א. השאלה וגלגוליה החדשים 🔗
על רגל אחת, שאלת הידיעה והבחירה, אשר העסיקה תיאולוגים מישראל ומן האומות בימי-הביניים, כך אפשר לנסח אותה: אלוהים הוא כול-יודע, ובכן כל העתיד-להיות גלוי וידוע לפניו. וידיעתו היא מוחלטת, אין שום נברא בשמיים ובארץ יכול להתנהג אחרת ממה שידוע לפניו מראש, כלומר, לעשות את ידיעתו למשקרת. אם כן, איפוא, חופש-האדם להידבק בטוב ולמאוס ברע, מה הווה עליה? ובאין לאדם חופש-רצון לבחור בין טוב לרע, בין צדק לעוול, מה טעם יש לשכר ועונש? הן יכול הרשע לטעון: אנוס הייתי לעשות את הגזור עלי בידיעת-כול אשר לאלוהים!
השאלה הזאת לא אבד עליה כלח. עד היום מופיעה היא בגילגולים שונים, ושבה להטריד מחשבתם של הוגים – ולאוו דווקא בספירה התיאולוגית. למשל, שופט בשר-ודם, הסוכה פשעי בני-אדם כתוצאה משרשרת הכרחית של סיבות ומסוּבבים, נאלץ לבקש לפסקי-דינים שלו נימוקים אחרים, חוץ מעונש לפושע; כגון, הגנת החברה, פעולה מונעת על אחרים, חינוך הפושע למוטב – וממילא ישאו פסקי-הדינים שלו אופי אחר.
בשטח הביולוגי חוזרת ומופיעה אותה שאלה בצורה של מחלוקת על פירושה של אבולוציה. דטרמיניסם מדעי (כזה שהיה רווח במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם כיום מרובים הדבקים בו) גורס, כי כל התעלויות הצומח והחי, למן תא-הפרוטופלאסמה הקמאי ועד המנגנונים והתהליכים העדינים-והמורכבים ביותר אצל המפותחים ביצורים, לרבות היפעלויות נפשיות כגון אהבה מינית ואהבת-אם, אינסטינקים סוציאליים של דבורים ונמלים, רגישויות לאור ולמיים ולקירבת-חרקים אצל צמחים, חושים תופסי-תבל בדרכי שונות אצל בעלי-חיים שונים, כוח-המחשבה אשר לאדם – – – כל אלו כבר היו נתונים בחוקיות הפיסית-כימית של הדומם בעוד כדור הארץ ערפל-גאזים או גוש לבות נוזלות. לעומתם, גורס ברגסון – הנביא של האנטי-דטרמיניסם – אבולוציה יצירתית, דהיינו, שכל צעד קדימה בתארוגת-החיים היא חידוש ממש, תוספת והעשרה למלו-עולם. מכחיש ברגסון גם דטרמיניסם מסוג “הסיבה הסופית”, כלומר, שאיזה מצב תכליתי של עביד מועמד לפני היצורים והוא הגורם לכל שרשרת-התהליכים הקודמת לו על-מנת להוליך אליו. בתפיסת ברגסון, דומה אלוהים יוצרים לנשמת-אמן, המפועמת דחף-רגש, ועד שלא הושלמה הפואימה או הסימפוניה, אין האמן בעצמו יודע מה דמות תהיה לה ומה חוקים ישלטו בה.
ביטוי ספרותי ל“כוח-החיים” כיסוד יוצר, ניתן על-ידי ברנארד שאו במחזותיו. בנוסח ניא—לאמארקי (בניגוד לניאו-דארוויניסם הדטרמיניסטי) מלמד שאו, כי שינויי-צורה אצל היצורים, והתעלותם ממדרגה למדרגה, נגרמים על-ידי המאמץ הרצוני של היצורים עצמם. שיטה זו מייחסת חשיבות לסגולות נקנות – שינויים בחוש וביצר, ובכלים גופניים המשמשים לאלה – שיצור כובשם לעצמו אחרי לידתו. לדעת תלמידי-לאמארק, נוטות סגולות כאלו לעבור בירושה לדורות הבאים, ואפשר שיחול בהן שיפור מכוון מדור לדור. ניסויי-מעבדה, כגון קיצוץ זנבות-עכברים במשך כמה דורות, ובכל-זאת ולדותיהם נולדים ארוכי-זנב; או מינהגים מתמידים שאין להם תוצאות גופניות, כגון ברית-מילה אצל היהודים, ובכל-זאת בניהם נולדים ערלים, – אינם מוכיחים כלום; שכן חסרים בכאן הרצון והמאמץ של היצור עצמו: בשינויים אלה, המוטלים בגוף, היצור הוא סביל בלבד, על כן אין מהם השפעה תורשתית.
אנטי-דטרמיניסם בעל הדגשה אחרת הוטף על-ידי ההוגה האמריקני ויליאם ג’יימס. טיכיסם קרא ג’יימס לצד זה של משנתו, ומזדווג יפה ליתר צדדיה: פלוראליסם (עולם של ריבוי ולא של אחדות), והגדרה פראגמאטית (תועלתית-מעשית) ל“אמת”. מצייר ג’יימס חזות-עולם דראמתית, שאפשריים בה הפסדים ממשיים וזכייות ממשיות, נצחונות מוסריים של ממש וכשלונות מוסריים של ממש, ושום תוצאה אינה גזורה או מובטחת בוודאות מראש.
חיזוק-מה לטיכיסם נתגלע דווקא בשדה-מדע, שנחשב מופת לייתר-המדעים מפאת זיקתו ל“חוקי-ברזל”. בפיסיקה המודרנית הוצע עקרון אי-הוודאות של הייזנברג. זהו כלל, שיסודו בתצפיות וחישובים מאתימאטיים, הקובע כי בתהליכים הפנים-אטומיים ישנן קפיצות, או יריות, שהן לחלוטין מקריות, הפקריות, אַל-חוקיות, ולא עוד אלא שאַל-חוקיותן מותנית בטבע-הדברים ואינה תולדה, גרידא, להעדר ידיעה אנושית בשלב זה של המדע. איינשטיין חלק על הכלל הזה. הוא אמר: “אין הקב”ה משחק בקוביות עם בריותיו". אם נסלק את הקליפה המסורתית מעל אימרה זו ונביט אל תוכה, נראה כי מגולמת בה גישה שפינוזיסטית מובהקת: אמונה באחדות המוחלטת של העולם, ואמונה בשכל-האדם שראוי הוא, על ידי התבהרות מדעיו, להיטפל אל החוקיות הכול-חובקת, המתחייבת מאחדות-זו.
ב. בין סוציאליסטים 🔗
פעם ישבתי באספת-פועלים בניו-יורק. הנואם היה נורמן תומאס, אשר דבק אז ב“התלהבות-גרים” בתנועה הסוציאליסטית, אחרי עזבו בשבילה מישרת-כמרים עשירה. בהגיון מלוטש ובמופתים חותכים, הוכיח תומאס, כי הסוציאליסם הוא השלב ההכרחי בהיסטוריה אחרי הקאפיטאליסם. קם פועל אחד מבין הקהל, ושאל: “מכיוון שמוכח כי הסוציאליסם הכרח לו שיבוא, מה-טעם אתה קורא אותנו להתארגן ולהיאבק? הן ממילא הסוציאליסם בוא יבוא!” – ענה הנואם בקורטוב הומור: “מטבע בני-אדם שהם עובדים בייתר-מרץ בעד אותם הדברים המוחזקים אצלם כנאמנים לבוא…”
בתשובתו ייחס נורמן תומאס לרעיון הכרחיותה של ביאת-הסוציאליסם – ערך מעודד-תועמלני גרידא. תשובה אפשרית אחרת היא: הסוציאליסם ודאי יבוא, אלא שעל-ידי התנהגותנו אפשר לנו להחיש את בואו או לרשל אותו… תשובה שנייה זו אינה עומדת בפני ההגיון. אותם החוקים הגוזרים שהסוציאליסם יבוא, חזקה שהם גוזרים מתי יבוא ואיזו הדרך יבוא. תשובה שלישית, ששמעתיה מפי מארכסיסט מובהק, היתה: אליבא דמארכס, בתנאים הקונקריטיים הכשרים לכך, מן הצורך שיהא פועל הרצון לסוציאליסם. אין מארכס מזלזל ברצון האנושי. – שאלתי אני: ומה תעשה אם הפועלים אדישים לגבי עתידות החברה, או שהם תקועים לחלום (לעצמם או לבניהם) שיתעשרו ויזכו להיכנס לבורגנות, או שיש להם רצון להינות מן הבידורים הקלים והזולים, שהקאפיטאליסם מספק להם? הן לא תשליט בהם את הסוציאליסם בעל כורחם, שלא ברצונם? – אמר לי: “אחנכם, אלמדם, עד שירצו במישטר סוציאליסטי”. – אמרתי לו: “צבת בצבת… ברצונך שלך, תברא אצלם רצון חדש. והנה, הרצון שלך הוא יליד תנאים מסויימים, והרצון שלהם הוא יליד תנאים מסויימים. מה צידוק, חוץ משרירות-לבך, יש לך לשים עצמך שופט בין רצון לרצון, ולהעדיף רצונך על פני רצונם כמות-שהוא? אלא אם כן יש בידך איזה סולם-ערכים עליון, המחייב את כל בני-האדם כאחד. ואולם אזי הנך קופץ מן הסוציאליסם בחינת פרוֹגנוסיס מדעי אל הסוציאליסם בחינת צו אֶתי – צו, אשר אתה משמש שופר ופה לו”.
ג. במסורת ישראל 🔗
כל האמור לעיל מובא לא כדי לחוור איזו סוגיה מן השיטות המוזכרות, אלא כדי להוכיח כעניותה1 של שאלת הידיעה והבחירה, אם-כי הופעתה בימינו הוא בלבושים אחרים. קודם שנפליג אל האגדה של לייבניץ, כמובטח בשלט, נציץ לרגע גם אל השקפת חז“ל בשאלה דנן, שסיכמוה בארבע מלים: הכול צפוי והרשות נתונה. הזרוע הראשונה של מימרה פאראדוכסאלית זו, הניחוה סתומה – כי מי בשר-ודם יבוא עד חקר דעת-שדי? הזרוע השניה פירשוה בכמה מימרות ואגדות, כגון: “אותו מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב”ה, ואמר לפניו: רבש”ע, טיפה זו מה תהא עליה – גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק אינו אומר. וכן אמר ר' חנינא: הכול בידי שמיים חוץ מיראת-שמיים“. כלומר: חופש-האדם מוגבל לבחירה בין טוב לרע; למשל, ניתן לו לקדש את השם גם בתנאי-שיעבוד נוראים ביותר. בשטח זה יכול אדם להיות בבוני העולם או במחריביו. ההשגחה האלוהית מלפפת את בחירת האדם בין טוב לרע, לתת לכל איש – או עם – כפעלו. אכן, יש סיוע ל”הבא ליטהר“, ועתים גם סיוע ל”הבא ליטמא" (כגון בעניין: “ויחזק ד' את לב פרעה, ולא אבה לשלחם”).
*
אגדה זו מפצלת את המידות האלוהיות בין שלושה אלים יווניים. אפּוֹלוֹן מייצג את הידיעה אשר לאלוהים, זאוּס – את ההשגחה האלוהית, אַתיני את החכמה האלוהית.
מייחס לייבניץ את גרעין-האגדה לספר נוצרי-לאטיני, “על הרצון החפשי”, דו-שיח מאת לוֹרנציוּס ואלה. ואלה מביא את השיחה רק עד הראיון עם אפולון (מידת ידיעת-כול), והוא טח אותה בדברים אדוקים, לעורר בני-אדם, היילודים וחיים בחטא, להישען על חסדי ישו המשיח. לייבניץ בונה את העלילה הלאה, ומציג עוד שני אלים.
והרי גוף האגדה; ומפני שאצל לייבניץ היא מתפתחת אגב הידיינות בין שני מתפלספים, הריני משווה לה כאן צורה שיחית.
ד. נבואת אפולון 🔗
סכּסטוּס טארקוויניוּס, צעיר שאפתן מבית-המלוכה של רומא, נשלח – כמשפט בני-אצילים בימים ההם – לחינוך ביוון. כשסיים לימודיו אצל המורים היווניים ואמר לחזור אל רומא (והוא חולם על כתר-המלכות, אם-כי הרבה יריבים לו בדרכו לכך), הלך אצל הדיבּר אשר בדביר-אפולון בדלופוֹי, שיינבא לו שם מה יהיו עתידותיו. הדיבּר אשר לאל אפולון ניבא לו לאמור:
אפולון. – בעניות ובגולה תגווע, מגורש בזעם מארץ-אבותיך.
סכסטוס. – הה, אפולון, אל קדוש, מודה אני לך שלא חסכת דברך ממני, והואלת לדבר אל עבדך. אבל, הנה הבאתי לך ולכוהניך מתנות יקרות לרוב. הזה הגמול שאתה גומל לי - עתיד וסוף כה אומללים?
אפולון. – מתנותיך מאוד נשאו חן לפני, על כן אני נותן לך את מבוקשך. מגיד אני את אשר יהי באחריתך. הן לא תאבה כי חלף מתנותיך, אגיד לך בדיות נעימות? אני הנני יודע את העתיד, אבל אין אני יוצר אותו. אם יש לך תלונה, לך אצל זאוס, האדיר באלים, ושלוש האחיות, הן בנות-הגורל הטוות, מודדות וקופדות פתיל-חייו של אדם.
סכסטוס. – מודה אני לך, האל אפולון, השולח אורך אל עתידות, כי דבר-אמת הגדתני. אבל מדוע זאוס כה מתאכזר אלי, וחורץ גורל כל-כך קשה לאדם כמוני אני, תמים-דרך, שומר-דת, ומעריץ את האלים?
אפולון. – אתה תמים-דרך?! דע, כי תנהג ביהירות, ברדוף זנונים, תענה את אשת-ידידך, ותבגוד בארצך. אלה הדברים אשר תעשה – ואתה מבקש שכר טוב?
סכסטוס. – אבל אני לא אעשה כפי שאתה אומר. אתנהג אחרת לגמרי!
אפולון. – מה? כשקרן תשים את אפולון? אני חוזר ואומר: אתה תעשה בדיוק את כל המעשים שאני צופה לך, אין נעדר דבר.
סכסטוס. – אתפלל לכל האלים כי יתנו בי לב אחר, וישנו את מהלך-חיי. (מתפלל).
אפולון. – תפילתך הגיעה אל אָזני-האלים.
סכסטוס. – ומה תשובתם?
אפולון. – אל תקווה כי גורלות, מעוצבי ידי אלים, יסטו ממסילותם בשל תפילות בני-תמותה.
סכסטוס (בוכה). – ואין אני בן-חורין? האם אין ביכלתי לרדוף צדק ולנהוג בענווה?
אפולון. – סכסטוס מסכן, דע כי האלים עשו כל בן-אדם את-אשר הנהו. זאוס עשה את הזאב טורפני, את השפן מוג-לב, את החמור טיפש, ואת הארי גיבור. הוא נתן לך נשמה שהיא רישענית ללא-תקנה. אתה תתנהג בהתאם לטבעך, וזאוס ישלם לך כמעשיך. נשבע זאוס בשם נהר-הקודש סטיכּס, כי יתן לכל איש את פעלו, מידה כנגד מידה.
סכסטוס. – רק בזאוס האשם! ברצונו עשני את-אשר הנני, ואני מוכרח להתנהג כפי אשר עשני. יכול היה לעשותני באופן אחר, לתת בי נשמה אחרת. מה זכות יש לו לענוש אותי? וכי אפשר לי לעמוד בפני רצונו? לא עליך תלונתי, אפולון הטוב. אל זאוס אלך!…
ה. אצל אלון-זאוס 🔗
וילך סכסטוס טארקוויניוס אל מיקדש-זאוס אשר בדוֹדוֹנה. ושם אַלון, אשר בו יביע זאוס אומר לאשר יירצה לפניו. הקריב סכסטוס טארקוויניוס קרבנות, והרצה את טענותיות לפני זאוס:
סכסטוס. – הוי אל גדול ונורא, למה דנתני להיות רשע ואומלל? יש בכוח-ידך לשנות את לבי ואת גורלי. ואם אין אתה עושה זאת, הכר-נא כי אתה אשמת בכל פשעי וחטאותי, ולא אני.
זאוס (מדבר מתוך האלון). – כל גורלך ניתן להשתנות; בידך הדבר לעשותו. אם מוכן אתה לוותר על רומא, אפשר להן לבנות-הגורל לטוות לך חבלים אחרים בחיים: חכם תהיה, מאושר תהיה. רק הרחק פעמיך מרומא.
סכסטוס. – האם הכרח לי להשליך אל-עפר את כל תקוותי הגדולות ברומא? האם אי-אפשר לי להיות מלך טוב?
זאוס. – לא, סכסטוס. מיטיב אני לדעת מה יפה לך. כל העולם לפניך; לך באשר תלך, אבל אם אל רומא אתה הולך, הנך אבוד.
לא יכול סכסטוס טארקוויניוס לגמור אומר בנפשו להקריב קרבן גדול כזה. סר וזעף עזב את מיקדש-זאוס, ומסר עצמו בידי גורלו.
ובמיקדש-זאוס עמד הכוהן הגדול תיאודורוּס והקשיב לכל הדו-שיח בין האל ובין הצעיר, סכסטוס טארקוויניוס. וידבר תיאודורוס אל זאוס אלוהיו, לאמור:
תיאודורוס. – הוי גדול באלים, כגדולתך כן פיקחותך. הוכחת לאיש הזה את אשמתו. מעתה יתלה את כל תלאותיו רק ברצונו שלו, ונגדך לא יהיה לו פתחון-פה. כי אתה הורית לו את הדרך ילך בה, למען ייטב לו, והוא לא אבה לשמוע. בעצמו בחר בגורלו. אבל, אל נערץ! אוהביך-נאמניך משתוממים. רוצים הם להעריץ את חסדך וטובך לא פחות מאשר את גדולתך. הנחת לאיש צעיר לצאת אל דרך, יפשע וירשע בה, ואל כל הגמול הרע אשר דרך זו תשיב אל חיקו. אמנם, ברצונו בחר כאשר בחר. אבל רצון חדש מדוע לא בראת בו?
זאוס. – תיאודורוס בחירי, לך אל בתי אַתיני, והיא תשכילך את אשר חייב הייתי לעשות.
ו. בהיכל אתיני 🔗
ויסע תיאודורוס, כוהן-זאוס, אל אתינה-העיר, ויבוא אל היכל האֵלה אתיני, אשר כבוד-שמה חופף על העיר. ותשאלנה כוהנות-האלה את תתיאודורוס, לאמור:
הכוהנות. – מה רצונך, הזר?
תיאודורוס. – אנוכי כוהן גדול במיקדש-זאוס אשר בדודונה. אני עם אלון-זאוס, והנה בא הצעיר סכסטוס טארקוויניוס להתאונן על גורל אומלל אשר ניבא לו האל אפולון. ויאמר לו זאוס: “בידך לשנות את גורלך. לך באשר תלך, רק ברומא אל תדרוך כף-רגלך, למען ייטב לך באחריתך”. ולא אבה הצעיר לשעות אל עצת-זאוס, וברוע רצונו ואווילות-לבו יצא אל רומא – על מנת להיות למלך עריץ ולהרבות חטא ופשע – ואל עונשו ההכרחי: זעם עמו וגלות וקלון. ואני, תיאודורוס, עבד-זאוס, אמרתי אל אלוהי: “אל אדיר, רוצים עובדיך הנאמנים להעריץ את טובך וחסדך כשם שהם מעריצים את גדולתך. מדוע נמנעת, שליט באֵלים, מהטות את רצון-הצעיר, למען אשר ילך אל מקום אחר ואל גורל אחר, או מנטוע בו לב אחר, למען אשר יבחר בטוב-?” ויאמר לי זאוס: “לך אל אתיני בתי, לבעבור תאלפך בינה, ותדע מה היתה חובתי לעשות”. ואבוא הנה. ועתה, כוהנות-אתיני, הגדנה לי: מה אעשה ותחון אותי האֵלה מתבונתה? כי היא חכמת-זאוס וילידת-ראשו.
הכוהנות. – הקרב לאֵלה עלי-זית ועוגות-שעורים כאשר נורך, והלילה תלון ותישן פה בהיכלה. והאלה אל-נכון לא תתנכר לכוהן נאמן-אביה, ותפקדך בחלום.
ויעש תיאודורוס כאשר ציווהו הכוהנות, הגיש עלי-זית ועוגות-שעורים לפסל-אתיני, ובהחשך הערב שכב לישון בהיכל-האלה. ובהיותו עייף מן הדרך, עד-מהרה נרדם, ושנתו ערבה עליו.
ז. ארמון הגורלות 🔗
ובחלומו, והנה הוא נמצא במקום רחב-ידיים, בלתי מוכר לו, ושם ארמון כביר-מידות, נוצץ באור-יקרות עד סונוורו עיניו. ופתאום נגלתה עליו האֵלה אַתיני בהוד וביפעה, שהיא עוטה אותם בבואה בסוד שוכני-מרומים; ותושט אל פניו ענף-זית רענן, ותאמר לו:
אתיני. – תיאודורוס, זאוס אבי מצאך צדיק לפניו, והפקידני לרוות צמאונך לדעת דרכיו. הנה נגע שרביטי בפניך, למען תוכל הביט את הפלאים אשר אראך. הארמון אשר לפניך, ארמון-הגורלות הוא, ובו גנוזות כל מנות-הגורל האפשריות לנשמה ונשמה, בשיבוצן ומהלכן בתוך כל העולמות האפשריים – הם העולמות אשר עלו במחשבת זאוס להיברא ולהיעשות. מן העולמות ללא-מיספר בחר זאוס רק באחד, הטוב שבכולם, לעשותו בפועל. אך פה, בארמון הזה, בבחינת רעיון וחזון-דמיון, קיימים הם כולם ולפרקים בא זאוס הלום לענג את נפשו, בהסתכלו בכל אשר אפשר היה להיות ובאשרו מחדש את בחירתו. ועתה כי חזקו עיניך להביט, שורה-נא: מה תבנית יש לארמון הזה?
תיאודורוס. – רואה אני, הארמון חצוב-הזוהר תבנית פיראמידה לו – הולך הוא הלוך וצר כלפי מעלה עד לחוד-פסגה; אך את בסיס-הפיראמידה אין אני רואה. דומה, הארמון מתרחב והולך מטה-מטה עד אין סוף, עד בלי תחתית כלל.
אתיני. – דע, הארמון מבפנים עשוי חדרים-חדרים, כל כדר – עולם, עולם-שבכוח, עולם-שבאפשרות, ואין עולם אחד דומה בדיוק לחברו. מהם דומים במקצת זה לזה, ומהם שוני תכלית-שינוי איש מאחיו. על-ידי הסתכלות בעולמות-שבכוח האלה, אפשר לחזות את כל הנולד ומתהווה מכל מעשה אפשרי של כל יצור ויצור אשר בהם. אם עולה בדעתך כי יצור פלוני מסוגל לעשות מעשה פלוני, ואין היצור עושהו בעולם אחד, מובטח לך כי בעולם אחר שבארמון הזה, המעשה ההוא, על כל תוצאותיו, מופיע ומחזה. ועתה, אנהגך ואביאך אל תוך הארמון פנימה. אראה לך עולמות אחדים, שבהם תמצא את סכסטוס טארקוויניוס; לא בדיוק אותו סכסטוס, אשר ראית אז, (זה בלתי-אפשרי, מפני שסכסטוס ההוא נושא בו את כל אשר הוא עתיד להיות), כי-אם סכסטוסים הדומים לו ברוב התכונות אשר יוכר בהן: סכסטוסים מכל המינים והטיפוסים. בעולם אחד תמצא סכסטוס מרומם ומאושר; בעולם אחר תמצא סכסטוס השמח בחלק צנוע בחיים, ובעוד עולמות – עוד סכסטוסים בנוסחים שונים.
כה דיברה האלה אתיני; והיא הוליכה את תיאודורוס אל הארמון פנימה, ותכניסהו אל אחד מחדריו. והנה לא חדר הוא זה, כי-אם עולם מלא – על יבשה, ימים ורקיע משלו, שמש משלו, ירח וכוכבים משלו. ובדבר-האלה הופיעה העיר דודונה אשר שם מיקדש-זאוס. והנה סכסטוס יוצא מן המיקדש באמרו כי ישמע בקול האל ועצתו, ואל רומא לא ילך. הוא הלך אל עיר היושבת בין שני ימים, כגון קורינתיה. שם קנה לו גינה קטנה, ובעודרו בה, מצא אוצר. הוא נתעשר מאוד, ועשה צדקות רבות, ומת בשיבה טובה, ומכובד מאת כל אנשי-העיר. את כל חיי האיש ראה תיאודורוס, מצומצמים ברגעים מועטים, אך ברורים כמו בהצגת-תיאטרון. ואצל פתח-החדר ראה תיאודורוס ספר גדול. וישאל את האלה:
תיאודורוס. – ספר זה מהו?
אתיני. – הוא ספר תולדות כל העולם, שאנו מבקרים בו כעת. ספר-הגורלות הוא לכל הנשמות שבזה העולם. ראית מיספר על מצחו של סכסטוס. בקש את המיספר ההוא בספר, ותמצא לייד המיספר את כל פרקי-חייו של סכסטוס בעולם זה.
ח. כל שורה – קטע-חיים 🔗
וימצא תיאודורוס את המיספר בספר, והנה מגולפים שם תולדות-חיי-סכסטוס בייתר-פרוטרוט משנתפס על-ידו קודם, אך עדיין בצימצום. ואתיני הורתה לו:
אתיני. – ועתה, שיםאצבעך על שורה אחת שבסיפור חיי-סכסטוס, ויתגלו לפניך כל פרטי-הפרטים של אותו קטע מחיי-האיש המקופל באותה השורה.
ויעש תיאודורוס כדבר-האֵלה: שם אצבעו על אחת השורות, והנה ניצבה לפניו שעה אחת של חיי-סכסטוס לכל רגעיה החולפים ולכל פרטיה ודקדוקיה, כפי שהם מתהווים ונחווים באותו עולם.
אחרי-כן הכניסתהו האֵלה אל חדר אחר. והנה עוד עולם, ושוב אחד סכסטוס, העוזב את המיקדש מתוך החלטה לציית לאל זאוס. סכסטוס שבכאן נסע תרשישה. שם נשא לאשה את בת-המלך. ויהי מלך טוב, אהוב על כל עמו.
ואתיני הוליכה את תיאודורוס אל חדרים אחרים שבארמון, ובהם נתגלו נופים חדשים, סיפורי-מעשים אחרים וגורלות אחרים.
ט. הטוב שבעולמות האפשריים 🔗
לבסוף לקחתהו אתיני מעלה-מעלה, אל פתחו של חדר אחד; והנה החדר הזה מלא זיו ומפיק יפעה יותר מכולם. ותדבר האֵלה אל תיאודורוס לאמור:
אתיני. – הן ראית כי הארמון הזה הוא בצורת פיראמידה, אשר בסיס אין לו. שכן, מפני שהעולמות האפשריים הם עד בלי מיספר (כי מי ישים גבול לכוח-ההמצאה של זאוס?), הארמון מתרחב כלפי מטה עד אין סוף. ככול שעולים בארמון מן קומה אל קומה, כן חדרי-הקומות (אלו העולמות) משתפרים והולכים. קומה הקרובה יותר לחוד-הפיסגה, והיא צרה ומעוטת-חדרים מחברותיה אשר מתחת לה – העולמות שבה הם טובים יותר מן העולמות אשר בחברותיה הנמוכות ממנה. ובפיסגת-הארמון, בחדר שהוא עליון על כולם, שם הוא העולם הטוב ביותר, המשוכלל ביותר, ההרמוני ביותר, מכל העולמות האפשריים אשר בהגיון-זאוס.
ויהי בעבור תיאודורוס את מיפתן החדר העליון מכולם, ויתעלף מרוב חדווה על הדרת-תפארתו של העולם אשר נגלה לפניו. ונאלצה האֵלה, מורת-דרכו בארמון, לשים על שפתיו טיפה של נקטר, זה משקה-האלים, לשובב רוחו. ושוב דיברה אליו האֵלה:
אתיני. – כעת רגלינו עומדות בעולם הממשי, העולם שישנו באמת ובפועל. ואתה נמצא אצל מקור-האושר, המזומן לך באחריתך, אם תוסיף לעבוד את זאוס באמונה. ועתה, הסתכל וראה: הנה סכסטוס טארקוויניוס כפי שהוא, וכפי שהוא מזומן להיות, בעולם-המציאות. הוא יוצא בחרי-אף מלפני זאוס, ממיקדש-האל אשר בדודונה, ומואס משמוע בקול העצה האלוהית. הנך רואה, איך הוא נוסע אל רומא, ומביא עמו תככים ושפיכת-דמים וחורבן, ומחלל את אשת-ידידו. ואתה רואה עוד, איך הוא מגורש אל גולה, ומת בזוי, ורצוץ, וגלמוד. אילו היה זאוס שותל בכאן סכסטוס המאושר בקורינתיה, או סכסטוס מלך טוב בתרשיש, כי-אז לא היה זה העולם – זה העולם. אבל לא יכול זאוס אלא לבחור דווקא בזה העולם, שהוא עולה בשלמותו על כל יתר העולמות האפשריים, לעשותו ממש; שאילולי כן, היה זאוס מתכחש לחכמתו, ומנדה אותי, את בתו. בין תבין: אבי לא עשה את סכסטוס רשע. סכסטוס זה רשע היה מאז ומעולם, ותמיד מרצונו החופשי. רק זאת פעל זאוס: הוא העניק לו מציאות; כי לא יכלה חכמת-זאוס לשלול את הימצאו בזה העולם השלם-מכל-שלם. העתיק זאוס את סכסטוס הרשע מן הספירה של המהויות האפשריות אל הספירה של המהויות הנמצאות. ומפשעי סכסטוס והרעות אשר עשה, נובעות גם תוצאות כבירות ונהדרות לדורות-אדם יבואו. אבל מה שנעשה בתחום החברה האנושית הוא זעיר עד אין סוף לעומת כלל-הבריאה, אשר מקצת הדרת-תפארתה ניתן לך לתפוס בפסגת זה הארמון.
תמו דברי-האֵלה, וייקץ תיאודורוס, והנה הוא שוכב ל שטיח לרגלי פסל-אתיני בהיכלה אשר באתינה העיר. ויחבר בלילה ההוא מזמור-שיר לזאוס, צדק-האלים, הבוחר את הטוב-שבטוב מכל העולמות, שעלו במחשבה מלפניו, לעשותו נברא; לאפולון, עין רואה אשר לאלים, הצופיה עתידות לנובבם; ולאתיני בת-זאוס, חכמת-האלים, אשר נתנה לו, לתיאודורוס כוהן גדול במיקדש-זאוס עם האלונים אשר בדודונה, לקחת שמץ מחזון-הגיון זאוס, שבו מגולפים כל העולמות האפשריים, ולחוש לרגע קט את הטוב והיופי של זה העולם הממשי, כפי שהם מתגלים לעיני האלים החיים לעד.
י. מודרניותו של לייבניץ 🔗
מושגים על עולמות-בריאה, שהם מקבילים או אלטרנאטיביים לעולם-בריאה זה, מתפגשים גם בספרות הבדמדעית2 של ימינו.
אבל לא בתפישות-דמיון על עולמות אפשריים בלבד, נושק לייבניץ, בן-זמנו הצעיר של שפינוזה (גוטפריד וילהלם לייבניץ נולד ב-1646, ברוך שפינוזה – ב-1632) גידולי-מחשבה של דורנו. ריח מודרני עולה מהכחשתו (בהתכתבות עם תלמיד-ניוטון, קלארק) את החלל הניוטוני הריק והמוחלט, אשר מיספר-גרמים נוסעים בו, ואת הזמן כישות בפני עצמה; פירש לייבניץ את החלל והזמן כבבואה סמלית ליחסי עצמים ממשיים (על תמורותיהם ותנועותיהם) זה לזה, איש לפי אורח-סכותו את השאר.
אף מזאת: לא סבלה דעת לייבניץ את האטום הדימוקריטי, הבלתי-מתחלק, שהיה הקובל על בני-דורו. במתימאטיקה (ולייבניץ היה מגדולי המתימאטיקנים היוצרים בכל הדורות) אין כמות קטנה, או מידה קטנה, שאין קטנה הימנה, וכן עד אין סוף. שום גוף חומרי איננו פשוט, בלתי-מורכב מחלקים; אין חלקיק-חומר – ויהא זעיר כל-כמה שנרצה – בלתי-מתחלק.
יא. משהו על המונאדות 🔗
תחת אטומי-חומר בלתי מתחלקים שת לייבניץ ביסודו-של-עולם יחידות, שקרא להן מונאדות. המונאדה היא עצם רוחני פשוט. אין סוף למיספר המונאדות, וגם למדרגותיהן אין סוף; ואין רווח ריק בין מדרגה למדרגה, אלא הרווח שבין מדרגות שונות אף הוא עשוי מדרגות-מדרגות. נשמת כל בן-אדם, נשמת כל בהמה ורמש וצמח (ובזה חולק לייבניץ על דיקארט, שייחס נשמה לאדם בלבד), היא אחת מן המונאדות. וכל מונאדה היא יחידה ומיוחדת במינה; אין שום מונאדה דומה לחברתה. (מסקנה פיסית להנחה אחרונה זו, היא שאין שני גושים או חלקיקים של חומר דומים בכול-מכול זה לזה; אלא כל אחד נושא את ההיסטוריה שלו בתוכו).
כל מונאדה, על פי דרכה ולפי מדרגתה, משקפת את מלוא כל הבריאה, כלומר, את כלל-המונאדות כולו. ככול שמונאדה היא נעלה מחברתה, כן היא משקפת את המציאות כולה בייתר בהירות; וככול שהיא נמוכה מחברתה, כן היא משקפת את המציאות כולה בייתר עירפול וטישטוש. משקפת – אך לא משפיעה ולא מושפעת.
המונאדה היא פשוטה בזה שאין היא מתחלקת לחלקים יותר קטנים, ואין היא מורכבת מיסודות יותר פשוטים. אבל אין פשטות-המונאדה מוציאה ריבוי של חוויות, הסתכלויות, רחשושים. (אפשר שיהיו בה גם רחשושים רדומים ובלתי-מודעים).
כל מונאדה היא עתיקה כעתיקות-העולם; היא נבראה יחד עם כל העולם כולו, ותיאפס רק עם היאפס העולם. מה שקרוי “לידה” או “מיתה” אינו אלא שלבים שונים בתמורותיה הפנימיות של המונאדה.
יב. “ההרמוניה הקבועה מראש” 🔗
גוף-האדם – וכן כל הקרוי בלשון-הדיוטות עצם חמרי – הוא בבואה לאוסף-אספי מונאדות. אין נשמת-האדם משפיעה על גופו, ואין גופו משפיע על נשמתו.
מאחר שהעולם כולו הוא ביסודו מונאדות ממדרגות שונות, ואין בעולם לא משפיעים, לא מושפעים, ולא השפעות הדדיות, איך יתבארו סדרי גרמי-השמיים, הפעולה-יחד של חלקי גוף-החי, התיאום שבין מחשבת-אדם ובין תנועות גופו?
על כך עונה לייבניץ: מראש ומקדם עשה אלוהים את המונאדות, באופן שתהיינה חוויותיהן – דהיינו שיקופיהן את העולם כולו, אשה-אשה מפינת ראייתה ולפי מדרגתה – מזוּוגות וממוּזגות יחד עד סוף כל הזמנים. לכך קרא לייבניץ “ההרמוניה הקבועה מראש”.
יג. הרמוניה ילידת קרב 🔗
בכתבים אחרים של לייבניץ – שהוא עצמו גנזם בחייו, אם מחשש פגיעה בדת ואם מזהירות מפני רדיפה בידי קנאים, והם הוצאו לאור רק בראשית מאה זו, – מצייר הפילוסוף את קימת העולם המציאותי מריבוי עולמות אפשריים, על דרך שונה במקצת ממה שמוצג ב“תיאודיצי” (צידוק-האלוהים) שלו, באגדה על הידיעה והבחירה.
בכתבים גנוזים אלו מתוארים העולמות האפשריים כחונים באיזו ספירה נאצלת, קיימת ולא קיימת; קיימת בבחינת אידיאה ולא קיימת בבחינת מציאות. ובין העולמות, דרי הספירה ההיא, מתנהלת התחרות או התגוששות על היציאה מן הכוח אל הפועל: איזה מהם יחרוג מספירת-האידיאות ויהיה למציאות של ממש? כלומר: העולם המציאותי הוא תולדה לאיזו סלקציה מתוך מלחמת-קיום – מעין שדה-קטל דארוויני מלפני הבריאה!
“מלפני הבריאה” סלקא דעתך? והלא הורה לייבניץ כי הזמן, כמו החלל, הוא צפיית סדרי יחסים-ושינויים בנבראים. ובאין נבראים, אין זמן כלל…
אלוֹף, איפוא, “מלפני” לא במובן של קדימת-זמן אלא במובן של קדימה מיטאפיסית. לשון אחרת: אותו קרב בין האידיאות-שבכוח על מימושן-בפועל, מתנהל ומנשך רגע-רגע בלי-הפסק.
אבל צא וראה מה הוֹוה לה להרמוניה הלייבניצית. תחת היותה קבועה מראש על-ידי החכמה האלוהית. הריהי נעשית תוצאה סופית, מתיילדת בלי-הרף מתוך מאבק, לא הרמוני כל-עיקר, בין כוחות תאבי-מציאות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.