¹

נכון הדבר שהממשלה של הוד מלכותו הממונה על ארץ־ישראל לא הלכה עד עכשיו בשביל הזהב, כפי שהעיד מזכיר המושבות בהבטיחו למשלחת הערבית הבלתי רשמית למצא עכשיו שביל זהב בהנהלת הארץ. ואולם לא נכון הוא מה שאמר, שאת שביל הזהב יש למצא באמצע בין דרישות היהודים ובין דרישות הערבים. לא, לא, שביל הזהב בהנהלת הארץ נמצא לא בשטח שבין היהודים והערבים, כי אם בשטח שבין ממשלת הארץ ובין אזרחי הארץ הערבים והיהודים כאחד.

חבר הלאומים, שהחליט על מסירת הארץ במנדט להנהלה הבריטית, לא קבע את הדרך להנהלת הארץ, אף לא סימן את הדרך בקוים כלליים. הוא קבע רק את המטרה של המנדט: “יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”, ואת התנאי: “שלא יעשה שום דבר אשר יפגע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות שאינן יהודיות הקיימות בארץ־ישראל”. צורת המשטר המדיני בארץ־ישראל לא סומנה בחוזה המנדט, לא לתקופת המעבר, היינו לתקופת הבנין של הבית הלאומי ולא לאחריה, היינו לכשיגמר בנין הבית הלאומי. סעיף ב' של חוזה המנדט, המטיל על הממונה את האחריות לכך, “שהארץ תושם בתנאים מדיניים, הנהלתיים וכלכליים כאלה אשר יבטיחו את יסודו של הבית הלאומי היהודי… ‏ ושיאפשרו את התפתחות המוסדות לשלטון עצמי – מכוון, כנראה מתוך סמיכת הפרשיות, למוסדות של היהודים, שהם עדיין בבחינת מיעוט לאומי בארץ, להנהלת הענינים המיוחדים להם. סעיף זה נותן אמנם מקום גם לפיתוח מוסדות של העדות האחרות הקיימות בארץ לשלטון עצמי במדה ידועה בהנהלת הענינים המיוחדים להן, אבל משום הטלת חובה על ממשלת המנדט כלפי העדות האחרות אין בו. כל הענינים של העדות האחרות, מלבד הענינים הדתיים, מסורים לראות־עיניה של הממשלה. גם סעיף ט”ו הקובע, כי “זכותה של כל עדה להחזיק בתי־ספר משלה בשביל בניה ובלשונה (בתנאי שתמלאנה הדרישות החנוכיות הכלליות שההנהלה² תמצאן לנחוצות) לא תשולל מאתה ולא תקופּח”, גם הוא בכלליותו ובסתמיותו מניח מקום לממשלה להחזיק את בתי־הספר לגמרי בידיה היא, כשכספי בני הארץ המוצאים לסיפוק רוב צרכיהם של בתי־הספר הללו עוברים על ידיה דרך אוצר המדינה. ‏ חבר הלאומים נמנע מלהגביל את החופש של הנהלת הארץ בפיתוח היחסים בין שני חלקי האזרחים ובקביעת היחסים בין השלטון המרכזי ובין העדות השונות לגבי סדור עניניהן המיוחדים להם שאינם בכלל ענינים דתיים. ‏כך נמנע חבר הלאומים גם מלהגביל את החופש של בעלי הבית הלאומי בארץ לכשיגמר בנינו. פרט לענינים הדתיים של העדות האחרות. סעיף כ“ח, הוא הסעיף האחרון של חוזה המנדט, מדבר על מה שצריך להיות “במקרה שיגמר זמן הממונות המוטל על הממונה הזה”. בכל הסעיפים הקודמים אין זכר לזמן של הממונות. אין לראות איפוא את גמר זמנה של הממונות אלא עם גמר הגשמת מטרתה, היינו עם גמר בנינו של “הבית הלאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”.‏ על כן גם אין בסעיף זה לא דבר ולא חצי דבר על הצורך להבטיח עוד את הגשמת המטרה העיקרית של המנדט, את יסודו של הבית הלאומי; אין עוד צורך בזה, אחרי שאי אפשר לראות את גמר זמנה של הממונות אלא לאחר הקמתו הגמורה של הבית הלאומי. ואלא מה מצא חבר הלאומים צורך להבטיח לעתיד לבוא “במקרה שיגמר זמן הממונות של הממונה הזה”, הוא מצא צורך להבטיח, “כי ממשלת א”י תמלא בשלמותם את החובות הכספיים שנטלה על עצמה באופן חוקי הנהלת א”י במשך תקופת הממונות", וכלפי האזרחים הוא מצא צורך להבטיח – את שמירת הזכויות על “המקומות הקדושים והבנינים או השטחים הדתיים” ושהשלטון שיהיה אז בארץ לא יקח לעצמו את הרשות “להתערב בסדר המנהגים הקדושים לבני הדת המושלימית בלבד, שזכויותיהם מובטחות”.‏ לכל שטח החיים של אזרחי הארץ, חוץ מן החיים הדתיים, השאיר חבר הלאומים לבעלי הבית הלאומי העתיד להבנות מחדש את החופש בהנהלת הענינים.‏ והנה בעלי הבית הלאומי, שאנו עומדים בראשית בנינו, אלה שלפי החלטת חבר הלאומים יש להם כבר עכשיו הזכות לדבר בשמו, הצהירו לא אחת ולא שתים שאין הם רואים זכות לשלטון המרכזי של מדינה לקפח את חופש העדות הלאומיות השונות בסדור החיים הלאומיים המיוחדים להן.‏ אף הריביזיוניסטים קבעו בתכנית המדינית שלהם לעתיד לבוא, כפי שהכריז מנהיגם ז’בוטינסקי כמה וכמה פעמים, את היסוד של אבטונומיה לאומית של העדות האחרות הקיימות בארץ בכל ענפי חיי התרבות המיוחדים להן. ‏ואולם דבורים בלבד אין בהם כדי להכניס בטחון בלבבות, לעקור את החששות פן ישתלטו היהודים על הערבים, כשהם ירבו בארץ. לשם כך נחוצה הלכה למעשה, הלכה שיש אתה מעשה. את התחלת האבטונומיה הלאומית של העדות השונות שבארץ בהתאם להתפתחותן וליכולתן לסדר את הענינים המיוחדים להן בידי עצמן ואת הכיוון להרחבתה עם עלית התפתחותן ויכולתן היתה צריכה ממשלת המנדט לקבוע כיסוד להנהלת הארץ. ואולם הממשלה עשתה ממש את ההיפך מזה.‏ גם בענין של העדה המושלימית, שהוד הקדושה הדתית חופף עליו – בחירת ראש המועצה המושלימית־המופתי – לקחה הממשלה שבארץ, ודאי לא בלי ידיעת מיניסטריון המושבות, את הזכות לעצמה להכריע כנגד רוב דעות באי־כח העדה המושלימית. ובענינים הלאומיים החלוניים של העדות השונות שבארץ, גם של הערבים וגם של היהודים, כגון ענין החנוך, הלכה הממשלה בכיוון של רכוז מוחלט בידיה היא בזכות הכסף ולפי מכסת הכסף שניתן על ידיה למוסדות החנוך מאוצר הארץ. והנה בתי־הספר של היהודים המתכלכלים בכסף היהודים עצמם בתמיכה קטנה מאוצר הממשלה יש להם הנהלה עצמית יהודית־לאומית, אמנם גם היא מוגבלת יותר מדאי בזכות התמיכה, נכון יותר: בכח התמיכה הממשלתית, אבל בתי־הספר לערבים, המתכלכלים בכסף המדינה, מתנהלים על ידי הממשלה מחוץ לכל סמכות של מוסד עדתי־לאומי של הערבים. ושתים הן התוצאות של סדר מדיני זה: קנאת הערבים ביהודים בהוה וחששות הערבים לעתידם, לשליטתם בענינים הלאומיים המיוחדים להם, כשהיהודים ירבו בארץ. לא פחות גרוע מכיוון הממשלה כלפי סדור עבודת התרבות של האזרחים לעדותיהם הלאומיות הוא כיוון הממשלה כלפי עבודת התרבות עצמה, כלפי המצב התרבותי של האזרחים וספוק הצרכים התרבותיים שלהם. מצב כזה, שבאוצר הממשלה יש הון עצום של מליונים לירות והוא הולך וגדל בזמנים כסדרם משנה לשנה ואין בתי־ספר אלמנטריים לרוב ילדי הארץ לא היה צריך להיות בארץ של מנדט. וגם מסדר מדיני זה אותן שתים התוצאות: קנאת הערבים ביהודים, שידם משגת – וכפי שנדמה לערבים, משגת בנקל – לספק מוסדות חנוך כמעט לכל ילדיהם ודאגתם וחששותיהם לעתידם, כשהיהודים ירבו בארץ.

וגם לא זה בלבד. ברמה התרבותית של עם קשורה רמת חייו בכלל. אחד המכשולים הקשים ביותר על דרך החיים של היהודים בארץ והוא גם מעורר קנאה בלב הערבים וגורם גם לשנאה, הוא ההבדל העצום בין רמת החיים של השכבות הבינוניות והנמוכות של היהודים ובין רמת החיים של השכבות האלו של הערבים. ההבדל הזה הוא שמביא בהכרח למלחמה בעבודה הזרה, שבאמת אינה אלא מלחמה בעבודה הזולה ואין בה אף שמץ משנאת לאומית: ההבדל הזה הוא גם המעכב שיתוף יהודים וערבים בענפי הכלכלה, בהיות שבשותפות של יהודי וערבי ודאי תהא יד העבודה הזולה על העליונה. ממשלת המנדט היתה מחויבת לשם מילוי תפקידה בארץ, התפקיד שקבלה עליה בתנאי המנדט, לחפש דרכים להרמת שכר העובד הערבי.‏ אי אפשר ששכר העובד הערבי ברמת חייו הנוכחית ישווה לשכר העובד העברי. אין גם שום הצדקה לכך, שהעובד הערבי יקבל בשכרו יותר מכפי שדרכו להוציא לספוק צרכיו וצרכי ביתו במקום שהעובד העברי אינו מקבל בשכר עבודתו אלא כדי ספוק צרכיו בצמצום, ואם גם זהו אותו השכר לפי מדת המטבע. ערך המטבע תלוי ברמת החיים, בהרגשת הצרכים ובאפשרות סיפוקם באותו מטבע, ורמת החיים תלויה ברמה התרבותית. ואולם מחובת הממשלה היה להעלות את הגובה התרבותי ואת רמת החיים של השכבות הרחבות הערביות על ידי הספקת חנוך לכל ילדי הארץ, על ידי סדור שעורי ערב לגדולים בעיר ובכפר, על ידי חנוך לחיים יותר היגייניים והדרכה וסיוע לסידורים יותר סניטריים בבית, בחצר וברחוב, ויחד עם זה גם להעלות את שכר העבודה של העובד הערבי. חושבני שעמדתה הפוליטית של בריטניה הגדולה לא היתה נפגעת על ידי זאת, רק ההון האנגלי המושקע או שעומד להשקע בתעשיות שונות שבארץ היה צפוי לפחות דיבידנדים. אדרבה, בדרך זו היתה ממשלת המנדט רוכשת לעצמה את אהדת הערבים והיהודים כאחד ואגב זאת היתה מונעת גם את הגורמים לשנאת הערבים ליהודים ואת הגורמים לחששותיהם לעתיד לבוא.

ואולם הממשלה עשתה את ההיפך מזאת. לא רק שלא חפשה דרכים, שיביאו לעליית שכר העבודה של הערבי, כי אם סיעה לכך, ששכרו לא יעלה: הכניסה לארץ פועלים מן הארצות הסמוכות, שרמת חייהם נמוכה בהרבה מרמת החיים של הפועל הערבי בן־הארץ ושעל כן הוא מסתפק בשכר עבודה נמוך מאותו השכר, שהפועל הערבי בן הארץ היה יכול לקבל לולא הועמד בצדו הפועל החורני. לא לחנם רוגזים מנהיגי הערבים, האפנדים, על שילוח החורנים מן הארץ בעוד שהפועלים הערבים רגנו על הכנסת חורנים אל הארץ.

ועכשיו, כשהממשלה המרכזית אומרת למצא שביל זהב להנהלת הארץ, עליה לדעת, באיזה שטח לחפש אותו. שביל הזהב, שמזכיר המושבות הבטיח למצא, מונח לא בשטח שבין דרישות היהודים ומילוי תנאי המנדט כהוגן ‏וכמשפט ובין דרישות הערבים להפירם או לבטלם, כי אם בשטח שבין הנטיות של ממשלת הארץ ובין הצרכים של הארץ עצמה, של אזרחיה היהודים והערבים גם יחד.