רקע
אהרן מיכל ברכיהו
תחית הלאומיות

1


מקובל ומוסכם. הוא הדבר, שבני־עמנו המזרחיים, שיהדותם קדמה לציונותם, הרגש הלאומי שלהם גדול ומלא מן הרגש הלאומי של אחינו המערביים, ששבו אל עמנו אחרי שכבר עזבוהו כמעט ונתבוללו למחצה בין האחרים. דעה זו ירושה היא לנו מאת הציונים הרוחניים, שהשתמשו בה במלחמתם עם הציונות המדינית.

ואולם מסתבר גם להיפך.

צריך להבדיל בין הרגש הלאומי הפרטי ובין רגש־הלאומיות בכלל. רגש־הלאומיות הוא מדרגה ידועה של הרגש הצבורי המשותף לכל בני־האדם. חוזקו של רגש־הלאומיות באדם הוא תכונתו של אדם זה כשל אכסמפּליאר אחד מן המין האנושי, שהוא חברותי מטבעו. ואולם חוזק הרגש הלאומי הפרטי הוא איכותו של האדם כשל חבר לחבורת בני אדם מאוחדת לעצמה. רגש־הלאומיות בכלל הוא הצורך הפנימי של האדם לסדר את חייו לפי צרכי סביבתו החברותית ולהשתתף בפועל בסדור חיי צבורו כבחייו שלו. ואולם הרגש הלאומי הפרטי הוא הקובע לאדם את סביבתו החברותית, מגביל לאדם את צבורו שלו ומפריד בינו ובין הצבורים האחרים. עיקרו של הרגש הלאומי בכלל הוא – לאַחד את האישים הבודדים, בעוד שעיקרו של הרגש הלאומי הפרטי הוא – להבדיל בין בני־המין ולחלקם לחבורות חבורות.‏ הלאומיות בכלל היא שפע של צבוריות במדרגה ידועה; ואולם הרגש הלאומי הפרטי הוא הצנור המוליך את שפע הצבוריות לצד אחד, הקובע את הנקודה, שבה תתרכז הצבוריות ביותר.‏ בלשון־חכמים אפשר לומר כך: רגש הלאומיות הוא החומר של הרגש הלאומי הפרטי; הרגש הלאומי הפרטי הוא הצורה של רגש הלאומיות בכלל.

הבדל זה הוא לכאורה רק הגיוני ולא ממשי, שהרי אף ההבדל בין חחומר והצורה של איזה עצם אינו אלא יחוסי ועל פי רוב אינו אלא בהגיון ולא במציאות. ואולם כך הוא בנוגע לעמים אחרים, אבל לא בנוגע לעם ישראל.

בכל עם, שחייו מאוחדים לעצמם ברוב היקפם האוביקטיבי, שרוב־מנינו ורוב־בנינו מוגדר בגבול טבעי חיצוני, מתלבש הרגש הצבורי מראשית הויתו בצורת רגש לאומי פרטי של עם זה בכל אחד מאישי האומה. שהרי יש לו להרגש הצבורי נגיעה לכל עניני החיים של האומה. הרגש הצבורי בכלל נעשה בעל כרחו לרגש לאומי פרטי וכל עבודה צבורית שתהיה היא עבודה לאומית מאליה.‏ לא כן הדבר בעם גלותי. הגלות, המפרדת ומבדלת בין צרכי החיים ובין עבודות של חלקים ידועים מן העם והמאחדת חלקים חלקים מן העם עם עמים אחרים בנוגע להרבה מקצועות של החיים הצבוריים המשותפים לכל יושבי ארץ אחת, – מביאה קרע בין רגש הצבוריות של אישי האומה ובין הרגש הלאומי שלהם. נשארים הם אמנם תלויים זה בזה, אבל היחס שביניהם נעשה הפוך: תקפו של רגש הצבוריות גורם לרפיונו של הרגש הלאומי ותקפו של הרגש הלאומי מחליש את רגש הצבוריות של בני האומה. התערובת החיצונית של האומה מולידה נטיה להתבדלות פנימית. העבודות הצבוריות, שאינן משותפות לכל בני האומה, אבל משותפות הן לחלקים חלקים מן האומה עם עמים אחרים, שהם יושבים עמם במדינה אחת, אינן יכולות להכנס לתוך היקף הרגש הלאומי. בשביל הרגש הלאומי נשארים רק אותם תכני־החיים, שהם שוים לכל בני האומה ושהם מיוחדים להם בלבד. העבודות הצבוריות, שאינן מוקפות רגש לאומי, צריכות אם להדחות מתוך חיי האומה ולהבטל מפני הרגש הלאומי או לדחוק את הרגש הלאומי, להכנס בעצמן ולהכניס את הכרוכים אחריהן תחת כנפי הצבוריות הכללית. ‏ בין כך ובין כך אין בני עם כזה שלמים ומלאים בחייהם הצבוריים. לקוי־הצבוריות או לקוי־הלאומיות, – אחד משני אלה הוא תוצאה מוכרחת של חיי עם בגולה.

וכאן מתגלה במציאות ההבדל שבין הרגש הלאומי הפרטי ובין רגש־הלאומיות בכלל. בשעה שעבודות צבוריות ידועות, שהן צריכות להספקת צרכי החיים, נדחות מפני הרגש הלאומי, הולך ומתכוץ רגש הלאומיות בכלל; ואולם בשעה שהרגש הלאומי הפרטי נדחה מפני צרכי החיים הצבוריים, אפשר לרגש הלאומיות בכלל להשאר בתקפו ובכל היקפו. בשעה שהאומה פוסקת להיות סביבה מיוחדת לעצמה למקצוע זה או אחר מחיי הצבור (למשל, למקצוע המדיניות או למקצוע הכלכלה) והרגש הלאומי הפרטי שוב אינו מוצא במקצועות האלה מקום להתגדר בו ואפשרות להקיפם ואינו נדחה מפניהם, אלא, אדרבה, דוחה אותם מהכרת בני הצבור, באופן שעבודתו הצבורית של אלו מצטמצמת במקצועות האחרים שנשארו מיוחדים להם ואינה נוגעת בעניני החיים המשותפים להם ולכל הסביבה, – הרי מצטמצם

בזה רגש הלאומיות שלהם. ולהיפך, כשמקצועות החיים שאינם מיוחדים לעם זה אינם נדחים מפני הרגש הלאומי, באופן שבני האומה אינם מתרחקים ממקצועות החיים הצבוריים שפסקו להיות לאומיים מיוחדים, והם משתתפים בפועל בכל העבודות הצבוריות של הסביבה, – הרי הרגש הלאומי הפרטי הולך ונדחה, הצורה הולכת ונמחקת, אבל רגש הלאומיות, כלומר הצבוריות, של אישי האומה נשאר בתקפו.

איזה מהם עדיף: זה, שהלאומיות הפרטית שלו גברה על הצבוריות הכללית, או זה, שרגש הצבוריות גבר בו על הרגש הלאומי הפרטי?

על שאלה כזו אי־אפשר להשיב תשובה מוחלטת ומוכרעת, מפני שאין לנו מדה אוביקטיבית למוד בה את טבעם של הלאומיים ושל הצבוריים ולהעריך אותם זה לעומת זה. בהשקפה ראשונה נראה, שהלאומיים עדיפים בשביל הלאום והצבוריים עדיפים בשביל הסביבה הכללית, ועל פי הערכה סוביקטיבית זו נוטים הלאומיים לחשוב את הצבוריים למתרחקים מעמם, לעוזבי דגל, לבוגדים, והצבוריים חושבים את הלאומיים לבטלנים, לאנשים שלא מן הישוב. ואולם הערכה זו צודקת רק מנקודת־הראות של ההוה. הלאומיים עומדים בתוך היקף הענינים של עמם והצבוריים עומדים מחוץ להיקף זה, “מחוץ לגדר”, וכל זמן שהיקף הענינים של האומה אינו נוטה להתרחב, בודאי עלולים יהיו הצבוריים להתרחק מהיקף החיים של עמם, עד שלבסוף ישכחוהו לגמרי ויתבוללו בין האחרים. ואולם אפשרים שנויים בהתפתחות החיים החיצוניים והפנימיים, שעל ידם ישתנה ערכם של הלאומיים ושל הצבוריים.‏ אפשר למקצועות החיים המוקפים גדר הלאומיות להבטל ע"י התפתחות האנושיות הכללית, ואז נשאר גדר הלאומיות בלי תוכן והלאומיות נשארת כצורה בלי חומר, כצל; הלאומיים יהיו אז לרודפי “רוח”; השאיפה של הלאומיים לשמירת אחדות הלאום לא תהיה לה אז שום מטרה, מלבד אחדות־האומה בתור מטרה לעצמה, ששוב אינה נחוצה מבחינת שיפור החיים לא לאישי האומה בעצמם ולא לאנושיות בכלל. ובמצב כזה אי־אפשר לה לאומה להתקיים. זרם החיים המשותפים לאישי האומה ולכל בני־סביבתם עושה אותם עם בני־הסביבה לחטיבה אחת, למרות כל הגעגועים לאחדות האומה משכבר הימים, ובהבטל החומר לגמרי מוכרחת גם הצורה להבטל; הצל מוכרח להעלם אחרי שהעצם נעלם ואינו עוד.

ואולם על פי רוב, כשיש צבור מאוחד לעצמו, שיש לו צורה לאומית, אי־אפשר שלא ימצא איזה חומר – גם מתכני החיים השוים לכל אדם באשר הוא אדם – שיהא יכול להעשות לנושא האחדות של האומה. ‏ האחדות הסובייקטיבית של בני הצבור הזה צריכה לגרור אחריה איזו התחמה אובייקטיבית בין צבור זה ובין הצבורים האחרים שבסביבתו. אי־אפשר שלא ימצאו לגמרי צרכים אנושיים כלליים, שבשביל הספקתם לבני האומה נצרכת עבודה מאוחדת של בני אותה האומה; והעבודה המאוחדת, כשהיא נמצאת, מוסיפה אומץ לאחדות האומה. העבודה ההיא אפשר לה להיות נעלמה מן העין בשעה שיש לה לאומה בחייה חומר שהוא לאומי על פי תכנו, כמו מנהגי הדת והאמונה, שהלאומיות מתגדרת בהם, – אבל אי־אפשר שלא תהיה במציאות כלל. ובשעה שאבד ערכם של הענינים, שהם לאומיים על פי תכנם ושהספיקו חומר לצורה הלאומית, תלוי קיום האומה בזה, אם יש עוד בלאומיים די צבוריות בשביל לפנות את לבם לצרכים הצבוריים של הסביבה, שגם צרכי עמם בכללם, ולסדר לעצמם את העבודות הצבוריות המיוחדות לעמם, ואם יש עוד בצבוריים די לאומיות בשביל לפנות את לבם לצרכים הצבוריים של עמם, לבור אותם מתוך העבודות הצבוריות של הסביבה כולה ולהסתדר לעצמם לשם הספקת צרכי עמם.

וכשהעם מגיע למצב כזה, אפשר שטובים לו הצבוריים ששבו לעבודת עמם – אחת היא אם שבו ע“י נטיה שבלב או ע”י דחיפות מן החוץ – מן הלאומיים, שהם מוכרחים לבקש תוכן לצורת הלאומיות שנתרוקנה מתכנה. ‏אלה, שהיה בהם רגש־הלאומיות בכלל, אלא שלא היה לרגש זה הצורה הלאומית הפרטית שלהם, כיון שהם שבים לעמם – סופם להרגיש ולעסוק בכל צרכי העם.‏ בחוש הצבורי שלהם הם מרגישים את ערכו של בנין צבורי ומוצאים את דרכי החיים הצבוריים בתוך עמם ששבו אליו.‏ חומר הלאומיות, כיון שנפרד מן הסביבות הלאומיות האחרות, נעשה ממילא ללאומי פרטי של צבור זה, שהוא מסור לו. שפע הצבוריות, שהיתה חסרה לו נקודת ההתרכזות, כיון שנמצאה לו הנקודה, שב ומשתפך לתוכה. אבל הלאומיים, שהרגש הצבורי נצטמק בהם, אף בשעה שיבקשו תוכן אחר חדש ללאומיותם שנתרוקנה מתכנה ונשארה צורה בלי חומר, יבקשוהו במקום שאינו, אחרי שהתכנים הצבוריים אינם נראים להם ואינם רצויים להם, והעבודה לשם רכישת תכנים־צבוריים אלה בשביל עמם אינה מורגשת להם כעבודה לאומית ולפעמים היא אף נראית להם כעבודה אנטי־לאומית.

מכל האמור אנו למדים, שהתנגדות הרוחניות אל המדיניות בתוך הציונות באה בשעתה לא מתוך טהרתו של רגש היהדות, אלא מתוך ריקניותו, לא מתוך מלואו של הרגש הלאומי, אלא מתוך הצטמקותו.

__________

תנאי החיים הכלליים עוררו זה כבר את בני עמנו, שרגשם הצבורי לא היה יכול להצטמק – להשתתף במלחמת־החיים של הצבורים והמדינות, שהם נתונים בהם. שחרור העמים מתחת האפוטרופסות של האַבסולוטיסמוס ועלית המפלגה השלישית לגדולה הרסה את חומת הגיטו ופתחה לבני עמנו את שוק החיים הכלליים, את הבמות הצבוריות הכלליות. כל מי שהיה צבורי ביותר לא היה יכול להשאר בתוך המחנה העברי. ענק־הצבוריות כלאסקר השפיע משפע הצבוריות שלו על כל העולם; על עמו לא השפיע כלום. מקום בראש תפסו אצלנו – מלבד גדולי התורה והאמונה – אנשים כקרוכמאל. ד' אמות של הלכה או מלוא העולם של “רוח”, – רק באלה יכלה אז להתגדר הלאומיות שלנו.

אבל קמה המפלגה הרביעית וזרעה זרע חדש של צבוריות, והשדרות התחתונות של העמים – וגם עמנו בתוכם – קלטו אותו. המפלגה הרביעית והקרובים לה מבני עמנו נעורו לעבודות צבוריות, שלא היה להם מקום מפנים ל“גדר”־הלאומיות, ולפיכך הוציאה אותם עבודה צבורית־מפלגתית זו למחוץ לגדר הלאומיות.‏ אבל עבודה זו, שבעצם היתה לא אנטי־לאומית, אלא רק בלתי־לאומית, התחילה נחשבת בעמנו גופו לעבודה יהודית־צבורית, לעבודת־חולין שלנו, והעבירה את הלאומיות עצמה מן הקודש אל החול. והציונות המדינית בתור תנועה לאומית בעיקרה, שהחול מרובה בה על הקודש, קרבה גם היא את הציונים והלאומיים שבנו לעבודה צבורית־מדינית בארצות שהם יושבים בהן. ולפיכך אם אנו רואים ציוניים או לאומיים עומדים מנגד לעבודות כאלו ומביטים בפחד או גם ביאוש על הציוניים והלאומיים, המכניסים עבודה צבורית ומדינית של זמנם ומקומם לתוך היקף הלאום, צריך לחשוב, שהיחס השלילי הזה גם הוא בא לא מתוך חוזק הרגש הלאומי, אלא מתוך רפיונו, מתוך שנצטמק בהם הרגש הצבורי ולאומיותם מצומצמת וצרה מלהקיף את כל הצרכים הצבוריים של האומה.

אין אנו צריכים לחתום על כל התיאוריות ובנות־התיאוריות, שכל אגיטטור דרשן או כתבן בורא לעצמו ולקהל שלו; אין אנו מחויבים להסכים לכל סדר העבודה והטקטיקה, שכל חבורה וחבורה קובעת לעצמה ומטילה לחובה על אחרים. העיקר הוא לא במה מבארים בני הדור לעצמם ולאחרים את יחוסם לשאלת החיים: הכחות המניעים את החיים הצבוריים אינם יכולים להיות מובנים ומבוארים כל צרכם בדור, שהכחות האלה מתגלים בו לראשונה; העיקר הוא לנו – היחס עצמו לשאלות החיים. והיחס עצמו הוא לאומי־מדיני, וכך הוא צריך להיות.

היה מי שאמר: היהדות תהיה ציונית או לא תהיה כלל.

אחרים אמרו: הציונות תהיה מדינית או לא תהיה כלל.

שוב היו אחרים שאמרו: הציונות תהיה לאומית־יהדותית או לא תהיה כלל.

ובת־קול של האומה יוצאת ומכרזת: אלו ואלו דברי אלהים חיים, אלא שהלאומיות עצמה צריכה להיות מדינית־צבורית או לא תהיה כלל.

צריכים אנו להכניס לגדר הלאומיות את כל העבודות הצבוריות־המדיניות, הצריכות לגופנו, מאחר שאנו צבור חי ונתון בתוך סדרי חיים מדיניים, שהולכים ומשתנים, הולכים ומתפתחים.

ורואים אנחנו, שעוד די צבוריות בהמון עמנו להרגיש את המדיניות של הציונות. הציוניים הם מדיניים מפני שמרגישים הם, שהרוחניות היא רק צורת החיים, רק חלק מן החיים, בעוד שהמדיניות היא היקף כל החיים.‏ וגם הלאומיות תהיה צבורית־מדינית. הצבוריות של בני עמנו לא תהיה צריכה להצטמצם כדי לפנות מקום לרגש הלאומי, אלא להיפך: הלאומיות תתגדר בצבוריות וזו האחרונה תהיה יסוד להראשונה. וכשם שהצבוריות היא יסוד ללאומיות שלמה, כך הלאומיות היא יסוד לציוניות שלמה.

תחית הלאומיות צריכה להיות קודמת לתחית האומה. תשועת ישראל צריכה לבוא על ידי התעוררות הכחות שבעם לחיים לאומיים־צבוריים־מדיניים.




  1. נדפס ב“השלח”, כרך ט“ז, תרס”ז.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35518 יצירות מאת 1810 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!