכנו. דבר לא דברנו. וכי מה עוד לדבּר? וישר הלך לו השביל לפנינו ונפתח ונכנס אל בין הבתים הראשונים.

שתקנו והלכנו יחדיו. רעי יוסי ואני. וכמדומה כי לא היה בי כלום, אלא רק מלמול אחד כזה שנטחן בלבּי, חזור והתהפך, הלוך ואמור ככה:

– כן, כן. הו אלי, כן כן!


  1. ולאחרונה ב“ספר החוקים בישראל” (מאת פנחס אמיתי, הוצ' “כתר”, ירושלים 1987) מתואר “קפנודיס השקדים” ככה (בהשמטות):

    “יגדלו של קפנודיס־השקדים כגוֹדל פרי שדוף (שרוף דוקא!) של שקד־בר. הרגליים, הכנפיים והראש שחורים. החזה אפור, בקדמתו כחם גדול שחור ובכל צד שני כתמים קטנים, על הכנפיים השחורות פזורים כתמים קטנים לבנים אפרפרים – – – מזונו עלים של השקד וקרוביו. הנקבה… מסוגלת להטיל כ”2000 ביצים (שומו שמיים!..) – והזחלים נוברים (בוקקים!) בקליפת העץ… וקודחים (בוקקים!) בלסתותיהם החזקות מחילות… ואת נסורת העץ אשר גירדו (בוֹקקוּ!) – הם אוכלים… וכשנה עד שנה וחצי נובר (בוקק!) הזחל בעץ…"  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות