קודם כל: קלסתר פניה. “חכמת אדם תאיר פניו”. אגב, יש בו בקלסתר־פנים זה משהו מדיוקנו של שפינוזה, כאילו אחותו היא או בתו. עובדה. אין זאת כי אם אוירה של אמסטרדם עשה כאן את שלו, אף על פי שהיא נולדה בפראנקפורט ע"נ מיין. וגם אצלה, כמו אצל הפילוסוף ההוא, התבונה והתחושה הולכת בד בבד.

על הפחד בתוך “המחבוא” אין היא מרבה לכתוב, אבל אם היא נוגעת בו לפעמים (כגון במכתבה מיום 8 בנובמבר 1943), הרי היא ממצה אותו עד תום. בדרך כלל מטפל “יומנה” בחיי יום יום, בחיכוכים ההדדיים בכפיפה אחת נוראה זו, באהבתה אל אותו פטר וכו', ברם, על רקע ה“מחבוא” כל אלה נראים באור מיוחד במינו, “באור הנערב”.

בשקט, בנחת היא כותבת על דא ועל הא ואפילוּ בהומור, ודוקא משוּם כך אנוּ מתמלאים חלחלה, האם ידעה את סופה בוודאוּת? ידעה ולא ידעה. “מפני שעל אף הכל עודני מאמינה, כי יצר לב האדם טוב בלבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס את הכל על מות, סבל ואנדרלמוסיה, אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב וסופו לקטול גם אותנו, אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני אדם – ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמים וּמיד אני חוזרת וּמאמינה, כי הכל יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זו תכלה מן הארץ ושלום ושלווה ישובו לעולם”.

ב־15 ביולי 1944 כתבה זאת ובארבעה באוגוסט גילתה המשטרה הנאצית את ה“מחבוא”. אנו קוראים דמדומי תקוה ואמונה אלה בה בשעה שצעדי הגיסטאפו המתקרבים מגיעים לאזנינו.