אנן פועלי דיממא אכן – ערובין ס״ה, א

מותר לומר: כל ימינו אין בידינו אלא פרידות. וכל פרידה יש בה שמינית של צער. ופעמים היא גורמת כליון־נפש ממש.

הרבה שמענו מפי חכמי החן על יגון הנשמה בבוא שעתה לירד לגוף ויוצא עליה גזר־דין להיפרד מאוצר הנשמות, שבו היתה שרויה בעולם שכולו טוב זיו וזוהר, צחצחות ועדנים. ועדיין לא הגיעה לעולם התחתון. היא לעת עתה נחבאת לה בגן עדן התחתון שבמעי האם. עשתה שם תשעה ירחים ושוב נצטוותה לקחת מקל הנדודים בידה ולשים פעמיה לארץ לא נודעת. פרידה זו שבין אם לולד היא, כנראה, קשה מאד, אם לדון לפי חבלי הלידה וזעקות השבר של היולדת. ולא יתכן כלל להניח, שרק האם מתהפכת בציריה. מסתמא גם הרך הנולד סובל יסורים קשים. אנו כלל זה בידינו: אין מחבל בזולתו, שאינו נחבל תוך כדי כך בעצמו, וכל המיצר לחברו, חזקה עליו שהוא גופו נתון בראש התור של הצרות והפורעניות.

עד כאן דברנו השערות, מכאן ואילך אנו יכולים להסתמך על מראה עינינו ועדות חושינו.

אין יום־פורענות גדול בחיי אנוש מן היום בו כופים על התינוק להיגמל משד אמו ולהיפרד מן המזון המרוכז, שהיא מאכל וגם משקה, פת־בג האם המלכה ושיקוי המוכן אפילו למלכים, מנה אחת, הכוללת בתוכה כל המנות שבעולם, מנה והיא מן שמימי, כל־בה של המאכלות והמשקאות המחיים את הנפש. אך אין ברירה, ניתן הצו: לך לך, תינוק, של עצמך מעל חלקך ונחלתך, עזוב את פינתך החמה. הלבנה, קרן בן שמן וחלב, והוי גולה למקום־מאכל, שתצטרך להתייגע עליו. כל אחד מאתנו זוכר מסתמא, ובדמדום גמור, מקצת מיסורי הגלות הראשונה שבחייו. הוא נפרד. על כרחו הוא נפרד. יגון קשה מוצץ את נשמתו. וכאות לכך אף הוא מוצץ את אצבעו. יאמרו חוקרים מלומדים מה שיאמרו על חזיון מציצת האצבע. רבים מהם מוצצים מתוך מציצת־אצבע זו אסמכתות לשיטותיהם המדומות. אבל אנו אנשים פשוטים מבינים ענין זה בפשטות: אין מציצת האצבע אלא זכר לחורבן בית המקדש הלבן של אמא טובה, זכר וסמל, סמל וטכס. כלום מהו טכס? הבעה חיצונית של דבר־מה שנתרוקן מפנימיותו. השכור מנשק את הבקבוק הריק. התינוק עד לקצה גבול ילדותו לפעמים מוצץ את האצבע, שאין לה כל כוח להשפיע חלב. קידוש על כוס ריקה – זהו טכס. פרידה מחייבת טכס.

הפרידות הראשונות כפויות על האדם מבחוץ. על כרחך אתה נעתק משד האם. על כרחך אתה נפרד מן התורות והחכמות שלמדת מפי המלאך מחמת איזו סטירה על גבי החוטם, שירדה עליך מידי מלאך אחר. כיוון שהתינוק עומד על דעתו ונעשה ילד הוא נכנס לתוך שרשרת של פרידות, המתקבלות עליו כביכול לרצונו, ואף מדמה הוא לשמוח עליהן. הוא נפרד מגיל הינקות ודעתו זחה עליו, שאין הוא עוד תינוק, אלא כבר הגיע לכלל ילד. מן הילדות אל הבחרות הוא קופץ ממש כעגל וכגדי. רצון הגדי להיות תייש. אדיר חפצו של הנער להיות בחור. הבחור נושא עיניו אל האברך. האברך מבקש להיות איש בין אנשים. בחור חתן משתוקק להיות בעל בעמיו. פרחי־כהונה נכספים להשתלב לתוך מעמד הכהנים הגדולים ולהיות נשואי־פנים, ראשי העדה, ומכל מקום ראשי המדברים בעדה. מי שהיה שתקן בנעוריו, כיוון שנעשה בעל־שפם נפרד משתיקתו ומפליג בדיבור עד לשפת־יתר, ואין צריך לומר כשהוא מגיע לגיל מכובד ומגדל לו זקן. זקן מקשט. זקן מוסיף הדרת־כבוד. וכל כך למה? לפי שזקן יש לו שערות, והכבוד תלוי כידוע, בחוט השערה. כל הקיומים שלנו תלויים בחוט השערה, מאחר שהקיומים שלנו הם פרידות, ואין לנו אלא פרידות.

יכול שאדם שמח תמיד על הפרידות, אבל אוי לשמחה זו. זו היא שמחה שתוכה רצוף חרטות וגעגועים. כל ימינו אנו מתגעגעים על שנות ילדותנו, כי בהן טעמנו לראשונה את טעמה המר־המתוק של הפרידה ובהן עברנו כביכול מדעת וברצון מגיל אל גיל. ומי אינו זוכר אה הצער ומרה השחורה, שהיו עוטפים את נפשו משחר ילדותו בשל כל חילוף־גיל־ומעמד שלו? שהרי כלום מחליפים גיל ומעמד בטובים מהם? אדרבה, כל תהליך חיינו הוא הילוך מן האור אל האופל ומן החום אל הקור ומן הצוותה אל הבדידות. חום של חיק האם אין לו תמורה בכל שנות חיינו. מן הגנון, שבו יש עין פקוחה ויד מטפלת על ג׳ או ה׳ תינוקות, עובר הילד לגן, שבו “דודה” אחת מושלת בכיפה של ל׳ או מ׳ עולמות קטנים. והרי ה“גן” הוא גן־שעשועים לעומת בית הספר. ובית הספר הוא חממה לעומת הצנים והפחים שבבית הספר של החיים. כך הולך בר־נש מדחי אל דחי ומבכי אל בכי, ועוד הוא מעמיד פנים שוחקות ודעתו זחה עליו על הגאולה ועל התמורה. הוא שמח לעזוב את הגן, צוהל בעזבו את בית הספר, מלא גדולה להיפרד מספסל בית המדרש הגבוה. ואין צריך לומר שהוא שמח לעזוב את השורה ולעלות לצמרת. להיות בחיר הקהל, ומה גם לעזוב את להקת בני התמותה ולשים את כסאו בין בני־בלי־תמותה בסוד חכמים ואנשי השם.

אין אדם אומר בלב תמים ואף בלב שבור "כמה קשתה עלי “הפרידה”. אדרבה, הוא נפרד עד כמה שאפשר בתופים ובחצוצרות ובמצהלות־משחקים מן כל המקומות ומן כל החזיונות ואף מן כל החברים שארחו לו ברשויות־פעולה ובגופי־חיים. הוא נפרד מתוך רעיון כוזב, שכל פרידה היא עליה לו. ואין הוא נותן אל לבו, שכל עליה היא שער לירידה. וכך אין אנו עושים בעצם כלום, אלא עוסקים כל ימינו בפרידות שאינן פוסקות. ואילו הן פרידות מעצמנו, אף פרידות מעצמותנו, מעצמיותנו, מתמציותנו, מן התמציאותי שבקרבנו אנו נפרדים, ופעמים איננו בוכים אפילו. אדרבה, נפרדים בזמירות, מפזרים פרחים על דרכי פרידותינו. כל הפרידות מתקשטות בפרחים, ממש כשם שאנו מקשטים את המתים בפרחים. אין אנו עושים כלום, אלא מתמותתים והולכים. ולא די שאיננו אומרים “קדיש” על מיתותינו־פרידותינו התכופות, הננו עושים “קידוש” עליהן וטובלים ביין הנסך את פרידותינו.

ואף על פי כן אין קיום לשקר, אף לא לשקר שאדם עושה בנפשו. סוף כל שקר וצער, חרטה ומרה שחורה. אנו לכאורה שמחים על הפרידות, אבל כל אחת מהן משקה אותנו טיפה של לענה ומשקיעה בנו משקע של כאב ומרירות. כל נפש אנושית היא כולה משקע של פרידות מרות, גורליות, רצוניות כביכול. כל נפש אנושית היא מזרע של געגועים. אמנם, הגעגועים הם זרע ברך. אבל כשם שברוב מלאכות אין ברכות, כך ברוב ברכות אין נעשית מלאכת החיים כהלכתה. אנו נפרדים תמיד ומרוב טרדות הפרידות הננו עושים את מלאכת חיינו רמיה. ומהי מלאכת־חייו של כל אחד? תיקון נפשו, הבהרת האני, הסברת עצמו, הגעו עצמכם, אדם החוגג בכל יום מימות השנה את יום הולדת שלו, הריהו תמיד מוטרד ואינו מספיק לא לחיות, לא לעבוד, לא להשתלם באיזו ספירה, שהיא באמת משלו. הוא תועה תמיד בדרכים אל עצמו ואינו מגיע אל מר אני. כמה מרובים שאינם מגיעים. שאלה היא אם יש מעטים המגיעים. בין פרידה לפרידה החיים האמתיים כלים והולכים.

צאו וראו, רבים אינם מסתפקים כלל בפרידות שאינן פוסקות, שנגזרו עליהם מטעם הכוחות העליונים והתחתונים, בתוקף תנאי הצמיחה והגידול, גלגול מחילות של ימים ושנים ומצבים ועמדות ומשרות, הריהם נוטלים לעצמם פרידות נוספות, פרידות ממש, שאינן תלויות בזמן, לא בגיל, לא בגורל אלא במקום. הם הולכים למסעותיהם, מגלגלים ומתגלגלים הרבה בנסיעות. איני דן הפעם בנסיעות. זוהי פרשה לעצמה, פרשה רחבה, עמוקה, מסובכה ונפתלה. פרשת מסעי. על מדוכתה של פרשה זו אני יושב ימים ושנים. אך נעבור ממנה והלאה. ורק דרך אגב אעיר, שכל נסיעה היא בריחה, היינו, פרידה שהיא מעשה אלימות, פרידה מרצון שהוא באמת אונס. הנוסע אנוס על פי עצמו. ואין לך אנוס גדול מן האנוס מטעם עצמו. האונס מבחוץ הוא כיבוד ותקרובת לעומת האנוס מבפנים. אינו דומה הטועם לגימה מפני הכבוד, שלא לבייש את המארח, למי שהוא שטוף בלגימה ונושא את בקבוקו בתוך כיסו. הנוסע מרצון הוא במחילה שכור. הנסיעה היא סם־הרדמה. לא בא רעש הגלגלים – בימינו רעש המטוס – אלא כדי להחריש את קול הדממה הדקה שבלב. לא אדבר על הנסיעות מבחינת טעם המשקה וכוס השכרת שבהן, כי אם מצד טעם המרירות וכוס היגונים שבהן.

רבים חולמים על נסיעות. אבל כל נסיעה, אפילו תחילתה חלום, סופה סיוט. הנסיעה היא פרידה כפולה ומכופלת. הנוסע נפרד מקרוביו, ממקורביו, ותוך כדי כך גם מימיו ומשניו. הוא נוסע בתוך הפרידות ועושה פרידות בתוך הנסיעות. פרידה כפולה ומשולשת ומרובעת זו, שיש בנסיעות, מוזגת לנו גם מנה מרובעת של מרירות וגעגועים. כשם שהזמן הוא חיינו, כך המקום הוא חלק מעצמותנו. הנפרד מן המקום נפרד מחלק של אישיותו. הנסיעות מוכיחות, שסוף כל היונים הצחורות להיהפך לעורבים שחורים. וזהו מצב חיינו עלי אדמות, שאין לנו עסק אחר בהם אלא להחליף יונים צחורות בעורבים שחורים. חליפין, חליפין. ואנו משלים את עצמנו ואומרים: חליפות, חליפות. מחליפים כוח כביכול בפרידות, מחליפים רשמים. המהדרים אומרים: מחליפים חויות. איני גורס מלה משונה זו, אבל אם גזירה היא עלינו הבה נחדש מלה שכנגדה: תמותות. אנו מחליפים תמותות הקרויות פרידות.

ומה הן פרידות? הן מפנה בחיים. מפנה בדרך החיים. כל פרידה רומזת על פרשת דרכים. לכאורה מחייבת הפרידה קצת שהיה ועיון וחשבון־הנפש ואף בחינה ובדיקה, כדי לבחור את הדרך הנכונה בתוך רוב הדרכים. אך הפרידות התכופות דופקות על הבוחר, עד שאין הוא יכול לבחור כלל. וזוהי תוספת הצער והמרירות שבפרידות התוכפות עלינו. וכי מי, למשל, בימינו, אינו מרגיש שאויר העולם שקוי צער, חרדה, פחדים, יגון לאין גבול. כולנו מבינים שהגענו למפנה יסודי וגורלי. כשם שיש דרך המלך, כך יש מפנה המלך, והוא מפנה המפנים. אותה שעה מורגשת רעידת אדמה ורעידת הנפשות אשר על פני האדמה.

עולם של שלטון האטום. הקץ לחלומות, הסוף לילדות של המין האנושי. בבת אחת קפצה בגרות על האדם של כל העולם. בבת אחת נתפקחו – ונחרדו. העולם האנושי כביכול נפרד מימי קדם, מכל ימי־הבינים, נפרד מעצמו, עובר לפסים חדשים. רואים בחוש: חדשה נהיתה בכדור־ארצנו. חדשות עתידות להתחולל בכל יחסי הבריות, ואף ביחסו של הנברא אל עצמו. חסל מהדורה ראשונה של הגזע האנושי, באה מהדורה חדשה, לא מהדורה שבארון, אף לא מהדורה של כיס, אלא מין מהדורה, שאין נביא בקרבנו מסוגל כלל לנחש איזה עגל או איזה אריה יצא לעתיד מתוך מין האדם. מכל מקום אנו חיים בשעת פרידה גדולה. העולם מתפשט מחיתולי הילדוּת, מטלית העלומים, ואולי גם מתכריכי הזקנה, ראוי הוא שייאמר עליו עולם חי וקיים, עולם שבקיום ודאי. מה שאין כן העולם החדש של עתיד לבוא, זה יהיה כנראה, עולם המלטי. תלוי ועומד, מרחף בלי הרף בין היות וחדול, עולם שהפרידה מעצמו היא שורש הויתו, עולם מתפרד לפרודות בלי הרף, לא רק עולם תלוי על בלי מה, אלא גם תלוי על בלי מי ועל אין דעת למה. כי מה טעם לחיות בעולם הנתון תמיד במסעות ובפרידת עולמים? ומכל מקום אנו בני הדורות האחרונים נפרדים מן העולם שלנו, שהיה גם כן כספר החתום לפנינו, ובכל זאת היה מובן לנו ופתוח לפנינו, במקצת, פתוח דווקא על שום שהיה סגור הרבה. הלך לעולמו עולמם של יהודה הקדמוניה. של יון, של אשור ובבל, אף של רומא, של ימי הבינים ושל הזמן החדש, זמן התרבות. מתו לא רק האבירים והמלכים והגבורים והנביאים, אף החכמים והסופרים ובעלי הזמירות והניגונים יעברו ויבטלוּ. המכונות ישיחו, יזמרו, יפסקו הלכות, יחפשו אמת. יחברו ספרים, יצחקו, יציירו תמונות, יבכו, ירקדו, שלהן תהיה החתונה, שלהן הכלי־זמר, והאדם אם עוד יהיה מין זה בעולם, ישוטט כאחד גר בחתונה זרה.

לא היה כלל בדעתי מלכתחילה ליתן עיני בכוס הדמעות מחמת הפרידות, ומה גם לומר “קדיש” עליה. אדרבה, אין צרה שאין הישועה צומחת מתוך תוכה, ואף הפרידות משביעות אותנו נחת, כי אנו חיים בהן ומתחיים בתוכן. וכי אין שואבים דליים של חיים בתוך מעיין המות? ליעקב היה בן־פורת, תפר לו כתונת־פסים. נשק את זיו עיניו, שמר בלבו את חלומותיו, אהבו מאד, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזה של פרידה. יוסף בן יעקב ירד לתוך הבור, והבור ריק אין מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. לקחו האחים את הכתונת וטבלו אותה בדם והביאוה אל אביהם ואמרו: זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך הוא אם לא. ויאמר כתונת בני, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף. ויקרע יעקב את שמלתו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים, וימאן להתנחם, ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ויבך אותו אביו. וכשבוכים הרבה בוכים על הכל. עיני יעקב זלגו דמעות על הכל. על היופי של בנו המרקיב באדמה, על הזיו שדעך, על הקול הרך והרונן אשר דמם, על כל שערה ושערה המסולסלת של יוסף בנו שאיננה עוד. מעכשיו לא היה יעקב חי אלא את המות של בנו האהוב. כל יום היה נכנס לתוך האבלות כאבל זה מקרוב בא. לא היו לו עוד בעולמו אלא פרידות, הוא נפרד מכל צליל וצליל שבקול בנו. כל שארית ימיו ושנותיו עלי אדמות כבר היתה תפוסה לפרידות. וכל כך היה יעקב שקוע בתוך הפרידות, שהן נעשו תוכן חייו ונספגו לתוך אויר נשימתו. יום אחד נתבשר יעקב כי יוסף בנו עודו חי. אף נקרא לבוא אל יוסף החי. “ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד. ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי”. יעקב אשר בשנות חייו האחרונות הטביל כל רגע זמן וכל גרגיר מקום בנהר האיתן של הפרידות והיה מונה ואומר “כך וכך שנים, כך וכך חדשים, כך וכך ימים, שעות ורגעים, עברו מיום שנטרף בני היקר על ידי חיה רעה”, וכן היה מהלך ומציין את המקומות בעיר ובשדה, בהר ובגיא ואומר “כאן היה מצעד יוסף בני, כאן מרקד, כאן מפזז כגדי וכעגל” – הנה עכשיו, שראה בעיניו את יוסף החי, ניטלו ממנו בבת אחת כל תוכן חייו, ממשותם ומשמעותם. יוסף המת זקוק לחיי יעקב. אך אם יוסף חי, שוב אין יעקב שומר בצער הפרידות על גחלת יוסף בעולם הזה. יעקב ביקש לעצמו המות. “אמותה הפעם”. כעת די ליעקב במיתה של פעם אחת, ואילו לשעבר היו כל “חויותיו” “תמותות”.

וכך חייב כל אדם לומר: כלל לא רציתי לעגון כאן. ולא היה בדעתי להיעצר כאן. אני עובר־אורח אני. לא לנו, לא לנו כי לשמך תן כבוד ה׳. נפרד הנני לפי עצם מהותי. מבשרי חזיתי כל הפרידות. פרידה קטנה בעולם קטן שלי היא לי חג גדול. ובאמת איני נפרד כל כך הואיל ולא דבוק הייתי מעיקרו, לא בניתי כלום. לא תיקנתי דבר. אף לא מלאתי כהלכה משרת פועל־הנקיון שעטרה לי אמי, שהיניקה אותי בחלבה הטהור. ויודעני ששום דבר לא ישתנה בעקבותי. הכל יהיה כאשתקד. מאומה לא עשיתי. שוטטתי קצת. למדתי את החזית מקרוב, בחנתי מעט. רכשתי לי מסתמא חצי תריסר אויבים חדשים. אמנם, לא דרשתי רעה לאיש. אבל דרשתי מן האיש את הטוב שבו. וכל הדורש טוב מן האדם נחשב כדורש רעה לו. ראשונים היו מתפללים בכניסתם לבית המדרש וביציאתם ממנו שלא תיארע תקלה על ידיהם לחבריה. והרי מן הראוי לכל היוצא לומר עם הפרידה: ולואי שאגרום לפחות ביציאתי שמחה לחברי, מאחר שלעצמי איני גורם בה כל צער, ורק אחד מששים שבצער כל פרידה, ואפילו היא רק פרידה של סתם.