בליל טבת קר, בשעה שתיים לאחר חצות, הוקמתי לצאת אל המשמר שבמחנה. שר־העשרה שבאוהלי, שהיה נוהג בי מידת ידידוּת, לא היה אז עמנו, וממלא מקומו “אשר לא ידע את יוסף” פקד עלי משמר דווקא בשעה זו. קמתי משנתי כשאני מלוּבש בכל בגדי־השרד שלי (כל החיילים ישנים בלבושיהם) – הכל כהלכה, דבר לא נגנב: מעילי על גופי, כובעי בראשי ונעלי ברגלי, ולא הוצרכתי אלא להתעטף באדרתי שלא כדרכה (זו שימשה כבר לחיילים אחרים, וגלידי הרבב הקרים, של זוהמת הזיעה שכיסתה את הצוארון וקצות השרווּלים מבפנים, עוררוּ בי גועל־נפש, והייתי לובשה מהוּפכה…) ומשהזדיינתי בחרבי וברובי יצאתי אל הערפל הקר.
חברי החייל, היוצא מהמשמר, שהמתין לבואי, מסר לי במספר את כל הרכוש הנשמר: שמונה נאֹדות בלים, חמישה שקים ריקים ועשרים ושמונה בקיעי עצים להסקה – את הכל ספר ומנה כדת, ומשהודיע לי את השעה נפטר מיד לאוהלו, ואני – ניצב על המשמר.
ליל חושך וערפל במדבר סיני. אף רמז כוכב אינו מציץ מתוך האופל האפור שלמעלה, ומן החשכה השחורה למטה נראים לי רק שניים־שלושה אוהלים מתחילת השורה הארוכה שכנגדי. הקור התחיל גוזל מגופי אברים אברים, וכבר איני מרגיש באצבעותי שקפאו. משונה הוא המדבּר! יומם הוא צורב בחום, ולילה – בקור. רוצה הייתי להיכנס לתוך הרהורים כדרכי, בכדי שלא תארך השעה, אך גופי כואב עלי כפצוע מן הקרה, ואיני יכול להסיח דעתי הימנו.
ולא שעה אחת אתה עומד כך – אלא שתיים.
היו הרהורי נאבקים עם מכאובי גופי. רגעים ניצחו הרהורי. ורגעים הייתי ככורע תחתי מעינויי הקפאון שבקצות אברי. כמה יזחלו הרגעים! בכליון־נפש אני מצפה לקץ המשמר.
סוף־סוף הריני חוזר לאוהלי – חוזר מן הקפאון אל הסרחון. החושך שבאוהל מחניק. הפיח הכבד, שהשאירה אחריה מנורת־הנפט, שדלקה שם שעות אחדות בלי זכוכית, חודר לכלי הנשימה. מתוך גועל־נפש אני מגשש ונתקל בידיהם וברגליהם של חמש־עשרה גופות המוטלות צפופות בתוך האוהל הצר, עד שנפלתי במקומי והוכיתי ראש בראש עם שכני המיוּשב על משכבו. זה ישב וגירד בשרו בחמת־נקם על אותן הבריות הקטנות העושות שמוֹת בצבאותינו בחשאי לפני בוא מכות ה“אנגליז” הגדולות והרועשות – כל חטיטה וחטיטה שלו היתה נשמעת בחושך ככרסום העכבר אלמלא היה המחטט נאנח וגונח לפעמים מעומק הלב.
“רוצה אתה לישון?” שאלני שכני בלשון יהודית־ספרדית (שנינו יהודים באוהל זה).
“כן, קר לי מאוד,” עניתי מתוך תמיהה שבלב, שהוא פתח בדיבור. הוא – שתקן משונה היה, ובאוהל קראו לו בשם ה“אילם”.
“אתה רוצה מה?” שאלתיו.
“לא. לא־כלום… רציתי כך… לדבר מעטי רציתי” – התחיל ממלמל בדיבור מרוסק ובקול נכנע. אבל מיד חזר בו וכמתבייש ומבקש סליחה אמר: “אך מוטב שתשכב… שכב ותישן לך… לא־כלום…”
שכבתי והתכסיתי, אך עם־זה גם נתגברתי על רצוני לשינה, מחפצי לשמוע מה ה“אילם” רוצה לספר הפעם מאליו, מבלי שאהיה דוחקו בשאלות, כמו שניסיתי לפעמים. אני זה מכבר ציפיתי, שסוף־סוף ידבר אתי כמתוך ידידות והכרת־טובה על החסדים הקטנים שאני עושה עמו לפעמים, שכּן נותן הייתי לו לפעמים קמצוץ טבּק ומתקין לו את הסיגריה, שאין הוא נקי בעשייתה, ופעמים הייתי מחלק לו משאר ה“טוּב” אשר עמי ולא פעם עמדתי למליץ לו לפני שר־העשרה שלנו; וכבר הגיע הדבר לידי כך, שפעם סח לי בקצרה שמלאכתו מלאכת חייט. אך עתה בא כנראה הרגע המקוּוה, שהוא רוצה לדבר ולספר באריכות, ואיך אסרב לו? רגש של צער ורחמנות הרגשתי תמיד לבחור הזה, ועתה – אכזריות היא אם אני אמנע הפעם את הדיבור מפיו…
“דבּר, דבּר, אפרים,” אמרתי לו בידידות, “לי רק קר מאוד, אך לישון איני רוצה. דבר נא מה שרצית.”
“כן, קר מאוד… עד העצמות… אפשר למות מקור זה,” הסכים אף הוא לדברי, “היית בחוץ על המשמר?..”
“כן, יותר משתי שעות עמדתי שם.”
“למה זה?.. למה יותר משתי שעות?..” נתעורר בטענה מתוך השתתפות בצערי.
“כך, כנראה שר־העשרה שלנו שכח בי מתוך שינה.”
“ימח שמו! שינה נפלה עליו… והיכן עמדת? רחוק מכאן?”
“לא, בסוף שורת אוהלינו, על־יד העצים והנאדות.”
“אה,” אמר בהגה של לעג שלא כדרכו, “ולמה זה צריך להעמיד איש בקור כזה אצל אי־אילו סחבות?.. לילה כזה!… איזה שד יבוא לגנוב כלי־יקר אלה?.. משמר! אי…אי…”
“וזאת רצית לומר, אפרים?..”
“לא… לא זה,” ענני כמרגיש את צדקת הערתי, “חפצתי לדבר… כך, בעלמא… אבל בפעם אחרת… עתה, נום: נומה לך… קר…”
“אני, כבר חם לי מעט, דבּר, שומע אני…”
“כך? חם לך?” אמר והתחיל מתגרד כמו מתוך הנאה שהוא נהנה עלי.
“כנראה, אתה רוצה לישון,” אמרת בכדי לעוררו לדיבור.
לא, אחי… אני איני רוצה לישון… אני לא ישנתי כל הלילה… איני יכול לישון… המחשבה אינה נותנת… והקרקע קשה… יש כמה לילות שאיני ישן אלא שעה אחת… או שתיים… אני רוצה לשאול אותך דבר… אפשר יודע אתה… כמה פעמים רציתי לשאלך… ולא שאלתי."
“שאל, שאל נא, אפרים.”
“היית פעם במלחמה, אתה?.. כיצד זה?.. אתה יודע כיצד נלחמים?.. כלומר, כיצד שם, במלחמה? אני איני יודע…. איני יכול להבין…”
“במלחמה עדיין לא הייתי; אך מה יש להבין בה? עומד מחנה מול מחנה במרחק ידוע, כמו שאנו עושים בתרגילים, ויורים אלו על אלו; זאת היא המלחמה, ואותו הצד…”
" ‘יורים אלו על אלו’ אתה אומר? וצריכים לקלוע אל המטרה… לא כך?"
“כך, ומאותו הצד שיודעים לקלוע אל המטרה יפה הורגים יותר ומתקדמים לקראת האויב עד שמגיעים לגבולו ומנצחים.”
“אבל שם, ודאי, אין הקצינים באים לראות אם אתה מכוון אל המטרה בדיוק… שם אינו בא – לא כך?”
“מובן. שם אין לו פנאי לכך.”
“וזה טוב… לכל הפחות… אם ככה…”
נזכרתי במכות, שהעלוב הזה מקבל כמעט יום־יום מהקצין האכזר שלנו, בשעת תרגילי ה“מטרה”, והבנתי למה נוח לו בכך… בכלל, אין אפרים זה בקי כלל באחיזת נשק, ומשום כך שׂמוּהוּ כבר למנהיג הבהמות, אלא שגם בזה היה גבר לא־יצלח. בו־ביום שנתנו לו את שתי פרדותיו והלך להשקותן – מיד סירבו לו הבהמות, סחבו את החבל מתוך כף־ידו – ונקלף עורה, והוא גופו נפל ונפצע גם בראשו – לבסוף החזירוהו לפלוגת הרגלים באוהלינו. כששאלתיו מפני מה קיבל מלכתחילה עבודת פרך זו עם הבהמות? ענה: “חַמָרים הרי אינם נלחמים… אך אני, מזל אין לי…” ומאז, זה שני שבועות, לא שמעתיו מדבר כלל. בכל יום היה הקצין שלנו מעניק לו בעת התרגילים מכות לחי, כידו הטובה עליו, וכשהיינו שבים אל האוהל לא היה אפרים קובל כלל, אלא הה יושב דומם ונאנח לפעמים… עכשיו, ביקשתי להרגיעו ואמרתי לו בלגלוג: “שם, בשדה המערכה, לא יבוא נוּרי אָפנדי (קצין שלנו) לדקדק עמך בהלכות ירייה…”
“לא זה,” ענני בצחוק קל, שהיה בו גם כעין תלונה, שאני חושבהו לתמים כל־כך, “לא זה… לא למכות של אותו רשע אני מתכון…”
“אלא מה?”
“סתם טוב בכך… אינך צריך להרוג… אינך מוכרח לירות…”
כאינו מבין וכאינו מסכים לו עניתי: “כיצד? הבא להרגך השכם להָרגו! הצד שכנגד יורה בנו ואנחנו נחשה?!”
“כן… זה אמת… זה גם אני חושב… אבל מה אעשה ואני – איני יכול להרוג… סבורני שמיד אתעלף, אם אראה שאני יריתי באיש והרגתיו… אתה מבין?.. אני חלש בדברים כאלה… בשפיכת דם… איני יכול לראות דם… גם בשחיטת תרנגולת איני יכול לראות…”
הוא הפסיק את דבריו ונשתתק. אחרי רגע הוסיף בקול נבוך: “ולי אמרו, ששם, במקום המלחמה, עשן הרבה יש מחמת היריות, ואין אלו רואים את אלו… מה אתה סובר?!… יכולים, למשל, להסתתר שם שלא לירות כלל ושלא יפגעו בך? יש שם אילו תחבולות?.. אם לאו – אין אני מבין איך חוזרים אנשים חיים משם – אפשר רק בנס… נס גדול מן השמים נעשה להם… אך אני, ברי לי שאמות שם… הלב אומר לי… ודווקא מפני שאני מפחד הרבה… כל הזמן אני חושב בכך… רק על זה, רק על זה… אני רואה – ב’דמיון' רואה אני – שירוּ בי, בראש, בלב, בבטן, ואני – נופל ומת… ומה יעשו הם שם?.. אבי, אמי ואשתי… אבי ואמי – לא־כלום… עליהם – לא כל־כך… אבל ‘היא’, זוגתי שלי – רוזה… היא, העלובה, מה תעשה?..”
הוא השפיל קולו כמדבר לעצמו: “ולמה לקחתי אותה לעשותה אלמנה אחרי ארבעה חודשים של נישואין?.. יתומה… לא אב ולא אם לה… כלום אין לה… לא קרוב ולא גואל – ומה תעשה היא?… לקחתי אותה לכתחילה כדי להיפטר מהצבא, אך עתה לוקחים גם את הבעלים של נשים יתומות… ומי יאמר להם שנהרגתי? מי מכיר אותם?.. הם לא ידעו – ויחכו?.. רוזה תמיד תחכה… תחכה שנה, שנתיים – לחינם… אתה ישן, עזריה?”
“לא לא! אני שומע אני…”
אך הוא נשתתק. ודומני שהוא מוחה את דמעותיו בשתיקה.
נחרות משונות ונשימות קשות נופחות בתוך המחנק שבאוהל… פקעה שנתי. ואפרים – סבור הייתי, שסיים את שיחתו ושוב השתיקה יפה לו ולמכאובו – אך הוא מאליו נתעורר שוב לדבר. ומשחזר לדיבור היה דומה עלי בתחילה כאדם אחר, מפני השינוי שבא בקולו:
“ואיך השם יתברך רוצה בכך, רואה ומחשה?.. אפשר להשתגע כשאתה חושב בכך!.. מלחמה כזאת – והקדוש־ברוך־הוא שותק…”
“תמיד היו מלחמות בעולם,” מנסה אני להניח את דעתו, “גם בתורה כתוב ‘כי תצא למלחמה’… לא למדת?”
“כן, גם אני יודע זאת!” משיב הוא במחאה וחוזר מיד להכנעה, יודע אני… חזן הייתי, קורא בפרשה… בכדי להיפטר מעבודה זו, נעשיתי חזן… וגם זה לא הועיל… עכשיו גם חזנים נלקחים לצבא… אין נקי… אבל ‘בזמן תורתנו’ כלום כך היה? אז לא היו לוקחים איש כמוני… איך כתוב שם? איך כתוב על איש שלקח אשה חדשה?… ‘לא יצא בצבא’… ‘ושימח את אשתו’!.. ואיך עוד כתוב: ‘הירא ורך־הלבב ילך וישוב לביתו’!.. פחדן לא היו לוקחים כלל. ואני כלום לא אמרתי להם? אמרתי להם: אני מטבעי חלש ופחדן… והם לא האמינו לי והביאוני אל הרופא… זה ‘ראה’ אותי ואמר, שאין בי שום מחלה ושום מום… ‘אמת,’ אמרתי, ‘מחלה אין בי, אהל, אין אני ראוי למלחמה… אין לי לב… ותיכף יהרגו אותי… שכן פחדן אני מקטנותי’ – אמרתי להם. והם כולם צחקו עלי. והרופא דפק לי על גבי ואמר: ‘יש, יש לך לב – ושם ילמדו אותך לא להיות פחדן’… אכזרים הם ואינם מבינים… טוב – אין בי מחלה, אין בי מום, אבל דברים אחרים יש… הן יש בן־אדם כמותי ‘שאין לו לב’… את זה הם אינם מבינים ושוחקים…"
דבריו האחרונים נשמעו לי מתוך דמעה חנוקה.
“ה' ירחם,” אמרתי לו בנחמה, "אל תדאג כל־כך, אפרים… הרבה פתחים למקום: בטח בו, ורווח והצלה יעמוד. והרי כמה מאות יש כמוך – "
“איזו הצלה אפשר?” ענה הוא פתאום בהתעוררות כמו שנתפס בהרהורי לבו, “איזו הצלה?.. עוד שבוע של הליכה ברגל – ונבוא אל מקום המלחמה… איזו הצלה נשארה? מה?.. בעניין זה גם אני חושב… תמיד אני שואל ביני לבין עצמי: איזו הצלה, איזו הצלה אפשר לי?.. הנה הם, הישמעאלים, בורחים… הם יכולים לברוח. אך אני – איך אברח?.. איך אפשר לשוב מאלה המדבריות הביתה?.. ואם יתפסו אותך – הרי ודאי יהרגוך… הורגים… התורכים האלה רחמנות יש בהם?.. הם אינם חושבים כלל… אני חשבתי דבר אחר, דרך אחרת טובה להצלה: השביה… מבין אתה? קודם שיתחילו – ואתה כבר שבוי אצל האנגלים – מבין אתה?.. לבהמה אצלם טוב מלאדם כאן… אבל זה נס, והקדוש־ברוך־הוא, היעשה לי נס?.. מי יודע”
ושוב נשתתק אפרים, כאילו נתקל באיזו מחשבה…
“שמע, עזריה, ישנת?” הפסיקני ממחשבתי קולו הרך והחלש.
“לא, אפרים, לא ישנתי.”
“מה דעתך? אם יבוא כדור במקום שאין סכנה… לא בראש, לא בלב, אלא ביד, באמצע כף־היד, למשל – מה יהיה?.. יכולים לחיות? – לא כך?..”
“ודאי,” עניתי לו, “אך זה תלוי באופן הפצע. אם, למשל, נתפוררה העצם, או עורק ראשי ניתק, אז, למשל, כל הדם, גם כל האדם…”
“מה הסכנה? – שיחתכו את היד?” שאלני בחפזון קודם שגמרתי את דברי.
“כן, כמובן.”
“אבל אפשר אחר־כך לחיות גם בכך? אה?”
“אפשר… הרבה חוזרים מהמלחמה במום כזה. יש הרבה כאלה…”
“ואז… אז ודאי אינם לוקחים שוב את האיש למלחמה… הוא הרי אינו יכול שוב לירות… בלי יד – הרי אי־אפשר להחזיק את הרובה. ויודע אתה? – זה טוב! ולואי שיעלה לי כך…”
“מה אתה סח, חביבי? ולא חייט אתה? ומה תעשה!? איך תחיה בלי יד? האם…”
“וכי יודע אני?.. סתם כך,” התחיל אפרים שלי מתנצל, “דברים בעלמא אני חושב… מדברים כך…”
תרועת החצוצרה הקוראת לקימה נשמעה פתאום כקול גערה ויללה בחלל הישימון הגדול…
“הנה, צריך לקום,” אמר שכני כקובל על עצמו, “ואני לא ישנתי… כל הלילה אף רגע לא ישנתי…”
כשיצאנו מהאוהל התחיל האופק מתחוור ומתבהר – עוד מעט ויחם לנו…
אחרי ימים אחדים יצאו שתי פלוגות מהבּטליוֹן שלנו לאחד הכפרים, למול האגף הימני, ואני נסעתי עמהן בתור נושא־כליו של רופא אחד של בית־חולים ארעי.
עבדנו שם כשני שבועות.
בוקר אחד באתי אל בית־החולים עם מפקדי הרופא לבקר את החולים והפצועים החדשים שהובאו בלילה. בפינה אחת של החדר גדול אחד, שהיה אפל קצת, פגע מבטי בחולה אחד צעיר לימים, חיוור ורזה ביותר. הוא היה מגולח ראש וזקן, ועצמות לחייו בלטו מאוד. כשתקרבנו אל משכבו המוצע על הרצפה הסביר לי זה פנים כאילו רוצה לדבר אתי, אך אימת הרופא השתיקתהו… הסתכלתי בו היטב:
“אפרים?..”
“כן,” ענני זה בהרכנת ראש.
“זה, מה לו?” רטן הרופא בקולו, קול יוהרה, כלפי המשגיח, ונתקרב אל אפרים.
“זה, אדוני,” השיב הלה, “נפצע בידי עצמו. לכף־ידו השמאלית ירה בעצמו… יהודי הוא.. הפצע אנוש… אומרים. בכוונה עשה זאת…”
הרופא ציווה להראות לו את היד – ולכשהותרה התחבושת, נתגלה הפצע בכל מוראו. בפיסת היד, מהצד החיצוני, היה אך חור עגול ומפולש, אך מהצד הפנימי שבכף־היד, קרע הכדור, שעבר באלכסון, את עור הבשר עד הפרק; והקרע הנפוח – בשר חי ומוּגלה סרוחה…
רופאנו, שהיה טוב ונוח לבריות רק לא לחולים, נתרגז והתחיל צועק בקול בוז: “למה, מנוּול, עשית זאת! רצית להיפטר מהמלחמה? לשכב בבית־חולים רצית – אה? כלב נבזה! עוד תראה, עוד תבוא על שכרף!.. צריך לחתוך לו את היד!..”
הוא ציווה את מהשגיח לעטוף את היד באותו יום, ולמחרתו יבוא הרופא הראשי, ויעשה מה שיעשה לכלב זה…
כשיצא הרופא, שאלתי את אפרים בחצאי מלים: “מה? איך זה? באמת. במזיד?..”
“לא בכוונה… אתה תאמין לי”, ענה בקול חנוק מתוך דמעות, “לא רציתי.. אך מעשה השטן היה… אתה יודע אותי… זה היה ביום רביעי, הייתי עייף ויגע מן התרגילים שעשו לנו… היה קשה מאוד… אני איני מבין… הכה אותי שר המאה מפני שלא ידעתי; הכה אותי מכות לחי… מכות, מכות… אחר־כך באתי אל האוהל – ו’הדם בעיניים'… ביקשתי להרוג את עצמי… לא היה איש באוהל… שמתי כדור אחד באקדח לראות, רק לראות אם יש בי לב… לא חשבתי לירות באמת, רק – כך… פתאום… לא הספקתי לחשוב… בּוּם! – והדם נוזל מתוך היד כמו מתוך מעיין… כלום אשם אני? מי ידע שכך הוא?..”
הוא נשתתק והביט עלי במבטים גנובים, בוחנים… ואני שמעתי את דבריו והבנתי את כוונתם… הבנתי, שבדיעבד אין הוא מצטער על האסון…
למחרתו בא הרופא הראשי, הוא היה כירורג מומחה. וכשבדק את ידו של אפרים במעמד הרופא שלנו, העיר לו לזה האחרון בקול שיש בו קצת נזיפה שהדלקת פשטה רק מחמת התרשלות – היה אפשר להציל את כל היד. עתה, בכל־אופן, יש הצלה פּורתא. צריך לחתוך שתי אצבעות, הזרת והקמיצה; אך שלוש האצבעות האחרות תישארנה… את אלו אפשר להציל: “ואז,” העיר בקול שקט, “בשעת הדחק יכול הוא להחזיק גם רובה כדבעי…”
אפרים הבין, כנראה, את דברי הרופא המדבר תורכית – ומבטו נעשה נבוך ומפוזר, פוסח ומדלג לכאן ולכאן ונזרק מפני הרופא, אל פני, אל עיני… ומכאן אל התקרה – ולבסוף נכבש וננעץ בקרקע…
פלוגותינו קיבלו שוב פקודה להיעָתֵק הלאה. מסרנו את פנקסי בית־החולים וכל שאר העניינים לרופא הראשי, נסענו הלאה ובאנו לכפר אחד הרחוק מבית־החולים מהלך יום אחד.
היינו שם כשני חודשים. מפלותינו בשדה המערכה, הרחוק מכפרנו כשלושה ימים, היו תכופות בזו אחר זו. פעמיים ושלוש בכל שבוע היו עוברים בּטליוֹנים ופלוגות חדשות – תגבורת נוספת – – –
בבוקר אחד, בראשון בשבת, עבר בטליון אחד שבא, לפני השמועה, מארץ רחוקה. יצאו כולם – הרופא, העוזרים ואנשי־הצבא המעטים שבמקומותינו – לראות את הבּטליון החדש. והנה בסוף השורה הארוכה הלכו חמישה־שישה מפגרים ונחשלים, והאחרון שבנחשלים נושא רובהו בידו הימנית… התבוננתי אליו – אפרים זה!..
והוא, כמה שהוא מזדרז, אינו אלא נגרר בקושי אחרי הבּטליון… גחנתי להסתכל בידו השמאלית: כן, זוהי – בת שלוש האצבעות…
והוא לא הביט כלל אל עברנו, וגם אלי לא נפנה – ולא ראני כלל… אחדים מהחברים הכירוהו וקראו בקול חדווה: “הנהו האילם! הנה היהודי, הנהו!..”
רציתי לילך אחריו, לומר לו דבר – אך מה יש בפי לומר לו?.. נשארתי עומד תחתי.
הבטליון הלך הלוך והתרחק בזרם הגולש של אנשיו, ועיני לא סרו מאחריו:
" 'הצלה עשית לך," דובבו שפתי לנחשל האחרון המדדה בקושי, "התשוב עוד אל רוזה ‘היתומה’ שלך?.. ולבי… לא לחינם ציווה משה על ‘רך הלבב’ כאפרים זה ‘כי ילך וישוב אל ביתו’ – מצווה מסיני! – –
מדבר סיני, שבט, תרע"ה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.