(עם הספר “חיי זהרה”)

אני עוקף את “היכל האהבה” שבלב הספר, זה קודש הקדשים, אשר רק להם לשניהם בלבד הוא, וברצוני לגעת קצת באי־אלו נקודות המשותפות לנו לכולנו.

…“אנו כולנו רוצים לחיות – זה נכון אבל למה? כנראה שהפילוסופיה עוסקת בזה, ומכיוון שאינני פילוסוף, אינני מוצאת פתרון”. ואין היא יודעת, הקטנה, שהיא פילוסוף גדול יותר מכמה פילוסופים שאומנותם בכך.

הנה אין קץ להתפעלותה מהשלג באמריקה, והיא שרה לו הימנוֹנים ממש, ברם יתרון לה על אחרים בכך, ששכרון־השלג הציל מקולמוסה דרך אגב את הרעיון הפילוסופי־האוֹפטימי לאמור: “ואתה מתחיל לחשוב שאחרי הכל, אם בעולם זה נשאר עוד דבר אחד כה טהור וזך כשלג הזה, עוד לא כלו בו מקורות היופי, האור והטוהר”.

לכאורה כולה הזיה, דמיון ושירה, אבל אינטלקט חזק מלווה את כל אלה, והיא מגלה כשרונות גדולים גם לגבי הלימודים ה“יבשים”. פכחון, חוש מעשי, אומץ לב וכוח התמצאות בכל אויר חדש, לרבות מבצעי קרב. “לתפלה, לדורון ולמלחמה”.

בטוחה בכוחותיה הרוחניים, הריהי על אף “ילדותה” וענוותנותה, עצמאית בשיפוטיה על ספרים (“אינני מסתמכת על דעות של אחרים”) ומעיזה למרוד אפילו במוסכמות על דברים העומדים ברומו של עולם. כך יש להשתאות במיוחד לרשימתה “אכזריות המהפכה”, שכתבה ביומנה לאחר שקראה “מרי אנטוּאנט” לסטיפן צוייג…“בכל זאת – כשעוברת לפנַי מסכת חייה, היא נראית חיוּבית, למרות הכל, והמהפכה כה אכזרית ושואפת נקם ודם, בלי רחם; מורידים אחד את ראשו של השני”.

בשנת תש“ג כתבה את השורות הללו – והיא נולדה בשנת תרפ”ח. כל האפיקורסים ביחס למהפכות, ש“הורדת ראשים” כרוכה בהן, מוצאים להם עתה את החיזוק המכריע מצד הנערה בת הט"ו הזאת. כי קול החכמה העליונה אנו שומעים כאן.

חבל על זהרה זו, שנלקחה ללא עת, חבל, חבל!

את אשר יאהב ה' ישכים לקחת מאתנו.