רקע
אליעזר שטיינמן
שקיעת הטעם הטוב

 

א.    🔗


כל השקיעות יפות הן, ויש שהנאה מהן לעולם, חוץ משקיעת הטעם הטוב, שאינה יפה ולעולם כולה הפסד.

כל השקיעות, כגון שקיעת החמה, שקיעת־דור, שקיעת־מעמד ושקיעת־מסורת, השקויות דם, אש, עצבות והלך־נפש; הזרועות לויות חוגגות־נוגות, בעתרת אורים ואשים ובשלל גוונים וזיקוקין; הקורעות את הלב במאבק אור־צל, לידה־גסיסה, פריחה־שלכת, אך מעשירות את הנשמות ביגון פורה המתאבך מאפר הדשן של השריפות, בדומה ללבות געש המזבלות את האדמות. כל השקיעות – משום שהן צורך זריחות.

חוץ משקיעת הטעם הטוב, שהיא כולה פחת וגרעון; ירידה שאין בה צורך עליה; לקוי מאורות, שאין בו מאבק ומשחק; הנמכה עצמית מתוך התנדבות הלב כביכול, התהדיטות לתיאבון, או, לכשתרצו, איבוד עצמו לדעת של אותו חלק מן האישיות, המשמש משכן הטעם הטוב.

בניגוד לכל השקיעות, שהזמן גרמן, או שסיבות מוחשיות אחרות מניעות אותן, אי אתה יכול להגדיר על הרוב בדיוק את הכוחות הדוחפים בני הדור הזה, או בני התקופה הזאת, שארכה כמה דורות, לגלוש במדרון של השגות והערכות, להתרושש בחן ובנימוסים, לגדל פרע את הבטוי, לצאת לתרבות שאינה טובה ושאינה אולי גם רעה, אבל קלוקלת, נמוכה וזולה. דומה, העילה הראשונה, היושבת בסתר, אינה ניתנת כלל לתפיסה ברורה. אנו מנחשים רק את תחליפיה ובבואותיה. פעמים תולים את קלקולה של מידת התפארת בעוני במה שנאמר בנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן. פעמים נראה בעליל, שהבעיטה בערכין הרוחניים באה מתוך רוב עושר ושובע, שובע מזונות ושביעת־רצון עצמית. יש שיכולים להורות על פולש ומשעבד מבחוץ כגורם בנזק מוסרו של עם וטוב־טעמו; ויש שדווקא הרמת קרנו של עם וזקיפת־קומתו גורמות המעטת דמותו והנמכת קומתו באהבת היפה. יוצא שפריקת עול כובשים זרים עשויה משום־מה לשמש כוח־דוחף לפריקת עול דרך ארץ ונימוסים יפים. כיון שרואים אנו פנים לכאן ולכאן, מסתבר, ששני הגורמים הסותרים זה את זה מחייבים מציאותו של נעלם אחר, הזן ומפרנס כל שקיעה רוחנית וירידה תרבותית. כיוון שהוא סתום מאתנו על כרחנו הננו דורשים אותו כמין מחלה.

מחלה או פגע רע הם מונחים לשבר את האוזן ולא להניח את הדעת.לא תיקנו כלום, כל שכן שלא הרווחנו כלום, אם הוספנו על כלל המחלות הרעות מחלה נעלמה חדשה, שאין מקורה ידוע לנו ורק תופעותיה גלויות לפנינו. ובכל זאת חייבים לדעת את התופעות הללו, להתחקות על דרכי גלוייהן ואפני התפתחותן. כל מחלה היא, בחלקה תאוה, יצר. ואילו מחלת ההתהדיטות היא כל עיקרה תאוה או יצר, מעין תאור, זו המושכת את הילדים להתכפש בכל סחי ולכלוך, לטבול את הנעלים החדשות בשלוליות מרופשות, לקרוע את הבגד החדש, לשבור את הצעצוע או לקלוף אותו ולהוציא בני מעיו וכל קרביו עד כדי חיסולו הגמור, לאחר שאותו צעצוע ניתן לו אחרי רוב בכי והפצרות ועצמת השתוקקותו אליו. כך בא דור ומשבר, מתוך משובה קלוקלה או משום סקרנות נקלה, כלי־חרסינה של טעם טוב ונימוס יפה ובטוי מעודן ושפה מפוארת וכווני־חן מלוטשים מעשה־חושב, שנאגרו בתוך אוצר הדורות ושימשו לפחות אבק־זהב, שנתבשם מהם כל יחיד בעם.

אין זו שריפה אשר שרף אוייב רע ואכזר, אלא תבערה אשר נשתלחה בקמתו התרבותית של העם בידי בניו עצמם. כשבתים עולים באש מתאבך עשן, הדוקר עיני הכל. אולם כשתרבות עולה בלשונות אש, עינים לא רבות בוחנות בעמודי העשן העוטפים כל יקר צחצחות. אפשר שאותה שעה מתענגים על הלהבות וצוהלים כתינוקות ואומרים: הנה הקיץ הקיץ על הגרוטאות הבלות, נפטרנו מן המליצות ושלחנו לאבדון את כלי הקודש המאובקים והמוחלדים. להוציא יחידים הדואבים בבלע האש את הקודש. אף יודעים היחידים, שאין אלו כלי־קודש במשמע המזולזל בשפה השיגרה, אלא כלי־חמדה, אוצר בלום של רגשי־עם ושל בינת־אדם; שאין אלו עלים נדפים, אלא עצי־חיים, אילני־נוי ואלוני־בכות; שאין אלו מפל של מליצית, אלא תורות חתומות בניבים מלוטשים. אך בידוע שאין דעת היחידים מכרעת בטביעת פרצופו של הדור. יש נעלם אחר הטובע את חותמו בכל. והנעלם הזה משנה את העתים ומחליף את הזמנים לפי שרירות רצונו. הוא גוזר: שקעו! ושוקעים. הוא אומר: אחורה סוגו! ונסוגים. אין הנעלם הזה בחינת גלגל בלבד, אלא הוא העגלון המושך בסוסי הזמן. כיון שהוא נותן צו: השיבנו! – מיד כל הסוסים מושכים בדהירת משתוללים במורד ההר. יורדים מבלי דעת; ויורדים מדעת ולתיאבון. כאילו מלאך רע מכה על הראשים: אל תגדלו, אלא, אדרבה, התנמכו, התגדמו, התננסו. נאמר במשלי: שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים, דרך הנשר בשמים, דרך אניה בלב ים, דרך נחש עלי צור ודרך גבר בעלמה. מותר להוסיף: גם דרך סוסי הזמן במורד התרבותי.


 

ב.    🔗


כך יורדים ימי הבינים לאחר דורות דעה, וכך יוצאים על במת העולם נזירים נודדים נעוי־דעות ונלעגי־שפה, העוטפים מקטרני קבצנים, למלא את מקומם של אנשי־מידות, עוטי תוגות, הדורכים בעוז ונושאים את דברם על גוי ואדם ועל כל תהפוכות הגורל באמרי־שפר, בשפה ברורה, בשפת אראלים נמלצה. שוקעים. שוקעים. שוקעים בתרבות, בנימוסים, בדרך ארץ, ביפי הבטוי, באנינות הרגש, בחן שבטוב־טעם. שוקעים ולאו דווקא משום שנהפך הגלגל ונשמטו עמדות חמריות ושלטוניות מידי העם, אלא, פעמים להיפך, משום שנתרומם הגלגל וההצלחה האירה פנים לדור או לכמה דורות רצופים להאכילם מטוב הארץ. שבח ועליה בטוב הארץ, פחת וירידה בטוב־טעם, בשכל טוב, ברגש טהור, בניב הנקי, בנימוסים.

כתיב ניב וקרי תוכן. אין עיקרה של תרבות בטוי. ובכל זאת הבטוי לכל גלוייו – בשפה, בצליל, בסבר־פנים, בחיוך הלבבי, בכלל הגינונים וביחסי־גומלין שבין אדם לחברו, בקידת הראש, בשאילת שלום ובדרישת שלום – הוא ראש סימניה של תרבות טובה ותרבות רעה, או של הקשה אף מן הרעה, תרבות נמוכה, זולה, קלוקלת, מרושלת, מטולאת ותפורה בחוטים רופפים.

הבטוי הוא קנה־מידה וקנה־צופים. הבטוי שבמלים לא כל שכן עשוי לשמש מודד לשיעור קומתו של הדובר וגם אספקלריה להסתכל לתוך מה שמתרחש במוחו ומתהולל בנשמתו. דור עקש ופתלתול אף שפתו עיקשות־לב ופיתולים; דור נעור מתוכן רגשיי, אף שפתו נבובה וחסרה לחלוחיות; דור שתרבותו מהווה בליל גויים רבים, אף שפתו משזר מפל שפות רבות ונסורת של סגנונות זרים. הוא בעצם חסר־סגנון. ויש מין נוסח מלועז הקשה אפילו מחוסר־סגנון. יש ניב־שפתים שהנהו תרמיל־קבצנים מלא מזן אל זן פסולת כל הסלנגים. אין בו אף משפט אחד תפור כהלכה. הוא מעיקרו מקולב, תפור בחוטים רופפים לעת עתה, חטוף ונחפז, משולל כל הגות, עקר ממילא מהגיון, חיתוך־דבור פזיז, חטפני, שבעצם אינו חוטף כלום, אינו בולע אפילו אטריות רותחות לתוך הפה. אין בו שום ריתחה, אלא כולו פושר, שצף קר, ואף לא קר, לא קר ולא חם, אלא קריר וחמים. אומרים עליו שהוא קל ומובן ושווה לכל נפש, ועל פי האמת אינו קל אלא קלוקל, לא מובן אלא לחוג קטן של אנשי שלומנו, המבינים זה את זה ברמז, שאינו רומז הרבה, ושאינו ניתן להיתרגם לשום לשון של בני־תרבות. הוא הדין אין שייך לומר שהוא שווה לכל נפש מכיוון שאין בו כלל נפש. מסתבר, שבטוי מדולדל הנובע מתוך נפש מדולדלת, סופו להשפיע עוני וריש על הנפשות.

אדם הוא כל ימי חייו שדה הטעון עיבוד והשקאה. שפת המלים ושפת הצלילים הן מטר־נדבות להשקותו. בלי שפת נדיבות השדה נעשה בור ומעלה קוצים וחרולים. כל אחד הוא בחזקת בור אלא אם כן הוא מקבל שפע טוב בכל יום ובכל שעה. שדה־אדם הסופג בכל יום לא מטר־נדבות אלא מטר־קוצים, שמדברים אליו בשפה של קוצים וממטירים עליו צלילים של חצץ ומעיפים עליו ניבים משובשים, קליפות ריקות ללא טעם מסורת וללא ריח מקור, עצמות יבשות, מלאי עצום וכבד של קלוקלות וזולות, של הואי קיקיוני, או הואי שכולו הבאי, בדרך הטבע הוא מתקהה ומתנוון וטעמו נעשה גס, גס לתיאבון, גס עד כדי לשנוא כל יפה־נוף ויפה־ניב מתוך שנאה של התגוננות עצמית.

גם במובן זה ניתן לומר, ששקיעת הטעם הטוב היא ענין שבתאוה וביצר. תאוה להמשך הקיום כמות שהוא ויצר ההגנה העצמית. כיוון שמטבע הבטוי המתהלך באותה תקופה אסימון או מתכת זולה, הרי כל מי שמדייק בדבורו ומהדר בבטויו, מונה מטבעות מצלצלות של כסף טהור, מרגיז ונראה כמתהדר על מנת לקנטר. מורים עליו באצבע ואומרים: ראו נא טרזן זה כיצד הוא מצחצח את לשונו, משל באמת הוא מרצה לפנינו טבין ותקילין. אין זזים עד שמותחים עליו חשד שהמטבע שלו מזוייפת לגמרי. ואת הזייפן חייבים לשנוא.

אי אפשר להשתכשך בשלוליות מרופשות מבלי ללטוש עין זועפת על הפלג הזך המפכה בקרבת מקום או מבלי להתאוות תאווה להדליח גם אותו. הסגנון הזול אינו מסתפק בהשתקת הסגנון המלוטש. הוא רואה חובה לעצמו גם להלעיג ולהלעיז על נקיון הניב ועל טוהר הבטוי. הוא מכנה אותם בכל שמות הגנאי, כגון שמן זית זך, מליצה או מליצנות, שפת־פרחים, התיפיפות במחלצות ריקות, צורה ללא תוכן, פורמליזם, פולחן הסגנון, לשון לשמה וכל גינויים אחרים.

עוד זכורים הימים, שבהם היתה נשאה על כל לשון תהילת מורי הלשון, אמני הניב, שהיו לוטשים כל דבור, בוחנים ושוקלים כל מלה לשבצה כאבן־חן בתוך מסגרתה הראויה לה. כתיבה נחשבה כעבודת הקודש, הדבור מלאכת־מחשבת, חיים של כבוד וחיי־אי־כבוד ניתנו ביד הלשון. ניחשו כל הטובים שהשיח הוא אבי השיג ומשא שבפי נואמי העם הוא יסוד למשא ומתן, משום שהשפה ברוחב מובניה – במלה, בצליל, בצבע ובתנועה – היא בית היוצר של כל תכונות העם, סגולותיו וכושרותיו. הרי הכל מודים שספר הספרים בשפתו הנשגבה שימש מצודה שגיבה לרוח עמנו לחזקו ולהאדירו לדורי־דורות ולעשותו לעם־מידות.


 

ג.    🔗


חזות קשה אני רואה לעת הזאת, דווקא לעת הזאת, עת עליה והעפלה עצומה בשטחי־חיים שונים, חזות קשה לתרבות הנאצלה, לתרבות הבטוי והחיוכים היפים. איזה נעלם צייקן וצר־עין, שעינו רעה מסתמא בשפע הרב שירד עלינו לקראת המחר הזורח, כופה עלינו בעיקשות ובהתמדה ירידה מבחינת ההיגינה הרוחנית, שקיעה של הטעם הטוב.

עולם הפוך, עולם ירוד, אני רואה. מגנים את המשובח ומשבחים את המגונה; מעלים על נס את המגושם ומעקמים את החוטם על הנאצל; סר מרע נקרא משתולל וניבול־פה נחשב שחקת־חן או שחוק האמנות; טעם רע הוא מעשה טוב ועל ברק־רמיה של איולת מעלים זוהר חכמים; תרמיל הקבצנים הוא מעין ההשכלה ומלקט בכרמי זרים איש האשכולות; קטנות המוחין היא תנאי לגדלות ההישג ואהבת הפסגות נתונה בשפל המדרגה; אין הדור עני חלילה מכשרונות, אך מלח הכשרון, אומרים, הוא בטעם התיפלות והקלוקלות שבסממניו. ואיזהו מקורו ברוך? שיודע נגן בכל כלי החקוי. ואיזו שפה! הה, איזו שפה מצפצפת בכל הפיות ושורקת בכל הקולמוסים! שפת־טרשים; שפת־סובין! צלצלי כריעה והשתחויה; ניגונים זולים, מביישים ומבאישים. האם חלילה ירד הלילה על המוחות? או שמא רק כנף ינשוף עובר ביעף כצל יחלוף נגע בנו?



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!