יש מעשי אופה, שכל שהם מתישנים הם משתבּחים. בדומה לאלה מצוּיים גם ספרים מסוּימים. הנה הספר הקטן הנ"ל לא עשה עלי רושם מיוחד בשעתו. עכשיו, אחרי עשר שנים, שבתי וקראתיו – והתענגתי.

אלה המסות הדקות והענוּגות על וורלן, על רילקה, על סלמה לגרלף וכו'. שום מבקר מבני גזעם לא הבינם ולא הסבירם כל כך. ואחריהם – ה“תחוּם” שלנו. גם כאן חדירה ושירה, חדירה בכוח השירה.

…“הטבע של מנדלי – חישוּק הזהב מסביב לחולין היומיומיים האפורים, רגע הפּדוּת המנצנץ בעד דמדוּמי העופרת הכבדים וכו' ופעמים מתרחב פּתאום האופק ותיאורי הפּרטים על רקע ההווי המקומי הזערורי נעשים סמלים אנושיים־כלליים נוגעים עד הלב”. הבנה־המחשה רבת כוח ניתנת כאן על טשרניחוֹבסקי. “משהו אוֹרפיאי יש בכליל הסוֹניטוֹת “לשמש”, שדמיונו כדמיון עולם המיתוֹס הקדמוני, האשוּרי, הבּבלי, מעין “בראשית” רעננה ואדירה, עד כי היכולת של צוּרת האמנוּת הרומית מתאַחדת כאן עם השקפת־עולם ישראלית קדומה ומכרעת ועם אהבה אלילית”. וכן גם על האחרים. סופר עברי אחד עבר מהסיפּוּר אל הרשימה. רבים רואים בתופעה זו איזו ירידה, ואילו הוא, ליכטנבוֹם, תפס את הדבר כהלכה. וכך הוא אומר: “הליכתו מן הסיפּוּר הקצר אל השׂירטוט הקצר היא טבעית”. והערות־הארות כאלה זרוּעות בתוך הספר הקטן והנעים הזה עד בלי די.