רקע
אהרן מיכל ברכיהו
לא זו המטרה

“אחד העם” בא ב“השלח” כרך כ"ו חוברת ג' – ומסר לנו “סך הכל” – לא של מספרים ומעשים, “אלא של רשמים פנימיים, שנאספו בתוך נפשו במשך ששים יום, שהיה מוקף אוירה של עבודתנו הלאומית”. ‏ ואגב אורחא מסר לנו "סך הכל של המציאות העברית בארץ־ישראל, ולא רק של זו שבהוה, אלא גם של זו שבעתיד, שלא זו “שנוכל להשיג בעבודה קשה וארוכה”, אף אם תתרחב “ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות”. ומתוך כך נגלה לפנינו הסך־הכל של “הציונות הרוחנית”, שכנראה כבר נגמר עתה “גדולה” וניתנה האפשרות לעמוד על טיבה.

ונפלאים הם גדולה וטיבה של הציונות הרוחנית. הגרעין הציוני שבה גדל גדול מהופך, לאט־לאט, צעד אחרי צעד, הלך הרעיון של הציונות הרוחנית – ולא נתפתח ולא נתרחב, אלא – נצטמצם ונתכוץ, עד שהגיע לקצה גבול – “התפשטות הגשמיות”.‏ “המטרה האחרונה”, הנראית עכשיו לאחד־העם באספקלריתה של הציונות הרוחנית, גם־כן יצירה מהופכה היא, שאין דוגמתה בעולם המציאות: אילן

ששרשיו באויר ונופו בארץ. ואלמלי היינו מדייקים בשמות, כי אז קראנו לתורתו של אחד־העם גם שם מהופך – לא “ציונות רוחנית” כי אם “רוחניות ציונית”.

צריך להודות על האמת: אחד־העם עצמו הכיר זה כבר, שהמחשבה הציונית שלו אינה מוצקה וגמורה, אלא שהיא הולכת ו“מתפתחת”. בהקדמה שכתב בשנת תרנ"ה למהדורה הראשונה של “על פרשת דרכים”, הוא אומר: “סתירות קלות מוכרחות להמצא בספר כזה, שחלקיו השונים נכתבו בזמנים ובמצבים שונים, כל אחד כדבר שלם לעצמו. אך הסתירות האלה יכולות גם הן להיות לחומר מועיל למי שרוצה לעמוד על אפני התפתחות הדעות”.

יותר מזה אנו מוצאים במאמרו האחרון הנזכר. בו הוא אומר: …“נדמה לי בא”י כאלו רואה אני בעיני את “החלום”, אשר חלמתי לפני עשרים שנה, הולך ונעשה לדבר שבמציאות, אם כי בשנוי הפרטים, – שהרי אין חלום בלא דברים בטלים“. מה שהיה לו קודם עיקר נראה לו עכשיו כטפל וכדברים בטלים. ואם אחד־העם עצמו אינו מוצא גם עכשיו בדבריו אלא סתירות קלות, כי על־כן לגבי דידיה נקודת־הכובד מונחות ברוח, וסתירת הגשמיות כולה, שהגיע לה “לאחרי יותר מעשרים שנה של פירוש אחרי פירוש” לדבריו הראשונים, אינה לו אלא סתירה קלה; אם אין הוא עצמו מרגיש באָבדן המשקל “במטרה האחרונה” שלו והוא חושב ש”חלומו" של עכשיו הוא אותו החלום אשר חלם לפני עשרים שנה, – הנה אנחנו אי־אפשר לנו לבלי לראות עתה אחרת, היינו שהסתירות אשר בדבריו הן סתירות גדולות, סתירות שאפשר לבארן רק מתוך התפתחות פסיכולוגית שלו ולא מתוך התפתחות הגיונית של הדעות.

שתי תקופות עברו על התנועה הציונית: זו של חבת־ציון (בלי מדיניות) וזו של הציונות המדינית (בלי חבת־ציון), ועתה אנו עומדים בתקופה השלישית, שקלטה לתוכה את הזרמים החיוביים של שתי התקופות הקודמות כאחד. כנגדן אנו מוצאים שתי תקופות בעבודתו של אחד־העם עד עתה, ועתה אנו רואים אותו נכנס לתקופה שלישית. אך לא הרי ההבדל שבין התקופות השונות של התנועה הציונית, כההבדל שבין התקופות השונות בעבודתו של אחד־העם. התנועה הציונית שאפה, מראשיתה עד עתה, למטרה אחת: להשיב לעם ישראל את ארץ־ישראל, או בלשון בני־אדם פשוטה ומעשית – למלא את ארץ־ישראל ישוב יהודי. שונים היו רק הדרכים של חבת־ציון ושל הציונות המדינית, כשם ששונה היתה הרגשתם הלאומית של חובבי־ציון הראשונים והציונים המדיניים הראשונים, כשם ששונות היו הדחיפות, שבהן נתעוררו אלו ואלו לבקש דרך לתחית העם בארצו. “תחית הלבבות” לא היתה יכולה להתחיל בכל פנות העם מצד אחד, מפני שלא בכל תפוצות העם היו הנשמות לקויות במקום אחד. יושבי הגיטו, שנשמתם היתה לקויה ביותר במרכז ההרגשה של הצרכים הלאומיים החמריים (המדיניים), לא יכלו להתעורר לעבודה לאומית אלא מצד הלאומיות הרוחנית, מאותו צד שבו לא היה הלקוי גדול כל־כך. לפיכך התחילה ביניהם התנועה בדמות “חבת־ציון”, שנכללה בה שאיפה לפתח ולחזק את הקנינים ההיסטוריים של האומה. ובני המערב, שנשמתם הם היתה לקויה ביותר במרכז ההרגשה של הצרכים הלאומיים הרוחניים, יכולים היו להתעורר לתחיה לאומית רק מתוך הרגשת הצרות החומריות של האומה, לפיכך היתה בתחילה לבני המערב היציאה

מן הגלות (בשביל אחיהם בני ארצות המזרח) עיקר ולחובבי־ציון היתה הכניסה אל הארץ עיקר. לפיכך בקשו בני המערב בציונות דרכים לפתרון שאלת האימיגרציה, ובני המזרח בקשו דרכים לישוב ארץ־ישראל.‏ לפיכך ראו בני המערב את הגורמים, הנמצאים מחוץ להאומה עצמה, ומבטם היה מכוון תחילה כלפי חוץ ביותר, ובני המזרח הביטו ביותר למה שבפנים וטפלו בכחות האומה עצמה. אך התחיה, מכיון שכבר התחילה מאיזה צד שהוא, צריכה היתה להתפשט מאליה לכל הצדדים. והשפעת הגומלים של בני המזרח והמערב, שהעבודה המשותפת הביאה אותם לידי משא־ומתן תכוף, עשתה גם היא את שלה. הלבבות נתקרבו, הנגודים נתמעטו, הרגש הלאומי עלה ונתרחב והתנועה הלאומית התחילה מתפשטת בכל פנות העם לכל היקף ההויה הלאומית. ואולם אחד־העם, שבשתי התקופות הקודמות היה עומד וקורא רק: “לא זו הדרך”, “לא אלה המעשים”, או: “לא אלה העושים”, עומד וקורא עכשיו: “לא זאת המטרה”.

למותר הוא לחזור על כל דברי אחד־העם בוכוחיו עם “המעשיים” בתקופת חבת־ציון ובמלחמתו עם המדיניים בתקופת הציונות המדינית. בעל האבטואמנציפציה אמר: ארץ־ישראל אינה יכולה להיות מקלט בטוח להיהודים, אבל יכולה וגם צריכה להיות זאת להיהדות, “אבל אנחנו נותנים עינינו קודם כל במה שבפנים, שוקלים את היהדות בארץ־ישראל ופעולותיה, אשר ראינו בחלום, כנגד היהודים בארץ־ישראל ופעולותיהם, אשר ראינו בהקיץ, – ומשיבים: ליהדות תחילה, וסוף היהודים לבוא” (“ד”ר פינסקר ומחברתו“, עפ”ד חלק א').‏ הדברים האלה היו יסוד התורה הציונית של אחד־העם, ומיסוד זה לא זז עד עכשיו בכל באוריו ופירושיו לדברי עצמו.‏ די לזכור את הפירוש, שנתן הוא עצמו בשנת תרס“ז למושג “המרכז הרוחני” (“מלים ומושגים”, “השלח”, כרך ט"ז, חוברת ב'). ‏אז עמד והתפלא עדיין על המתוכחים עמו, המונים אותו ברוחניות יתירה, ובאירוניה כלפי אלה הוא אומר, שלא עלה על דעתו תחילה, “שמא צריך למסור מודעה תיכף, שאעפ”י שהמרכז יהיה רוחני בהשפעתו על ההיקף, אעפ”כ, כשהוא לעצמו, יהיו בני־אדם גם שם מורכבים מגוף ונשמה ויצטרכו למזונות ובגדים ובשביל כך יצטרך המרכז לעסוק גם ב“גשמיות”, לברוא לעצמו שיטה של כלכלה לפי צרכיו ולא יוכל להתקיים בלי אכרים, פועלים, אומנים וסוחרים“. עוד בשנת תרס”ט אנו שומעים אותו אומר (“הגיעה השעה”, “העומר”, ב'): “שבעתיד יותר רחוק, כשסוף־סוף תברא לה תנועתנו בסיס “ריאלי” באמת, לא בדמיון, כי אם ברוח העם, יצליחו בני עמנו לתקן את אשר עותו עתה ולהשיב לעצמם ברוב עמל אותה ה”הגמוניא“, שלא השכילו לרכוש בשעת הכושר בדרך יותר קלה”. והדברים מוסבים ל“התפתחות האיקונומית והחברתית בארץ־ישראל”. אז הכיר עוד ש“התפשטות הגשמיות” מחלת הגלות היא וצריכה רפוי, אבל כל זמן שלא נרפאה, צריכים “אנשי־מעשה” להתחשב עם המציאות ולכוון מעשיהם לפיה“. העבודה הרוחנית וההשפעה הרוחנית של ארץ־ישראל היתה לו אז אמצעי: היהדות תחילה וסוף היהודים לבוא. אז (במאמרו ב“השלח”, תרס"ז) היתה דעתו נוחה מזה, “שרעיון המרכז, כשהוא לעצמו, הולך ונעשה אב לתולדות שונות, אשר לפני איזו שנים אסור היה אף להרהר בהן”.‏ ועוד הוסיף ואמר: “כל זה לא יבטל אמנם את הבדותא על דבר “הציונות הרוחנית”… אבל מה בכך? תנוצח המלה, לוא אך ינצח המושג”. ועכשיו אנו רואים, שהמלה נצחה, והמנוצח הוא המושג. אבל אנו רואים זאת לא באחרים, אלא באחד־העם. עכשיו הגיע הוא עצמו “להתפשטות הגשמיות” ואינו מכיר, ש”מחלת הגלות היא וצריכה רפוי“, והוא קורא ל”רוח" לא לשם רפוי מחלה זו, אלא משום שדי לו ברוח. עכשיו הוא מכריז: “קשר כזה בין העבודה המעשית בארץ־ישראל (והדברים אמורים גם על העבודה החמרית וגם על העבודה הרוחנית) ובין גאולת העם והארץ יכולים אתם (!) לבראו בדמיון מרחוק, אבל בארץ־ישראל עצמה אפילו בדמיון אין לו מקום. פה גלוי יותר מדי, מה שאפשר ומה שאי־אפשר להשיג בעבודה זו: אפשר לקנות קרקעות זעיר שם זעיר שם, אבל אי־אפשר לגאול את הארץ. בארץ־ישראל רואים ומבינים, שכל מה שנוכל להשיג בעבודת קשה וארוכה, בין בעזרת הקרן הלאומית ובין בדרכים אחרים, הוא רק זה: לרכוש לנו נקודות־נקודות הרבה על פני כל שטח הארץ ולעשות את נקודותינו שקולות באיכותן כנגד כל השטח הסובב אותו.‏ ע”כ אין מדברים הרבה בארץ־ישראל על דבר הגאולה לעתיד לבוא, אלא עובדים בארך־רוח ובאמצעים קשים ומסובכים, בשביל להוסיף עוד “נקודה” חדשה ועוד אחת ועוד אחת, ואין מחשבים קצים ואין שואלים: “מה יושיעונו אלה?” לפי שהכל מרגישים, כי הנקודות האלה כשהן לעצמן, עתידות להיות מבצרי עוז לרוח עמנו, ואין צורך כלל לראותן כצעד ראשון “לכבוש הארץ” בשביל למצוא, כי שוה הדבר בכל העמל".

אמנם בסוף מאמרו אנו מוצאים דברים אחדים, שיש בהם שיור צל של תקוה לעתיד לבוא, אבל אחרי הדברים המובאים ברור הוא, ש“הסוף דבר” לא בא אלא כדי “לסיים בכי־טוב” ול“שבר את האוזן”.

ולחנם “התבייש” אחד העם “מפני הקוראים ומפני עצמו לשוב ולפרש בפרטות – לאחר יותר מעשרים שנה של פירוש אחר פירוש – מה טיבה של המטרה”, “הקשורה באמת בעבודה זו”, הנעשית על ידינו בארץ־ישראל, ולא “התביש” “להודות גלוי, כי הפעם נדמה לו בארץ־ישראל, כאילו רואה הוא בעיניו את החלום, אשר חלם לפני עשרים שנה, הולך ונעשה לדבר שבמציאות”. הפירוש האחרון שלו אינו “פירוש”, אלא “חבור” חדש, הסותר את חבורו הישן עם כל פירושו.

כך הלכה ונצטמצמה “הציונות הרוחנית” של אחד־העם עד שהיתה ל“רוחניות ציונית”. ‏ המטרה הרוחנית, שנשארה לו לפליטה, שוה היתה אמנם גם כשהיא לעצמה בכל העמל שאנו עמלים, אלמלי – “האנטיסימיטיזמוס טרם יהיה בארץ, והתפתחות הדעות ההומניות לא נפסקה עדיין. אדרבה, צעדה הרבה לפנים, שאלת היהודים היתה כבר לנחלת ההיסטוריה, וישראל שוכן לבטח בצל אמנציפציה שלמה”, כמו שראה אחד־העם בחלומו לפני עשרים שנה (“ד”ר פינסקר ומחברתו"), ואלמלי היינו יכולים לקוות ש“נקודותינו בארץ־ישראל תהיינה שקולות באיכותן כנגד כל השטח הסובב אותן”. אבל הלא כזה וכזה אינם אלא דברי “חלומות”. כל מי שאינו מאמין, שיקום עוד הפעם יהושע ויקרא: “שמש בגבעון דום”, לא יוכל להאמין בנפלאות של “נקודות”. הן סופה של רוח ההתפתחות העולמית לחדור גם לתוך חיי העם, היושב עכשיו בארץ־ישראל, שודאי יתפשט על פני כל שטח הארץ, אם בידינו אנו לא תהיינה אלא “נקודות” מספר. וכלום קימו וקבלו יושבי הארץ על נפשם ועל זרעם לדורותיהם, שלא ישכללו את שדותיהם ואת כרמיהם ואת בתי־ספריהם, ולא יבנו תיאטראות ואוניברסיטאות ולא יבראו אמנות טובה ויפה ולא ייצרו ספרות רחבה ועשירה, כדי שאנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב המעטים בתוכם, לא נתבטל בפניהם ולא נחקה את מעשיהם ולא נעזוב את לשוננו מפני לשונם ואת תרבותנו מפני תרבותם? אין זאת, כי אם מאמין אחד־העם בכח הרוחני של העבר, שהוא יגן עלינו מפני ההתבטלות בפני ההוה; שה“מרכז הרוחני”, או: “הרוח המרכזי” שלנו בארץ, שהוא צריך להשפיע “יהדות” על כל העם שבארץ ובחוץ־לארץ, יתפרנס בעצמו לא מתוך ההוה שלו, העומד ומתקיים בכח עצמו, אלא יינק ‏ מאוירה של ארץ־ישראל, מן הזכרונות ההיסטוריים, שחללה של הארץ מלא אותם. הוא הדבר שאמרנו: המטרה האחרונה של אחד־העם, כפי שהוא רואה אותה עכשיו, היא יצירה מהופכה, שאין דוגמתה בעולם: אילן ששרשיו באויר ונופו בארץ.

לא זאת המטרה!


והעם והארץ מה תהא עליהם?

ארץ־ישראל ליהדות או ליהודים?

אנו יש לנו רק תשובה אחת. לא או או, כי אם גם גם: גם ליהדות וגם ליהודים, ולו יהי של“יהדות תחלה וסוף היהודים לבוא”. אין אנו מחשבי קצין, אלא מאמינים אנו בכחות העם.

וספקותיו של אחד־העם? – גדולים ממנו בתורת הישוב ובתורת התפתחות העמים והמדינות מאמינים באפשרות הגשמתה של מטרת הציונות, ואין לנו שום סבה להתיאש מן התקוה. "אין יאוש בעבודה

לאומית!"

“אבל – שומעים אנו שואלים – מה רבו המעצורים, והדרך – אין איש מאתנו רואה את סופה”.

“כן, אחים. רחוק־רחוק מאד מאתנו החוף, אשר אליו נשא את נפשנו. אך לעם נודד זה אלפי שנה גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר”.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות