מי כאן אני?    🔗

… מדברת אני על הפסקת הכתיבה, אך אני מדברת אחת, וידַי לוקחות עוד נייר וממשיכוֹת בכתיבה. האם גם בך מורדים אבריך? הלשון והמֹח רוצים אחת, הידים רוצות דבר שני, והרגלים הולכות ועושות דבר שלישי. אני, כלומר המֹח, והלשון, שהיא שולחת פקוּדוֹת לעֵט, רוצים להפסיק וללכת לישוֹן. העט והידים רוצים לכתוב, והרגלים רוצות לקום וללכת להביא נייר נוסף לכתיבה. עכשו תאמר לי: מי כאן אני? הראש, הלשון, הלב, היד או הרגל? שאלה זו התעוררה בי לפני זמן רב מאד, ולא מצאתי פתרון. במה כולל האדם את האני? הרי לכל אבר מאבריו הוא מוסיף את מלת הקנין “שלי”, − אך של מי? של מי היא היד? של מי הרגל? של מי הנפש, המח? “שלי”, “של אני”. אך של מי?

החשבת פעם על שאלה זו? חשבתי, עד שראיתי שאין מוצא, ועזבתיה.

פעם פתחתי את מאמרו של אחד העם, “עבר ועתיד”, אם אינני טועה, ורואה אני שם את השאלה: מה כָּלַל האדם הראשון בתוך המושג “אני”? והוא הונה, ש“אני” האדם הוא הֶרכּב רוחני של זכרונות עבר ותקוות עתיד עם דמות מוחשית אחת, וכל זה נכלל לחטיבה אחת המהַווה את אני האדם. אותי לא סִפּקה תשוּבה זאת. משום שאם נֹאמר: הזכרונות שלי, התקוות אף הן שלי, הדמות – דמותי, − ה“אני” בכל זאת מהו או מי הוא?

מפִּטפּוּט סתם עברתי לפילוסופיה שאין ממנה מוצא, ואינני יודעת איך התגלגלתי לנושא זה, אך איני רוצה לקרוא שנית ולראות את השתלשלות הענינים.

הבדידוּת, העצבוּת והגעגוּעים    🔗

הרגשתי שבוֹדדה הייתי,

ובודדה אני עכשו גם כאן.

כל כך עצוב נעשה לי בערב.

−−− עם חשֵׁכה יורדת עלי תוּגה, עצבות מעיקה.

−−− מתעוררים געגועים לחיים יותר מלאי ענין.

געגועים למישהו    🔗

בדרך כלל אני יודעת להתרכז ולשבת ולעסוק באיזה דבר, ולו גם משעמם, זמן ארוך. אך היום – כל פעם אני מפסיקה ומרגישה שאני לבדי עכשו. והפעם אני באמת בודדה. הרַדיוֹ מעורר קצת את הרוּח. אבל מלבדו אני יחידה בחדר ויחידה הערב בבית. אינני יודעת אם הִרגַשׁתָּ פעם הרגשת בדידוּת מעין זו. יש לי הרגשה שנעזבתי ונשכחתי הרחק הרחק מאדם ומישוב. ואיני יכולה בשעות כאלה להיות לבדי, והרגשה זו מתעוררת עקב היותי בודדה בשעה שתוכפות עלי מחשבות של געגועים למישהו. כל אדם יכול בשעה זו להוציאני מבדידות זו. די שתכנס אלי איזו חבֵרה שהיא – הרגשה זו עוברת, אבל לא לגמרי. עוברת רק באותו רגע, ואַחַר היא ממשיכה להציק.

מה אני היום?

מה אני היום? אינני יודעת מאומה. אתחיל לקרוא. ואולי זה יפסיק את מצב רוחי.

ההתבוֹדדוּת    🔗

אני אוהבת לשבת לבדי. אינני יודעת מדוע. יש לי מיני מצבי רוח שונים ומשונים.

בקרת עצמית

לָמַדתי לבַקר את עצמי, להיות לבדי.

ההכרח לדבר

יש לי מין הרגשה משונה: כל מה שאני עושה – יש לי המון מחשבות אחרי זה, ואני מרגישה שאני מוכרחה לדבר. יש לי רגעים שאני מוכרחה לדבר עם מישהו, וקשה לי לעצור בעצמי את שטף הרגשות.

הניגודים

אני כל כך משונה בעיני: כל כך הרבה ניגודים מתרוצצים בי, ואין לי כח להכריע ביניהם.

מלה טובה מחייבת אותי

בכלל קשה לי להשיב פני מבקש. אפשר לקנוֹת אותי בקלוּת ע"י מלת חבה ובקשה – מלה טובה מחייבת אותי כאלו. ואינני יודעת למה.

אני מוותרת ומצטערת

מפני שאני סוֹלחת – אני מוַתרת על הרבה דברים שאחר כך אני מצטערת עליהם.

בקרת האחרים עלי

לי לא אכפּת לעשות דברים שמוצאים חן בעינַי, אפילו אם אחרים יביטו על זאת כעל ילדותיות.

משהו מכוון אותי

יש משהו שמכוון את רגשותי ומעשי ואין אני יכולה להיות שליטה עליהם.

משהו מוליך אותי

יש שעות בהן משהו מוליך אותך, ואַת אינך אלא כלי שרת בידי אותו משהו.

לאן שהחיים מביאים אותי

אני באמת לא יודעת איפה אני רוצה להיות, לכן – לאן שהחיים מביאים אותי שם אני.