רקע
נחום גוטמן
אֲנִי מְסַּפֵּר עַל עַצְמִי
פתיחה.png
עמ 11.png

הַסְּפִינָה שֶׁהֵבִיאָה אוֹתָנוּ מֵרוּסְיָה

לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל נֶעְצְרָה רַק לְזְמַן קָצָר בִּנְמַל יָפוֹ, כְּדֵי

לְהוֹרִיד אוֹתָנוּ לַחוֹף. אֶל הַסְּפִינָה קָרְבָה סִירָה,

שֶׁהַגַּלִּים הֵרִימוּ אוֹתָהּ וְהִשְׁקִיעוּ אוֹתָהּ לְסֵרוּגִין.

עִתִּים קָרְבָה כְּדֵי הִתְנַגְּשׁוּת, וּפְעָמִים שֶׁהִתְרַחֲקָה

וְהִתְנַשְּׂאָה עַל הַגַּלִּים, עַד שָׁסַּפָּנֶיהָ נִרְאוּ

כִּצְלָלִיּוֹת עַל רֶקַע הַשָּׁמַיִם.

פִתְאֹם הֵרִים הַסַּפָּן הָעַרְבִי, שֶׁעָמַד לְיָדֵנוּ

עַל סִפּוּן הָאֳנִיָּה, אֶת אָחִי וְהִשְׁלִיכוֹ לִזְרוֹעוֹת הַסַּפָּן

הַשֵּׁנִי שֶׁעָמַד פְּשׂוּק רַגְלַיִם בַּסִּירָה הַמִּתְנַדְנֶדֶת.

אָחִי טָס לְמַטָּה. רָאִיתִי רַק אֶת סוּלְיוֹת נְעָלָיו. הֵן נִרְאוּ

כְּמוֹ כַּפּוֹת יָדַיִם שְׁמְפַלְּלוֹת לַשָּׁמַיִם.

הַסִּירָה חָתְרָה לְעֵבֶר הַנָּמָל, וְרָאִינוּ אֶת

אָחִי מְנַפְנֵף לָּנוּ אֶת יָדָיו מִן הַחוֹף. הָאֲדָמָה שָׁם

בְּטוּחָה. כָּל זֶה קָרָה בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֵּאָה

הָעֶשְׂרִים; יֶלֶד בֶּן שְׁמוֹנֶה הָיִיתִי אָז.

כְּשֶׁעָמַדְנוּ כֻלָּנוּ עַל הַחוֹף, כְּבָר הָיְתָה

הַסְּפִינָה בְּדַרְכָּהּ לְבֵירוּת. רָאִינוּ אֶת עָשָׁן אֲרֻבּוֹתֶיהָ,

שֶׁנִּשְׁאַר קָבוּעַ מֵעַל הַחוֹף, אַךְ הִיא עָצְמָהּ כְּבָר הָיְתָה

בִּקְצֵה הָאֹפֶק. כְּאִלּוּ נִשְׁאַרְנוּ עָל אִי בּוֹדֵד.

עַתָּה, כְשֶׁאֲנִי חוֹזֵר מֵאַחַת הַנְּסִיעוֹת שֶׁלִּי

לְחוּץ־לָאָרֶץ וְהָאֳנִיָּה מִתְקָרֶבֶת לְחוֹפֵי הָאָרֶץ – לִבִּי

דּופֵק בְּחָזְקָה. כָּךְ מַרְגִּישׁ וַדַּאי הָעֵגֶל הַחוֹזֵר לָרֶפֶת;

אוֹ לְמַעַן הַחֵן: הַגּוֹזָל לַקֵּן.

בְּמֶשֶׁךְ חֲמִשִׁים שִׁנַּיִם אֵלֶּה שֶׁחָלְפוּ מֵאָז, נַעֲשׂוּ הַרְבֵּה מַעֲשִׂים בָּ“אִי הַבּוֹדֵד”.


אָבִי הָיָה סוֹפֵר שֶׁעָסַק בְּהוֹרָאָה בְּבֵית־סֵפֵּר

עִבְרִי. כְּשֶׁהָיִיתִי מִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתִי בַּלַּיְלָה, הָיִיתִי

רוֹאָה עַל הָרִצְפָה אֶת רִבּוּעַ הָאוֹר הַנּוֹפֵל מֵחַדְרוֹ שֶׁל

אָבִי; סִימָן שֶׁהוּא עוֹד יוֹשֵׁב לְיַד הַשֻּׁלְחָן וּמְתַקֵּן אֶת

מַחְבָּרוֹת הַתַּלְמִידִים. אוֹ אוּלַי כּוֹתֵב סִפּוּר. בֵּין

הָאֶצְבָּעוֹת וְהָאַמָּה הָיוּ לוֹ כְּתָמִים שֶׁל דְּיוֹ

אֲדֻמָה.

ציור 12.png

בַּבֹּקֶר הָיְתָה אִמָּא מַגִּישָׁה לִי אֲרֻחַת־בֹּקֶר

שְׁלֵמָה. אַבָּא טָעַם אֲרוּחַת־בֹּקֶר חֲטוּפָה. הָיָה מְקַנֵּחַ אֶת

פִּיו כְּשֶׁהוּא כְּבַר צוֹעֵד אֶל הַפֶּתַח. רָצָה לְהַקְדִּים, כְּדֵי

שֶׁיַּסְפִּיקוּ הַמּוֹרִים בַּחֲדַר־הַמּוֹרִים לְהַחְלִיט עוֹד לְפָנַי

צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן אִם יֵשׁ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּלָּה מַחְלָקָה אוֹ

כִּתָּה. מִדְרָכָה אוֹ מִפְסָעָה.

פַּעַם אַחַת הוֹצִיא אוֹתִי הַמּוֹרֶה מִשִּׁעוּר

שֶׁלּוֹ. צִיַּרְתִּי בַּמַּחְבֶּרֶת, וְלֹא הִקְשַׁבְתִּי לִדְבָרָיו.

פִתְאֹם שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת שִׂמְחָה מִכִּוּוּן הַשַּׁעַר שֶׁל

בֵּית־הַסֵּפֶר. בִּנְיָן בֵּית־הַסֵּפֶר הָיָה אַחֲרוֹן הַבָּתִּים שֶׁל יָפוֹ. מִמֶּנוּ וָהָלְאָה הִשְׂתָּרְעוּ גִּבְעוֹת־חוֹל. אִם קָרָה

שֶׁרָאִיתִי אָדָם – נָכוֹן יוֹתֵר: גַּבּוֹ שֶׁל אָדָם – חוֹתֵר

וְהוֹלֵךְ בְּגִבְעוֹת־הַחוֹל וְנֶעְלָם בְּתוֹכָן, הָיִיתִי חוֹשֵׁב

בְּלִבִּי: וַדַּאי הָלַךְ הָאָדם לְעוֹלָם אַחֵר. (הָעוֹלָם הָאַחֵר הַזֶּה הוּא כַּיּוֹם תֵּל־אָבִיב.)

יָצָאתִי מִן הַשַּׁעַר אֶל קוֹלוֹת הַשִּׂמְחָה.

רָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי מְשַׂחֵק שָׁם עִם תַּלְמִידוֹת כִּתָּה

אַחַת בְּתוֹפֶסֶת. מִדֵּי פַּעַם הָיָה מַפְסִיק וְשַׁר בְּאָזְנֵי

הַבָּנוֹת קֶטַע שֶׁל שִׁיר, שֶׁהִצְטָרֵף אֶל הַמִּשְׂחָק. פְּנֵי

אַבָּא הָיוּ עֵרִים מֵרֹב שִׂמְחָה וְעֵינָיו נוֹצְצוּ בְּשׁוֹבְבוּת,

כַּאֲשֶׁר רָץ כְּכָל יָלְדָה בְּהַגִּיעַ תּוֹרָהּ לָרוּץ.

הִרְגַּשְׁתִּי כְּאִלּוּ בָּלַעְתִּי תַּפּוּחַ־אֲדָמָה

שָׁלֵם וְקַר. יָרְדָה עָלַי עַצְבוּת: אַבָּא שֶׁלִּי מֵעוֹלָם לֹא שָׁר

אִתָּנוּ בַּבַּיִת. לֹא רָץ וְלֹא הִשְׁתַּתֵּף בְּמִשְׂחָקִי.

בַּבַּיִת עָסַק רַק בִּכְתִיבָה וּבְחִבּוֹר סִפְרֵי לִמוּד לִקְרִיאָה.

אָז הֲבִינוֹתִי שֶׁעָלַי לְהִתְרַגֵּל שֶׁעָלַי לַחֲלֹק גַּם עִם

אֲחֵרִים בִּתְשׂוּמַת־לִבּוֹ שֶׁל אָבִי.


יוֹם אֶחָד חָלְתָה אִמִּי וּמֵתָה. הָיִיתִי אָז בֶּן

שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה. מִתּוֹךְ אֵיזוֹ תְּחוּשָׁה מְשֻׁנָּה לֹא יָכֹלְתִּי

שִׁנַּיִם רַבּוֹת לְבַטֵּא אֶת הַמִּלָּה “אִמָּא”.

סָבְתָא מִחוּץ־לָאָרֶץ, אֵם אָבִי, שָׁמְעָה עַל

הָאָסוֹן וְהֶחְלִטָה לָחוּשׁ אֵלֵינוּ, לְטַפֵּל בָּ“אֶפְרוֹחִים”.

הָיִינוּ חֲמִשָׁה בַּמִּשְׁפָּחָה. סַבָּא לֹא הִסְכִּים לַעֲזֹב "אֶת

הַבַּיִת וְהַכֹּל". סָבְתָא קָרְאָה אוֹתוֹ אֵל הָרַב, וְאַחַר־כָּךְ

מָכְרוּ אֶת הָרְכוּשׁ. וְכַעֲבֹר חֹדֶשׁ יָמִים עָמְדָה מֶרְכָּבָה

מְלֵאֶה כְּסָתוֹת וּמִזְוָדוֹת מוּל פֶּתַח הַבַּיִת בְּתֵל־אָבִיב.

בֵּין הַכְּסָתוֹת הִבְהִיקוּ שְׁתֵּי הַדְּמֻיּוֹת, לְבוּשׁוֹת בִּגְדֵי

חֹרֶף כֵּהִים, קְטַנּוֹת וּמְאִירוֹת פָּנִים. סָבְתָא וְסַבָּא.

הִתְאַהַבְתִּי בְּסָבְתָא מִמַּבָּט רִאשׁוֹן. עוֹד בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַ

הִכְנִיסָה סָבְתָא לְבֵיתֵנוּ תַּלְמִידִים מִן הַגִּימְנַסְיָה

“הֶרְצְלִיָּה” וְדָאֲגָה לְכַלְכָּלָתָם.

כַּאֲשֶׁר עָבַרְתִּי גַּם אֲנִי לִלְמֹד

בַּגִּימְנַסְיָה – הִמְשַׁכְתִּי לְצַיֵּר בַּמַּחְבָּרוֹת וְלֹא

לְהַקְשִׁיב לַשִּׁעוּרִים. אֵינֶנִּי מִתְגָּאֶה בְּכָךְ, חֲלִילָה.

כְּבָר אָמַרְתִּי, שֶׁהָיִינוּ מֻקָּפִים גִּבְעוֹת־חוֹל; אוֹסִיף רַק,

שֶׁהֵן הָיוּ נְקִיּוּת וּטְהוֹרוֹת כְּמוֹ סְדִינִים שֶׁשָּׁבוּ

מִמִּכְבָּסָה. כָּל מִי שֶׁצָּעַד עֲלֵיהֶן קָבַע בָּהֶן לְעַצְמוֹ אֶת

עִקְבוֹת רַגְלָיו.

רָאִיתִי בְּמוֹ עֵינֵי אֵיךְ עַל גִּבְעוֹת־חוֹל

שׁוֹמְמוֹת נִבְנוּ בָּתִּים, נִפְתְּחוּ רְחוֹבוֹת, נִתְמַלְּאוּ

מִדְרָכוֹת (וְלֹא “מִפְסָעוֹת”) וְקָמוּ חַיִּים חֲדָשִׁים. אֲבָל

לַשִּׁעוּרִים לֹא הִצְלַחְתִּי לְהַקְשִׁיב. אָז נָסַעְתִּי בַּעֲגָלָה

רְתוּמָה לִשְׁנֵי סוּסִים, וְסוּס אֶחָד רֶזֶרְבִי מֵאָחוֹר,

לִירוּשָׁלַיִם וְנִכְנַסְתִּי אֶל “בְּצַלְאֵל”. זֶה הָיָה בֵּית־סֵפֶר

לְצִיּוּר בִּירוּשָׁלַיִם.


עַכְשָׁו הָיִיתִי רוֹצֶה, שֶׁדְּבָרַי אֵלֶּה

יִכָּנְסוּ אֶל רָאשֵׁיכֶם (וְאוּלַי כְּדָאי שֶׁהַשּׁוּרוֹת הַלָּלוּ

תֻּדְפַּסְנָה בְּאוֹתִיּוֹת קְטַנּוֹת, לְמַעַן הַשֹּׁנִי):

כְּשֶׁאָדָם לוֹמֵד צִיּוּר, אֵין הוּא לוֹמֵד

מְלֶאכֶת צִיּוּר בִּלְבַד. כִּי כְּשֶׁאָדָם מְצַיֵּר, אֲזַי הוּא

רוֹאֶה, שׁוֹמֵעַ, מְבָרֵר, מְאַמֵן אֶת יָדוֹ. חוֹשֵׁב, מַרְגִישׁ,

מֵבִין אֶת זוּלָתוֹ, רוֹאֶה מָה שֶׁאֲחֵרִים אֵינָם רוֹאִים,

מִתְחַשֵּׁב בִּדְבָרִים שֶׁאֲחֵרִים אֵינָם מַסְפִּיקִים לִרְאוֹת, אוֹ

שֶׁאֵינָם נוֹתְנִים לָהֶם חֲשִׁיבוּת. אָדָם הַמְּצַיֵּר עוֹשֶׂה

סִכּוּם מְשֻׁנָּה שֶׁל אֱמֶת, שֶׁקֶר, צֶדֶק, יֹשֶׁר, תְּמִימוֹת,

חָכְמַת־חַיִּים, הִתְעַלְּמוּת (מֵרָצוֹן אוֹ בְּלִי רָצוֹן) מִמַּה

שֶׁנִּרְאֶה לָעַיִן. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֵינָם מְחַיְבִים

כְּלָל שֶׁהַצִּיּוּר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה יִהְיֶה יָפֶה, מֻצְלָח, טוֹב אוֹ

מְעַנְיֵן. (זֶה לֹא כָּל־כָּךְ מוּבָן?)


בְּכָל אֹפֶן, מַה שֶׁנִּתְגַּלָּה לִי בְּ“בְּצַלְאֵל”

בִּירוּשָׁלָיִם – זֶה לֹא הָיָה רַק מְלֶאכֶת הַצִּיּוּר. שָׁם

נִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ הַחַיִּים. לָמַדְתִּי שָׁם כַּמָּה חֳדָשִׁים

לְ“נִסָּיוֹן” וְחָזַרְתִּי לַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל לְבֵיתֵנוּ, שֶׁהָיָה

בֵּין הַתְּרֵיסָר־וָחֵצִי בָּתִּים, שֶׁנִּצְּבוּ אָז עַל חוֹלוֹת

תֵּל־אָבִיב. אֲנִי עוֹמֵד בְּחַלּוֹן בֵּיתֵנוּ בִּרְחוֹב הֶרְצְל

וּמִסְתַּכֵּל בְּחִפּוּשִׁיוֹת־הַזֶּבֶל שֶׁמְּטַיְּלוֹת בָּאֶמְצַע

הַדֶּרֶךְ, וְהִנֵּה עוֹמֵד מוּלִי הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי מִ“בְּצַלְאֵל”,

הַצַּיָר אַבֶּל פַּן. הוּא רָמַז אֵלַי בְּאֶצְבַּע, וְיָצָאתִי חָרֵד

לִקְרָאתוֹ.

הַמּוֹרֶה הִזְמִין אוֹתִי לַּטִּיּוּל קָטָן.

“מָה אַתָּה חוֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת אַחֲרֵי הַחֹפֶשׁ?” שָׁאַל.

זָרַקְתִּי מַבָּט אִלֵּם לְעֵבֶר בִּנְיָן הַגִּימְנַסְיָה “הֶרְצְלִיָּה” שֶׁעָמַד לִימִינִי.

“דּוֹמַנִי שֶׁזֶּה לֹא בִּשְׁבִילְךָ,” הִמְשִׁיךְ

הַמּוֹרֶה וְאָמַר. "שְׁלֹשָׂה צִיּוּרִים שֶׁלְּךָ צֻיְּנּוּ לְשֶׁבַח,

תָּלִינוּ אוֹתָם עַל הַקִּיר, עָלֶיךָ לִהְיוֹת צַיָר, וְגַם תִּהְיֶה.

חֲשֹׁב כְּאִלּוּ אָמַרְתִּי לְךָ: ‘תִּהְיֶה מֶלֶךְ’. מֶלֶךְ, נַוָּד

וְצַיָּר עוֹשִׂים מָה שֶׁהֵם רוֹצִים."

כְּשֶׁחָזַרְתִּי מִן הַטִּיּוּל הַבַּיְתָה, נִדְמֶה הָיָה לִי שֶׁרֹאשִׁי נָגַע בְּמַשְׁקוֹף הַדֶּלֶת.

לְאַחַר מִלְחֶמֶת־הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה יָצָאתִי

לְאֵירוֹפָּה, שָׁם הִשְׁתַּלַּמְתִּי שֵׁשׁ שִׁנַּיִם בְּצִיּוּר. אָז

הַזְּמִינָה אֶצְלִי שׁוֹשַׁנָּה פֶּרְסִיץ, מְנַהֶלֶת

הוֹצָאַת־הַסְּפָרִים “אָמָנוּת”, צִיּוּרִים לְסִפּוּרִי אָבִי

שֶׁיָּצְאוּ בַּחֲמִשָׁה כְּרָכִים; וּבְיָאלִיק הִזְמִין אֶצְלִי

צִיּוּרִים לְשִׁירִי הַיְּלָדִים שֶׁל טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי,

שֶׁהוֹפִיעוּ בְּהוֹצָאַת “דְּבִיר”.

מֵאָז צִיַּרְתִּי הַרְבֵּה סְפָרִים. מֵאָה סְפָרִים

זֶה הַרְבֵּה? צִיַּרְתִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמֵּאָה. וּשְׁלֹשִׁים

שָׁנָה צִיַּרְתִּי גַּם אַלְפֵי צִיּוּרִים לְ“דָּבָר לִילָדִים”. כָּל

כַּמָּה שֶׁאֲנִי מְצַיֵּר לִילָדִים – כְּאִלּוּ אֲנִי מַרְוֶה

צִמָּאוֹן לִסְפָרִים מְצֻיָּרִים שֶׁלֹּא זָכִיתִי אֲנִי לָהֶם

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד; כְּאִלּוּ אֲנִי פּוֹרֵעַ חוֹב שֶׁאֲנִי חַיָּב

לְעַצְמִי, לַיֶּלֶד נַחוּם שֶׁבִּי.

כַּאֲשֶׁר נָסַעְתִּי לְאַפְרִיקָה הַדְּרוֹמִית,

בִּקֵּשׁ מִמֶּנִי יְדִידִי יַצִּיב, עוֹרֵך “דָּבָר לִילָדִים”,

שֶׁאֶכְתֹּב מִכְתָּבִים מִן הַדֶּרֶךְ לְקוֹרְאֵי הָעִתּוֹן.

הִשְׁתַּדַּלְתִּי לְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתוֹ, וְכָךְ נִצְטַרְפוּ

הַמִּכְתָּבִים וְהָיוּ לְסִפְרִי הָרִאשׁוֹן שֶׁכָּתַבְתִּי

וְצִיַּרְתִּי – “בְּאֶרֶץ לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶךְ זוּלוּ”. הַסֵּפֶר

יָצָא בַּמַּהֲדוּרוֹת רַבּוֹת וְנָפוֹץ בְּעֶשְׂרוֹת־אַלְפֵי עֳתָקִים.

קָרְאוּ בּוֹ יְלָדִים, הִקְרִיאוּ אוֹתוֹ דּוֹדִים, סָבִים וְסַבְתוֹת,

קָרְאוּ בּוֹ עַד שֶׁיָּדְעוּ חֲלָקִים מִמֶּנוּ בְּעַל־פֶּה, כִּי

חָזְרוּ עֲלֵיהֶם שׁוּב וְשׁוּב. הַדּוֹדִים וְהַדּוֹדוֹת נֶהֱנוּ

מִמֶּנוּ כִּפְלַיִם, כִּי הִרְגִּישׁוּ עַל עַצְמָם אֶת מַבְּטֵי

הַיְּלָדִים הַמַּקְשִׁיבִים. עַל כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲנִי קְצָת

מִתְגָּאֶה.

כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב לִפְעָמִים בְּנַעֲלֵי הַבַּיִת,

לְפָנַי תַּנּוּר־הַנֵּפְטְ בַּכֻּרְסָה, אֲנִי מְחַיֵּךְ לְעַצְמִי.

תּוֹקְפִים אוֹתִי גַּעְגּוּעִים לָשׁוּב וְלִנְדֹּד בְּמֶרְחֲבֵי

הַגּ’וּנְגֶּל, וְאָז מַעֲלֵה אֲנִי לְפָנַי אֶת זֵכֶר הַיְּדִידִים

שֶׁסִּפַּרְתִּי עֲלֵיהֶם בִּסְפָרַי. לֹא חָלַמְתִּי כִּי אֶכְתֹּב

סִפּוּרִים; אַךְ סִפּוּרִים קַלִּים וּ“מַצְחִיקִים” מֵהֲוַי הַחַיִּים

שֶׁלָּנוּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל מִצְטָרְפִים לְאוֹתוֹ חוֹב, כְּמוֹ

אוֹתָם הַצִּיּוּרִים לְסִפְרֵי יְלָדִים. אֲנִי רוֹצֶה לְמָלֵא לְמַעַן

אַחְרִים מַה שֶׁהָיָה חָסֵר לִי. אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לְחֵלֶק עִם

עַצְמִי, לֹא רַק עם בְּנִי משפחתי. הלא אמרתי בראשית דְּבָרַי – כך

הָיִינוּ כֻלָּנוּ כשבאנו ארצה.


השנים הטובות בחיי משפחתי הן השנים שגדלנו אֶת בננו.

תענוג להסתכל איך הלך הבן וגדל. סימנתי על המשקוף

אֶת גבהו מדי חדש בחדשו. עתה הוא גבוה כל־כך,

עד שאיני יכול לראות אם הוא מסרק יפה.

אני אוהב להאכיל יונים, להשקות אֶת הגנה ולאכל שקדים.

ובמובן – לְצַיֵּר.

ציור עמ 17.png


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות