רקע
גרשון שופמן
מופאסאן ומי"ב

יש ששני משוררים רחוקים זה מזה רחקוּת חיצונית מתאַחדים בנקוּדות מסוימות שבלב. הזוכרים אתם את “הזר” של מי“ב? כיצד התחרט האיש ולא יכול לסלוח לעצמו על “שגילה את מערומיו לפני אדם לא ראוי לשמוע דברים כאלה ולא יבין דברים כאלה”. סבך נפשי זה לא הרפּה ממי”ב, כנראה, כל הימים והרי הוא חוזר אליו ברשימתו הדקה “צללי ערב”. “כל אחיזה בבריות גורמת ערבוביה אישית, כל שותף רק יחסיר, כל לקיחה פוגמת. חבר כי נפגוש, מי יודע את אשר בלבו, זה יתן לנו את ידו – ואך כשוֹל ניכּשל. אור השמש מאיר לבני הטבע, אבל לא לבני אדם, שלהם נפש בתוך נפש” – –

והנה בהרגשה זו ממש נתיסר גם מוֹפּאסאן. בסיפּוּרו “בדידוּת”, שטולסטוֹי הכניסו לתוך “חוּג הקריאה” שלו (הראשון בקובץ מוֹפאסאני, שהופיע עכשיו בעברית בהוצאת “ספרי זהב”. אגב: קובץ זה אוּלי יבריא קצת את האויר הספרוּתי שלנו) מתנה הסופר הצרפתי הגדול את עקת הבדידוּת, שהמגע בזולת לא רק שאינו מפיג אלא גם מחריף אותה שבעתיים. “לעולם איני מרגיש עצמי יותר בודד מאשר לאחר שפּתחתי את לבי לפני ידידי. הוא מקשיב אלי, אבל מה הוא חושב? האינך תופס את מַהוּתוֹ של הסבל הזה? אולי הוא שונא אותי? או אולי הוא מלגלג עלי? ביסודו של דבר, אני טומן במעמקים, בעמקי לבבי את סודו של האני שלי, אשר אף אחד אינו יכול לחדור לתוכו. אנו חיים במדבר, אין איש מבין לרוּחנוּ” וכו' וכו'. צריך לקרוא שם את הדברים עד תוּמם.

הנה כי כן יש נחמה לכם, אתם שני הבודדים הגדולים: בנקוּדה זו מצאתם סוף־סוף איש את אחיו.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות