רקע
אהרן מיכל ברכיהו
מהות היהדות ואיכות היהודים

1


“מהות” “ואיכות” שני מושגים הם, שבני אדם רגילים להחליפם זה בזה ולהשתמש באחד במקום השני. “היהדות ו”היהודים", – גם אלה הם שני דברים, שיש להם נגיעה זה בזה, אבל אינם אחד, ואצלנו רגילים להחליף אותם זה בזה, כמו שנאמר: אורייתא וישראל חד הוא.

ותולדה ישרה לערבוב המושגים – בלבול הדעות.

והענין עומד עתה על הפרק. הדבורים ע“ד “מהות היהדות” היו אצלנו לתורה שלמה וקדושה, שאין שיחות “חולין” שלנו ע”ד איכות היהודים יכולות לעמוד בפניה. וראוי הדבר, שנתבונן פעם התבוננות עמוקה למהותה של בריה זו, ש“מהות היהדות” שמה.

נתחיל מ“מהות”.

כשאנו שואלים על איזה דבר: “מהו?” – אז הכל מבינים, שחוקרים אנו לדעת את תכנו של הדבר; וכשאנו שואלים: “איך?” אז ידוע שחפצים אנו להכיר את צורתו. ולכאורה היינו צריכים לסמן ב“מהות” את התוכן הפנימי והקבוע וב“איכות” את הצורה החיצונית והארעית של הדברים. אבל ההבדל שבין “תוכן” ל“צורה” גם הוא אינו מוחלט וקבוע. “הצורה”, שהיא נחשבת לגבי החומר המתלבש בה כ“איכות” חיצונית ועוברת, היא בעצמה “תוכן”, בשעה שאין לנו ענין אל החומר, אלא אל הצורה, כשהיא לעצמה. כי כל דבר התופס מקום במחשבתנו, יהי דבר זה מוחשי או מפשט, חומר או צורה, תכונה או אפילו רק פעולה, מכיון שאנו יכולים לדון עליו כשהוא לעצמו, הרי הוא אדון לעצמו, תכן־בעל־“מהות” לעצמו. ולהיפך, כל חומר, שהוא יסוד לצורה ועיקר הצורה שניתנה לו ביד היוצר, – הוא בעצמו צורה לגבי היסודות שמהם הורכב ונוצר. וכל “איך”, שאינו עובר ובטל מן העולם והיה כלא היה, אלא נשאר קשור אל ה“מה” בכל המשך קיומו של זה, – או אפילו רק זמן ידוע, אלא שזמן זה תופס בציורנו מקום לעצמו, כתקופה מיוחדה בקיומו של ה“מה”, – כל “איך” כזה מקבל מאליו קצת ערך של “מהות”. ‏ה“איך” נעשה ל“איכות”, וה“איכות” מתהפכת ל“תכונה”, ו“התכונה” הלא היא ממהותו של ה“תוכן”. וכיון שאנו מגיעים ל“מהות”, יש שאנו שוכחים את מקורה הראשון, שהיה רק ה“איך” של ה“מה” ואנו מנקרים וחותרים למצא אותה בעיקרו של הדבר. –

ו“היהדות”? –

מקורה של היהדות הוא היהודי, העם היהודי, היהודים. אבל מזה אנו צריכים ללמוד, שהיהדות והיהודים אינם אחד, כמו שהפרי והאילן אינם אחד. הפרי נעשה לדבר בפני עצמו רק בשעה שנבדל מן העץ ונתלש ממנו או בשעה שנגמר ונעשה עומד להתלש ודומה לתלוש. ‏עמים החיים וגדלים ונושאים פרות אין מבדילים בין עצמם לבין פרותיהם, וגם אחרים אינם פושטים מעליהם את שמם להעטיף בו את פרותיהם, כדברים שכבר נגמרו ונעשו מיוחדים לעצמם ואינם חסרים אלא עטיפה וחותם, כדי להיות עוברים לסוחר. יש עם רוסי, אשכנזי, צרפתי, אנגלי, ואין לנו לא רוסיות, לא אשכנזיות, לא צרפתיות ולא אנגליות, אף כי לכל אחד מן העמים הללו יש אפני־חיים מיוחדים בהרבה פרטים ואין הקולטורה של האחד דומה לזו של השני. לעומת זאת אנו יודעים ממציאות יַוְנוּת (הליניסמוּס), מפני שקיומו של העם היוני הקדמוני פסק ופריו נעשה בריה מיוחדה וגמורה לעצמה, נעשה גמור ותלוש, אחרי שפסק וגמר להיות גדל ומתפתח. כך יש לנו מושג מ“גרמניות”, כמאיזה בריה מיוחדה וגמורה, מושג שנולד אחרי שהשבטים הגרמניים פסקו להיות את אשר היו ובקפיצה גדולה כבשו להם מקום חדש בעולם ודרכים חדשים בחיים.

ובריה זו ש“יהדות” שמה לא יכלה גם היא להולד, אלו נמשך קיומו של העם העברי הקדמוני בלי עקירות ובלי הפסקות, בלי קפיצות ובלי דחיפות. ועכשו שנולדה, עלינו להבין, שהיא קימת כבריה גמורה ומיוחדה לעצמה לא בכח המשכת קיומו, אלא בכח הפסקת קיומו של העם העברי הקדמוני. ‏ואין לך אבסורד גדול מזה, שהלאומיים שלנו חושבים את ה“יהדות” לצורתו האמתית של האדם מישראל החי עתה וקוצבים על פיה את החיים של היהודי הלאומי ומודדים בה את הלאומיות החיה של היהודים.

אבל בזה כבר חזרנו לאותה הנקודה, שיצאנו ממנה, להתורה ע“ד “מהות היהדות”, שכל עיקרה אינה מיוסדה אלא על חליפות המובנים, שאנו מכניסים לתוך המושגים “מהות” ו”יהדות".

מהותה של איזו קולטורה יותר משהיא מעידה על ה“מה” של העם, יוצר הקולטורה, היא מעידה על ה“איך” שלו.

כל קולטורה היא תולדה מכחות העם ותנאי הקיום, שהוא נתון בהם. ואם למדים אנו ממהותה של איזו קולטורה על מהותו של העם, אין זה אלא מפני שאנו תופסים את העם ביחד עם מקומו וזמנו כדבר אחד שלם. העם, כשהוא נתפס לבדו מחוץ למקומו וזמנו ותנאי קיומו, אינו אלא נקודה מיטפהיזית, שאי אפשר לה להצטייר במחשבה כלל.‏ ו“המהות”, כשהיא לעצמה, בודאי אינה אלא נקודה מיטפהיזית.‏ אין אנו רואים את “מהותו” של עם ואת “רוחו” של עם, כמו שהם לעצמם, ואין שום אפשרות להבדיל בין מהותו של עם זה למהותו של עם אחר, כשהם נתפסים לבדם מחוץ למקומם וזמנם. הרשות בידינו לחשוב, ואין אנו יכולים לבלי לחשוב, שכל עם מיוחד יש לו מהות מיוחדה, מפני שכל “מה” הוא בעל “מהות”. אבל הכרה מעין זו אינה מעשרת את ידיעתנו במאומה. ואם נבוא לקבע עיקר בהתפתחות העמים, כמו שאנו רואים, – או מדמים לראות – בהתפתחות אנשים פרטיים, שהמהות של העם, כשהיא לעצמה, קבועה וגמורה מראשית יצירתו, ושעם כל השנויים הבאים בהתפתחותו נשארת (או “צריכה” להשאר) ה“מהות” או ה“רוח” שלו בטהרתה ובמקוריותה, ושכל השנויים המתגלים ברוח העם אינם אלא צורות חדשות ומתחדשות לתכן נצחי אחד, – לא נהיה אלא משחקים באבעבועות של בורית ובמלים, מלים, מלים, שתכן אין בהן ואין להן אף צורה הגונה.

“מהות” זו אין שום אדם יודע מה היא. ו“ראשית היצירה” של עם, – גם היא אינה אלא מלה ריקה, כי העמים לא נוצרו בנקודה ידועה של הזמן השוטף מהמון “סתם אנשים”, שאינם בני “מהות” וה“רוח” אין בהם, והעמים אין להם “ראשית” ו“צורות חדשות” לתכן אחד ישן – גם זה אינו אלא מטפהיזיקה, מפני שבמציאות אין גבול בין “תוכן” ל“צורה” ואין לך מושגים יותר יחוסיים מן המושגים “תוכן” ו“צורה”. ואם אפשר לחשוב ע“ד מהות בלתי משתנית באדם הפרטי, מפני שהאדם הפרטי יש לו ראשית ויש לו אחרית ובתקופה ידועה של קיומו פוסק הצד הפהיזילוגי שבו להתפתח ולהשתנות וצורתו הרוחנית נעשית קבועה וגמורה, – אין לדון ממנו גזרה שוה על מהותו של עם. כי העם הצד הפהיזיולוגי שבו אינו פוסק להתפתח, להתחדש ולהשתלם, דור הולך ודור בא והעם נשאר – בהכרתנו – אותו שהיה. ובכל דור ודור כל אדם ואדם הוא בריה פהיזיולוגית חדשה. ובמקום שיש כח פהיזיולוגי חלש ומתחדש, אי אפשר שלא יהא כח פסיחולוגי חדש ומתחדש, עכ”פ אין לנו יסוד להחליט את ההיפך.

ואבעבועות־של־בורית כאלו הלא הן אבני הפנה להתורה של “מהות היהדות” ו“רוח הלאומי”.

צריך להבדיל בין ‏“היהדות” במובן הערכים הקולטוריים, שנשארו לפליטה במקצועות אחדים של החיים מן העם העברי הקדמוני, ובין היהדות במובן היהודים החיים וקימים ומכירים את עצמם כחטיבה אחת. ואת “היהדות” במובן האחרון צריכים אנו לחלק לשתי תקופות: לתקופה שלפני הלאומיות ולתקופת הלאומיות, שמתאימות הן כמעט לתקופה של שעבוד העמים לשלטון אוטוקרטי או אריסטוקרטי ולתקופת השחרור של העמים וההתחלה של שלטון העם.

היהדות במובנה הראשון, שאנו מוצאים בה את ה“איך” של היהודים הקדמונים אין לה ענין להיהודים החיים עתה; לא על ידם נבנתה ולא ממנה ובדמותה ובצלמה צריכים הם להבנות. ערכה הוא ערך עצמי ולא כיסוד לקיום העם, ומהותה אינה מהות העם.

אולם היהודים עד לתקופת השחרור של העמים לא היו יכולים להתקיים כחטיבה אחת מיוחדת לעצמה אלא בהיותם שונים במהותם מן העמים האחרים. חייהם האנושיים הכלליים, כחיי כל ההמון, היו קבועים בסדרי הממשלה, שלא הם ולא ההמון מן העמים האחרים שישבו בתוכם לא השתתפו בה ולא השפיעו עליה באופן ישר; חייהם האנושיים־הכלליים לא יכלו להסתדר ע“י עצמם ולעצמם, וצריכים היו לאיזו “מהות” מיוחדה, שתבדיל ביניהם לבין האחרים ושאחדותם לעצמם תזון ממנה. ו”מהות" זו נמצאה להם ביהדות המורשה. אמונה, מצוות ומנהגים מיוחדים להם ושהאחרים אינם מחזיקים בם, אלה היו יסוד קיומם. יהדות כזו דומה אמנם יותר לכנסיה, לאחדות דתית, מאשר היא דומה לאחדות לאומית, אבל בראשונה לא ידעו לדייק ולהבדיל בין מושגים כאלה וכשבאה תקופת האמנציפציה ויחד עמה שאלת הלאומים חשבו היהודים הצרפתים שצרפתים אמתים הם – בני דת משה. לפי מהות היהדות אז, שהיתה יהדות של “מהות”, לא יכלו לחשוב אחרת. הכרת הלאומיות לא יכלה לעלות בין היהודים אלא רק אחרי שנחלשה האמונה בלב רבים מן העם ואי אפשר היה עוד לא לראות, כי רגש־האחדות שלהם אינו תלוי באמונה ובדת. ‏ובעוד שהחיים החדשים של העמים ושל היהודים טרם נתבכרו עד כדי להראות על אפשרויות של הוה יהודי לאומי בגלות, נשארה הלאומיות היהודית תלויה רק בזכרונות העבר ונתמכת בשאיפה לעתיד, לתחית האומה בארץ האבות. ואולם גם זכרונות העבר וגם השאיפה לעתיד לא מלאו את הריקנות, שנשארה במקום אחדות הדת. ‏שניהם לא הקיפו את כל חיי היהודי בפועל וגם לא היו ולא יכלו להיות לנקודה המרכזית לא בחיי הפרט ולא בחיי הצבור היהודי.‏ רוב התוכן של חיי היהודים נשאר מחוץ להיקף הזכרונות והשאיפה גם יחד, והשאלה: “במה אנו יהודים – עכשו” עמדה על הפרק ודרשה תשובה.

דומה היה דור זה לדור המדבר, שגם הוא היו לו זכרונות העבר שלא פרנסו את ההוה שלו, ושאיפה לעתיד שלא נתפרנסה מן ההוה, ואי אפשר היה לו לבלי לבקש לו “אידיאל”, שיהיה “תוכן” לחייו.

וכאז, נמצאו גם לדור המדבר שלנו כהנים, שבראו לן עגל־מסכה וקראו: “אלה אלהיך ישראל”. “המאור שבתורה”, “המוסר של היהדות”, “הרוח הלאומי” – אותם עבוד, אלה הם יסודי הקיום שלך.

במקום ‏“המהות” הראשונה של היהדות באה “מהות” אחרת; ממקום תרי“ג מצוות בא ה”מאור“, ה”מוסר“; במקום האמונה באלהי האבות באה האמונה ב”רוח הלאומי" – במובן “רוח האומה” –

המתפתח ופושט צורה ולובש צורה ונשאר עם כל שינוייו אותו הרוח של האבות, אבל בעצם נשארה היהדות כמו שהיתה, יהדות של “מהות”.

וה“מהות” החדשה, שהיא יותר רוחנית, יותר אוירית מזו שהיתה לפניה, ודאי שאינה מסוגלה להיות לנקודה המרכזית של חיי היהודי, אפילו של זה המאמין בה ודבק בה, ומכל שכן שלא תהיה לציר, שחיי האומה בכללם סובבים עליו.

ואולם חיים לאומיים אינם צריכים כלל לאחדות של “מהות”, שתהא שוה לכל בני האומה ושונה ממהותם של עמים אחרים. ואחדות “המהות” – אם ישנה ובמדה שישנה – אינה אלא תולדה ולא אב, ולא יסוד לחיים לאומיים. “אחדות־המהות” (באמת צריך לומר לא “אחדות”, אלא “שויון” המהות), אם זו האחרונה מצטיירת במחשבתך כמהות פנימית, פהיזיולוגית, קרובה היא לאחדות המין, ואם אינה אלא חיצונית, מעשית, אחדות הדבקות ב“מאור” אחד וב“מוסר” אחד, אז היא קרובה לאחדות הכנסיה הדתית ואין בה

כלום מאחדות לאומית.

אחדות האומה אינה מיוסדה ב“מה” שבחיי הפרטים, בני האומה. אפשר שהיא מפרנסת איזה “מה” מיוחד לבני האומה, אבל אין היא מתפרנסת ממנו. ומתפרנסת היא האחדות הלאומית רק מן ה“איך” של בני העם, מסדור חייהם והספקת צרכיהם של בני העם.

“מהות היהדות” אינה אלא האיכות, ה“איך” של היהודים. ועבודה יהודית לאומית היא העבודה בסדור היהודים בינם לבין עצמם בשביל הספקת צרכיהם האנושיים המשותפים להם ולכל בני האדם, בשביל הספקת הצרכים הכלליים על ידי עצמם ולעצמם.




  1. נדפס ב“הזמן”, תרס"ח, גליון 38.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות