עם בקיעת השחר התהלכו כבר במחנה חיילים רבים – בריות דלות, לבושות קרעים ומגואלות פנים, הנחפזות עתה עם האגנים בידיהן, לקבל דייסה לארוחת הבוקר. מכוּוָצים, בקומה כפופה, הם הולכים, כנזהרים להחזיק ככה, באבריהם המקופלים, את החום המועט הצפוּן אתם, כמי שזהיר להסתיר להבת נר קטן שלא תכבה מפני הרוח. רוח לא נשבה במדבר – מדבר סיני, רק קור חורף הלך וזלף בחשאי מהישימון האילם הזה במלוא החלל הריק והאינסופי לרום ולרוחב. “ג’ול ביג’ימסיס!” (מדבר מוזר) הפליטו על־פי־רוב העוברים ושבים, ואמרו זאת בקול רועד מקור, במקום ברכת שלום בין איש לרעהו.
זה שבועיים ימים שהגענו הנה – וכל המחנה, כמה אלפים חיילים נתונים מאז מִפגָע לקור האכזרי הזה.
במרקי האופקים הרחבים נחות להן גבעות חול שאננות בבדידותן ולא אִכפּת להן על האנשים הקטנים הללו, חדשים מקרוב באו, המתהלכים בישימון הגדול כנמלים נבוּכות… תביט למעלה, לראות מה פני השמיים עכשיו, בשעות הבוקר הצוננות והקשות – והנה שלווים השמיים, לבושים הם בגדם התדירי, הכחול־עמוק וגבוהים הם ורמים – ודבר אין להם עם כל הזוחל פה למטה זה ימים מספר…
ואני, המתורגמן של שר־המאה הגרמני שבמחנה, נושא את סירי הקטן והולך גם כן אל המקום אשר יבשלו שם את הדייסה.
נושאי האגנים עמדו שם לעשרות – אגן לכל עשרה אנשים – ונדחקים העשרות ומצטופפים בפינה שהאש בוערת שם. מצד אחד יגרשם ומהשני ישובו, והם כזבובים הנמשכים ומסתובבים ליד אור המנורה.
היום היה צריך לחכות שעה ארוכה לדייסה, כי איחרו, כמו שיקרה לפעמים לא רחוקות, את זמן הבישול – ובינתיים התלכדו החיילים לכנופיות־כנופיות מתלחשות, וכנראה בעניין אחד כללי הנותן על פניהם הבעת צער ודאגה.
חשבתי בראשונה שדואגים הם פן יהיו מוכרחים היום לצאת לתרגילים קשים “על לב ריק” בעודם רעבים – שגם זה מקרה שכיח אצלינו – אבל כששאלתי באחת החבורות על מה משוחחים הכל, ענה לי אחד החיילים: “האל יודע… אומרים שיהרגו היו אחד־עשר חיילים עריקים ושאויש אחד – כך אומרים… יתלו אותם? יירו בהם? האל יודע…”
בחבורה אחרת נודע לי, שהעריקים הללו מגדודי הם, גדוד 28, שהייתי שייך לו לפני חודשים אחדים, בעוד שלא נמניתי מתורגמן אצל הגרמני. ולבסוף נודע לי שהשאויש העומד להיהרג, הוא עארף שאויש, ראש הפלוגה שהייתי שייך לה. והחיילים הם שבעה ערבים וארבעה תורכים; הם באו אלינו, אל האגף השמאלי של צד הסוּאֶץ, ונתפסו בדרך בריחתם.
ואני – את עארף שאויש ידעתי היטב. תחת רשותו עבדתי שלושה חודשים בקסרקטין בירושלים. אותם החודשים הקשורים בהרבה זכרונות עם שמו של עארף שאויש, שגם רבים אחרים הכירוהו כאדם הגון וטוב. עארף שמר אמנם תמיד על המרחק שבינו – סגן קצין – ובין חייל פשוט… ובכל זאת היה אהוב לחיילים. בהתנהגותו, בתלבושתו הנקייה בכל יחסיו תמיד נראה כמה גדולה שאיפתו להתעלות למדרגת קצין, והחיילים שתחת רשותו התייחסו מצדם לחפצו זה בהסכמה וברצון – ולואי שיעלה ויצלח.
אני, “היהודי המורה” (כך היו מכנים אותי בקסרקטין), חשוב הייתי לפני עארף. שעה ארוכה בכל יום הייתי יושב אצלו ומקריא לפניו עיתוֹנים או מספר לו בעל־פה מענייני “פוליטיק”, ובזכות זאת נפטרתי לא פעם מעבודות קשות בקסרקטין. לפעמים, כשהייתי מסביר לו עניין מדיני המתקבל על הלב, היה עארף שומע כתינוק המקשיב לסיפורי אגדה; הוא עצמו ידע לקרוא ולכתוב, ופעם בפעם היה מבקש איזו הזדמנות להראות לי ידיעתו זאת, ובחר תמיד לכתוב, מה שהיה להיכתב בקסרקטין, דווקא בשעה שישבתי אני בקרבתו… ואז היה מסלסל בכתיבת האותיות המשתלבות, במתינות ובדייקנות, כאומן זה העוסק ביצירה עמוקה. גם חשבון ידע עארף. רק במלאכת החילוק בחמש או שש ספרות היה מתקשה. הבינותי ממקרים אחדים, שרוצה היה ללמוד את “העניין” ממני ונתכוונתי ללמדו כבדרך אגב, שלא יהא הדבר נראה ממש כפשוטו – כי בעיני החיילים היה עארף אדם שלם.
החיילים הפשוטים, בחושם הטבעי, הרגישו ביתרונותיו הצבאיים, במסירותו ובשאר התכונות היפות של עארף. אדם, כשאויש זה, שעבד שבע שנים רצופות בצבא (הוא התחיל את עבודתו במלחמת איטליה־תןרכיה, ופגעה בו באמצע מלחמת הבלקנים, ונמשכה עבודתו “כך” עד פרוץ המלחמה העולמית) ומעולם לא נשמע מפיו שמץ של התמרמרות – אדם כזה יודעים גם חיילים פשוטים לכבד ולהוקיר…
זה תורכי נאמן היה, שעבודת הצבא כטבע שני לו, מסורת עתיקה שאין להפרידה מן החיים. המילה “עַסכַּרליק” (עבודת הצבא) היתה בפי עארף כזירוז על כל מכשול ועל כל קשה מנשוֹא. ולעצמו ראה את עבודתו כ“קריירה” נעימה; הוא לא היה חושב על הזמן שיעזוב את הצבא, אלא על היום בו יעלה ויגיע למעלת זַאבֶּט (קצין) ויכובד לעיני הצבא. זריז ומזורז היה תמיד ותרגילי הצבא נעשו לו כשעשועי משחק. הוא לא קץ בהם – במשך שבע שנים. תמיד היה מראה, מלמד, מסביר לחיילים את התרגילים המחוכמים במרץ הקבוע אצלו כל הימים. הוא היה יוצא לפעמים לתרגילים גם שלא בתורו, בחום השמש הצורב, בשעה שסגנים אחרים ישבו, כמנהגם, ברגליים מקופלות מתוך שלוות בטלה, באולם הקריר והחשוך בקסרקטין.
ברם, אופיו ונפשוֹ של של עארף נתגלו ביחוד בשעת ה“דַרְס” (שיעור להלכה על תכסיסי מלחמה). בשעות ה“דרס” יושבים החיילים על ברכיהם, קבוצות־קבוצות, כל אחת סביב הסגן הקצין שלה. הלה מבאר, מדבר, והחיילים שומעים – רובם נמים ולא נמים, ויש מי שמתחיל גם לנחור מתוך שינה כשהוא מיושב – ולאורך האולם, מקצהו עד קצהו, מנוחת תנומה שוררת… אך בשעה שעארף שַׁאויש ײושב ב“דרס” אז נעשה העניין חי ועֵרני לכל.
הוא מספר בעיקר יותר משהוא מלמד. על כל דבר הלכה הריהו מביא מעשה, עוּבדה מחייו הוא, ממלחמותיו על הטליין (איטלקים) הבּולגר והסרבּ, ואז דומה עארף שאויש ל“חכּואתי” זה (בעל אגדה מספר בבתי־קפה) המטעים ומנעים דיבוריו לשומעיו. בשעות אלו היה עארף כאילו שוכח את עצמו כי שאויש הוא, וקולו היה חופשי יותר מכפי הרגלו; מתוך שיחה הקרובה לנפשו לא הרגיש עארף וירד אל שומעיו. מתחיל היה כמלמד ומבאר – וגומר כמספר להנאתו, כאשר ידבר חייל אל חבריו… והשומעים, כשהיו קמים ממשנתם, היו מתמודדים מתענוג על הדברים ששמעו מפי עארף שאויש.
וכלום אפשר שזה פשע ונידון למיתה?
שעה ארוכה עמדתי מן הצד והרהרתי עליו ועל הקסקטין שבירושלים. עד שקיבלתי את מנתי בדייסה והלכתי משם, עדייI לא יכולתי להסיח את דעתי מהעניין; ובכל רגעי החופש שנזדמנו לי באותו יום מצאתי את עצמי מהרהר בעארף שאויש, חושב ומבקש לדעת אמיתו של דבר – האמנם מעל ופשע זה בתפקידו?
קרוב לשעה הרביעית אחר־הצהריים נתגלתה תנועה במחנה הגדול. מכל עברי המרחב, מבין כל מאות האוהלים לקבוצותיהן, נראו האלפים מתנודדים, מתכוננים, מסתדרים לשורותיהם. רחוק מן המחנה, כרבע שעה מאחורי האוהלים הוּקצה מקום המבצע. ובמשך חצי שעה נהרו אל אותו מקום שורות ארוכות של הבּטליוֹנים כשהם יוצאים ממקומם, הולכים, סוֹבבים, מתפתלים כגושים ענקיים, וקרבים אחד אחרי השני אל המקום הנועד להם. דומה היה כאילו יד סתרים מכשפת דוחפת ושולחת את האלפים לראות במחזה, מחזה בלהות, נורא ואיום… ובין ההולכים לא נשמע, כרגיל, קול זמזום של שיחה. כבדממת אבל הם צועדים, באים, מסתדרים לחצאי עיגולים ענקיים, ומבטי העיניים תרים לכל צד, מחפשים בפיזור־נפש את הנידונים – אַיַָּם?
ציפית פחד ותמהון בכל פנים ודממה כבדה רובצת על הכל מסביב. נראה ברור, ששתיקה זו מקורה בדבר־מה משותף לאלפי לבבות ברגע זה: סוקר אתה את אלפי החיילים העוברים ומסתדרים, בני אדם אלה המגושמים והתמימים – ופני כולם בבחינת “למען יראו ויראו”… ומרגיש אתה כאילו גם מתברכים הם לפניך באותה שעה שלא הם היו הבורחים… רק פה ושם מבין המאות יציצו פנים חיוורים ועיניים מפיקות צער כמוס וחנוק – וגם אלה מתוך מחשבה אחת משותפת ישתקו..
עוד לא הספיקו כל הבּטליוֹנים להסתדר והובאו הנידונים… אחד עשר איש ועארף שאויש ביניהם – מובלים על־ידי פלוגה בת חמישים חיילים מזוּינים. ומשנראתה פלוגה זאת באשפות הכדורים שבחגורותיהם, פלוגה ברובים שכידונים שלופים תקועים בראשיהם – פלוגה מזוינת בין כל הצבא פרוּק הנשק – היה הדבר תמוה, שאלת ספק נתגלתה על כל לשון בסתר: האמנם תהא יד אחים באחים למוות?..
הנידונים, כל אחד לבוש חלוק ארוך, אדמדם וידיו קשורות לאחוריו. אך עארף שאויש לבוש בגדיו הרגילים וידיו חופשיות. העמידו אותם, את הנידונים, כנגד השורות של חצאי העיגולים פנים־אל־פנים, ומאחוריהם – מאחורי הנידונים, מרחב עד האופק, שהוא כל־כך רחוק, רחוק…
התחילו מקשרים את עיניהם של בני־המוות… חאקי פחה, המפקד הראשי של האגף השמאלי, הוא המוציא את משפט־המוות הזה, לפי הפקודה בשנה הראשונה של המלחמה היה יכול כל מפקד ראשי לשפוט משפט־מוות לעריק מבלי להודיע על כך בקושטא. הוא עמד בכבודו ובעצמו ופקד בזריזות על כל פרט ופרט, ועל המזוינים פקד, ועמדו בשתי שורות לרוחב, אחת סמוך לחברתה, לפני הצבא המסודר למעגלים –
אלה יהיו המוֹרים – ויירו…
אחד משליחיו של חאקי פחה קרב אל עארף שאויש – והלה זז והלך אחריו, בא והעמידו מימין למורים רחוק אמות אחדות מהם.
בין הצבא שבסביבתי (אני עמדתי בקצה חצי המעגל משמאל) שעבדתי בו לפנים, עבר איזה זמזום: “אין הורגים אותו… את עארף שאויש לא יהרגו…”גם אותו… גם אותו יהרגו… אך אין הורגים חייל ושאויש או קצין כאחד – במדרגה אחת…"
“לא… לא… אותו לא יהרגו… הן הוא לא ברח הוא אינו פראר… (עריק). אלא, שהללו הבורחים בני פלוגתו הם…”
“כך… ובשביל זה ייהרג… הוא אחראי…”
“אי־אפשר… לא.”
"הסו נא! נשמע קול נרגז מפי ארמני צעיר, “הדיבור למה? נראה ונדע! כלום יודעים אנו מה?”
ופתאום הושלך הס במחנה… סגנו של חאקי פחה עומד באמצע,
מחזיק נייר בידו ומתחיל קורא:
“החיילים הבורחים (קורא בשמותיהם ובכינוייהם) נאשמו במשפט כעריקים ונידונו, על־פי הסעיף… של חוקי הבגידה בצבא – לירייה ביום…”
שם עארף שאויש לא נזכר שם. ניגשו שני קצינים אל חאקי פחה, וזה ציווה עליהם דבר־מה, הללו נתקרבו אל הנידונים שישבו בשורה אחת על האדמה בעיניים קשורות ורגליים מקופלות תחתם.
“שואלים אותם, מהו רצונם האחרון,” אומרים רבים פה אחד בקרבתי.
אחדים מן הנידונים ביקשו, כנראה, מים להתרחץ ולהתפלל – ומיהרו להביא. אחד ביקש לכתוב מכתב למשפחתו – והקצין כותב את הכתובת מפיו… אחד מהקבוצה, השני שבשורה, שהיה צועק ומדבר כל אותה שעה, הרים עתה קול יללת בכי נוראה.
“חוטאים! חוטאים!” הוא צועק בתורכית “אני לא ברחתי!.. חוטאים!.. הידעתם? הידעתם? לא ברחתי… לא ברחתי!…”
וכך חוזר הוא על דבריו בלי הרף.
נשמע קול אחר, אדם בעל זקן לבנבן, ודיבורו ערבית:
“שישה ילדי, הם ידברו לפני אללה,,, הם ידברו!…”
קול אחר מתרומם וקובל תורכית:
“אין דבר… אין דבר… הרגו… אין דבר… אין דין… אין משפט – אבל אללה יש…”
קול מתון, גבוה – אך שקט (זה החייל שביקש להתפלל) מדבר ערבית:
“כן… חטאנו… כי ברחנו… בגידה – וזה הגמול… המוות… המוות…”
גם האחרים גמגמו דברים, שקשה היה להבינם.
בשני הרגעים שהתעסקו ב“רצונם אחרון” של הנידונים עבר ויכוח בין החיילים מסביבי: איך יירו עליהם? כמה חיילים יירו בהם? איך סידרו את הדבר? – כל אחד השמיע את השערתו.
“ברינג’י סירה, דיזג’וק! (השורה הראשונה ישיבה על ברכיים!)” השתיק קול עז ואדיר את המחנה. זה היה קולו של הפחה.
השורה הראשונה של המורים ישבה על ברכיה הכן לירות, והשנייה עמדה על גבה.
“הכן!” צילצל שנית קול הפחה.
כוננו שתי שורות המורים את רוביהם.
"אַטֵש! (אש!)
הממו בבת־אחת קולות ירייה רבים רצופים, שקרעו ובקעו את האוויר בנהמה ממושכת – וכאילו אנחה ענקית התפרצה מלב המדבר – נפלו בבת־אחת הנידונים אחד על צד רעהו ונשמעו מקרבתם קולות קורעים לב… המוות… מכאובי מוות – –
“דוקטורלר! (רופאים)” נשמע קולו העז של הפחה. נחפזו ויצאו שמונה עשרה רופאים מתוך המעגלים והלכו לבדוק את ההרוגים. ופה ושם פרצו במעגל הצבא קולות מהומה. חיילים – הם אלה אשר נפלו מתעלפים ברגע הירייה…
הפחה פקד על שנים־שלושה מהרופאים לראות את המתעלפים, שאר חבריהם הלכו אל ההרוגים.
חאקי פחה הסב ראשו וסקר במבט אחד את חצי המעגל הענקי מסביב. בוודאי נעלב ברגע זה, שיש בצבאותיו מוגי־לב כאלה, שנפלו והתעלפו בראותם אי־אלו הרוגים… הנה נפל על רובהו גם אחד מן המורים ופניו ארצה. ברגע זה הבהילו את הפחה: אחד מן הנידונים ההרוּגים עוד חי…
הוא חי… הוא רקק נפצע בשני מקומות בזרועו…
איך זה? – הדבר מובן: מכיוון שלא ערכו סדר הירייה מקודם – קרה ודאי שעל אחד ירו שלושים־ארבעים כדורים במקומות שונים ועל אחד ירו שניים, מן השורה היושבת ומן השורה העומדת, רק בשתי נקודות בזרועו, אלא שבאותן שתי נקודות קיבל עשרה כדורים, מפני שכל חייל ירה כל חמשת הכדורים שברובהו.
ניגש הפחה אל ההרוגים, גחן על “החי” – הוציא את אקדחו ממותניו וירה אל ראש “החי”, השוכב ונוהם, ארבעה־חמישה כדורים רצופים
היתה הרגשת אימים איומה, של קלקול, של השחתה, כאילו נפל משהו יסודי מן היקום, יסוד מעשי בראשית – וכאילו נתרוקנה ההוויה וחסרה מה מעצמותה…
חיכה רגע האדם; האם לא ייגלה אות מן השמיים?– – אם לא תישמע בת־קול?..
היתה דממה… מאות חיילים עיניהם זלגו דמעות, בכו כילדים…
נתקעו העיניים שם אותה שורה נמוכה של הרוגים: אך זה עתה היו שם לבבות חיים, דופקים, קולות בוקעים קובלים על אדם ועל אלוהים – ונדמו. היו האנשים – חבילות סחבות טבולות דם…
“חזירול!” (הכן!)" בקע שנית קולו העז של חאקי פחה. נתיישבו ונסתדרו בכל צד – ובמחנה הושלך הס…
והנה – סגן הפחה עומד וקורא את גזר־דינו של עארף שויש…
בתוך מחזה הבלהות נשכח עארף שאויש, והנה הוזכר עתה שמו – ותרכז המחנה שנית ומקשיב:
“השויש עארף בן חאפז (קורא את כל כינוייו) אשר התרשל בתפקידו ובמשרתו הצבאית נשפט על־פי סעיף… מחוקי… הוא נפסל ממשרתו לעד ונשפט למלקות בגלוי, חמישים מכות.”
שאון של לחש עבר במחנה בקרבתי – מביטים איש אל רעהו… ועארף בעצמו, שעמד כל הזמן אצל המוֹרים כפוף ראש, כטעון על צוארו עלבון כבד מנשוא ולא הראה צל של תנועה כל אותו הזמן – הסב את ראש קצת סקר חלק מהמעגל אשר לפניו, כאילו רצה לשאול מתוך מבט; מהו הדבר אשר נאמר עלי?
האמנם כן? השמעו גם אחרים כך?
והנה ניגש אליו קצין אחד, קרע בחוזקה את ה“כתפיות” מכתפיו את שני הסרטים מקצות שרווליו.
הורגשה תערובת של שמחה וצער, של אושר ורחמנות גם יחד – במה נחשב עונש של עלבון וחרפה לעומת החיים שניתנו לו, לעארף? הרי כולם וגם הוא עצמו חשבו כי מות ימות – כי לא הודיעו לו קודם כלל את משפטו – לכן היה עתה הדבר כאילו צדק וחסד עשו עמו שלא הרגוהו.
בינתיים השכיבו את עארף ופניו לקרקע.
היכה אותו קצין אחד חמישים מכות במקל קטן – מכות קלות “פורמליות” בלבד…
קם עארף שאוויש כפוף ראש וכולו – דיכאון.
נתפזרו הגדודים איש לאוהלו בשעה ארבע וחצי – כל אותו עניין נמשך רק חצי שעה, או מעט יותר – ונדמה היה כאילו עברו שעות ארוכות וקשות.
… לא מצאתי מנוח לנפשי. ביקשתי לדבר עם עארף, לשמוע מפיו דבר על העניין הזה. ביקשתי את אהלו. הוא ישב, ודאי רק לפי שעה, באוהלו – עם השאוישים… ומשנכנסתי באוהל – נמלכתי מייד שבאתי; ישבו חיילים אחדים או שאוישים (היה כבר חושך במקצת), כולם ברגלים מקופלות תחתיהם וכולם מעשנים סיגרות בשתיקה גמורה. השתיקה ממש כמו בבית־האונן שזה עתה הוציאו את המת מתוכו… לא ידעתי מה אדבר – ישבתי דומם תחתי. כבדה השתיקה ודיכאה את הלב…
לבסIף הפליט מתוך אנחה אחד מן היושבים ואמר במבטא תורכי את הפתגם הרגיל: “לא אִלאה אלה אללה – עושק, עוול… בלי צדק… באלוהים, בלי צדק…”
הדליקו אור כהה בחדר והתחילה שיחה מקוטעה על עניין היום. כל אחד הוסיף פרט משלו:
“הרוב היו בורחים… באמת… הם קיבל את דינם… העונש מאת אלוהים הוא בא… בגידה היא זו… (פראר (עריקים) כן… אבל השלושה (הזכירו את שמותם ותוארם) אלה חפים מפשע… שניים רגליהם פצועות… מעמל הדרך… דרך נוראה… שישה ימים הליכה ברגל… ברעב ובצמא… הם רק פיגרו… נחשלו ונשארו אחורנית… תפסום במרחק דרך יום – והנה מה שהגיע להם… ואחד, עבּד אל־חמיד, הן זה היה מטורף כמעט… משוגע… הוא היה אומר גלוי תמיד שהוא רוצה לברוח – איש כזה…”
“הנה עארף שאויש,” נועז האחד והזכיר את השם להוכיח את כל עיווּת הדין של היום, “מה לו בעניין זה? מהיכן הוא יכול לדעת אם ייעלמו בלילה? כיצד?”
עארף ישב כפוּף ראש, דומם כל השעה, שקוע באיזו מבוכת־נפש וכאינו שומע ויודע מה שמדברים בקרבתו.
הביאו לו פך קטן של קפה – מי יודע כיצד השיגו חייליו דבר זה במדבר? בכיבוד זה היה מורגש, שחייליו רצו להוכיח, שהם, מצדם, מכבדים ומוקירים אותו כמאז ולא נפל בעיניהם בכלום… עארף לקח את הפח וגמע ממנו בשתיקה. אחרי שתי גמיעות הניח את הפח מידו – ונשען על מקומו.
אחרי רגעים אחדים פתח אמר אל חברו שישב על צדו: “רע לי…” הוא ביקש להקיא… עיניו תועות ראשו נופל – אחזו בידו והוא קר… הוא נאנח… הוא מתאנח תכופות אנחות מקטעות… כאילו מחנק בגרונו… פתאום נתן קולו בהכנעה:
“ולמה עשו איתי כך? איך… איך… ולא הרגו אותי קודם כולם… למה נתנו לי לראות את כל זה… ואני חי… אינני יכול… לא אוכל…” הציעו לו מצע על הקרקע וכיסוהו המעילים רבים. ושוב הוא שותק. נבוכו החיילים והשאוישים: הלקרוא לרופא? אבל אז ייוודע שעדיין לא הוציאו את הפקודה לפועל; להוריד את עארף מאוהל השאוישים. עמדו נבוכים וחיכו. בינתיים החליט אחד השאוישים להודיע לקצין. עלי היה להסתלק משם, טרם יבוא הקצין.
למחרת בבוקר, עם הנץ החמה, עברו על־יד אוהלו, שהיה בקצה המחנה, ארבעה חיילים נושאים ארון של מת – ובידם מעדרים לקבורה.
“מח זה?” שאלתי.
“עארף שאויש… מסכן…” ענו מתוך הליכה.
“מת?.. מתי?..”
“בחצות לילה… בדיוק בחצות…”
ירושלים, תמוז תרע"ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.