רקע
אהרן מיכל ברכיהו
האהל והאדם

1


תקופת ההשכלה ותקופת הלאומיות, שרבים רגילים להציגן זו לעומת זו כעקירה והנחה, כהוצאה והכנסה, שהאחת מהן היתה שוללת וסותרת והשניה גודרת ובונה – אינן באמת אלא תקופה אחת ארוכה, שאנו צריכים לסמן אותה כלה בשם תקופת התחיה.

כשאנו אומרים “תחיה” אנו כוללים, על כל פנים אנו צריכים לכלול בזה, כל מן החיוב ומן השלילה, שהיה ושישנו בתנועת ההשכלה ובתנועה הלאומית כאחת. כי כל מה שיש מן השלילה בראשונה נשאר שלילה גם בשניה, ומה שיש מן החיוב בשניה לא נשלל על ידי הראשונה. הערכין של ההשכלה לא נשללו על ידי הלאומיות והערכין של הלאומיות לא כפרה בהם ההשכלה.

אמת הוא, שנקודת המרכז של התחיה בשתי התקופות האלה אינה אחת. שתיהן לא הקיפו – כל אחת לעצמה – את כל תכנה של התחיה. הרבה מן התכן הזה נשאר מחוץ לחוג המבט של תקופת ההשכלה והרבה ממה שהיה בזה נשאר מחוץ להיקף הלאומיות. התחיה, שצריכה היתה על פי מהותה להתחיל בשנוי ערכין של חיי הפרט, לא התפתחה מאליה ולא התרחבה מתוכה עד כדי להקיף את ערכי היהדות ולשנות אותם בהתאמה לשנוי שבא בחיי הפרט. עבודתה בהכשרת הפרט נפסקה באמצע על ידי סבות חיצוניות והיא בעצמה כאילו נשמטה ממקומה, נשתנה המרכז בתוך ההיקף.

במקום הפרט בא הכלל; במקום היהודי באה היהדות, שנוי המרכז נתן בשעתו מקום לטעות ולחשוב, שהלאומיות באה לסתור את ההשכלה ולבנות מה שנהרס על ידיה.

אבל כבר הגיעה השעה להכיר, שהשנוי שבא אז בעולמנו אינו שנוי עיקרי, שהלאומיות לא באה לסתור את ההשכלה, אלא לבנות אותה ולהבנות ממנה, ששתיהן הן גלויי התחיה ואי אפשר לזו בלי זו.

עד שבאה ההשכלה לא היה צרך, על כל פנים אי אפשר היה להרגיש צרך בבנין הכלל.

האדם מישראל ידע, שאין העולם הזה אלא פרוזדור לעולם הבא, עיקר החיים היה תורה, מצוות ומעשים טובים, שכלם כאחד אינם אלא הכנה לכנוס לטרקלין. האדם לא נברא אלא כדי למלאות רצון קונו שבשמים. הגוף עם כל שס“ה גידיו ורמ”ח איבריו לא נברא אלא כדי לשמש לנשמה, שהיא “חלק אלוה ממעל”. והיהדות, גם זו שבכתב וגם זו שבע“פ, גם זו שבספר וגם זו שבחיים, התאימה בתכנה ובצורתה לתכנו ולצורתו של היהודי. העדה עם כל מוסדותיה ומנהגיה היתה סכום החיים העיקריים של הפרטים, והפרטים מצאו ביהדות את ספוקם: תפלה בצבור, חברות ללמוד ש”ס, משניות, חיי אדם ולאמירת תהלים, חברות לתלמוד תורה, לבקור חולים ולגמילות חסד של אמת. “הכלל” היה אז מסודר כראוי.‏ חסרות היו רק המצוות התלויות בארץ והעם התנחם בתקוה לימות המשיח.

בא רוח מן החוץ והוליד צרך באדם מישראל להסתגל לדרך־ארץ, לחיי הרחוב והשוק. התחילה עבודת ההשכלה, כלומר ההכשרה של הפרט לתנאי החיים החדשים. לקיום היהדות לא דאגו אז ולא היו צריכים לדאוג, מפני שהיתה עומדת וקימת;‏ על דבר חלוף התכן ושנוי הצורה של היהדות לא חשבו ולא היו יכולים לחשוב, מפני שעד שלא נשתנה הפרט – היתה צורתו של הכלל כדין וכהלכה. האידיאל של אז היה: תורה ודרך ארץ, אמונה והשכלה. ואולם עבר דור אחד ויצא סוף מעשה, שלא היה במחשבה תחלה: ההשכלה עקרה מלב רבים את האמונה וה“דרך־ארץ” של הדור הקודם ולא השאירה מקום הרבה לתורה ולמעשים טובים. הפרטים התחילו להתרחק מן הכלל, שכל קיומו לא היה אלא רוחני ולא לפי רוחם, “האדם בצאתו” פסק להיות “יהודי באהלו”, פסק להרגיש צורך באהלו, מפני שהאהל לא הספיק לו עוד את צרכיו. אז נולדה הפרובלימה של היהדות, של קיום היהדות. התחילה תקופת הלאומיות. ‏רבים התחילו להרהר בתשובה, חפצו להחזיר את היהודי לאהלו, ואחרים הוציאו את הקריאה: היה יהודי בצאתך. ופתאם נתגלה הדבר, שהשוק והרחוב אינם מחכים לנו בזרועות פתוחות. ההצעה של יהודים מסוגלים ומסתגלים לדרך־ארץ החדשה רבה על הדרישה של אדוני הארץ. האדם שביהודי הרגיש צרך בארץ והיהודי שבאדם הרגיש צרך באהל – צרכים, ששניהם לא מצאו עוד את ספוקם פה – ויצאה מזה שאיפה של האדם היהודי לארץ־ישראל, למקום שאפשר להיות יהודי ואדם בחדא מחתא, למקום, שהרחוב והשוק – לכשיבנו – ימצאו בתוך האהל. ובינתים? רבים חפצו וחשבו לאפשר, שלא יהיה כלל שום “בינתים”: בנערינו ובזקנינו נלך. ואלה שראו שארוכה הדרך – קראו להכשרת העם. ואותה ההכשרה מצאו בגדולו וטפוחו של “האדם באהל”. “היה אדם באהלך!” – זוהי “התורה הגדולה” של נביאי הלאומיות־הציוניות, שראו שאי אפשר להציוניות להשיג את מטרתה בלי “בינתים”. אבל האהל עצמו נשאר במקום שהיה ומה שהיה – כלו קודש – נבדל ונפרש מן השוק והרחוב, שהם כלם חול. ולא ראו ולא הרגישו הנביאים האחרונים האלה, שהאהל נתרוקן מתכנו. את הרוח שלהם – צל היהדות המעשית, שהאהל נסמך עליה בדורות שלפניהם – ראו יסוד לאהל לדורותיהם אחריהם. וכשראו עקבות הרוח הולכים ונמחקים בלב האדם־היהודי, התחילו להטיף למוסר היהדות ולעשות כונים לרוח היהדות ולמאור שבתוכה.

הדור לא היה מוכשר אז להבין, שכל זמן שהאהל ישאר מה שהיה, לא יאהיל על האדם מישראל המבקש לעצמו חיי ארץ; הדור לא היה מוכשר להבין, שצריך ואפשר – ולוא רק במדה ידועה – להרחיב את האהל ולפרוש אותו על חיי השוק והרחוב של האדם מישראל. לקבל תחת כנפי היהדות את חיי החול של היהודים, לסמוך את היהדות על יסודי החיים החדשים של היהודים.

האהל והחיים נשארו נפרדים ונבדלים זה מזה. החיים זרמו מחוץ לאהל והאהל נשאר בלי חיים.

יושבי האהל התחילו להביט על עסקני החיים כעל מתבוללים ועסקני החיים הביטו על יושבי האהל כעל מבלי עולם.

ובינתים הלך ורב מספר היהודים, שצרכי החיים וכשרון החיים הוציאו אותם מתוך האהל ושנשארו יהודים גם מחוץ לאהל.

נמשך המצב של “היהודי בצאתו”.

ואולם ניכר הדבר, שלא מתוך כחה המושך של היהדות נשאר היהודי – יהודי בשוק החיים, אלא מתוך כחם הדוחף של החיים עצמם. ‏היהודים יוצאים מתוך האהל, מפני שהיו לאנשים ושואפים הם לחיים, ובאהל – אין חיים. ובחיים נשארים הם יהודים ומתגעגעים לאהל, מפני שאינם מוצאים מקום פנוי להם בשוק החיים.

אבל אוי לה ליהדות כזו, שבניה אינם עוזבים אותה לא מפני שהיא מספקת להם את צרכיהם, אלא מפני שהאחרים מתגדרים בפניהם ואינם נותנים להם מקום בתוכם; אוי לה ליהדות, שהיא מתקימת לא בכחה המושך מבפנים, אלא בכח הדוחה מבחוץ.

ואמנם מצב של “יהודים בצאתם” אינו יכול להאריך ימים. סוף סוף מוכרחת לבוא אחת משתי אלה: אם שיבת היהודי אל האהל והצטמקות האדם שבו או יציאה מוחלטת של האדם לשוק החיים, יציאה שיש בה שכחת האהל ושנאה אל האהל, יציאה המחפשת לה מקום כל שהוא, ואם אין מקום בשוק וברחוב, יש מקום בצדי הדרכים.

וכשרואה אתה “בני הנביאים” האחרונים מעמידים את הלאומיות כלה על המאור שבתורה, על מוסר היהדות ועל חכמת העבר ורואים את מלוא “חובתנו להמון העם” בהפצת ספרי מוסר – הוה אומר: הנה שיבת היהודי אל האהל והצטמקות האדם שבו.

וכשרואה אתה מתפשטת אצלנו הפקרות, שכרות, רציחה, מלשינות, – הוה אומר: הנה יציאת האדם לשוק החיים ושכחת האהל ושנאה אל האהל והליכה בצדי דרכים, מפני שבשוק החיים אין להם מקום ובמקומם, באהלם, אין חיים.

“היה אדם באהלך!”‏ כל זמן שהאהל נשאר במקום שהיה ומדתו לפי מדת הדור שעבר, אין זו אלא תפלת שוא.

האדם ישאר באהל רק אחרי שהאהל יתרחב ויסוכך על האדם.

יהדות רוחנית יכולה היתה להספיק לדורות, שיסוד חייהם היה רוחני ומטרת חייהם – רוח. דור של תחיה, דור של יהודים שואפים לחיי ארץ ואינם רואים עיקר בטל השמים, אי אפשר שיהדות רוחנית, שמימית, תאהיל עליו. היהדות של התחיה אינה יכולה להיות כלה קודש. צריכה לנו יהדות־אנושית, גשמית, יהדות של בשר ודם ולא של רוח ונשמה, אחרי שהיהודי היה לאיש החי חיי בשר ודם. צריכה לנו יהדות של הוה, יהדות של חול, שתסוכך על ההוה ותאהיל עליו.

האהילו וסוככו על האדם שביהודי! – זוהי התורה הגדולה של התחיה.




  1. נדפס ב“הד־הזמן”, תרס"ח, גליון 23.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות