¹

האלהים עשה את האדם ישר,

והמה בקשו חשבונות רבים. (קהלת)

רעה היא הגלות, רעה היא ההתחכמות; וכשהגלות וההתחכמות נדבקות זו בזו ומפרות זו את זו נולדים “הגיונות והרהורים” ל“שאלת קיום היהדות”. (ש“י איש הורוויץ, “השלח”, כרך י”ג).

דבר זה, שיהודים לאומיים באים ושואלים: “במה אנו יהודים?” או “מפני מה עלינו להשאר יהודים?” – אפשר רק בחיי הגלות. אלו היה היהודי חי חיים בריאים ונורמליים, לא היו שאלות כאלו יכולות להקבע במחו, כמו שאינן עולות על לבם של בני עמים אחרים בשעה שהם מוכרחים להגן על קיומם מפני אויביהם הקמים עליהם, כמו שלא עלה על לבם של “בריוני־ירושלים” בשעה שהגנו על קיומם המדיני מפני רומא, כמו שלא עלו שאלות כאלה על לבם של הבורים בשעה שהגנו על קיומם המדיני מפני אנגליה, וכמו שאי־אפשר הדבר, שבמחו של אדם בריא בגופו וברוחו תקבע השאלה, מפני מה או בשביל מה עליו לחיות. ‏שאלות כאלו – כמו שכבר אמרתי במקום אחר – אין להן תשובה מצד ההגיון; עליהן אפשר להשיב רק במעשה: צריך להבריא את השואל, כדי שלא תקבענה במחו שאלות כאלו.‏ אי אפשר לנו להוכיח לאדם, שהוא צריך לחיות, ולברר לו, מפני מה או בשביל מה הוא צריך לחיות. הוכחות כאלו אין בידינו, מפני שבאמת אין טעם ואין מטרה לחיים מחוץ לחיים ומחוץ לחפץ החיים. בן אדם, ששואל את עצמו: “בשביל מה עלי לחיות”? –, אין לו עוד באמת – באותה שעה ולפי הכרתו שלו – בשביל מה לחיות; ובן־עם, ששואל את עצמו: “במה אני בן־עמי?”, או: “בשביל מה עלי להשאר בתוך עמי”?, – שוב אינו בן־עמו ואין לו עוד באמת – באותה שעה ולפי הכרתו שלו – בשביל מה להשאר בתוך עמו. ואפילו אם אינו מוציא את עצמו מן הכלל והוא שואל: “בשביל מה עלינו להשאר בני־עם אחד, בשביל מה עלינו להתקיים בתור עם מיוחד בין העמים האחרים?”, הרי באותה שעה, שהוא שואל שאלה זו, כמעט שכבר יצא מן הכלל.

הטעמתי את הדברים: “באותה שעה ולפי הכרתו שלו”, מפני שבאמת אין אנו רשאים לשפוט על חיוּתו האישית של האדם, וכן גם על חיותו הלאומית, על פי מצב הכרתו ורגשותיו בשעה ידועה. הרגשות וההכרות משתנים באדם משעה לשעה, והאדם אחד הוא בכל ימי חייו.‏ האדם אינו סכום הרגשות וההכרות, שיש לו בשעה ידועה בלבד, אלא הוא סכום כל אותם הרגשות וההכרות, שהיו בו ונראה הדבר כאלו כבר אינם, של אלה, שנמצאים בו בהוה, ושל אלה, שאינם עוד בהוה, אבל הם כמו מקופלים בו ועל פי חוק טבעי, שאין אנו יודעים את מהותו, עתידים הם בהכרח להתגלות בו. חיותו של האדם אינה מונחת ברגשותיו והכרותיו, אלא להפך: הרגשות וההכרות של האדם הם כמו מונחים בחיותו; ומאחר שאין אנו יכולים לדעת מראש את הרגשות וההכרות שאינם עוד, אבל מוכרחים הם לבא, אין אנו יכולים גם להכיר ולמוד את כח־חיותו של האדם כל זמן שהנשמה בקרבו. החי, ששואל את עצמו בשביל מה עליו לחיות ושאין בו באותה שעה חפץ החיים, אפשר שאחרי שעה ישתנו רגשותיו וחפץ החיים יתגבר בו. בן־העם, ששואל בשביל מה עליו להשאר בתוך עמו, או בשביל מה על עמו להשאר עם מיוחד, ושבשעה זו חסר בהכרתו חפץ החיים הלאומיים, אפשר שאחרי שעה ישתנו רגשותיו וחפץ החיים הלאומיים יתגבר בו מחדש, ואז, כשישוב בו חפץ החיים לאיתנו, כבר יהיה לו בשביל מה לחיות. וכיון שעלינו לחשוב ל“יש” לא רק מה שיש עתה, אלא גם כל מה שמוכרח לבוא, הרי יש לו לאדם לא רק מה שהוא מרגיש וחושב באותה שעה, אלא גם מה שירגיש ויחשוב בעתיד המוכרח לבוא, וכיון שאפשר, שבעתיד המוכרח לבוא ישתנו רגשותיו ויעלה ויתגבר בו חפץ החיים, הרי כבר יש לו, לפי הכרתנו, גם בשעה זו בשביל מה לחיות.‏ רק לפי הכרתו שלו אין לו בשעה זו בשביל מה לחיות, מפני שהאפשרות, שחפץ החיים יתגבר בו בעתיד עוד הפעם, אינה נותנת טעם לחיים כל עוד שאין חפץ זה במציאות, אפילו אם האדם מכיר באפשרות זו.

אפיסת החיות האישית או הלאומית בבני האדם יש לה תמיד סבות ידועות בתנאי החיים האישיים או הלאומיים שלהם. כשמוצאים באיזו סביבה תנאי־חיים רעים, כלומר תנאי חיים, שבהם מרובה הרע שבחיים מן הטוב שבהם, העבודה מרובה מן השכר, הענוים מרובים מן התענוגים, ותנאי־חיים אלו מולידים בבני הסביבה דכדוך־הנפש, אפיסת־האנרגיה ובחילה־בחיים, אז חייבים אנו להשתדל, שיוטבו תנאי הקיום הללו. וכשמוצאים אנו איזה צבור בתנאי־קיום, שבהם הולך חפץ החיים של הצבור ופוחת בבני הצבור ההוא יותר ויותר, אז אנו חייבים להשתדל, שישתנו תנאי־קיום אלה לטובה. ואולם, כשאנו מדברים על תנאי־קיום, אין אנו צריכים לשכוח, שגם ההשפעה של הדעות והמחשבות על הרגש העצמי של בני האדם גדולה היא מאד. תנאי־הקיום טובים הם כשה“יש” שבחיים נתון על ידם במדה מרובה או, לכל הפחות, במדה מספקת; רעים הם תנאי־הקיום כש“יש” שבחיים נתון על ידם במדה מועטת ובלתי מספקת; ודעות ומחשבות, שיש בהן כדי להביא אותנו לידי בטול־ה“יש” שבחיים, ממעטות גם הן את דמות החיים, מורידות את ערכם ומולידות דכדוך־נפש והתמעטות־האנרגיה וחפץ החיים.‏ גודל הרע והטוב שבחיים אינו תלוי במהותם של הדברים הרעים והטובים וביחוסם אלינו בלבד, אלא הוא תלוי גם במהותנו שלנו וביחוסנו אנו אל ה“רע” וה“טוב”.‏ הרבה מאד תלוי הדבר בערך, שיש בעינינו לתוכן זה או אחר מתכני החיים. והערכת התכנים לא תמיד היא מתאמת למהותם העצמית של התכנים ביחוסה אלינו, אל צרכינו הטבעיים והיסודיים. פעמים שאנו מעריכים איזה דבר יתר על המדה ופעמים שאגו מעריכים אותו פחות מן המדה הנכונה, מפני שאין אנו מספיקים לשנות תמיד את ערכי הדברים באותה שעה עצמה, שבה משתנים צרכינו ויחוסי הדברים אלינו. פעמים שהערכים, אשר נקבעו בתקופה שעברה זה כבר בהתאמה אל הצרכים שהיו לנו אז, עדיין עוברים במשך זמן מרובה אחרי שנשתנו צרכינו מיד ליד כמטבע עוברת לסוחר, אף על פי שבאמת אין להם עוד שום ערך, ואנחנו רודפים אחרי הערכים הללו ומצטערים על אבדתם, כאלו עדיין יש בהם ממש. דומים אנחנו בזה לאכר הלז, שקבץ על יד שטרי־ערך והוא שמח בהם וחושב את עצמו לעשיר אף אחרי שנפסלו ואינם ראוים עוד אלא לצור אותם על פי צלוחית, וכשבא אחר וגוזל אותם ממנו הוא חושב את עצמו לאומלל, לעשיר שנתרושש פתאם, בשעה שבאמת זה כבר לא היה עשיר ועכשיו לא נעשה רש.‏ פעמים שגם בתקופה אחת עוברים ערכים ידועים מסביבה לסביבה, אף על פי שבאמת יש להם ערך רק בשביל הסביבה שנקבעו בה ואין להם שום ערך חיובי בעד הסביבה שנתקבלו בה ומתהלכים בתוכה. ומרובים מכל אלה הם הערכים היחוסיים, אשר על ידי זה, שאנו משתמשים בהם בתכיפות לטוב לנו במשך זמן ידוע וביחוס לצרכים ידועים, הם נקבעים במחשבתנו וברגשנו כערכים מוחלטים, ואנו מחזירים בהם גם שלא במקומם ושלא בזמנם. לכאורה, אין אנו מפסידים כלום על ידי הערכים המדומים, שאנו מוסיפים על הערכים האמתיים שבחיים, אבל הדבר אינו כן. “לא תוסיפו ולא תגרעו”,– כלל גדול הוא בתורה ובחיים, ו“כל המוסיף – גורע”. במדה שמתרבים בחיים התכנים שיש להם ערך חיובי מתמעט הערך הסוביקטיבי של כל אחד ואחד מתכני החיים, וביחוד יורד ערכם של תכני־החיים הישנים, כשהתכנים הנוספים נמצאים במחשבתנו במעלה עליונה. ערך ההנאה מאכילה ושתיה גדול הוא בעיני אדם, שלא נתפתח בו רגש היופי ושאינו יודע ליהנות משירה וזמרה, הרבה יותר מערכה של הנאה זו בעיני אדם, שנתפתח בו רגש היופי. הגרוי הנעים שבא על ידי מאכל או משקה טוב, יכול להיות שוה אצל הראשון והשני, אלא שאצל השני קטן הוא ערכו של גרוי נעים זה מפני שיש לו שפע יותר גדול של גרוים נעימים.‏ ודבר זה, שגרויים נעימים אחרים נחשבים בעיניו במעלה עליונה, גורם כשהוא לעצמו, שלא ירדוף אחרי הנאות גסטרונומיות אף בשעה שאינו מרגיש אותם הגרויים הנעימים, הנחשבים במעלה עליונה, כלל וכלל; ומעט מעט הוא מתרגל לזלזל באכילה ושתיה כשהן לעצמן, לחשוב אותן להנאות “בהמיות”, לדברים, שהם “למטה מערך האדם”, וכך הוא מגיע לבטול־היש של הנאות טבעיות אלו.

אולם, אם אין אנו מפסידים בירידת ערכם של תכנים ידועים שבחיים בשעה שירידה זו באה לרגלי התרבות אמתית של התכנים; אם אין אנו מפסידים הרבה בבטול ערכו של “יש” זה או אחר בשעה שהבטול הזה בא ע“י מה שאנו מתחכמים להרים “ישים” אחרים שבחיים למעלה עליונה, לקדש אותם ולהעריצם עד כדי לחשוב, שרק הם ראוים הם לאדם באשר הוא אדם ולא בהמה –, הרי אנו מפסידים הרבה בשעה שהשפע של תכני החיים אינו אלא מדומה, בשעה שאנו יוצרים בדמיוננו ערכים, שאין להם אחיזה ממשית בחיים, בשעה שאנו מקדישים ומעריצים מחשבות מופשטות, יצירי הדמיון, ובשבילם אנו מבטלים בלבנו את ה”יש" שבחיים. כאן אנו מפסידים חלק חשוב מן החיים הממשיים, מוַתּרים על החיים

ועל נכסי החיים ומתחילים לרחף באויר של “רוחות”, לשוטט בשמי־רום ולרדוף אחרי תכנים רמים ונעלים, שכל רומם ומעלתם אינם אלא בזה, שאין להם אחיזה בחיים, שהם תלוים על בלימה.

ואולם, ערכים כאלה, יצירי הדמיון והמחשבה המופשטת, חותרים בעצמם תחת הבסיס, שיש להם בנפש האדם, ע“י זה, שהם “מרימים” את האדם מעל לעצמו, עוקרים אותו מן החיים ומוציאים אותו מן העולם, ובהנתקם מעל הארץ סופם להפקע כבועות של בורית.‏ בשעה שהאידיאלים הרמים נמצאים עדין באטמוספירה של כדור הארץ והחיים שעליו והם נותנים עבודה לבני־אדם, בשעה שהם דורשים פעולות ומעשים, אז אין הרע גדול כל כך בזה, שעל ידיהם יורד ערכם של אידיאלים אחרים, שהם יסודיים יותר ונחוצים יותר. סוף־סוף עוסקים בני־אדם המקדישים את כחותיהם להגשמת אידיאלים כאלו בדברים שמביאים תועלת לאנושיות, אינם מתרחקים מהחיים ואינם מבטלים את החיים. האידיאלים הרמים ממין זה המוקדשים לחיים יונקים מן החיים, יש להם ממה להתפרנס ויש בהם כדי לפרנס את בני האדם, למלא את נפשם, להשביע לכל החי ועובד להם רצון לחיים ולעבודה. לא כן הדבר כשהמורידים את ערכם של ה”יש“ים היסודיים הם “יש”ים “של מעלה”, אידיאלים “לשם שמים”, שלא הם קימים בשביל חיי האדם עלי אדמות, כי אם חיי האדם כלם אינם אלא בשבילם. באידיאלים כאלה נאחזים עפ”י רוב אנשים שמפני תכונות ידועות המיוחדות להם או מפני תנאי החיים שהם נתונים בהם אין חיי האדם עלי אדמות, לא חיי סביבתם ולא חיי האנושיות כלה, מעסיקים אותם. “וכשאני לעצמי, מה אני?” והנה החיים לעצמם ולבשרם אינם ממלאים את לבם. אין רצון לעבודה בשביל החיים “הפשוטים, הפעוטים, התפלים, החולפים”. ובאַין עבודה הולך ונחלש הרצון לחיים. האנרגיה הולכת ופוחתת ובמקומה באה ה“מרה־שחורה” והחיים נעשים למשא כבד על האדם, שאינו יודע למה הם לו ולמה הם בכלל.

זאת ועוד אחרת. אדם, שנתרגל לזלזל בערך החיים כשהם לעצמם, שנתרגל לבקש מחוץ לחייו איזו מטרה המצדקת את חייו ונותנת להם “טעם”, שנתרגל לחשוב את חייו כ“אמצעי” בשביל דבר אחר, שהוא גבוה במעלה, – אדם כזה מוכרח לבקש מטרה אף לחיי האנושיות לה בדבר שהוא גבוה במעלה מן החיים הללו כשהם לעצמם. המאמינים מוצאים “טעם” לחיי העולם ה“שפל” בחיי העולם הבא, שהעולם הזה הוא רק כעין פרוזדור לו: “לא נברא האדם אלא כדי לשמש את קונו”. הכופרים בוראים להם אלהים אחרים, אידיאות קדושות, ועושים אותן מטרה לחיי האנושיות. “הטוב המוחלט”, “הצדק המוחלט”, – אלה הם אלהיהם: כל האנושיות כלה אינה חיה אלא בשביל הטוב והצדק. זמן ידוע מוצא האדם מרגוע לנפשו ב“מטרות” כאלו. “הערך” הגדול אשר לאלהים או ל“אידיאות הקדושות”, יראת־הרוממות ורגש־הערצה חוסמים את הדרך בפני הבקורת ואינם נותנים לה לצעוד הלאה, לבקש מטרה למטרה, להטיל ספק בנחיצות שמוש האדם לקונו, לפקפק בטוב של הטוב המוחלט ושל הצדק המוחלט, כשהם לעצמם ולא לשמש את הבריות. וכשנמצאים אנשים, שאינם יראים מפני הנקדש והנערץ והם נגשים אליו באיזמל הבקורת, – הם מקוממים נגדם את כל ה“אנושיות”, את כל האידיאליסטים למיניהם. האידיאות הקדושות, שאין להם שום יסוד בחיים, נעשות בעצמן ליסודות וכל הנוגע בהן הרי הוא כופר בעיקר; והמקנאים את קנאת החיים ובאים לחזק אותם בקרב בני האדם נחשבים למהרסים, למהפכים את הקערה על פיה, למקעקעים את הבירה.

אולם דברים, שהם נבנים מחורבנם של החיים, אי אפשר שיעמדו ויתקימו זמן מרובה. בני האדם, שאבדו את עולמם בחייהם, שהגיעו לבטול כל היש שבחיים, שהחיים המעשיים אינם מעסיקים אותם, מוכרחים לגשת לאט לאט גם אל הקודש; יראת־הרוממות ורגש־הערצה שבלב בני־אדם אלו הולכים ונפגמים, הולכים ופוחתים, ע“י התקרבות יתירה אל האידיאה הקדושה, ע”י רוב משמוש באידיאה זו, ע"י ההרגל להסתכל בה; הקודש נעשה חול, וכיון שהוא בעשה חול שוב אינו עומד בפני רוח הבקורת, – וסוף דבר הוא, שהרבה בני־אדם מתחילים להרגיש את הריקניות אשר בשמים ממעל, והארץ הרי נשמטה זה כבר מתחת רגליהם, ובכן הם מרחפים ממעל למשואות החיים, מבלי שימשוך איזה דבר את לבם, ואינם יודעים על מה הם חיים ולמה הם חיים… האידיאליסמוס הקיצוני הוא לאמתו של דבר אמונה במקצת וכפירה במקצת, והכפירה בכל היא הצעד האחרון של הנטיה לאידיאליסמוס קיצוני, של הרדיפה אחרי ערכים מוחלטים. האידיאליסמוס הקיצוני הוא הכפירה בערך החיים, ועל כן הוא נושא בקרבו את הכפירה בכל, שבאה בהכרח הגיוני ופסיכולוגי אחרי הכפירה בערך החיים.

האידיאליסמוס הקיצוני והכפירה בכל – פרי ההתחכמות הם גם שניהם, בחיים אין מקום לערכים מוחלטים ואין טעם לכפירה בכל. “ערך מוחלט” יש לחיים בכלל; בתוך החיים יש רק ערכים יחוסיים; ומחוץ לחיים או ממעל להם, אין בשבילנו כלום. כשיש חפץ בחיים יש טעם בחיים, והטעם שאנו מוצאים בהם – זהו ערכם; כשאין חפץ בחיים כשהם לעצמם אין ערך לתכני החיים ואין “טעם” לחיים.

פריחתה של ההתחכמות ממין זה ומדת השפעתה על רגש־החיים תלויות תמיד בתנאי־החיים האוביקטיביים, אם אמת הדבר, כי דעות ומחשבות, שיש בהן כדי להביא אותנו ל“בטול־היש” שבחיים, ממעטות גם הן את דמות החיים, מורידות את ערכם ומולידות דכדוך־הנפש, התמעטות האנרגיה וחפץ החיים, – הנה אין ספק בדבר, כי תנאי קיום־רעים, שבהם ניתן ה“יש” שבחיים במדה מועטת ובלתי־מספקת, שבהם מרובה הרע שבחיים על הטוב שבהם, ולפיכך הם מולידים בבני הסביבה הנתונה בתנאים אלו יאוש ובחילה בחיים, – אין ספק בדבר, כי תנאי קיום רעים כאלו מועילים הרבה לפריחת ההתחכמות, כלומר, לשגשוגן של דעות ומחשבות, שיש בהן כדי להביא אותנו לידי בטול־היש שבחיים ולידי הורדת ערכם העצמי. על כן אין לנו עם, שההתחכמות עם כל פרחיה (בטול־היש, אידיאליסמוס קיצוני וכפירה־בכל) תשלוט ותמשול בו כמו בעם ישראל. ‏בספרים הקדושים מוצאים אנחנו את האידיאליסמוס הקיצוני ואת “בטול־היש” אצל אחרים יותר, ממה שאנו מוצאים אותם אצלנו, אבל בחיים גדלים ופורחים הם בתוכנו יותר מבתוך שאר העמים. האומות, שיסודות תורתן הם – “המתת הבשר”, הכנעת היצר, ההתקרבות אל האלהים – חיות ורוצות ליהנות מן החיים, ואנחנו, שיסוד תורתנו ותכליתה הם – החיים והנועם שבחיים (“וחי בהם” – ולא שימות בהם, “דרכיה דרכי נועם”, שגם חכמי התלמוד מבארים אותם במובן הפשוט של חיי העולם הזה), – אנחנו מבטלים את החיים והנאות החיים ומוותרים עליהם בשביל חיי “עולם הבא” אם במובן הדתי או במובן התקדמותה של “האנושיות”, בשביל ההתדבקות באלהים או באידיאות קדושות כה“טוב המוחלט” וה“צדק המוחלט”…

חיי הגלות, שאנו חיים זה כמה מאות שנה, הם הם שמפרים את ההתחכמות ומגדלים את פרחיה ואת פריה!

ויותר ממה שפעלו הגלות וההתחכמות לרעה על החיים האישיים שלנו, פעלו לרעה על חיינו הלאומיים והערכתם.

הפזור בין העמים ושתוף האינטרסים, שיש לנו ולעמים אחרים, גרמו להחליש בנו את רגש האחדות־הלאומית ולעשות אותנו לקוסמופוליטיים, לאוניוורסליים ביותר. ואופן קיומנו הלאומי, שנתגלה ביחוד בתוכן הכרה אחד המשותף לכלנו – בדתנו, גרם לחשוב את התוכן הזה ל“מהותנו הלאומית”, ולא רק ל“מהותנו הלאומית” בלבד, אלא גם ל“מהות לאומיותנו”, – גרם להחליף את ה“נשוא” ב“נושא” ולתלות את הנושא בנשוא. וההתחכמות, ששדמת חיינו המזובלה בעניות וענוים היתה מסוגלת מאין כמוה לקלוט את זרעיה ולהוציא ציץ ופרח בצורת בטול־היש שבחיים והורדת ערך־החיים כשהם לעצמם, – התחכמות זו הביאה גם להורדת הערך העצמי של החיים הלאומיים.‏ כי, אם אין ערך עצמי לחיי האדם בעולם הזה ואין האדם נברא אלא כדי לשמש את קונו, – איזה ערך עצמי יכול להיות לחיים לאומיים? – כך הלכה ונקבעה בתוכנו ההערכה האידיאליסטית הקיצונית. העם, בעל הדת, שהדת קנינו, נעשה לקנין הדת. ואלה, שעזבו את הדת ובראו להם, כפי שכבר אמרתי, אלהים אחרים לשעבד להם את החיים, – שיעבדו לאלהים חדשים אלה גם את החיים הלאומיים. הרגש הלאומי הבריא הלך ונתנונה. המחשבה בקשה ומצאה לה לשעה סיוע וסמך ב“דברים טובים ונעלים”, שקיום הלאום צריך בשבילם, שהם המטרה לקיום זה.

אלה תולדות ההתחכמות בת־הגלות.

ותולדותיה של ההתחכמות הם גם ה“הגיונות וההרהורים”, שפרסם מר ש“י איש הורביץ “לשאלת קיום היהדות”. וההגיונות וההרהורים ה”דומים לאלו, שמתעוררים עתה – כפי שמעיד עורך “השלח” בהערתו למאמרו של הורביץ – בלבו של כל יהודי, שהורגל לחשוב מחשבות על עתידות עמו ועל גורל קניניו ‏ הרוחניים".

לדון בפרוטרוט על ה“הגיונות וההרהורים”, שנקבצו ונערמו בלי סדר והדרגה ע“י מר ש”י איש הורביץ, איני חושב לא לראוי ולא לאפשר.

מוצא אני בהם גבוב של מחשבות, שהן סותרות זו את זו, ערבוב של שאלות, שכל אחת מהן אינה ברורה, כמדומה לי, אף להשואל בעצמו; מוצא אנכי בהם שברי־ערכים מתקופת ההערכה הדתית, שברי־ערכים מתקופת ההערכה האידיאליסטית הבלתי־דתית וניצוצות, שמעידים על מר הורביץ, כי הכיר פחות או יותר את הריקנות, שיש באידיאלים העומדים ממעל לחיים ונותנים “טעם” לחיים; ועל כל אלה – ערבוב מושגים וקפיצה מענין לענין, באופן שכמעט אי אפשר להבין, מה רוצה מר הורביץ, מה הוא מרגיש ובמה הוא מאמין.‏ אני אומר “כמעט אי אפשר להבין”, מפני שסוף כל סוף מכירים אנו במה הוא מאמין ומה הוא רוצה. הוא אינו מאמין בשום דבר והוא רוצה – במה שאינו מאמין; אבל גם רצונו זה אינו מלא ושלם, כי במקום שיש רצון אמתי שם לא תחסר גם האמונה. מבינים אנחנו גם כן, מה הוא מרגיש. הוא מרגיש את הריקניות אשר בשמים ממעל, והארץ כבר נשמטה מתחת רגליו. הוא מרגיש, שאין לו בסיס בחיים, שאין דבר, אשר ימשוך ביחוד את לבו אליו. ועל כן אנו רואים אותו מתהפך מצד אל צד והורס בידו האחת מה שהוא אומר לבנות בידו השנית. הוא בא וקובע פרס בעד ספר ע“ד “מהות היהדות”, שכותבו ימציא לנו “בסיס נכון ליהדות ותוכן ממשי לחיינו הלאומיים”, על פי “דרישת הזמן ותוצאות המחקרים המדעיים”, ובאותה שעה עצמה הוא יודע ומטעים, כי “פלפולים מופשטים, שיוצאים מן הראש ולא מן הלב, חסרי אונים הם לעמוד בפני משפטי־הגיון אחרים” ובפני החיים, כי בשעה ש”חסרה ההרגשה הלאומית הטבעית" אי אפשר שיחרידנו “פלפול קלוש ומסולסל”, וכי לא בשביל איזו “אבסטרקציה יבשה ובלתי מורגשת נשאר קשורים ביהדות”. מדבר הוא בנחת רוח מזה, ש“מאז גברה בנו ההרגשה הלאומית” “נשתנו פני הדברים” ו“אין אנו רואים עוד צורך לבקש היתר למציאותנו”; את דברי אחד מן הרבנים האשכנזים, המעמיד את כל לאומיותנו “על הרגש היהודי, רגש אינסטינקטיבי, שאי אפשר להגדירו בדברים” ולא על איזו “השקפה יהודית, תורה יהודית, אמונה יהודית”, – את הדברים האלה הוא מביא במלואם “לרוב יקרתם”; בדברי אפרים קוה בספורו הידוע של אויערבאך הוא שומע “קולו של נביא” והוא מצטער על זה ש“הדור לא היה (אז) זכאי לרעיון כזה והשעה לא היתה רצויה ומכוונת לו”. – ובאותה שעה הוא מבקש בעד משכילי ישראל “סבה נכונה ומספקת להשאר ביהדותם בתוך עמם”, “תוכן רוחני לחייהם ולחיי האומה העתידים”, והוא חושב ואומר, כי “סוף־סוף הכל מבקשים התנצלות לקיום היהדות² ובשעה שהוא שואל את עצמו, “אם בכלל יש לנו רשות להקריב את הדורות ההולכים לקרבן על מזבח הדורות הבאים בעתיד הרחוק?”, והוא, מצד אחד, כאלו מתנגד לכל רגש “רומנטי”, ומצד שני הוא חושב כל רגש טבעי, שאינו מתבסס על ההגיון, ל”בהמי“, – באותה שעה עצמה הוא מתמרמר על “הציונים המודרניים”, החושבים, שאפשר ליסד ממלכה חדשה לישראל בארץ חדשה, ובלעג מר הוא מציע “לפני הציונים, כביכול, ממין זה” את השאלה: “אחים אהובים! למה לכם כל גלגולי־מחילות אלו בשביל קיום הגוף בלבד? – אמרו מלה – אך מלה אחת, ותראו עולמכם בחייכם”, – שאלה שכל הגיון לא יצדיקה אף אם תוצג לפני לאומיים המתנגדים לכל ציוניות ולכל “ארציות” ושיכולה לצאת רק מלב כואב על רגשותיו הקדושים, על רגשותיו “הרומנטיים”, שנתחללו לעיניו. באידיאלים מתמידים, שבשבילם היה כדאי בעיניו להלחם על קיומנו הלאומי, אינו מאמין, ועם כל זה רוצה הוא לחזק בהם ובכיוצא בהם את קיומנו. ב”רגש לאומי טבעי, אשר יחזקנו ויאמצנו וילחם את מלחמותינו“, רוצה ורוצה הוא, אך אינו מאמין בו; והוא בעצמו מבקש “טעם” וסניגוריא לחפץ־הקיום שבו ובנו כלנו – מן ההגיון, וכמובן אינו מוצא, מפני שאין טעם ואין מטרה לחיים מחוץ לחיים ומחוץ לחפץ החיים. ויודע הוא בעצמו, שאין לבקש טעמים לחפץ החיים; יודע הוא, ש”סמן חולשה ואפיסת־כחות הוא לאומה, אם בחירי בניה צריכים להתפלסף ולבקש טעמים שכליים לקיומה“; אך הוא בחולשתו ובאפיסות חיותו הלאומית אינו יכול אחרת, ואת חולשתו זו הוא מיחס לכלנו, מאחר שאינו יכול לצייר לו יהודי נאור”… ‏“שיחיה בלי חשבון ודעת, בלי שום התחכמות כלל”.

וכי אפשר להתוכח עם אדם, שנמצא במצב נפשי כזה? וכי אפשר לברוא בבני־אדם את הרצון וכח־החיים ע"י הוכחות הגיוניות? אנשים כאלה חללי ההתחכמות הם, ואין ביד החכמה להחיות את אלה, שההתחכמות כבר מצצה את לשדם, החריבה את לבם ונטלה מהם את חיותם. ‏לאנשים כאלה יכולים אנחנו רק לנוד, ואנו צריכים לעבור על דבריהם אל סדר היום.

ועל סדר היום עומדת אצלנו עבודת התחיה.

ועובדים אנחנו בתחית עמנו בשביל התחיה עצמה, בשביל החיים.

– וחיים אלה על שום מה? – שאלה כזו אין אנו מבינים כלל. יצר שוכן בנו, יצר לחיים. “ומה נשיב על תוכחת בנינו, כי ישאלונו מחר: מה העבודה הזאת לכם?” – אין בפינו תשובה לשאלה זו, אבל בנינו לא יבואו אלינו בשאלות כאלו; על כל פנים עבודתנו מכוונת לגדול דור כזה, שלא יוכל לשאול שאלות כמו אלה. עמלים אנחנו לברוא בשביל “הרגש הלאומי הטבעי”, שנמצא בכל אדם ואדם “סביבה נאותה, הרגל תמידי, מזון תדירי”, על ידי זה שאנו מארגנים את העם ומכשירים אותו לעבודה לאומית, לחיים לאומיים, לעזרה עצמית במקום הסביבה, ההרגל והמזון, שהיתה נותנת לעמנו הדת המעשית, אשר השפעתה הולכת ופוחתת בתוכנו. עמלים אנחנו לתת בסיס נכון לרגש הלאומי ותוכן ממשי לחיינו הלאומיים לפי צרכי העם, במקום ה“בסיס הנכון ליהדות” עפ“י תוצאות המחקרים המדעיים”, שסוף סוף לא יהיו אלא רעיונות מופשטים, אשר מר הורביץ עצמו אינו מאמין בכחם. הדור שעבר “לא היה זכאי לרעיון אשר כזה”, מפני שנחל מן הדורות שקדמו לו את פרי ההתחכמות, את השלילה בנוגע לחיים הממשיים ואת האמונה בחיים הרוחניים, את האוניוורסליות הנפרזה, את ה“אידיאות הקדושות”, את הטוב המוחלט ואת הצדק המוחלט, שהם רק הם, כביכול, מטרת החיים; וכשהגיעה ההתחכמות למרום קצה – לכפירה בכל, נשאר קרח מכאן וקרח מכאן ולא היה בו עוד כח לשוב לחיים לאומיים ממשיים, שאינם אמצעי לתכלית אחרת. אולם לדור הבא, שינחל מן הדור שקדם לו את השלילה בנוגע לאידיאלים העומדים ממעל לחיים, יהיו שוב יקרים החיים כמו שהם והוא יתחיל להתיחס מחדש אל החיים באופן ישר, מבלי לבקש חשבונות רבים.

ממילא מובן, שכשאני מיחס השקפת־חיים אחת לדור אחד והשקפת־חיים אחרת לדור אחר, אין אני מיחס השקפה אחת שוה לכל האנשים בני אותו הדור. בכל דור ודור היו ויהיו אופטימיסטים ופיסימיסטים, ספקנים ומאמינים, ריאליסטים ואידיאליסטים מכל המינים ומכל המדרגות. בכל דור ודור יש – ואי־אפשר שלא יהיו – בני אדם, שעדיין הם שקועים בהשקפות העבר, ואנשים שהקדימו לבוא עד השקפות העתיד; אבל אותה השקפה, שהשפעתה נכרת ביותר, אותה צריך ואפשר לחשוב להשקפת הדור.

וכשם שאנו מוצאים בכל דור ודור “יחידים שרידים”, שהם שוקעים עוד בהשקפת העבר, כך אנו מוצאים לפעמים גם באדם אחד, שביחד עם השקפתו העקרית החדשה הוא מחזיק עדיין בשרידי השקפות, שכבר עבר זמן־פריחתם, אבל עדיין לא נבלו לגמרי. וכמעט בכל אדם אנו מוצאים שרידי־רגשות, שהשאירו אחריהן השקפות שעברו. אולם, כשם שמתוך כל ההשקפות, שיש להן מקום בדור אחד, אנו מכירים את “השקפת הדור”, כך אנו צריכים ויכולים להכיר את השקפתו העקרית של הפרט אפילו אם עדיין נשארו במחו שרידי השקפות שעברו. וכל שכן שאנו צריכים ויכולים להכיר את השקפתו הכללית של הפרט, אם מן ההשקפות שעברו נשארו בלבו שרידי־רגשות בלבד.

השקפתם העיקרית של הלאומיים החדשים היא – תורת החיים בעד החיים.‏ די לו לאדם שיחיה וירצה לחיות מאחר שהוא חי וחפץ חיים. די לו לעם שיתקיים וירצה להתקיים מאחר שהוא קיים ורוצה להתקיים.‏ השקפתם העיקרית של הלאומיים היא – שאין לנו לבקש טעם ומטרה לחיים מחוץ לחיים. אולם אמת הוא, כי בלב רבים מן הלאומיים החדשים חיים ומתרוצצים עדיין “שרידים” מהשקפת החיים הישנה, שרידים שנותנים טעם לפגם לרגש החיים, המעודד את בעלי התחיה ומעוררם לעבודה ולפעולה.

ו“שרידים” כאלה אני מוצא בדברי הד“ר יוסף קלוזנר, האומר, כי “אנו רוצים לשוב לארץ־ישראל לא רק כדי שיהיה מצבנו יותר טוב, אלא גם – וביחוד – כדי שתהא לנו אפשרות לפתח ולגשם את האידיאלים האנושיים הגדולים של הנביאים”³. השתוף הזה (ובדיוק של “ביחוד”) למה הוא בא? יכולים אנחנו לשאוף לתחית עמנו ולבריאת תנאי־קיום נורמליים בשבילו ויחד עם זה, או חוץ מזה, לשאוף גם להתגשמותם של אידיאלים אנושיים גדולים. ‏יכולים אנו לשאוף גם לזה שעמנו יתחיל בהגשמתם של האידיאלים האנושיים הגדולים, ויכולים אנחנו גם לחשוב, שרק עמנו מסוגל לגשם את האידיאלים הגדולים האלה. אבל בכל אלה תהיה תחית־עמנו מטרה לעצמה ולהתגשמותה נשאף לא לשם מטרה אחרת, אלא מפני שרגש לאומי טבעי חי בנו. אבל על פי דברי הד”ר קלוזנר אפשר לחשוב, כי “ההתקדמות האנושית” או המלכת “הצדק המוחלט” היא העיקר בעיניו והטבת־מצבנו היא רק טפל, כי קיום־העם כשהוא לעצמו אין לו “ערך” בעיניו.‏ ומהערכה כזו של הלאומיות באמת לא רבה הדרך עד הכפירה בלאומיות. הכופר בטפל אינו עוד כופר בעיקר, ולפיכך, אלו שירצו לשוב לארץ־ישראל רק כדי שתהא לנו אפשרות לפתח ולגשם את האידיאלים האנושיים הגדולים, – חברים טובים יהיו לנו. ואם יוכחו אחר כך, שהאידיאלים הגדולים הללו יכולים להתגשם גם בלעדינו; ואם בזמן מן הזמנים יתחילו להטיל ספק באפשרות התגשמותם של האידיאלים האלו בכלל; ואם האידיאלים האלה ידחו בהכרתם מפני אידיאלים אנושיים אחרים, שימלאו את לבם, – מה יהיה עליהם לעשות אז?.. איני מסופק אף רגע, שאם גם יצייר ד“ר קלוזנר במחשבתו, כי האידיאלים האנושיים הגדולים של הנביאים יתגשמו גם בלעדינו, לא יגרע על ידי זה מרצונו, שעמנו ישוב אל ארצו ויתקיים ככל העמים אשר בארץ, אף כחוט השערה. חושב אנכי, שאם גם יצייר לו במחשבתו, כי האידיאלים האנושיים הגדולים ימהרו להתגשם ע”י אחרים ובלעדינו ממה שיתגשמו על ידינו או בעזרתנו,

גם אז לא יוותר על קיומו הלאומי. על כל פנים איני מסופק בדבר, כי באמת רוצה הד"ר קלוזנר (ושאר הלאומיים הציוניים, המדברים לפעמים בסגנון כזה) בקיום עמנו לא בשביל ההתקדמות־האנושית ולא בשביל הגשמת “הצדק המוחלט”. הוא רוצה גם בהתקדמות האנושיות ובהגשמת האידילים הגדולים, והוא רוצה גם זה, שכל עמנו ירצה באלה; אבל הוא רוצה באלה מפני שהוא חי ומפני שכך הוא חושב ומרגיש, אך אינו חי ורוצה בחייו מפני שכך הוא חושב ומרגיש ובשביל שכך יחשוב וירגיש. חושב אנכי, כי רק שרידי־מחשבות או שרידי־רגשות, ואולי רק ההרגל הדבורי בלבד שמים סגנון כזה בפי הלאומיים החדשים, מפני שסוף סוף האדם איננו מכונה הגיונית. אבל אנו צריכים לבער אחרי “שרידים” כאלה, שנותנים את האפשרות לטעות ולומר, כי “רגש הקיום הטבעי בלבדו לא כלום הוא, אם לא תלוהו האמונה, כי סוף סוף נגיע בזמן מן הזמנים לשלמות באיזה מקצוע מיוחד או בקולטורה הכללית ברוחנו המיוחד, ושנכניס מצדנו דבר מה חדש לאוצר האנושי הרוחני הכללי, כי בלעדי תקוה זו אין באמת כל צורך וכל חפץ להמשיך את המלחמה והאסון”…

אמונה כזו אי אפשר שלא תלוה את “רגש הקיום הטבעי” בשעה שהוא בריא ושלם, אבל אמונה זו, שהיא ילידת הרצון והרגש, אינה תנאי של הרגש ואינה מטרה של הרגש; וכל הבא ועושה אמונה זו ליסוד הרגש בתור מטרה – או “סבה תכליתית” – לרצון הקיום הטבעי, הרי הוא מחליש את הרגש־הלאומי הטבעי וחותר בעצמו חתירה תחת הרצון והאמונה. “טעמים” באלו שבאים לכאורה לא לגרוע מן הרגש הלאומי הבריא, אלא להוסיף עליו, גורעים ממנו הרבה.‏ הם גורעים מן הקיום הלאומי את ערכו העצמי ומחזקים בקרבנו את בטול היש, את הותּוּר על החיים.

הגלות הכניעה באדם מישראל את רגש החיים האישיים; ההתחכמות הגלותית הכניעה באדם מישראל את רגש החיים הלאומיים. יזהרו נא העובדים בשדה־התחיה בלשונם, וכשהם באים לעורר בעם את הרגש הלאומי, לעורר את העם לחיים ולעבודת־חיים, אל נא יקחו עמהם סמים ממיץ פרחים נובלים, פרחי הגלות, כי סמי מות הם.