“הַבַּיִת שֶׁלִּי נִמְצָא מִצַּד יָמִין, בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי. עוֹלִים אֵלָיו בְּשָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת,” אָמְרָה הָאִשָּׁה, שֶׁיָּשְׁבָה בֵּין הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָמְדוּ לָשׁוּב לַמּוֹשָׁבָה הַוָּתִיקָה.
יָמִים רַבִּים עָבְרוּ מֵאָז, וַאֲנִי זוֹכֵר עֲדַיִן אֶת קוֹלָהּ וְאֶת פָּנֶיהָ. עַתָּה מָצָאתִי שֶׁמִּן הָרָאוּי לְסַפֵּר עָלֶיהָ. לְאַחַר שֶׁתִּקְרְאוּ אֶת דְּבָרַי, תָּבִינוּ – כָּךְ אֲנִי מְקַוֶּה – מַדּוּעַ חָשַׁבְתִּי כָּךְ.
הַמּוֹשָׁבָה מִשְׁמַר־הַיַּרְדֵּן נִכְבְּשָׁה בְּמִלְחֶמֶת־הָעַצְמָאוּת עַל־יְדֵי הַסּוּרִים. אַחֲרֵי הֶסְכֵּם שְׁבִיתַת־הַנֶּשֶׁק עִם יִשְׂרָאֵל נָסוֹגוּ הַחַיָּלִים הַסּוּרִים אֶל מֵעֵבֶר לַגְּבוּל, וּבְבֹקֶר סְתָו בָּהִיר וְצוֹנֵן שָׁבוּ אֵלֶיהָ רֹב תּוֹשָׁבֶיהָ.
“הַאִם מִזְּמַן אַתְּ בְּמִשְׁמַר־הַיַּרְדֵּן?” שָׁאַל אֶת הָאִשָּׁה בָּחוּר אֶחָד, שֶׁעָסַק בְּהַעֲמָסַת צְרִיף עַל גַּבֵּי מַשָּׂאִית גְּדוֹלָה.
“לְמַעְלָה מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה,” עָנְתָה לוֹ בְּקוֹל שָׁקֵט וְגֵאֶה, “בְּאַדְמָתָהּ טָמוּן בַּעֲלִי, וְגַם בְּנִי, זֶה שֶׁנָּפַל בַּמִּלְחָמָה. אִם תָבוֹאוּ לַמּוֹשָׁבָה לְפָנַי, תַּכִּירוּ אֶת בֵּיתִי: שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת לִפְנֵי הַפֶּתַח וַעֲצֵי תַּפּוּז מִשְׁנֵי עֶבְרֵיהֶן. כִּמְעַט מִמּוּל לְבֵית־הַכְּנֶסֶת.”
הַשַּׁיָּרָה יָצְאָה לַדֶּרֶךְ, נָסְעָה, הִגִּיעָה – וְחָנְתָה. הַאֻמְנָם הִגַּעְנוּ כְּבָר?
יָצָאתִי מִתּוֹךְ הָאוֹטוֹ, מְמַצְמֵץ בְּעֵינַי מֵאוֹר הַבֹּקֶר הַבָּהִיר, מַבִּיט לַצְּדָדִים:
“אֵי כָּאן מִשְׁמַר־הַיַּרְדֵּן?”
עֲרֵמוֹת נְמוּכוֹת שֶׁל שִׁבְרֵי אֲבָנִים וְעֵצִים שֶׁנִּגְדְּעוּ הָיוּ פְּזוּרִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַכְּבִישׁ. אֵי הַבָּתִּים? אֵי בֵּית־הַכְּנֶסֶת? אֵי אַבְנֵי הַבָּתִּים שֶׁנֶּהֶרְסוּ?
“הַמּוֹשָׁבָה ‘גֻּלְּחָה’, כְּאִלּוּ הוֹרִידוּ אוֹתָהּ בְּסַכִּין,” אָמַר אַחַד הַבַּחוּרִים.
קָשֶׁה לוֹמַר שֶׁהַמַּרְאֶה הָיָה מְדַכֵּא אוֹ מְזַעֲזֵעַ. גַּם בְּצִיּוּר זֶה, שֶׁאֲנִי נוֹתֵן בְּרֹאשׁ הָעַמּוּד, אֵין לִרְאוֹת דִּכָּאוֹן. הָאוֹר הָרַב שֶׁמִּסָּבִיב, צִבְעֵי הֶהָרִים הַמַּכְחִילִים בָּאֹפֶק – כָּל אֵלֶּה מְרַכְּכִים אֶת הַדִּכָּאוֹן. מַה גַּם שֶׁעֵינֵינוּ רְגִילוֹת לִרְאוֹת שְׁמָמָה וַאֲבָנִים.
בֵּינְתַיִם קָפְצוּ מִתּוֹךְ הַמְּכוֹנִיּוֹת בַּחוּרִים מְזֹרָזִים וּשְׂמֵחִים כִּבְיוֹם חַג וְהִתְחִילוּ לִפְרֹק אֶת הַמִּטְעָן – רָהִיטִים, כֵּלִים, חָמְרֵי בִּנְיָן. מִתּוֹךְ חֲשָׁשׁ שֶׁנּוֹתְרוּ מוֹקְשִׁים בַּאֲדָמָה, נִשְׁלְחָה קְבוּצַת בַּחוּרִים וּמַכְשִׁירִים לְגִלּוּי מוֹקְשִׁים בִּידֵיהֶם – וְהִנֵּה הֵם הוֹלְכִים בִּזְהִירוֹת; חֶבֶל לָבָן שֶׁנִּגְרָר אַחֲרֵיהֶם מְסַמֵּן אֶת הַשְּׁבִיל שֶׁהָלְכוּ בּוֹ, וְהֵם מַרְכִּינִים בִּזְהִירוּת אֶת גּוּפָם וּמְגַשְּׁשִׁים בַּמַּכְשִׁירִים, כְּאִלּוּ אָזְנֵיהֶם וְעֵינֵיהֶם נִמְצָאוֹת בִּקְצֵה הַמּוֹט שֶׁבִּידֵיהֶם.
“הִנֵּה זֶה הַמָּקוֹם!” שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה, שֶׁאָמְנָם הִגִּיעָה הִנֵּה אַחֲרֵינוּ. פָּשְׁטָה אֶצְבַּע לְפָנֶיהָ וְהִתְחִלָה פּוֹסַעַת בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת אֶל תֵּל קָטָן, שֶׁהִסְתַּיֵּם בְּקִיר הָרוּס.
“חֲבֵרָה, הִזָּהֲרִי, מוֹקְשִׁים!” קָרָא אַחֲרֶיהָ אַחַד הַבַּחוּרִים.
“לֹא, לֹא, זֶה כָּאן. מִיָּד יֵשׁ פֹּה מַרְצֶפֶת, אֲנִי יוֹדַעַת.” וְהָלְכָה בְּבִטָּחוֹן שֶׁל אָדָם הַפּוֹסֵעַ לְעֵבֶר חַדְרוֹ.
מִשֶּׁהִגִּיעָה לַתֵּל, עָשְׂתָה רַגְלָהּ הַיְּמָנִית תְּנוּעָה שֶׁל אָדָם הַמִּתְעַתֵּד לַעֲלוֹת בְּמַדְרֵגוֹת. אַךְ רַגְלָהּ שָׁהֲתָה רֶגַע מֻגְּבַּהַת וְאַחַר־כָּךְ יָרְדָה. זֶה רַק הֶרְגֵּל שֶׁהָיָה לָהּ לְמַעְלָה מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה. אַף מַרְצֶפֶת אַחַת לֹא הָיְתָה שָׁם. הָיָה רַק תֵּל חֳרָבוֹת. שְׁמָמָה.
הָאִשָּׁה עָמְדָה זְקוּפָה בִּמְקוֹמָהּ, מָחֲתָה בְּחָזְקָה בְּכַף־יָדָהּ אֶת שְׂפָתֶיהָ, שֶׁכַּנִּרְאֶה יָבְשׁוּ מְאֹד.
“שָׁם,” אָמְרָה וְהֶרְאֲתָה עַל הַקִּיר הֶהָרוּס, “חֲדַר־הַמִּטּוֹת עִם שָׁטִּיחַ קָטָן עַל הַקִּיר, עִם צִלּוּמִים. וּפֹה,” הֶרְאֲתָה עַל הַתֵּל הַתָּחוּחַ, “חֲדַר־הַאֹכֶל עִם מְנוֹרַת תִּקְרָה מֵעַל הַשֻׁלְחָן. וְשָׁם – הִנֵּה הַחוֹר הַשָּׁחוֹר.”
מִתַּחַת לַתֵּל נִרְאָה אָמְנָם אֶשְׁנָב אָפֵל שֶׁל מַרְתֵּף. הִיא עָצְרָה רֶגַע בְּדִבּוּרָהּ, נָשְׁמָה עֲמֻקּוֹת, עִפְעֲפָה בְּעֵינֶיהָ – וְנִדְחֲפָה לְהַמְשִׁיךְ וּלְדַבֵּר בְּלִי הַפְסָקוֹת, מִשּׁוּם שֶׁאִם תַּפְסִיק – אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁתֹּק וְלֹא תּוּכַל עוֹד לְדַבֵּר.
“בַּמַּרְתֵּף הַזֶּה בִּצֵּר בְּנִי אֶת עַצְמוֹ. עִם מְכוֹנַת יְרִיָּה. מִן הַחוֹר הַזֶּה, יָשָׁר מִמּוּל, הִנֵּה מֵעֵבֶר מִזֶּה – מִשָּׁם בָּאוּ הַפּוֹלְשִׁים. הֵם בָּאוּ כְּמוֹ נַחְשׁוֹל. הוּא חִכָּה לָהֶם שֶׁיִּתְקָרְבוּ וְאַחַר־כָּךְ יָרָה צְרוֹר. כְּשֶׁהַפּוֹלְשִׁים נִשְׁתַּהוּ רֶגַע לְמַרְאֵה נִפְגְּעֵיהֶם, קָרָא אֲלֵיהֶם בְּעַרְבִית: ‘בּוֹאוּ, יָא שַׁבַּאבּ! בּוֹאוּ בַּחוּרִים!’ הֵם סָבְרוּ כִּי זֶה אֶחָד מִשֶּׁלָּהֶם וְהוֹסִיפוּ לְהִתְקַדֵּם. וְהִתְקָרְבוּ. וְהָיוּ קְרוֹבִים כְּמוֹ כָּכָה. וַאֲנִי עָמַדְתִּי שָׁם מֵאֲחוֹרֵי הַכֹּל וְרוֹאָה הַכֹּל. וְקָרָאתִי אֶל בְּנִי: ‘כַּרְמִי! בּוֹא, תֵּצֵא כְּבַר מִצַּד זֶה. כֻּלָּם כְּבַר יָצְאוּ. הַמּוֹשָׁבָה נִכְבְּשָׁה…’ כָּכָה אָמַרְתִּי לוֹ, אֲבָל הוּא הֵשִׁיב לִי: ‘אִמָּא,’ אָמַר, ‘אַתְּ לְכִי עִם כֻּלָּם. אֲנִי לֹא אֵצֵא. עַד הָאַחֲרוֹן. הֵם יִבְרְחוּ… יָא שַׁבַּאבּ!’ קָרָא בְּקוֹל. וְהָעַרְבִים בָּאוּ מִבֵּין הַבָּתִּים שֶׁמִּמּוּל. אָז יָרָה בְּנִי צְרוֹר חָדָשׁ, וְהֵם נָפְלוּ אַרְצָה כְּאִלּוּ קִבְּלוּ מַכּוֹת בְּמַקְלוֹת־בַּרְזֶל בְּעַצְמוֹת הָרַגְלַיִם. אֵלֶּה מִבֵּין הַפּוֹלְשִׁים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עוֹמְדִים הֵחֵלּוּ מְהַסְּסִים, וְאָז קָרָא כַּרְמִי שׁוּב: ‘יָא שַׁבַּאבּ, בּוֹאוּ, בּוֹאוּ!’… בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע פָּגַע כַּדּוּר בְּרַקָּתוֹ הַיְמָנִית. הִתְכּוֹפֵף וְשָׁלַח יָדו אֶל מִצְחוֹ. אֲנִי רָאִיתִי מִשָּׁם, מִלְּמַטָּה.”
לְאַחַר שֶׁגָּמְרָה הָאֵם אֶת דְּבָרֶיהָ וְלֹא מָצְאָה עַל הַתֵּל כָּל חֵפֶץ שֶׁיַּעְצֹר אֶת מַבָּטָהּ, שֶׁיָּזִין אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ, פָּנְתָה וְיָרְדָה אֶל הַכְּבִישׁ. כְּשֶׁיָּרְדָה נִתְקְלָה רַגְלָהּ בְּגֶזַע עֵץ, הִצְטַחֲקָה הָאִשָּׁה וְאָמְרָה:
“אֵיךְ יָכֹלְתִּי לִשְׁכֹּחַ? הֵן כָּאן עָמַד עֵץ הַלִּימוֹנִים שֶׁלִּי!”
רָאִיתִי אֶת הָאֵם מִצְטָרֶפֶת אֶל קְבוּצוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁהִתְגּוֹדְדוּ לְיַד הַמַּשָּׂאִיוֹת הַגְּדוֹלוֹת.
בַּצִּיּוּר שֶׁעָשִׂיתִי מוּל הֲרִיסוֹת בֵּיתָהּ עוֹמֵד גֶזַע עֵץ־הַלִּימוֹנִים הַכָּרוּת בַּמֶרְכָּז. עֵינַיִם יְרֻקּוֹת כְּבָר הָיוּ בּוֹ, בַּגֶּזַע הַכָּרוּת, אַף הוֹצִיא עָנָף קָטָן, חָדָשׁ וּמְלַבְלֵב; וַאֲנִי רָאִיתִי בָּזֶה סֵמֶל לְנִצְחִיּוֹת הַחַיִּים הַמְפַכִּים בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
אַחַר־כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְאוֹת אֶת הַיַּרְדֵּן. מֵימָיו הַיְּרֻקִּים הָיוּ רְדוּדִים. עוֹמְדִים הָיִינוּ לְפָנַי עוֹנַת הַגְּשָׁמִים.
כְּשֶׁשַּׁבְתִּי מֵחוֹף הַיַּרְדֵּן עֲדַיִן הָיוּ הַבַּחוּרִים עֲסוּקִים בְּגִלּוּי מוֹקְשִׁים. עַל הַשֶּׁטַח הָרָבוּעַ שֶׁנֻּקָּה כְּבָר הִתְחִילוּ לְהָקִים גַּג רִאשׁוֹן בְּמִשְׁמַר־הַיַּרְדֵּן הַמְחֻדֶשֶׁת. הָאֵם תַּעֲשֶׂה שׁוּב אֶת הַלַּיְלָה בְּבֵיתָהּ.
סַבְלָנוּת עִקֶּשֶׁת הָיְתָה נְסוּכָה עַל פְּנֵי הָאֵם, כְּשֶׁצִּיַּרְתִּי אוֹתָהּ יוֹשֶׁבֶת וּמְחַכָּה לַשַּׁיָּרָה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.