רקע
אהרן מיכל ברכיהו

1


הדעה, שהבעתי במאמרי הקודם, שהאבטונומיה הלאומית של העדות הלאומיות השונות צריכה לשמש יסוד להנהלת הארץ, אין בה משום חידוש לגמרי. כך גם אין חידוש כלל וכלל בדעה השניה שהבעתי שם, שאחד המכשולים הקשים ביותר על דרך חיינו בארץ הוא ההבדל העצום שבין רמת החיים של השכבות הבינוניות והנמוכות שלנו ובין רמת החיים של השכבות הללו של הערבים. שתי הדעות הללו בוטאו כמה וכמה פעמים על ידי עסקני הציונות מכל הזרמים. ביתר הדגשה וביתר תוקף הובעו על ידי העסקנים והסופרים של מפלגת העבודה. “לעדות הלאומיות־הדתיות של אוכלוסי הארץ יש להבטיח אבטונומיה פנימית מלאה בכל הענינים התרבותיים (והמשקיים)2 והחברתיים” (מדברי בן־גוריון, ‏ בקובץ מאמריו “אנחנו ושכנינו”, עמוד ל"ג). “המוני העובדים, ביחוד הפלחים, אינם יודעים קרוא וכתוב, הם שקועים בבערות, הם נלחצים ונדכאים על־ידי בעלי האחוזות והספסרים ומלוי ברבית… אני מאמין שיש לנו תעודה היסטורית גדולה בהרמת העובד הערבי… אם נבנה את הארץ נבנה גם את העם העובד היושב בארץ… יחד נעלה או יחד נרד. הפועל העברי לא יעבוד 8 שעות ביום אם הפועל הערבי יאולץ לעבוד 10–12 שעות. הפועל העברי לא יקבל 30 גרוש ליום אם הערבי ימכור את עבודתו ב־15 גרוש ובפחות מזה”. ‏ (שם, עמוד ע"ד). “לא רק הפועל היהודי – גם המשק היהודי אינו מעונין בקיום פועל זול במשק הערבי, כי לא רק העבודה הזולה מתחרה בפועל היהודי, כי אם תוצרת העבודה הזולה מתחרה בתוצרת העבודה היקרה… ולא תקום בארץ חרושת יהודית המיוסדת על עבודה עברית יקרה אם בצדה תתקיים חרושת ערבית זולה”, (שם, קל"ב). ואולם שתי הדעות הללו לא נתגבשו לדרישות יסודיות של הציונות, ‏ על כל פנים לא הושמעו כדרישות ההנהלה הציונית מאת ממשלת הארץ, כדרישות שחובת הממשלה כלפי האוכלוסים הערבים והתחיבותה כלפי העם העברי דורשות במפגיע למלא אותן ולהתחיל בהגשמתן בראשית דרכה בהנהלת הארץ. הדעה הראשונה, על הצורך באבטונומיה של כל העדות הלאומיות והדתיות לענינים התרבותיים והחברותיים המיוחדים להן, לא הושמעה כלל כדרישה תכופה גם לשעה זו וגם לעתיד לבוא; היא הובעה רק כסימון הפרוגרמה של הציונות לעתיד לבוא. והדעה השניה, על הרמת מצבו של העובד הערבי, שמפלגת העבודה עמדה על הצורך התכוף שבה, גם היא לא הוצגה על ידיה אלא לעצמה בלבד, אך לא כדרישת הציונות כלפי הממשלה, אף לא כדרישה כלפי ההנהלה הציונית, שהיא תשתדל להשפיע בכיוון זה על הממשלה. הגרמה לכך הדוקטרינה הסוציאליסטית, שמעמד העובדים הוא הכח הבונה היחידי בעולם או שגרמה לכך ההנחה ששום עסקן בורגני ושום ממשלה בורגנית לא יתנו את ידם להרמת מצב העובדים, – דבר זה אינו ענין לנו עכשיו. מה שנוגע לעניננו עכשיו הוא – העובדא, שמתוך הבנה נכונה, “כי לא רק העבודה הזולה מתחרה בפועל היהודי, כי אם תוצרת העבודה הזולה מתחרה בתוצרת העבודה היקרה” ומתוך ראיה בהירה ש“עם חדירת ההון הפרטי לארץ יש חשש שיכניסו לארץ המוני עובדים זולים” מן הארצות הסמוכות ואנחנו לא נוכל לעמוד במלחמה קשה זו נגד הכנסת עבודה זולה מן החוץ בלי השתתפותו הנמרצה של הפועל הערבי בארץ" (בן־גוריון, “אנחנו ושכנינו”, עמוד קל"ב), מתוך הבנה נכונה וראיה בהירה זו הגיעה מפלגת העבודה שלנו למסקנא בלתי־נכונה, שעליה להטיל על עצמה את התפקיד להרים את מצבו של הפועל הערבי. הדרך היא ארגון הפועל הערבי ומלחמה משותפת בעבודה הבלתי מאורגנת. ואולם אם יש בידי מעמד הפועלים המאורגן להרים בכח עצמו את המצב החמרי של הפועל – את מצבו הרוחני, המוסרי והתרבותי בכל ענפי החיים אין בידי המעמד בלבד. לזאת דרושה פעולה ממשלתית רחבה בשדרות הרחבות של העם בעיר ובכפר. והרי בהרמת המצב החמרי של האוכלוסין שבארץ, מבלי שקדמה לה או מבלי שתלך אתה צעד בצעד הרמת מצבם התרבותי, הרוחני, המוסרי, ודרך החיים בכלל, כרוכה תקלה. אין שום הצדקה לכך, שהעובד הערבי יקבל בשכרו יותר מכפי שדרכו להוציא לסיפוק צרכיו וצרכי ביתו בעוד שהעובד העברי אינו מקבל בשכר עבודתו אלא כדי סיפוק צרכיו בצמצום. והגברת הכח האיקונומי של המרובים בעלי הצרכים הפרימיטיביים המועטים הרי מכבידה על בני תרבות גבוהה בעלי הצרכים הרבים למצא מקום לעצמם בארץ, לבוא ולהאחז בה. לפני הפעולות להרמת מצבו של הפועל הערבי, שברובו הגדול הוא חצי־פועל וחצי־פלח, על כל פנים יחד עם הפעולות הללו היתה צריכה לבוא מצדנו דרישה כלפי הממשלה להרמת המצב התרבותי של השדרות הרחבות, גם בתרבות הרוחנית וגם בתרבות החמרית. ודרישה זו לא באה, על כל פנים לא הושמעה בצורת דרישה ציונית תכופה ותקיפה מאת ממשלת הארץ, שלה האמצעים לכך. ‏ גם בשנים האחרונות, כשמפלגת העבודה הגיעה בהן לידי השפעה מכריעה בהנהלת העבודה הפוליטית שלנו, לא הושמעה על ידינו דרישה זו כלפי הממשלה. באוצר הממשלה יש הון עצום של מיליוני לירות והוא הולך וגדל בזמנים כסדרם משנה לשנה, ובידי הממשלה היה, שהזמנים יהיו גם הלאה כסדרם וכתיקונם, ועדיין אין בתי־ספר אלמנטריים לרוב ילדי הארץ. מצב כזה לא היה צריך להיות, אסור היה לממשלה להחזיק מצב כזה בארץ של מנדט סתם, וביחוד בארץ שהממשלה התחייבה לסייע לעלית יהודים בני התרבות האירופית, בעלי צרכים תרבותיים מרובים, לתוכה ולהתישב בתוכה. ואנחנו שתקנו, ההנהלה הפוליטית שלנו, אף זו של עכשיו, לא התריעה על זאת. והגורם לשתיקתנו מובן מאליו.

בכונה אני אומר “הגורם” ולא “הנימוק”, כי השתיקה לא היתה מתוך שקול־דעת והחלטה, כי אם אינסטינקטיבית. הגורם לשתיקתנו – היה יחס הממשלה להתחייבותה כלפינו, כלפי העם היהודי.‏ יותר משבולטת התקלה לנו הכרוכה בהרמת מצבם החמרי של בני התרבות הפרימיטיבית, מבלי שקדמה לה פעולה להרמת מצבם הרוחני וכל דרך החיים שלהם בבית ובחוץ, בולטת התקלה לנו הכרוכה בהרמת המצב הרוחני של המרובים עתה בארץ, כשאין אתה עליה והתישבות שלנו במדה המתאימה. וזאת היא החטאה הגדולה, חטאת־בראשית, של הממשלה המנדטורית כלפינו וכלפי הערבים שבארץ כאחד. אין ספק, הממשלה היתה צריכה לשמור בדרך פעולותיה להגשמת תנאי המנדט על איזון ידוע הנחוץ, כדי שלא יתעוררו חששות בחלק אחד של אזרחי הארץ, שהחלק השני ישתלט עליו וידכא אותו. את החששות האלה היתה יכולה למנוע על ידי קביעת אבטונומיה לאומית פנימית לענינים התרבותיים והחברותיים המיוחדים לעדות הלאומיות השונות. נוסף לזאת היתה צריכה וגם יכולה – מבלי לעורר חששות על ידי כך – לקיים את התנאי היסודי של המנדט והוא, ש“תקל על ההגירה היהודית ותיצור לה תנאים נאותים ותעזור ביחד עם ביאת־כח היהודית להתישבות צפופה על אדמת הארץ, לרבות קרקעות הממשלה”, לוּ היתה יחד עם זה ובמדה המתאימה לכך מרימה באמצעים הכספיים, שעליתנו והתישבותנו מכניסות לאוצר הממשלה, את המצב התרבותי של כל יושבי הארץ ואת המצב החמרי של העובד הערבי. אלא שעל ידי כך היה עולה מהר משקלם של אזרחי הארץ, דבר שכנראה וכמובן איננו לפי טעמה של הפקידות שבמיניסטריון המושבות ושל הפקידות המושבתית הממונה להנהלת המחלקות השונות של הממשלה בארץ. והנה במקום להגדיל בכמות את הישוב התרבותי המועט עכשיו בארץ, הוא הישוב היהודי, וכנגד זה, בבחינת עזר כנגדו, להעלות באיכות את הישוב נמוך־התרבות, שהוא עכשיו המרובה בארץ, בחרה הממשלה באיזון ידוע בכיוון ההפוך, בשמירה על המשקל התרבותי הנמוך של המרובים ועל המשקל הכמותי של המועטים, בשמירה על החזקים באיכות, שלא יתקדמו הרבה בכמות ועל החזקים בכמות, שלא יתקדמו הרבה באיכות.

וכשבאו שנים, שהגלות המריצה יהודים לעלות לארץ מבלי לחכות ליצירת “תנאים נאותים” לעליתם על ידי ממשלת המנדט, וממשלת הארץ לא הכבידה את תנאי העליה, ועלו יותר מכפי שיושבי הארץ האחרים היו רגילים לראות בשנים הקודמות – מצאו להם פוליטיקנים ידועים מבית ומחוץ קרקע מוכן להגברת החששות בשכבות ידועות של הערבים ויצא מה שאנו רואים לנגד עינינו עכשיו. מיניסטר המושבות הנוכחי, שהיה באמת ידיד לציונות הבלתי מזויפת, זה שעמד על האבנים בשעת הוולדה של הצהרת בלפור, של הצהרת בלפור הבלתי־מסולפת, מיניסטר־המושבות הזה שומע הצעה על הפסקת העליה לזמן ידוע ומשאיר אותה בתור שאלה, שהממשלה עוד טרם דנה עליה. ומי שהיה מיניסטר־המושבות, מר אמרי, גם הוא נמנה על הידידים לציונות, מציע עכשיו – גם עכשיו, אחרי שהמנהיגים הערבים והמונהגים על ידיהם הראו את תרבותם הרוחנית והמוסרית לעיני כל העולם – שוב… ‏ מועצה מחוקקת: בהרכב שוה מיהודים וערבים לשעה ולדורות. ואין אתה יודע, על מה להשתומם יותר: אם על חריפות ההשגה השכלית היודעת לשקול זה כנגד זה “שני גדלים” בעלי מהות שונה זו מזו, את ה“זכויות האזרחיות” של הרוב בארץ עכשיו ואת הזכות הפוליטית של העם היהודי “לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת”, ולקבוע שהן שקולות שוה בשוה, או להשתומם יותר על ההשגה הפוליטית הקובעת הרכב שוה במוסד הריפריזינטטיבי להנהלת הארץ, כשהיא לא תהיה עוד ארץ של עליה, אם־שכולה המצפה לשיבת בניה לגבולם. ואולם הצעת המועצה המחוקקת, שעדיין לא ירדה מעל הפרק בספירות ידועות של הפוליטיקה הבריטית, היא ענין לעצמו ולא בשורות מועטות אפשר להוקיע את כל האבסורד שבה ואת כל הרעה הצפויה ממנה לעם היהודי ולהמוני העם הערבי שבארץ כאחד. נשוב לדברי המיניסטר הנוכחי, שהוא היה באמת ידיד לציונות, ולציונות הבלתי־מזויפת. הוא אמר למצא שביל זהב בהנהלת הארץ בין דרישות היהודים ודרישות הערבים.‏ כנגד חיפוש שביל־הזהב עלינו להראות להנהלת הארץ את דרך המלך.

ודרך המלך להנהלת הארץ היא: מתן אבטונומיה לאומית־תרבותית לעדות הלאומיות השונות שבתוכה והגדלת הכמות של המועטים עכשיו ובמדה מתאימה ולפי האמצעים הגדלת האיכות של המרובים עכשיו בארץ, ולא ריכוז כל הענינים של אזרחי הארץ בידי הממשלה ולא שמירה על החזקים באיכות, שלא יתקדמו הרבה בכמות ועל החזקים בכמות, שלא יתקדמו הרבה באיכות. –



  1. נדפס ב“העולם”, אלול, תרצ"ו.  ↩

  2. הסוגרים למלה “והמשקיים” הם שלי, באשר לא נהיר לי, אילו ענינים משקיים יכולים להיות מיוחדים לעדה אחת ולא יהיו נוגעים לאוכלוסי הארץ כולם.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35368 יצירות מאת 1797 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!