רקע
יהודה בורלא
להטי קריה

 

א    🔗

על־יד חצי האי, “הלשון”, שבים המלח, בין הררי עוז רמים וקירחים, זעומי פנים ואיתני מראה, אלה הקיימים למאות רכסיהם בדממת שממון מדורי־דורות, כנושאים בחוּבּם ועל שיא פסגותיהם זעם מאֵרת אלוהים קודרים, על פשע לא נודע ועל חטאת קדומים נשכחה – יש ישתרעו, בין שיפוליהם וירכתיהם עמקים ובנות־בקעה, קטני־מרחב, אך פוריים ודשנים למאוד. שיחים וסבכים, נטיעי־פלא וגידולי־פרא, בני עלים רחבים ככף־יד, נפתולי קני־סוף וסבכי ערבות נחל, זרי מראה ונעדרי שם – יעמדו זקופי קומה, צפופים וצמודים, כאילו יגנו, כחומה שומרת אמונים, על העמקים הטובים והמבורכים לבל תתפרץ אל תוכם, מבין צלעי ההרים, קללת מדבר הצייה אשר “בארץ הגפרית והמלח”.

ושלווים ושאננים ייראו פה, ליד העמקים ובתוכם, אוהלים שחורים, בודדים, למשכנותיהם־מגוריהם, אוהלי קידר נטויים, גאים, באדמתם־נחלתם…

שבטי ערב, תושבי קדם, ישכנו פה לבטח על משפחותיהם ועל מקנה צאנם וגמליהם, כשומרי משמרת קדם, ימים עתיקים, ודבר אין להם אל אשר יקום ויהי, יבוא ויחלוף מעבר לים גבולים זה – “ים הקדמוני”.

רק ביום קרב וריב אחים בין הגיאיות והעמקים – יש תשאן ותרעש זו האדמה השותקה: הדי יריות רובים למכביר יתפוצצו וישתברו למאות קולות בין ההרים הגבוהים והקודרים – והיה כאילו יחרדו אלה קפואי־הנצח ויתנו קול נאקת אימה, או גערת נזיפה, על אלה החובלים בדממה הגדולה ובמכאובה…

באחת הפינות אשר בעמקים האלה ישכנו בני משפחת בֶּדוִים משבט שַמַרי. והמשפחה גדולה ומבורכה; ראשי בתי־אבות אחדים לה; ואחים ואחיות, בנים בחורים, נערות ובתולות, עוללים וטף ימנו ויגדלו שם במספר רב.

ביום משלהי החורף, לעת החשיך הערב, התכנסו בני־המשפחה לנפשותיהם בין מספר האוהלים הנטויים על־יד מורד ההר הזקוף. מעבר מזה, בסמוך ליושבים בין האוהלים, ירבצו גמלים מספר בקהל, לועסים ומעלים גירה בשלוות מדבר יהירה ועגומה, והם שולחים סביבם מבט תוהה, מלא הבעת תום ותמיהה רבתי על כל הסתום והחתום לעיניהם: ומעֵבר מזה, ממולם, יעמדו כגוש שחרחר גדול צפופים ונדחקים, בין גדרות נמוכות, עדרי עזים וכבשים המתרוצצים ומתחבטים לפרקים, ומשמיעים מאחורי גבם של בני־המשפחה, היושבים במעגל, קול שיעול טרחני ושאון עטישה כבדה, כאשר יפריעו תינוקות וילדים שובבים בקצה החדר מסיבת הגדולים במושבם.

מעגל היושבים מסביב למדורה הגדולה, גברים ונשים, גדולים וקטנים, רב וצפוף.

קור חורף אינו שולט פה גם תחת כיפת השמים, אך לבני־הדרות החם גם צנינוּת זו “חורף וקור” תיקרא.

קול שיחה ושאון דברים במחנה: הנשים מכינות בטבח ובצלי; ובינתיים ערבות עץ, כקערות גדולות ורחבות, מלאות נזיד קלי ועדשים, הפולטות תימרות הבל, נישאות ומובאות בידי בחורים ובחורות לפני היושבים הלילה במעגל; מסיבת חדווה הלילה במחנה: אורחים, מבני שבט אחר, מן המקורבים, עוברי־אורח עם ערב – הם לנים הלילה בצל שבט שמרי.

בעצם הסעודה נראה קאדר, אחד הבחורים בני המשפחה, כבן עשרים ושמונה, יושב מקופל רגליים תחתיו, כעגום וזועף.

אחרי רגעים מספר יצא קאדר מן המעגל ויסר הצדה. הוא החל מתכופף כמתוך כאב, ויהי לוחץ את חזהו או את בטנו בידיו ויפלט בלחש קולות אנחה. אחדים מבני־המשפחה קרבו אליו ושוחחו אתו; הם רגילים למכאובו של קאדר אשר תקפהו זה שלוש־ארבע שנים. אך הלילה כאבו נעכר למאוד: הוא התפתל וזחל במושבו מאין יכולת להַיישיר גבו. שניים מן הבחורים הובילוהו נשען עליהם אל אחד האוהלים.

שמחת המסוּבּים הופרעה במקצת.

אחד האורחים הציע בקול רם ממקום מושבו לקרוא לאחד החַ’ואג’את, הזובּאט האלמאנים (האדונים, הקצינים הגרמנים), אשר באו רוכבים בסביבה והם חונים על־יד מחנה הצבא הקטן התורכי, אשר על שפת הים. הוא שמוע שמע כי רופאים המה.

“קראו, בנים,” אמר אחר, “קראו להם, ודאי רופאים המה – הח’ואג’את – רובם רופאים…”

“כן, מי יתן ויהיו רופאים,” ענתה בתולה שחרחורת ודקת־גו מבנות־המשפחה.

"אחרי כחצי שעה נראו צועדים וקרבים קצינים אחדים. האחד, רופא ראשי, שר־אלף גרמני, שני קצינים גרמנים, קצין תורכי בן־לוויה ואיש צעיר, המתורגמן, אתם. הם באו לימי חופש אחדים לתוּר את הסביבה.

כשנראו הקצינים קרבים, פנה אחד מן הזקנים בקול שליט לעֵבר הנשים:

“אתן בנות, אתיו בקאדר,1 הגדנה לו: רופא אלמאני מן הערים הגיע – יבוא לאטו.”

ובינתיים סיפר הזקן, בהביטו אל פני הקצינים, כמו יבינו אל נכון לשפתו:

“בני קאדר, בני החמישי, לקוי הוא בלבו. זה זמן, אמור אתה, ‘לפני שנה ולפני שנה’, יתאבק הוא עם כאב ‘לבו’. הגיע לו זה מן ‘השַׁיַאטין’ המחבלים, אשר בעת יתקפהו כאב זה – יתן אותו, את הבחור הגיבור והחזק, כאשר יושבת על האובניים. גבו יכוֹף, נשימתו קצרה בחזהו, גם לרוב יקיא את אשר יאכל ועליו להיות מוטל בכאבו, אמור אתה, ככבש טבוח. כך יקרה לו בכל שבוע, בכל שבועיים, הנה כזאת מחלתו. ואתם, יא ח’ואג’את, ‘אַל תחשבו’: תרופות רבות ועניינים לרוב עשינו ‘לילד’ – ולא עלה מרפא ללבו. אַמְס,2 כתבו לו שיח' רפיפאן אצלנו ושיח' אחמד זין מן הדרום – שיח’ים, רצון האל עליהם – הם כתבו לו ‘חיג’אבּ’ (קמיע), גם כיווּ לו את חזהו בשַׁפּוּדים לוהטים כאש שתיים ושלוש – והכאב לא ישתוק; גם הקיזו דם ‘רע’ ממנו – ואין תועלת. אָבדוּ עצות מעמנוּ, יא ח’ואג’את. עתה, הרי זה עתה, קם מאתנו בכאבו. אולי תעשו אתם דבר למען האלוהים.”

הוא שתק.

המתורגמן סיפר ברוב טעם את הנאמר לאוזני הקצינים, ששמעו בעניין את הדברים.

בינתיים הובא קאדר לאטו צועד כפוף, נשען על שני מוביליו, כשהוא פרוע תלתליו הארוכים ואחוז כאב.

הרופא קרב למדורה. הושמו קיסמים לרוב להאיר את הסביבה. הרופא בדקוֹ בהתבוננות רבה רגעים מספר – ויבן למחלתו (קלקול בקיבה ובכליות).

מן “המרקחת המיטלטלת” הקטנה הכין מיד הרופא זריקת מוֹרפיוּם. וכשעסק הרופא בנעיצת החוקנה בבטנו עמדו מסביב כשלושים איש, זקן ונער, ונשים.

עברו כחמישה רגעים. הכאב הלך הלוך והשתתק. קאדר התיישר, הביט סביבו בעיניים פקוחות כתקוּף תמהון. הוא הפנה ראשו לעבר הזקן – אביו:

“יאבּא (אבא),” הפליט כילד תם בגילו, “אין כאב! באלוהים, הלך!”

“הלך? חסל?” שאל הזקן כתמה ומפקפק, “חי אביך?”

“באלוהים, חסל!”

"הנעימות לו, ברכת אלוהים על הידיים הללו. ‘הלך הכאב’, אמר; פנה הזקן כמספּר סביבו את פליאת העניין. – מה שא אללה… מא שא אללה.. (כרצון האל ובלי עין רעה), "גימגם כמו לנפשו הזקן. אחר־כך הוסיף: “נשק את ידו, בני, נשק.” הלה עשה זאת בהתמסרות ובהכנעת ילד.

הרופא נהנה, הצטחק והסתכל ארוכות ב“טיפּוּס הקלסי של בן־המדבר הלזה”.

אז תקום שיחת שאון ורוב דברים במחנה. רבים ניגשו ונשקו את שולי מעילו של הרופא גם משכו ידו לנשקה, בהביעם ברכותיהם לאוזניו.


 

ב    🔗

ישבו הח’ואג’את – וכיבדום במי שעורים קלויות וטחונות במקום קַהוָה. הגישו גרוגרות ודבלה.

קאדר ישב בין המסוּבּים. בסור הכאב כליל – אוֹרוּ פניו, עיניו להטו והבריקו. לאור המדורה הגדולה נראו רשמי תוארו: פנים גרמיים מוקפים זקן צעיר, עיניים חמודות אוצרות חן בחורים, אפו מחוטב יפה, כפוף בקצהו ודמיון לו למקור נשר; כשצעד מלוא קומתו, בין היושבים, עטוף “עבּאיה” רחבה – קמו ונראו איתנות והדר אשר לבן־מדבר.

המסובים משוחחים כה וכה.

הרופא שואל בעזרת המתורגמן:

“הבחור קאדר – בן כמה שנים הוא?”

“בן כמה שנים?” עונה הזקן כמתקשה לרוב בשאלה, “הריהו בחור, בחור גדול, עוד לא נשא אשה; הוא בחוליו לא ירדוף אשה.”

“אבל מה מספר שנותיו?”

חשב רגע הזקן והיה כמצטער מאין ביכולתו לעושת רצון הרופא:

“חייך, ח’ואג’ה, לא נדע… אין אתנו יודע… שָנים – באמונה אני אומר – לא נדע. כאשר ניוולד – ניוולד, וכאשר נמות – נמות.”

“והוא, הזקן, מה שנותיו בערך?”

“מאין אדע, האדון? בּדוים לא ידעו מזה מאומה…”

אחר־כך שב הזקן ופנה למתורגמן:

“שאלנו אותו, באלוהים. והכאב – התם הכאב? כלומר, לא ישוב כלל?”

הרופא ענה: “ישוב. תיקון זה ארעי הוא. עוד יוּרע לו מאוד; למען הירפא כליל הוא צריך לשכב שלושה־ארבעה שבועות בבית־חולים.”

עניין בית־החולים דרש הסברה ארוכה. המסובים במעגל לא הבינו את הדברים.

“איפה ישכב שלושים יום?” שואל פרטים הזקן.

“בבית־החולים. שם ישכבו חולים רבים. ישתו תרופות יקרות ויירפאו לאטם – והכל חינם אין כסף…”

"טוב, ולמה לא יתן כבוד האדון את תרופותיו בידנו? עונה אחד מן המעגל, “ואנו נשקהו, יאמר לנו – ודבריו נשמור כבבת־עין.”

“נחוץ כי הרופא יראנו בכל יום, גם פעמיים ביום.”

“עוד מה יעשו בקאדר שמה?”

“לא־כלום. יאכל, ישתה ויתרפא.”

“איפה המקום הנקוב?”

“באַלקוּדשׂ (ירושלים).”

"ואנחנו איפה נלין שמה? (הזקן חיווה את דעתו במתינות כי ראוי שיסעו אחדים, ארבעה, חמישה מן בני־המשפחה.)

“הוא לבדו יסע עם ה’אדונים', ישהה שם, יתרפא – וישלחוהו!”

“לבדו יסע? אל הערים יסע לבדו? איך נעשה? זאת מצוקה, יא אזלַאם (הגברים),” ענה הזקן כנבוך… “והעולם עתה במלחמה – כיצד?”

הרופא שואל אם לא נסעו “מהם” פעם לירושלים?

“לא. בין כולם נסעו רק שניים מן הזקנים בשעבר, לפני רבות־רבות בשנים.”

“האין מובילים מתבואות הארץ לערים? ומהיכן ישיגו צורכיהם?”

“התבואות יספיקו רק להם. דבר אין להם עם אחרים, צרכים יש להשיג לעתים; יקרה ‘גַזוּ’ (שלל) או ‘יעלו’ לכּרך (קיר מואב) – ותוּ לא.”

“את העיר הקדושה, מקום החַרַם (המקדש), לא ישתוקקו לראות?”

“מקדושת העיר לא ידעו. והן – רחוק־רחוק המקום; ממערב ישתרע הים. ים. ‘מי יוכל?’ רק עתה יש ‘שכטורה’ (סירה) מן ה’דולה' (הממשלה), כזאת לא נראתה מעולם לעין לפנים. ומדרום וגם מצפון – יש שבטים עזים, אויבים – אין לעבור…”

המתורגמן הודיע לבסוף, כי הרופא יכול להיטיב לקחת את הבחור אתו בסירת מוטור עם האדונים. יש מקום אחד בקושי. בשעתיים־שלוש יעברו את “הים הגדול” לאורכו עד הצפון. וזכות גדולה היא זו: בית־החולים לצבא הוא. מעט מאוד “האנשים הפשוטים” בו – אך הוא, הרופא, המנהל יכול לקבלו.

כשביאר המתורגמן מהותן של שתים־שלוש שעות (היינו: בערכך, כעישון שתיים־שלוש סיגריות, עם הפסקותיהן) – נראתה בת־צחוק קלה בשפתי הזקן. הוא חשב כי המתורגמן ילגלג וילעג לו. אך כשהוכיח המתורגמן כי ה“שכטורה” הזו מהירה היא כ“בַבּוֹר” (רכבת) וזריזה כ“טִיַארה” (אווירון), נתקבלו הדברים על לב המסובים.

אחרי שעה קלה קמו הקצינים לדרכם. אך בני־המשפחה האריכו שיחה כמהססים, וייפרדו האורחים האדונים מהם מבלי הגיע לידי החלטה.

אולם למחרתו, לעת ערביים, באו הזקן וגברים אחדים אל מקום חנוֹת הצבא וישאו ויתנו שוב בענין הנסיעה – ויגמרו אומר: קאדר יסע עתה לבדו, ואחרי כחודש ימים יבוא הדוד ועוד שניים מן הבחורים לקחתו. הרופא יתן להם נייר כי לא “יתגרה בהם איש” ו“לא ידרשו שם מהם כסף ולא תיקח ה’דולה' 'דבר מהם”. הם יסעו בסירת מפרשים של הצבא.

קאדר נסע באותו לילה אחר חצות. שעתיים אחרי זריחת השמש הגיעו באוֹטוֹ מיריחו ירושלימה לבית־החולים הגרמני.


 

ג    🔗

הרופא הראשי מסר לאחות הראשית, במעמד הרופאים העוזרים והפקידים האחרים, את “הציפור הנפלאה” שצד בדרום המדבר, סיפר את פרשת העניין שקרה והטעים בשיחתו שראוי להיטיב לאלה ולרכוש את אהדתם; אחרי־כן נתן את ההוראות הדרושות למענו.

החולה החדש, מראיתו וטיפּוסו, היו לשיחה בפי אנשי בית־החולים כל אותו יום. הוא נמסר בידי המשרת לאמבטי ולמקלחת בדיוטה התחתונה. בסקרנות ובתמיהה הביט קאדר, שותק ומשתאה לכל מעשי הרחיצה בחדר־האמבטי בטעם אירופי, בסבון ובחמים אשר לא נוּסה בכאלה מעודו. שעה ארוכה נמשכה סריקת תלתליו הארוכים והסבוכים (בקאדר נהגו “יוצא־מן־הכלל” – ולא גוּלח. כשהציעו לו בדרך לגלוג לגזוז את שערותיו, סירב ומיאן בהחלט, ויהי חושד בכל תנועה ותנועה של הבלן בשעת הרחיצה).

וכשהובל על־ידי אחד המשרתים בלוויית האחות דרך המסדרונות הארוכים והאפלים, וילכו ויעלו הלוך וסבוב מדרגות ומבואות, היו מבטיו של קאדר, בכל אשר פגשו חליפות, תוהים ומפוזרים; מהלכו ככושל ומפגר, וכל מראהו – הכנעה ושברון־לב; ויהי כאילו הפיל בו מראה הבניין הגדול הלזה, באגפיו ומבואיו, אימת זה הישוב, קשה־התפיסה רב־המזימות של שוכני הערים הערומים…

הוא הובא אל מיטתו בחדר לא־גדול שהיו בו ארבע מיטות: באחת שכב חייל אוסטרי בשעות העמידה – מבשל אחד הגדודים שנתקף במלריה קשה; בשנייה שכב בחוליו ערבי נוצרי, חרוּמף, משרת בבית־ספר גרמני לעבודה בירושלים; המיטה השלישית היתה לאֶליאס, אחד המשרתים של בית־החולים, שהיה חייל בלי נשק בצבא התורכי; המיטה הרביעית למול הפתח הוקצתה לקאדר. המשרת אליאס צוּוה לשים עינו על קאדר בהיותו מבין לשפתו. גם המתורגמן נתבקש לבקרו לעתים ולשאול לרצונו.

האחות של אותו חדר היתה הנרייטה, נוצרייה, ילידת בית־לחם. אך היא גוּדלה וחונכה מילדותה באוסטריה, שבמסיבת הגירה וטלטולים שונים התגלגלה ובאה שמה. רבים חשבוה לאוסטרית מלידה. בלשון הערבית היטיבה לדבר, אך מבטאה היה פגום קצת כמבטא ערבי בפי אירופי. היא היתה כבת שלושים, קצרת־קומה, בעלת פנים עגולים וצחים, עיניה שחורות, עליזות, לשערה צבע הערמון ובשפתיה העבות ריחפה הבעת תאווה חנוקה.

בשניים־שלושת הימים הראשונים שתק קאדר. על שאלות המשרת והמתורגמן ענה קצרות, הן או לאו, והחריש. הדממה הגדולה בבית־החולים כבדה עליו ביום הראשון. איש לא נראה. האחות נכנסה במשך היום פעמיים שאלה: “מבּסוּט?” "לאזם שי? (המרוּצה? הצריך לו דבר?)

הוא אינו רוצה כלום ואינו מבין כלום. אינו מבין מה יהיה אתו פה כל הימים? כלום ישכב פה ככה בבדידות ובעגמומיות ימים רבים?

הרופא בא לפנות ערב. בדקוֹ בכל אבריו, מילא פיו צחוק בדברו לרוב עמה, עם האחות. מה? – – –

כל היום שכב במיטתו בלי נוע, וייעף בהישארו במצב אחד שעות ארוכות: זו המיטה הגבוהה, המתנדנדת לכל תנועה קלה, היתה גם היא במציקיו. הוא מאזין כל העת, בלי חשׂך, לכל המולה וקטע קול הנשמעים מן החוץ דרך החלון ־ ויהי כמחכה בכל עת של שינוי שיחול, לאיזו חדשה שתתרחש – אך מה יבוא ומה יגיע? היוכל היות שיבוא פתאום מי מאנשיו הנה? מה? הוא טעה בהחלט שבא יחידי לכאן. היה צריך שיבוא אתו חמדאן דודו או אחד האחים ־ אך מי ידע שככה עגום ורע פה, בזה ה“אִזפטאר” (הוספיטל)?

וברדת הערב והדממה הרבה גברה ותנח בכל, ואפלולית מוזרה אפפה את החדר על קירותיו, הרגיש קאדר בחוּבּוֹ כעין עלבון ובושה על שנתפתה ונמשך לתומו לכאן ונתפס בין אנשי־העיר האלה… שמא חושבים להתל בו? כלום יודע הוא מה טיבם של אנשים כאלה? מה פשר אותה הרחיצה המשונה והמחניקה באותו חדר מהביל, שדימה למות שם? מה היתה כוונתם של אלה ב“עניין”? הוא חשב כי ישקוהו כמה פעמים ביום רפואות, והוא יהא מהלך בחוץ ככל אדם – אך לא ידע כי יפשיטוהו עירום מבגדיו, ישכיבוהו במיטה זו ויניחו אותו פה לנפשו. ולמה זה ירעיבו אותו? כיצד ישא כאן את הימים ולא יגווע מרעב? הפת הקלה הזו וקערת ה“מים עם שמן” החמים, שהגישו לו בצהריים ובערב, לא יסעדו את לבו. הריהו רעב, כל היום רעב וגם הלילה עליו לרעוב, ה“סית” (הגברת) אמרה כי אחר־כך יהיה לו הרבה אוכל כמה שירצה – התדבר אמת? מתי יהיה זה? ומדוע ירעיבוהו עתה? אך מה בידו לעשות? זאת “מציבּה” (צרה).

כשעה אחרי החשכה באה ה“סית”, טסה וממהרת, ותחבה תחת אצילו דבר־מה. הוא תמה בשתיקה על הדבר ויהרהר בינו לבין עצמו רגעים ארוכים, אך לא פתח פיו עד מה, וימסור את עצמו בידי אשה זו שתהא עושה בו כרצונה. זו עמדה רגעים אחדים על־יד מיטתו, דיברה בגמגום דברים אחדים, טפחה לו קלות על כתפו ומילאה פיה צהלה, ואחר־כך עברה אל החולים האחרים.

קאדר נשען על כרו, הביט והתבונן כמבקש למצוא פשר דבר מכל אשר תראינה עיניו ב“אזפטאר” זה…

רוב הלילה עבר עליו בנדודי שינה. שתי אחיות באו ושאלוהו לסיבת העדר שנתו ומה רצונו – ויען קצרות כי השינה לא ירדה עליו ואין דבר אשר ירצה.

כזאת היתה אתו בימים הראשונים, ויהי כאוסף קולט אל תוכו מכל מראה עיניו ומשמע אוזניו. רק בעניין אחד לא יכול ולא עלה בידו להתאפק: עוד ביום השני בבוקר שאל את אליאס המשרת על ה“זכוכית” הזו, המדחום, שתוחבת לו ה“סית” תחת בית־שחיו? “מה טעם הדבר?” “כי זאת רפואה?” “מה כוונתה בעסק זה?..” מלבד זה לא השמיע דבר.

בשבוע הראשון תקפו פעם ופעמיים כאבו הרגיל. אך בפעם השלישית ואחריה היה כאבו רפה. הוא הרגיש את עצמו כבריא ויהי אך כמתלונן על האוכל כי לא ינעם לחכּוֹ, והלחם הלבן והקל – לא ייאכל בין שיניו".

בשבוע השני, באחד הימים, לפנות ערב, בשעה שישב המשרת אליאס כדרכו בשעת מנוחתו על־יד פתח החדר, קרא לו קאדר ויפתח בדבריו, אשר העיקו ללבו זה שבוע ימים:

“בשם אלוהים, אשאלך, והבן לי את ה’עניין‘: מה מעשיה של ה’סִית’ פה? כוונתי מה רצונה פה?”

“בשביל לטפל בחולים, קאדר,” ענה אליאס.

“הלא יש רופא” למה היא? זאת אשר אשאלך."

“היא עושה וגומרת מה שהרופא מצווה בדבר החולים.”

“אבל למה היא? האין גבר שיעשה ויגמור מה שהרופא מצווה?…”

“כן, אך היא אחות. אחות יקראו לה. נשים הן העושות זאת בכל מקום, כי לבּן רחמן; עם החולים תתהלכנה כאחיות ותרחמנה עליהם.”

קאדר שתק רגע ארוך… אחרי כן הוסיף:

“אבל לא טוב הדבר… אראהו – ולא טוב…”

“איך, קאדר, מדוע?”

“ומה לנקבה בין זכרים, אחא?”

“הן אמרתי לך: נשים יודעות רחמים יותר מן הגבר.”

“אני,” ענה קאדר מתקשה בדבר, “לא אבין דבריך, באלוהים, לא אבין…”

“כך אצלנו, בערים, קאדר, נשים מיטיבות להועיל מן הגברים. והרי אלו – חינם הן עובדתו, משום חמלה לחולים, ועזר למולדת – התבין? לא בשביל כסף…”

“חינם? מה כוונתן – האל היודע… אני לא אחשוב כך. הבדוי לא ידע אמונה באשה… אין אמונה בה. אני אומר לך – אני לא אבין…”

הוא שתק שנית והוסיף: “אל תאמר דבר לאיש, חביבי, אני רק שואלך – ואתה אל תספר…”

“לא, אחא, מה אספר?”

אבל אליאס סיפר את השיחה לפרטיה למתורגמן כשבא לבקרו, ויהיה אליאס כמהתל באמריו לדברי הבדוי הג’שים (התם, הזה) אשר לא ידע “בין ימין ושמאל”.


 

ד    🔗

ובהציק לו בדידותו ושתיקתו לקאדר ניסה פעם דבר עם שכנו החרוּמף. לזה הוקלה מחלתו ויהי יורד לפעמים מן המיטה ויחל קאדר לשוחח אתו קצרות.

ביום אחד בבוקר קרב החרוּמף למיטתו, פתח קאדר ושאלו:

“אמור נא לי, בשם אלוהים, כמה ימים שוכב אתה פה ב’אזפטאר'?”

“עשרה ימים.”

“וכמה עוד תשכב?”

“הרופא אמר: עלי לשכב עוד שלושים יום. חולה אני מחלה קשה. אהיה אפוא ארבעים יום תמימים.”

“כולם צריכים לשכב, ככה, ארבעים יום?”

“לא. לפי המחלה.” ויסבר לו החרוּמף את הדבר.

“ושל מי ה’אזפטאר' הזה?”

“של האלמאנים (הגרמנים).”

“ומה אלו הנשים הלבנות ש’ייאָמר' להן ‘סיתַּאת’ (גברות), מה הן פה?”

“לטפל בחולים.”

"הן – רופאות גם הן?

"לא. כמו רופאות. הן דואגות להקל את מצב החולה, שכן הרי יש עוד חדרים רבים, כשישים חולים פה, גברים ונשים; הרופא לא יספיק לבדו הכל.

“גם נשים שוכבות פה?”

“כן, האגף השמאלי, בקצה הבית, לנשים הוא.”

“ושם משמשות ‘סיתאת’ או ח’ואג’את?…”

“לא, אחיות. איך ייתכן?.. בכל מקום – אחיות הן העובדות.”

“‘איך ייתכן’ אתה אומר, ופה איך ייתכן? כלומר?..”

“יש הבדל, קאדר – לנכון אתה, ‘תּנבּאל’ (מטומטם),” ענה החרומף בצחוק פיו.

קאדר שתק.

“וכמה יש ‘מהן’?” שאל שנית. “רואה אני בכל פעם אחרת.”

“ארבע יש. ואחות הקבועה לחדרנו היא הנמוכה, סִית הנרייטה, אבל…”

“ומהיכן באות אלו? מי אביהן? יש להן אב ואם?”

"יש להן, ודאי יש – כולן בנות אדונים עשירים הן, אך כוונתן להיטיב ולהועיל – "

“אבל, ריבוני, אשאלך שאלה ואל תחשבנה לי לחטא: למה דווקא יביאו אשה לבין גברים? מה לה לאשה להיות מתקרבת בין גברים? כלומר, מה דעתך אתה?..”

“כך, לשם חסד ורחמים.”

“חסד ורחמים. ופירוש דבריך?!..”

“כך, לא לשם כסף, לעשות טובה בעולם.”

“כך?..”

קאדר שתק והירהר ואחר־כך אמר: “ייתכן… אפשר הדבר אשר אתה אומר: ואמנם כך הדבר… ניסיתי אני בלילות לראות מה… ראיתי! היא באה פעמים אחדות על בהונות רגליה, עוברת מאחד לשני, רואה ומתבוננת, מכסה את המגולה, מתקנת את השמיכה. ואני ניסיתי, אומר לך באמת, והשלכתי את השמיכה מעלי, היא באה וכיסתני. השלכתי שוב – חזרה אחרי זמן וכיסתני יפה. היא באה ולוחשת דבריה בפיה, ומכסה אותי. כועסת מעט ומכסתני, ראיתי כך, חייך.”

“זהו אשר אמרתי לך, ה’סִית' דואגת לחולה ורצונה להקל את מצבו.”

“ייתכן… הצדק אתך… אך למה לה ל’סִית' הזו להיות כמשרתת ולסבול את המצוקות ו’כאב הראש' של חולים נגועים? הנה זה, השוכב שם, יצעק ויקיא בכל יום, ומה לה לראות בלכלוכם של חולים ולשאת את מכאובם? והיא – כל־כך קלה ונעימה, קטנטונת כיונה ומתוקה כחתיכת סוכר – האין לה לזו אב ואם? למה לא תלך להינשא לאיש? והיא כה יפה וחמודה – באלוהים, אחא, אני לא אבין זאת… לא אבין דרכי העיר – פלאים הן…”

כזאת וכזאת שוחחו שניהם שעה ארוכה, והחרוּמף סיפר לקאדר על ענייני הערים והלכות ה“פרָנג’ים” (האירופים) ויהי קאדר מקשיב ומשתומם מאוד.


 

ה    🔗

מכאובו של קאדר ומחלתו הלכו הלוך ורפה. השבוע השני עבר כולו, והוא לא נתקף מכאבו. הרופא והאחות הנרייטה טיפלו בו במסירות רבה. הרבו באמבטיות מזוגות מי מינרלים שונים, השקוהו “תרופות” יקרות וישימו את עיניהם עליו כעל אחד היוּנקרים מבני־העלייה. גם מאכלו ומשקהו היו ניתנים לו ברווחה; שוב לא התלונן קאדר על חוסר אוכל; יש שמילא כרסו בארוחה גסה – עד שחששו לקלקול קיבתו; האחות מילאה פיה צחוק על זוללותו. היא היתה אומרת כי קאדר מגדל ומטפח עתה את מחלפות ראשו הארוכות – ושקלה בידיה, בדברה, את ערֵמת שערותיו שירדו לפעמים על כתפיו. הוא נראה בימים ההם שבע־רצון ועליז. הגיעו הדברים לידי כך, שהחרוּמף הביא את קובלנתו ואת רוגזו לפני המשרת אליאס על מידת האוכל הזעומה שיתנו לו, בעת אשר את ה“בּדוי” הזה יפטמו כעגל, מגֵרת ארגזו של הבּדוִי מלאה תמיד לחם וביצים, חמאה וזיתים, והוא יתאַווה תאווה – ואין, כאילו הוא, החרוּמף, אינו נוצרי, וזה הבּדוִי – בן אללה הוא.

ולקאדר בעצמו אמר החרוּמף בלגלוג עירוני:

“אתה, אדוני הנכבד, הנך הבן היקר של הרופא הראשי וה’אהוב' של ה’סִית'…”

ופעם אחרת הוסיף כמדבר אתו ידידות, וחיבה בלשון חנפה ועוקצת:

“האינך רואה כי היא אוהבת אותך, ומתאַווה לנשק את ‘זנביך’ אלה (השערות) – מסכנה, עוד מעט ותמות אחריך…”

כשמוע קאדר את הדברים, הקשיב רב־קשב ויבן כי רעל דברים בפיו של זה; הוא היה כרוגז בקרבו, אך כשהירהר אחר־כך בדברים בינו לבין עצמו שעה ארוכה היה כמחריש ויהי שמח משום־מה בסתר לבו…

הרופא הראשי נהנה מדברי קאדר מדי שוחחֹו עמו, בעזרת המתורגמן. פעמים רבות חזר הרופא ונשא ונתן בשאלותיו ובבדיחותיו עם קאדר ורבות נתבקש לענות לרופא: מה ישלם לו כשיירפא לגמרי בקרוב?

וקאדר ענה פעם בבטחה גמורה, כי יתן לו במתנה גמורה את סוסתו היחידה. ופעם נדר בהחלט להעניק לו הַגִ’ין (גמלה צעירה) הטסה כ“ציפור שמים”.

אך הרופא הראה, כרגיל, בתנועות יד של ביטול כי כל זה – ולא־כלום בעיניו. הרופא ניסה, ברוב אמרים, להוציא מפי קאדר, כי יקבל עליו הוא ואחדים מבני־משפחתו הרבים עבודת ריגול, “באופן קבוע ומסודר”, בעבר־הירדן מזרחה אצל ה“אויב” (האנגלים) החונים שם… “לעזאזל,” הוסיף בגרמנית לאוזני עוזריו, הן אלה בעצמם (הבּדוים) משמשים אצל האנגלים בריגול מלא עורמה ־ למה לא ינוּסה כזאת גם מצדנו?"

בפעם הראשונה שגילה הרופא את רצונו, לא הבין קאדר אל מה ירמזון מליו; כזאת לא עלתה על לבו; כי מרחק גדול עשרות קילומטרים, השתרע בין מושב שבטו ובין “הצפון” שהוא רשות אחרת, והעיקר, ששבטים שונים, השומרים איבה ומשטמה ביניהם ובין שבטי הדרום – ישימו את המעבר גרידא בין שני הגבולות בגדר “אי־אפשרי”.

אך בהמשך השיחות ידע קאדר להפיק רצון מכבוד הרופא. הוא הזכיר והבליט מדי פעם בפעם את עניין הריגול לפני הרופא, להראות כי אין הוא מסיח את דעתו מן ה“עניין”. הוא רמז בדבריו על הגדולות והנצורות שעתיד הוא וכל שבטו לעשות; הודיע, ברגע שיחה מתאים, כי ברית אחווה יש בין שבטו ואחד השבטים שבקרבת ה“אויב” – גם ידע קאדר לספר כי שבטו, שבט שמרי, היה תמיד ידיד ונאמן ל“דולה העוסמליה” (הממשלה העותמאנית). תמיד היה כך..

הרופא המיור עלז בסתר לבו, וירא בדמיונו את חזהו ענוּד אות־כבוד מעוּלה שבמעוּלים, אחרי שתתגשם הצעת תכניתו; מתורגמן, בן־הארץ, אשר הכיר את חיי המדבר ותנאיהם – עמד והעתיק מלים מפי זה לאוזני זה, וכמו הסתכל מן הצד בהיסחב דמיון הרופא המובהק אחרי נכלי דבריו של הבּדוִי התם והבּער…


 

ו    🔗

משהוטב לו לקאדר יותר ויותר, היה יורד ממיטתו והתהלך כה וכה במבוא וירד לגן, ורבות ישב שעות ארוכות במרפסת. ובבית־החולים היו מחכים יחד עמו, שאחרי שבוע ימים יגיעו בני־משפחתו ויקחוהו בשמחה ובכל טוב.

היו לילות ירח. קאדר ישב לעתים עם ערוב היום ישיבת שלווה בקיפול רגליים על ספסל העץ שמעל המרפסת הפונה לגן, אשר מעבר לרחוב הראשי, וישמע את קול העובר ושב, וינעם לאוזניו לשמוע בעשות האוטומובילים הגדולים את דרכם בשאון וברעש כקול תגרת מלחמה… אליאס המשרת ליווהוּ בישיבה ובשיחה בעת היפנותו מעבודתו. גם האחות הנרייטה שהתה לפרקים, נשענה על מעקה האבן הלבן לאור הירח, והחליפה שיחה קצרה, בשפתה הערבית הלקויה, עם שניהם על דא ועל הא.

חדרה של האחות הנרייטה היה במרפסת. לפעמים, ביום או בערב, נכנס קאדר לרגעים קצרים אל חדר האחות להביא או לקבל דבר־מה. אז היה סוקר ומביט בהתפעלות אל הרהיטים, התמונות והקישוטים הקטנים, אל הלוֹבן והנקיון השפוכים בכל, מן התקרה הרמה והצחורה עד הרצפה החלקה והמבריקה.

כשנכנס בפעם הראשונה אל החדר הזה, היה זה בעיניו למאורע שחש בו בכל חושיו ואבריו. הוא עמד אז בהכנעה, כמבקש להתכווץ ולהתבטל בעמידתו על־יד הדלת – אך סקוֹר סקר אל כל עבר ופינה ויארכו מבטיו על כל מראה עיניו.

אז שאלתהו האחות בדרך לגלוג, בפנותה כה וכה בסידור החדר:

“מה יותר טוב ויפה בעיניו: חדר כזה או ‘בתי־השׂער’ (אוהלי־קידר טווּיים משערות עזים)?”

“אחסה באלוהים,” עונה קאדר כחס על חילול החדר בהשוואה, “הן זה משכן ‘מלכות’ – ‘מה שא אללה’ (ברצון האל).”

אחר־כך שאלתהו מתוך השיחה, אם נשוי הוא?

"לא. בחוליו עד כה לא ביקש נערה. כל הימים קשתה עליו מחלתו.

ובלגלוג בולט וגלוי שאלתהו:

“היקח אותה לו לאשה? הטובה היא בעיניו?”

“אבקש סליחה מן האל! מה הוא כי תביט היא עליו – מה הוא?”

כשנכנס אליאס אל החדר בתוך השיחה, חזרה וסיפרה את שאלותיה המבדחות לאליאס, ויהי אליאס כמבאר ומסביר את הדברים.

ובצאת אליאס לעסקו נמשכה השיחה וקאדר נשאל שוב בלגלוג:

“אבל האוהב הוא אותה, למשל?”

“כן, אוהב. כל האהבה. ודאי אוהבה…”

"מי יאמר? רק כזב בפיו – "

הוא – הרי מוכן לנשק שולי שרוולה, הרי הוא עבדה כבדוִי נאמן: הוא לפקודתה. ולוּ גם בנפשו הוא. “את צווי, הגברת, רק” –

בּרווֹ, הנעימות לו, היא מאמינה לו…"

כשיצא קאדר מן החדר אחרי שיחה זו הלך לאטוֹ וישב במיטתו משולב רגליים תחתיו שעה ארוכה…

באותו שבוע, באחד הערבים, עת שטף זוהר לבנה בהיר את מרחבי האופקים הנראים מן המרפסת הגבוהה, והאוויר היה נעים וקל – נשען קאדר שעה ארוכה על מעקה האבן. במרפסת שקט. אפלולית קלה תחת דליית הגפן הגדולה הנסמכה על סוכת המרפסת. האחות איננה. כל היום לא היתה בבית־החולים. מן שעות הבוקר הראשונות התלבשה והלכה. אליאס עלה מעבודתו אשר למטה, השתטח על מיטתו: הוא עייף אחרי יום של שטיפת המסדרונות, ואחרי רגעים מעטים ישן. החרוּמף – טינה בלבו על “הבּדוִי היקר” ואין הוא מתלווה אליו בחברתו וכרגיל מקדים הוא ללכת לישון. קאדר גם הוא הכין את עצמו בכל רגע ללכת לישון, אך עצלנות גדולה נחה עליו בליל האורה הלזה, בשבתו תחת כיפת השמים – ולא יכול להיכנס אל החדר החשוך. נים ולא נים, נשען על גבו הסתכל דומם בכותרות עצי המחט הרמות והצפופות: עברה שעה ארוכה בדומייה הרבתי, ויהי כשומע מתוך נמנומו קול צעדים הולכים וקרבים מן המסדרות הארוך שמימין – והנה נראתה לעיניו האחות לבושה שמלה מהודקה, כובעה על ראשה וסוככה בידה. היא באה נחפזה, ובאָמרהּ להיכנס אל חדרה ראתהו יושב על הספסל אשר בצד, ותשאלהו על מה לא ילך לישון?

ומבלי קבל תשובתו נכנסה אל חדרה, סגרה את הדלת ושהתה שעה קלה; אחר־כך יצאה לבושה בבגדיה הלבנים. היא הלכה אל החדרים שמעבר למרפסת לבקר את שני חדרי־החולים אשר לה.

קאדר עמד על־יד המעקה, כי קם לפניה כשבאה, ויישען במעקה להנאתו.

כשגמרה את עבודתה באה וישבה ישיבת עראי על הספסל בצל הדלייה שירדה מעל הגפן. היתה מתאוננת על עייפותה. היא רכבה על סוס שעות אחדות בדרך טיול. אחר־כך קמה ונשענה על הגדר מימין, סמוך לקאדר.

אחרי שתיקת רגע פתחה בקול מתון:

“היודע הוא, קאדר? היא שמחה מאוד־מאוד כעת. היום – יום שמחה לה.”

“לטובה, ברצון האל – מה הדבר?”

היא קיבלה מכתב, מכתב מאחיה הנמצא בארץ רחוקה מאוד. זה חמש־עשרה שנה שלא ראתהו. חמש־עשרה שנה. והיודע הוא? אחיה זה – דומה לו לקאדר, באמת, דומה לו מאוד…

קאדר תמה; הפרנג’ים ידמו לבני־ערב – איכה?

הן היא – בת־ערב, עיר מולדתה – בית־לחם. היודע הוא את העיר?

“כן, כן – ‘שמעתיה’ פעמים רבות…”

“לנכון. היא בת־ערב מלידה, היא רק גדלה אצל הפרנג'.”

“נפלאים דבריה בעיניו: בת־ערב תהיה ל’סית' – והברכה ־ ברכה עליה!”

השיחה נמשכה בנחת. היא דיברה קטועות על יפי הלילה. דיבר גם הוא מעט. מתוך שיחה ותנועה נדחקה כבהיסח־הדעת אליו. היתה השיחה על היופי בכלל.

והיא ־ האם היא יפה?

ואלא מאי? היא “מפלאי היופי והנועם” – אין כיפיה גם בבנות־ערב היפות.

אבל היא מוצאת כי שערותיו יפות למאוד – היא העבירה את ידה על שערותיו שהיו פזורות על כתפיו – הנה, שערותיו ארוכות ויפות משלה –

חלילה, חלילה, שערותיה רכות, נעימות, ריח פרחי “בר” (מרחב) להן –

חלה שתיקה רגע ארוך.

שבו וישבו בצל הסוכה. היא קיוותה, שיניח ידו עתה על שערותיה להבחנה אך הוא לא העז…

אז הטתה, מחרישה, את ראשה על כתפו, גחנה בצוארה ואחר – צמדה את שפתיה על אחת מעיניו ותילחץ אל חזהו – והוא, כמו שוחרר פתע מרתוקות כבדות, חפף אותה תחת זרועו וימץ מפניה נשיקות רבות בלאט ובצנעה; והיא נלחצה בחוזקה אליו ותשב לו מנשיקות פיה. אחרי רגעים קלים חמקה מבין ידיו ותצווהו ללכת לישון – והיא נכנסה אל חדרה.


 

ז    🔗

למחרתו, לעת בוקר, כשפקח קאדר את עיניו ־ כמו עברתהו רוח שמחות וגיל. זו הפעם הראשונה אשר ירגיש רחבוּת־לב ושלוות נפש. היום כמו פורקה מלבו אותה מועקה שלא עזבתהו כל הימים מאז בואו הנה. עכשיו טוב, טוב לו. צחוק רך, תמים וטוב עלה בין שפתיו כצחוק אשר יופיע בפני ילד ישן. ובשבתו במיטתו והשקיף דרך החלון החוצה – היה כמו מאיר כל היקום את פניו אליו. “אך זהו, באלוהים, יום מאושר” – אמר לעצמו – ובקרבו התרוננה חרש נעימת שיר. בחדר לא היה כי אם האוסטרי, אשר חוליו כבד עליו עוד. אליאס המשרת איננו. ודאי יצא לעבודתו, והחרוּמף – מיטתו ריקה. קאדר פצח ברינת לחש, שיר עממי מושר בפי העולים לרגל למכּה:

זַמְזַם3 הוֹן

מַא הִיא הוֹן

זַמְזַם תַּחְתְּ אַ־דָלִיָּה.


(זַמְזַם פֹּה

הֲלֹא הִיא פֹּה

זַמְזַם תַּחַת הַדָּלִיָה, גֶּפֶן).


ובהיכנס החרוּמף לחדר פרש קאדר בשלומו בפנים צוהלים: “בוקרך בטוב!”

החרוּמף ענה לברכתו מלה חטופה בין שפתיו.

שב קאדר והכביר מלים לאוזניו.

“מה לך היום,” רטן החרוּמף, “כי תיתן קולך כסוס צוהל.”

“אל יענישך האל. למה מרה לשונך? על האדם להודות לאללה, ישתבח ויתעלה. אני רק אהלל את ריבוני.”

“מה היום מכל הימים? מה חלמת כי תשמח ותצהל?”

עצר קאדר דבריו, הירהר רגע ואמר: “מה חלמתי? דבר לא חלמתי. אני רק אומר: טוב להודות לאללה.”

החרוּמף פנה אליו עורף ושכב במיטתו.

"ואולם אחר־כך נפלה על קאדר שוב מועקה גדולה והיה נבוך והמום מצערו: נפלאות בעיניו הליכותיה של האחות. משנכנסה אל החדר בבוקר – לא שלחה גם מבט עין עליו. באה, עשתה את אשר עשתה, ויצאה – כמו לא קרה דבר. כן נהגה כל אותו היום ולמחרתו וביום השלישי. בכל שעה משעות היום חזר והתלבט בשאלותיו, שאלות המטרידות מנוחתו: מה קרה לה? מה היה עמה? היא עוברת כמה פעמים לפניו – וכלום… כאילו אינו במציאות – מה אִתה? הנכלמה היא? או אולי ניחמה? ושמא רק תתחפש בהליכותיה? איך תוכל עד ככה להתחפש? מי יפתור חידה זו לקאדר?

כך היו דרכיה – היא. אך הוא אבד לו דרכו ומהלכו באלה הימים. לבו פועם ודופק בכל פעם לקראתה. מדי תופיע לעיניו בחדר או במסדרון תיצמדנה עיניו אליה אל צעדיה, אל חמוקי ירכיה. הוא לא ידע באלה הימים מה טוב לו ומה נאה לו לעשות? וכשבא הרופא הראשי ושוחח אתו, לא ידע מה התשובה אשר עליו להשיב – הן לבו בל עמו… הוא הלך יחידי בצעדיו, נבוך ואובד־עצות; כל הימים האלה היה בעיניו כאילו התהלך בדרך חתחתים, על־גבי אבנים המשתמטות ומתחלקות מתחת הרגליים; אין מנוחה לו – נעלמה זו מאתו. ישיבתו אינה ישיבה והליכתו אינה הליכה. הוא היה חש ומרגיש שלא נכונו מהלכיו אלה וגם אולי לא טובים בעיניה – כך הוא חש ממבטיה הקצרים – אך מה לו לעשות ואיכה יעשה?

ובין כה וכה הגיע באותו שבוע ליל חג פסחא לנוצרים. רוב המשרתים קיבלו חופשה. גם אליאס הלך אל ביתו – בטוב לבה של האחות הנרייטה, התורנית באותו לילה. החרוּמף הועבר בימים ההם, למורת רוחו, אל חדר רחוק בקצה האגף. והוא במבטו החד והערום, ידע כי מאת האחות הנרייטה היתה זאת וישמור את הדבר בלבו וגם את איבתו לה הסתיר בחובו.

בבית־החולים נשארו בליל החג שתי האחיות התורניות, אחת באגף הנשים הרחוק והנרייטה באגף הגברים.

בשעת הלילה הראשונה נפלה בבית־החולים דממה כבדה ועגומה. קאדר יצא אחרי ארוחת הערב אל המרפסת, אך זמן רב עמד נשען על המעקה יחידי ועלוב כעמידת תועה בדרך זרה – – –

היא היתה שעה ארוכה באגף הנשים.

ברדת הדומייה הרבה בשעת בדידות זו על כל הבית – חרד לבו של קאדר בקרבו כבאותו לילה… עמד וציפה בלב מלא גיל ורעדה… יאוש ותקווה.

כששבה האחות מאגף הנשים החליפה דברים מועטים וקצרים עמו ותאמר כי ראוי כבר ללכת לישון, ותער גם לו ללכת לחדרו. היא נכנסה אל חדרה ותסגור הדלת לאטה.

נפלאים הדברים בעיניו… מה העניין? מה לה לזו? מה טעם להתחלה בלי סוף? מדוע זאת? הוא קם וילך שחוֹח כאילו ספג מלקות – אל מיטתו. ישב במיטה. נמשכה השעה. דממה. לפעמים נשמעים צעדים אטומים מן ההולכים בדיוטה התחתונה. חשכה ושקט. הוא נשען על מיטתו. מצוקת לב ונדידת־שינה.

אך אחרי זמן־מה – כשפקח את עיניו בהירדמו – היה אור הלבנה בחדר. אפשר חצות לילה כעת? גם השמים בקריה זרים לו ולא יכיר בעתות הלילה. כשניסה לעצום את עיניו ולהיאחז שוב בתרדמתו נוכח כי מצוקת לבו במקומה היא: ובן רגע – עברה השינה מעפעפיו.

הוא נשען על כרוֹ שקוע בהרהוריו. נדמה לו כי שעה אחרי שעה עוברת – מתי יאיר היום?

ממיטתו אשר למול הפתח ראה בנפול קרני אורה במרפסת: נפתחה דלת חדרה. כן. היא יצאה ונכנסה אל חדרו. ביקרה את החולה האוסטרי – הוא ישן. קרבה למיטתו.

“מה, אינו ישן?”

“לא. באלוהים. לא לא.” הוא נאנח מעומק חזהו.

היא שבה אל חדרה.

הדלת – נשארה פתוחה.

ישב קאדר במיטתו, הירהר וחיכה רגעים. הוא שמע לדפיקות לבו שהלם כהולם פטיש…

הוא ירד ממיטתו וצעד לאטו. עבר על־יד פתח החדר והסתכל. היא יושבת ועוסקת בידיה בדבר־מה. צעד הלאה.

“מה, קאדר, אין שינה לעיניך? נדדה השינה?” כן שמע קולה בדברה. הוא שב מיד ועמד כעני בפתח: “לא, יא סִית, כלל, אָבדה השינה כלא היתה.”

“גם אני איני ישנה. היכנס, קאדר.”

נכנס ועמד. ביקש לאמור דבר ושאל: “מה השעה. המאוחר מאוד?”

“לא. שעה לפני חצות ליל.”

היה קריר קצת. הוא הסב את הדלת.

משאמרה לו: “שב, קאדר,” כמו פורק משא כבד מעליו, מיהר, צעד ורבץ בין רגליה.

נשמעה שיחת לחש… קול תחנונים…

אחרי רגעים מספר ננעלה הדלת, נעילה זהירה, אטית, במנעול – – –


 

ח    🔗

למחרת בבוקר, טרם יספיק קאדר “להרהר בינו לבין עצמו” על הקורות אשר נפלו לו בנעימים בליל אמש, נסחף בחוזקה אחרי ה“מאורע”, שחל בו־ביום בעולמו; בגן בית־החולים הופיעה חבורת בּדִוים – אנשי משפחתו של קאדר. הם נתקבלו בסבר פנים יפות בדבר הרופא הראשי, אך הוא ציווה להרחיקם אל קצה הגן.

שם ישבו וציפו. פני כולם כפני ילדים גדולים אחוזי תמהון וסקרנות. עיניהם תוהות־בוהות ובלבם חרדה קלה.

לאחר התרגשות הפגישה, דברי ה“שלוֹמוֹת” והנשיקות הרבות, ישב קאדר על קצה גזע עץ, שהיה מוטל בגן, והחבורה ישבה בחצי מעגל על האדמה בין רגליו: שני דודיו הצעירים (אחי־אביו ואחי־אמו), שני אחיו הגדולים ממנו, אחותו הצעירה וגיסתו הבכירה. הם – עיניהם שומרות כל תנועה מתנועותיו לבלי הרפות כאשר ירדוף הצל את תנועות הגוף. גם השתוממו למראהו של קאדר: נקיון עור פניו, ידיו ורגליו, תלתלי שערותיו המבריקות, לוֹבן החלוּק שעליו – כמו ישימוהו הרחק מהם. אף דבריהם יתקו מפיהם למקוטעים, טיפין־טיפין. כאנשים אשר יכרעו תחת משאם הכבד כן הכבידה מעמסת דבריהם בפיהם. עד בלי יכולת לפרקם מעליהם.

ואולם ביותר גברה המבוכה בנפשם מראותם, שקאדר אף הוא נתון למחשבותיו; שאול ישאלוהו אחת ושתיים והוא – כמו לא יבין לדבריהם. יקשיב, יחריש ואחר יענה דברים בל יובנו.

האחות הצעירה היתה הראשונה אשר גילתה לאוזני כל את הנסתר בלבה:

“באלוהים, שונה קאדר. אראהו והוא שוּנה בקריה.”

“כן,” ענתה גיסתה אחוזת שׂרעפּים, “כדברך כן הוא. נראה שהפך טעמו באלה הערים.”

קאדר, שומע ואינו שומע, אומר: “פלאות אלוהים בערים. פלאות! מה אשׂיח לכם? לא אוכל… לא…”

פתח הדוד ואמר: “יא קאדר, הגד אתה, באלוהים, ההלך הרע? התמו הכאבים?”

“תמו, יא עמי (דודי). השבח לאל ־ תמו.”

“השבח לאל. תבושר בטובה. ועתה תקום ונלך אל מקומנו. יראך אביך וישמח. נקום אפוא ונלך.”

“לא, דודי, עניין ההליכה לא במהרה יבוא. עוד אין הליכה.”

“למה לא? מה יעכב?”

“יש עיכוב, אחים, יש…”

“וכי מהו? שמא נלכדת בידי השלטון? הייתה מזימת תחבולה? אמור ונדעה.”

“לא. לא. לא. אין מזימה. הכל – שלום וטוב.”

“ואלא מאי?” שאלו אחדים בבת־אחת.

“לא אוּכל דבּר… הן גבר אני… לא ימעל גבר בסוד… לא ימעל.”

“סוד…” אמרו כמה מן השומעים – כמו נפלה מהלומת אסון על ראשם…

“יא ח’אלי (דודי, מצד האם),” אמרה האחות הצעירה, “מה תאמר אתה? האם לא תשמע דברו כדברי אנשי הערים? ‘סוד’ ־ הוא אומר.”

“כלום מאתנו תשמור דבר?..” תמה אחיו הבכור, “סוד מאחיך? בית־אביך?”

קאדר מחריש. עיניו נעוצות בקרקע.

“הנה, אשר יגורנו בא… נלכד קאדר בפח ברגליו,” אמרה ביגון האחות הצעירה.

חזר הדוד (מצד האם) ואמר: “הטוב לך פה? התחוש בנועם ובטוב?”

“כן, דודי, הרבה נועם.”

“אכן עינינו הרואות. פניך מלאו ושפרו. הבריאות והחוסן בבשרך. שבח לאל. ולמה אפוא נתמהמה כאן? עד מתי תאמר להתמהמה?”

“עוד טרם אדע… לא אדע נכונה, דודי, אבל ידוע אדע… אחר־כך.”

“אחר־כך? איך, למשל, כמה זמן?”

“כאשר יפול הדבר… אם יקדים ואם יאחר… אין דאגה בדבר.”

“אין דאגה בדבר – תימה? אין דאגה ־ אומר.”

אז הטה עצמו אחיו הגדול אליו ואמר דבר מפיו, כאיש הלוחש סוד:

“והטוב שבתך פה משבתך עמנו? הגד לנו זאת.”

ענה ואמר קאדר מיד: “כן…ולא… כן… ולא… באלוהים. זהו העניין… גם טוב מאוד וגם… לא שלם…”

דומייה במושב.

“יא אללה,” פצחה האחות הצערה דבר פיה, “התשמעוהו איך ידבר?.. מה דברו אשר ידבר? האם לא נפסד הילד בערים האלו?”

“נפסד, נפסד,” ענה בין שפתיו אחד האחים.

קאדר שמע – וחייך. חייך והניד ראשו כאיש מבין ויודע דבר – ואחר אמר דברוֹ שקט וצוהל: “מה תדעו אתם מאשר יודע לבי? לא תוכלו לדעת. ואני – לשוני כבולה, לא אוּכל דבּר. לוּ אמרתי את אשר בלבי עתה כי עתה ‘הקימותי והושבתי’ אתכם, גם הקימותי והושבתי את העולם כולו… כן, באלוהים…”

“יא ביי… יא ביי!..” אמרה בחרדה האחות הצעירה, “שמעו, שמעו!..”

תמהון ומבוכה בפני כולם. איש הביט בפני רעו בדומייה.

חזר הדוד הגדול ואמר:

“טוב, קאדר, שמעני, הגד נא לנו: איך ריפאוך ממכאוביך? איך? ומי ריפא? כיצד?”

“הרופא. הרופא הגדול. הוא מתחיל והאחות מסיימת… גדולה יכולתה של האחות.”

“האחות? איזו? מאין לך אחות?”

“אמרתי,” קראה האחות הצעירה, “לקה קאדר במוחו בערים… אללי לי, כי פגעה רעה באחי… אללי…”

צחק קאדר לדברי אחותו. שלח ידו וטפח בחיבה על שכמה, פתח ואמר: "מה תדעי, אחותי? זו האחות – אחות היא לכל… לכל הגברים… אבל לי יותר מאשר לכל… לא… לא… לא כך… לא אמרתי דבר… אלא כי האחות גם היא רופאה. והיא… לוּ ראיתם אותה! אלוהים, אלוהים! לוּ ראיתם אותה! יונה צחורה… קלה וחמודה… בת־שמים! ‘על שלומה’, ‘על טוב לבה’! והיא… היא… בת־ערב… מבית־לחם… גם תשיח ערבית, גם לשונה צחה… גם דברה לטיף… גם תפיסתה – כתפיסת בת־ערב… גם… – אחסה באלוהים מן השטן – לא אמרתי דבר… אבל היא מתוקה כמי הזמזם… כמים הצלולים הזכים… כל היום לא יחדל שירי מפי (והוא רינן חרש לאוזניהן):

זמזם הון

מא היא הון

זמזם תחת א־דָלִיָה.


“באלוהים, כזמזם נגלתה אלי פה. גם פה, דלִיָה יש למעלה, דלִיָה – והיא האחות הזמזם… הזמזם עצמו!”

“יא סתאר, יא לטיף (הו, אל־מחסה, אל לטיף),” ענו הנשים, "אבד הילד בערים, חטפו לבו ממנו… קללת אלוהים על הערים הללו. והגברים הביטו בדומייה איש בפני רעהו כמו אָבדה עצתם בין יגון הנשים ובין דברי קאדר הזכים; האומנם נתפס הילד לנכלי הערים ולמזימות אנשיה? הפגעה רעה בקאדר?

אז יפנה הדוד הגדול אל קאדר בדבר תחנונים:

“קאדר, באלוהים, ובחיי ראש אביך, אתה מפחידנו. קאדר, מה זאת תאמר? מה היתה עמך? האהבת אשה בת־הערים? מי היא זו? בת־ערב? רופאה? מה ארצה ומולדתה? איזה ‘מין’ היא? מוסלמית? ומה משפחתה ומה שמה?”

זקף ראשו קאדר, כמו נתקף מצדקת השאלות הרבות. ענה ואמר לאטו: “באלוהים, לא אדע, ארצה… מולדתה ומשפחתה – לא אדע. רק אותה אדע, ושמה אדע, הריטה שמה… הריטה.”

"הריטה? מה זה? היש כי בת־ערב תיקרא… הריטה?

“אכן, זו צרה,” אמר הדוד השני, “יאהב אשה ולא ידע מה היא, ואיזה מין היא? והתיקחה, את הריטה זו, אלינו? התבוא עמך אלינו? איך לפי דבריך?”

“עוד טרם אדע. אשאל אותה… שאוֹל אשאל אותה…”

ואחד האחים קם ולקח את קאדר הצדה, לחש באוזנו דבר סתר והעלה צחוק גדול בפיו וטפח על כתפיו של קאדר וצחקו שניהם לעיני היושבים.

ובאָמרם לשוב לשבת ולשוחח נראה הרופא הראשי צועד ומתקרב אליהם עם המתורגמן.

“מחסום לפה!” הזהירם קאדר בתוקף לשון, “אף לא מלה אחת על־אודות האחות. תנו לי ואדבר עמו.”

הרופא הסתכל ברוב נחת על החבורה המעניינת ושאלם, על־ידי המתורגמן, אם שמחים הם בקאדר, בבריאותו ובמראהו?

“כן… כן… השבח לאל ומאות תודות לרופא. אכן הגדיל חסדו עמהם.”

וקאדר נשאל: “מה יאמרו הם על רצונו אשר ביקש כי יתנו בני־השבט כולו את עזרתם לשלטון האלמאנים כגמול אשר גמל לקאדר?”

תמהון ומבוכה בפי השומעים.

קאדר ענה ואמר: “הרבה דיבר עמם. עשה יעשו ככל אשר יאבה הרופא. מחר יבואו ויקחו דברים עם כבוד הרופא – הכל כאשר לכל.”

“טוב ויפה. טוב ויפה.” אז ציווה על קאדר שיעלה לחדרו לארוחת הצהריים, כי הנה ארכה השעה מאוד, ואת האנשים ביקש ללכת מבית־החולים בשלום.

אז יאמר קאדר לאנשיו: “עתה לכו למקום חנותכם. ושובו אלי אחר שלושת ימים – והאל יראה הטוב. רק אחר שלושת ימים תשובו.”

"קאדר ליווה אותם עד שער הברזל, והם יצאו דוממים, עגומים, כאנשים היוצאים מבית־אָבל.


 

ט    🔗

מעיני החרוּּמף לא נסתר דבר מבית־החולים. מחלתו, שהיתה בעיקרה מחלת עצבים קשה, שמה אותו לאיש נרגז ונרגן. בהשפעתו ובהמלצתו של מנהל בית־הספר הגרמני היתה שכיבתו בבית־החולים טובה עליו. ובכל עת שרפתה ממנו מחלתו היה משוטט במסדרונות ובחדרים ושומע הכל ויודע הכל ורואה הכל.

הוא ראה – ברוב רגז וחמת־נקם – את אשר נרקם במסתרים וחשאי בין האחות והבדוי והחריש וציפה. וכשנטרד מחדרו והועבר לקצה האגף – ארב, כחיה ערומה וזהירה, לכל מעשיה ותנועותיה של האחות. הוא עלה בעורמתו על כל חשבונותיה וטכסיסיה הזהירים של האחות. והוא ראה וידע את אשר התרחש וקרה בליל חג הפסחא.

ואת פרשת הדברים ככל אשר קרה והיה – ידע להביא לאוזניים הקשובות ביותר: לאוזני הרופא ההונגרי, הצנום וכפוּף הגב (שאף הוא הועבר לבית־חולים אחר בגלל יחסים מחודדים, ששררו בינו ובין האחות הנרייטה).

וידוֹע ידע שאת דבר נקמתו מסר בידיים נאמנות.

באותו שבוע, בשעה מאוחרה כחצות לילה, בא לפתע הרופא הראשי, ואתו עוזרו בלוויית הרופא ההונגרי, לבית־החולים. צעדם ודברם היו בלאט ובזהירות.

בחדר־החולים – לא היה הבּדוִי במיטתו! חדר־האחות היה נעול. האחות לא נראתה בחוץ.

אז ניגש הרופא הראשי ודפק על דלתה של האחות. היא נאלצה לענות. אך, לדברה, אין ביכולתה לקום. אבל הרופא ביקש מאוד, שתפתח לאטה כי דבר נחוץ ותכוף אליה.

ובהתמהמהה מדי ־ שב הרופא והודיעה: אין הוא דורש שתקום. אך רצונו להודיע לה, שהבּדוִי אינו במיטתו ואיננו בשום מקום אחר – שמא נמצא בחדרה? כן או לאו?

“כן,” נשמע קול נמוך ושבור.

אז אמר הרופא בקול רם לרופאים אשר עמו: “הנה היא אומרת לאוזנינו, שהוא נמצא בחדרה.”

כשבא הרופא הראשי למחרת בבוקר היו פניו זועפות. קאדר ישב דוּמם ונכלם באין תנועה בפניו. הרופא היה מרטן ומרגן באוזני חבריו והמתורגמן. בין הערותיו ודברי זלזולו על “הסקנדל” הביע הרופא הראשי בנקם לעג עליה: “היא הלוּדר (נבלה) – ניעורה בה נשמת בת־ערב למראה ‘בן־מינה’ – ואנו לא ראינו דבר. ‘הפרח הנפלא’ שהיה כנובל באירופה – שב לתחייה בקרקעו… חה…חה…חה… גזע בריא! הוּם…”

לאחר שעה מסר המתורגמן לקאדר נייר חתום לשוב באניית קיטור לים המלח למקומו. הנייר נתחב בתוך ידו ויאיצו בו לצאת מן החדר. למטה נמסרו לו בשתיקה בגדיו וצרור חפציו הקטן. פתחו את שער הברזל והוציאו את קאדר החוצה.

כאבן שמים, הנזרקת בחללו של עולם ותפול באשר תפול – כן נפל קאדר ברחוב קריה. אנה יפנה? הימינה או שמאלה? אין הוא יודע דבר. אינו יודע איש, אינו יודע דרך. ואנשיו – אַיָם? איפה מקום תחנתם? הם יבואו מחר – ביום השלישי כאשר ציוום. מה יהא עליו עד יום מחר? מה יקרנו פה בקריה הזו?

שעות תמימות צעד, הלוך ושוב, לאורך גדר בניין בית־החולים. מפעם לפעם שב ועמד ותקע את ראשו בין שׂבכת מעקה הברזל אשר לגן בית־החולים כילד נעזב ואומלל המבקש רחמים מאדונים גדולים.

עד הצהריים לא נחה רגלו מהלוך ושוב לאורך הגדול בלי חדל, כבעל־חיים הנתון בסוּגר. לפתע הבחינה עינו במשרת אליאס העובר בחופזה בגן. עמד וקרא לו כמבקש ישע:

“אליאס, אנא דח’ילך! (אבקש חסותך). שמעני רגע, אך רגע.”

אליאס קרב לאטוֹ לגדר.

"אחא, אליאס, לא אוֹבה דבר, כל דבר, אך הגידה נא לי: היא… – אַיֶהָ? מה? – "

“היא… שלחוה. ‘מחבוסה’ (אסירה) שלחוה למרחקים… מעבר לים, לארץ האלמאנים.”

“כלה ונחרצה? ולא תשוב עוד לבית הזה?”

“לעולם. לעולם.”

“יא חיף… יא חיף… חבל, חבל.” הרכין ראשו כמו הוטען על צוארו נטל כבד.

כל היום ישב על הארץ ליד שער בית־החולים. כשהחשיך היום טיפס ועלה על גדר של שדה עזוב מול בית־החולים, כפף עצמו, התעטף בעבאיה, התקפל כצניפה ושכב תחת כיפת השמים.

עם אור היום קם, יצא ועמד ליד שער בית־החולים וחיכה. לאחר שעה ראה לפניו את אחיו בני־ביתו.

הם חרדו ותמהו מראותם אותו בשער, עמידתו דלה, פניו דאובים ובעיניו יגון עולם.

“מה קרה? מה היתה לו?”

“היא איננה. שלחוה אסירה. חסל. אבדה לעולמים.”

“הלכה? איננה? ועתה הלא תבוא עמנו?”

“אבוא.”

הקיפוהו האנשים ביניהם – והלכו.

האחות הצעירה צעדה על־ידו והחזיקה הדק היטב בשרוולו, כמו חששה פן יתחמק קאדר שוב מבין ידם בזדון כוחם של להטי הקריה.



  1. אתא ב…: בערבית פירושו: הביא.  ↩

  2. אמש – במובן לשעבר.  ↩

  3. באר בקרב הכּעבּה אשר במכּה, היא הבאר אשר לה יאמרו: “הטובה”, “הזכה”, “הסגולה” – זמזם! מימיה מהוללים ומבורכים ורבות יספרו עולי־הרגל עליה מאז ועד היום.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות