רקע
נפתלי הרץ וייזל
פתיחת המשורר

אמר נפתלי הירץ וויזל בן כבוד יששכר בער זצ"ל

מראש ומקדם היה השיר כלי חפץ לאלהים ולאנשים. תראה כי כששפט השם את יציר כפיו על חטאתו אשר חטא, נאמרו הדברים בדמות השיר, הוכחת השם לקין היתה באורח שיר, למך דבר לנשיו בארח שיר, גם נח ברך את בניו וקלל את כנען בדרך השיר, וכן נהגו לכבד את רעיהם בשירים ישירו עליהם, כמו שאמר לבן ליעקב ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור (בראשית ל“א כ”ז), גם ברכת יעקב את בניו, וברכת איש האלהים את ישראל לפני מותו, דברי שיר הם. בו הודו לאלהים על חסדיו, כמו שירת הים ושירת הבאר. וכן תוכחת השם העומדת לעדה בבני ישראל עד עולם, וכלל בה כל אשר יקרה להם עד אחרית הימים, דברי שירה הם. ואם נבוא לפרוט השירים הכתובים בספרי הנביאים והכתובים יאריכו הדברים. ספר תהלים כל אדם חזו בו, כלו שירים וזמירות לאלהי ישראל. חכמת שלמה בספר משלי כלו בארחות השיר, וכמוהו כל ספר איוב, ורובי דברי הנביאים ישעיה ירמיה ויחזקאל ותרי עשר דברי שיר הם, כלם השתמשו בכלי חפץ זה, להודיע בו לבני אדם דברי הנבואות שקבלו מיד ה', ודברי חכמה ומוסר שלמדום וכל כיוצא בזה:

וכן אם נרד מן ההר הטוב הזה, מכל אשר נמצא כתוב בספרי הקדש בדרך שיר, ונביט על פני תבל ארצה, נצא השדה, נלינה בכפרים, נבוא בערים, נעמוד בחצרות הגדולים, גם הם יחדיו ישאו קול ירונו בשירים כל אחד כפי דרכו וכפי כחו, כי ממזרח שמש עד מבואו לא נבוא אל אחת הארצות אשר לא תשמענה בה אזנינו קול השיר מפי יושביה. והיותר יפלא בעינינו, כי העידו אנשים חקרי לב, אשר נשאו נפשם לעבור ימים רחוקים, לתור תכונת הארץ ומחוזותיה, ומה העמים היושבים בהן, וכאשר באו לקצוי ארץ בין בני אדם השוכנים בדד באיי הים הרחוקים, אין להם לא כתב ולא ספר, אין בהם לא מדרשים ולא אנשי החכמה, גם מדותיהם ותכונותיהם פרועות, וכל היום יגורו ריב ומלחמה, והעידו שבפרוע פרעות בעמים ההם, טרם יצאו לקרב ישירו בשירים, ושיש להם שירים ידועים להם קבלום בעל פה ממשורריהם, ישירו בם פה אחד למועדים ידועים להם, כמו שספרו לנו קאלומבו“ס וחבריו מוצאי העולם החדש, וכאשר ספר לנו בדורנו רב אנית מלך בריטאני”א השר קאק“ש וחבריו, מוצאי האיים הדרומיים בקצות הארץ, וכן בכל אומה ולשון שהצליחו בימיהם, נשארו מהם מחברות ממשורריהם הגדולים, כמו שירי הומירו”ס ואנקרעא“ן ליונים ורבים כמוהם, שירי הארא”ץ ובירגי“ל לרומים וחבריהם, ואחריהן השירים הרבים הנמצאים בכל אומה ולשון, וביותר בממלכות אירופ”א, המון שיריהם מה רבו עצמו מספר, קצתן ספורי המלכים מלחמותיהן ומעשיהן, וקצתן דברי מוסר ולמודי ידיעות מועילות, וקצתן מלאים הזיות והבלים ששרו לשקוליהםבחרו בם, כמו ספרי הומירו“ס שזכרנו, וקצתן מלאים דברי עגבים ונבלות, קצתן שירי שמחה, וקצתן שירי אבל, וכן בכל מדה ומדה דבר והפוכו שוררו עליהן אנשים כפי חכמתם וכפי כחם. ומעתה ראוי לנו להתבונן על החפץ הזה לשיר בשירים או לשמוע בשיר, הנטוע בכל הנפשות, בכל דור ובכל מקום, לדעת על מה יסודתו, ועל מה יוצר הנפשות ב”ה נטע כזאת בנפשות יצוריו, כי בלי ספק מטע ה' הוא, תתפאר בו נפש המשורר ונפש השומע, ושבלעדי השיר לא יכון פי המדבר. כי אם תחשוב כי עצם השיר אינו כי אם תפארת מליצה והדרת לשון המדבר, לא היה כולל העמים והלשונות כלם, שבכללן אלה הדומים עד היום לפראים במדבר, לא תאר ולא הדר להם במנהגיהם ובמעשיהם; גם אנשי הרוח ואחריהם חכמי בני אדם מכל העמים, לא את כל דבריהם ישא רוח השיר על אברתו, כי קצתם חוברו ממליצות פשוטות; ואם גם בהן דרכיהן דרכי נועם לסדר המאמר בדרך מתוקן ומתקבל על דעת השומע, למה גם אלה אינן בדרך השיר? והנני בא לבאר פה בקצרה פשר הדבר.

דע כי נשמת האדם ממרומים, והיא עצם נשגב מדעתנו, כי אין בה מקרים ממקרי החומרים הידועים לחושינו, וכחות רבים נטועים בה לא נדע ספר אותם, ואין להם גבולות בטבעיהם, כי לכחות הדברים שהם תחת השמש יש גבולות, וכן לנפשות הבע"ח האלמים, לפי שנבראו לתשמישי הארץ, אבל כל כח שבנפש האדם, אם לא יגבילהו האדם עצמו בחכמתו ובבחירתו, לאמר לו עד פה תבא בפעולתיך, ועד כה תהיה ממשלתך בקרבי, ימשול ממשלתו ויפעל מפעלים בלי גבול. וכבר דברנו על זה בבית א' מספרנו גן נעול (חדר ג' חלון ה'), גם בספרנו מוסר השכל חלק א' (פרק ב' סעיף ה'), ומשם תבין הדבר על מכונו, כי פה אינני כי אם רומז רמיזה קצרה. זה דרך כל כח וכח שבנפשנו, הן כשימשול בנו ויפעול פעולותיו בארחות צדיקים כפי החכמה, והן כשימשול בנו ויפעל פעולותיו בארחות עקלקלות, אין גבול לממשלתו ולמפעלותיו, וממשלתו עזה וקשה, ואי אפשר לאדם זולתו לדעת תוקף ממשלת כח מן הכחות שבנפש רעהו, כי האדם יראה לעינים, ולא יראה ללבב מה מושל בו, ועד כמה מושל בו, אין דרך שיודע הענין גם לזולתו, זולתי על ידי אומר ודברים, כשמגלה לו סוד לבו. ועתה דמה בדעתך שגבר באחד ממנו כח האהבה בדרך טובים, שהוא אוהב השם או אוהב חכמה באהבה עזה, או אהבה בדרך סכלות, שאוהב אשת חן אהבה עזה; ונקח לדוגמא זאת השניה, שנשא עיניו אל אשה, ונפשו לא תוכל כלכל את אהבתה, ורוצה לשפוך את נפשו לפני רעהו, לגלות אזנו מה עזה אהבה זו בקרבו, ושמצוקת לבו רבה עליו, אמור נא היוכל עשוהו? גם כי ירבה מלין כל היום, הנה המלין עצמן מקרי החומר להן, ואיך יציירו הם מדת עזות הכח שבנפשו הנשגבת ממקרי החומר, ואינו דומה לאיש המספר לרעהו עשרו ורוב נכסיו, כי לכל תכלה יש קץ, וכשיאמר לו סך דינרי זהבו וכספו, מספר בתיו וגניו, ומדת קרקעותיו ויתר פרטיהם, השומע ידע הכל כמוהו, לא כן כשיגיד במר רוחו עזות אהבתו אל אשה מן הנשים, ושנפשו במצוקה גדולה, אם השומע מעולם לא הרגיש בנפשו אהבה עזה כזאת, אם כל היום ירבה דברים, לא יבין תכלית דבר, ואם יתן לו עצות במה יחליש האהבה, יענהו תמיד גם זה לא יועיל, וגם זה לא יועיל, כי האהבה עלתה על כלנה. אין דרך להבין לזולתו מה עזה האהבה, ושאין עצה ואין תבונה מועלת נגדה, כי אם כשישמיענה בארח שיר, כי אם מתוקף ההרגש הפנימי יבטא בשפתיו מליצה בשיר, יבין השומע הכל, כי זהו עצם השיר, מליצה קצרה נושאת משל חכמה וערך סדר דברים, והיא תעורר תכונת נפש השומע לעומתו, לבו ירגיש, ושכלו יבין הכל. ולכן ערכתי דוגמא זו מן האהבה, לפי שכן מצאנוה בשיר השירים לשלמה, כשצייר עזות האהבה אמר בדרך שיר, כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח' ו'), השומע משל המות יחרד, וכרגע יבין מן המשל הכל, כי יודע שהמות עז מכל, ולו יתן איש כל הון בעבור חיי שעה, או יעשה מה שיעשה, לא יעמוד בפני המות בהיותו עז מכל, ואם כן עזה אהבתו, לא יעמוד דבר כנגדה. והנה מלות ארבע אלה בדרך שיר פעלו יותר מהגדות רבות כל היום כלו. ומה יתרון רב יש עוד להגדה בשיר, שבהיות מליו מעטות, בנקל יוחקו בנפש ובכח הזוכר, והמרבה לדבר דברים, קצתם תקיפים וקצתן חלשים, ובא זה ובטל זה, גם אחרונות משכחות ראשונות, לא יעלו עוד על לב השומע:

והנה מן המעט שדברנו על כח האהבה, תקיש על כל כחות נפש האדם, כמו שנאה, נקם, רחמים, אכזריות וכיוצא, כשתעוז יד אחת מהן בנפש, ונלאה כלכל אותה בלבו, ופורצת פתחי פיו שפוך שיח, הנפש בטבעה תבחר לדבר בשיר, בין לטוב בין לרע, אלא כשאין בכח כל נפש לכלכל בשירים הרגשותיה הפנימיות, כי תכונות רבות ונכבדות תצטרך הנפש המשוררת, לא תמצאנה בכל הנפשות, וכמו שיתבאר עוד, על כן תעזר משירי הגדולים שחברו על ענינים שהיא צריכה להן, והם הם המשוררים שבכל עם ועם שערכו שירים להמון, לשורר בם, הן לעתות בצרה או שמחה, לגבורה, לאהבת רעים או לשנאה, להקל עזות הכח המושל בם, ועל ידם יעוררו איש את רעהו לעשות כמוהם באמץ לב מעשה אהבה, ריעות וחסד, או מעשה שנאה ונקם וכיוצא. ולפי שזה מטבע הנפש שהרגשותיה העזות יפרצו חוצה על ידי שירים, על כן כל מקום שיש קבוץ בני אדם, לא יבצר מהם השיר, כי כל הנפשות שוות בענין זה, שמרגישות שמחה ועצב, אהבה ושנאה, רחמים ואכזריות וכיוצא, וכשתעוז אחת מאלה בנפש, תבקש לה השיר להקל משאה. ומזה בא כי גם שוכני האיים בים הגדול הדרומי הפרועים במדותיהם, ונלחמים משפחה במשפחה, מעזות האיבה והשנאה הגוברת בנפשם, תפרוץ הנפש חוצה ותשתפך בהרים קול בשיר, ובו יעיר איש באחיו תכונת השנאה שבנפשו, ועמה אומץ וגבורה לנקום נקם, ועל דרך זה הרו והגו לב כסילים כמה מיני שירים, שירי און, שירי עגבים, שירי זמה, שירי לצון, שירי יין וכיוצא, מעזות התכונות האלו שגברו בלב משורריהם, עליהן אמרה קהלת טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים (קהלת ז' ה'):

ולעמת זה כשתגבר הרוח הטובה בנפשות אנשי חיל, המלאות יראת כבוד ה‘, אהבתו, שמחת מפעלותיו, צדקת תורותיו, אהבת החכמה והצדק וכיוצא, כשתעוז דבר מהן בנפש ולא תוכל כלכל, עד תשתפך במלין היוצאות מדלתות פיה, פעם תקדם פני אלהיה, להראות לו מה רבה אהבתה יראתה או שמחתה בעצם נפשה, פעם תעורר נפש זולתה שתשוה לה גם היא באחת מאלה, במה תשיג תכליתה הטובה הזאת? הלא בדרך השיר – ומטעם שאמרנו. וממין זה הם שירי קדש שבספרי תנ“ך, אין ערוך אליהן בכל שירי המשוררים אשר קמו ואשר יקומו מאחריהם, כי מליצותיהן מלבד שהן מכלל יופי מכל הפרטים המפארים את השיר, ומעוררים יראה וחפץ חכמה ומוסר בנפש השומע, אלא שמשליהם ומליצותיהם נושאים נזר החכמה על ראשם, קרן אור פניהם, וצפונם מלא דעת קדושים, כמו שיראה הקורא בעז”ה מדברי השיר השלשה עשר במחברת החמישית, כי בו דברנו על מליצות שירת הים והנכלל בה כפי קוצר דעתנו. ולכן כל המדברים בספרי הקדש, שמגמת כלם ללמד בני אדם גבורות ה’, ולהודיעם טובו וחסדיו, ולהזכיר נוראותיו וגדולותיו, בחרו בשיר, לעורר לבות השומעים בנועם המליצה, ובתוקף המשלים והדמויים שכללו בו. וכבר אמרנו שאין בכל הנפשות ההכנות הצריכות לשורר בשיר, ושתעזרנה משירי משורריהם, וכל שכן שאין ביד כל נפש לשורר שירי אלהים שירי קדש. על כן הופיע רוח ה' בארח שיר בלב המלך דוד ע"ה, ותקן שירים וזמירות כאלה לכלל ישראל, ישוררו בהם במקדש ה‘, וגם ישורר בהם כל איש כפי הצריך לו בכל העתים יעברו עליו, אין ערוך אליהם, וכאמרן על עצמו נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, רוח ה’ דבר בי ומלתו על לשוני (שמואל ב' כ"ג). וכן אשר למדו דעת את העם חכמה ומוסר, גם המה בחרו לעורר לבות העם בשיריהם, כמו שלמה בספר משלי, ורבים משירי דוד, המלאים למודי חכמה ומוסר, ורבים בספרי הנביאים והכתובים:

ועל דרך זה היו מבארים ברוח קדשם גם אמרות אלהינו בתורתו, כמו שתראה מדברי אסף המשורר שהחל, האזינה עמי תורתי הטו אזנכם לאמרי פי (תהלים ע"ח א'), כלומר אע“פ שתורת ה' אתכם, האזינו גם תורתי ושמעו אמרי פי. ואמר הטעם, אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם, כלומר דברי התורה סתומים, כתובים בעט אלהי, לא רבים יבינו בם, ואני בשירי אפתח במשל פי, כי על ידי נועם המליצה והמשל שנשאתי בו, אבינה אתכם עומק הדברים שבתורה שהן כדמות חידות, לא יבינום קוראיהם, ואני אביעה ואפרש החידות ההן, לא כפי העולה על דעתי כדרך המחברים מבני אדם, אלא ביאורים אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו (שם שם ג'), כלומר אשר שמענום בקבלה מאבותינו ראשי התעודה, כי אבותינו שקבלו פירוש הדברים איש מפי איש ספרו לנו זאת, וחובה לנו ללמדם על ספר לבנינו, לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה (שם שם ד'), כלומר לא נכחד מהם הדברים ששמענו, למען יספרו גם הם תהלות ה' וגו‘, כי השם שם עדות ותורה בישראל ללמדם באר היטב לבניהם, וכתבם על ספר, על ידי משל ומליצה, למען גם הדור האחרון הנפוצים בין העמים, ואין להם אבות התעודה לשאול מהם דבר, ידעו זאת, כאמרו למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם, וישימו באלהים כסלם וגו’ (שם שם ה' ו'), והמשורר הזה באר בשירו סתומות התורה בענין משפטי מצרים ומכותיה, וכמו שיתבארו גם כן בשירינו אלה בחוברת השלישית והרביעית והחמישית. וכן בדברי המשורר הודו לה' קראו בשמו, זכר הרשות ובאר סתומות אחרות במשפטי מצרים הנ”ל, ויתבארו גם הם בשירנו בחוברת הנ" ועוד באר חדשות על המתנות שהנחיל השם לעמו בלכתם במדבר, שסדריהם מקבילים עם סדרי משפטי מצרים, וגם הם יתבארו בשירי החוברת החמישית. הראיתיך איך אנשי הרוח נהגו ללמד דברי התורה לישראל בארח שיר, והכל מטעם המבואר. ואם הם רוח ה' צלחה עליהם, וגם מה שבארו הוא האמת הברור, כי קבלום מאנשי הקבלה הנאמנה עד למשה בסיני, לא ריק ותהו אנחנו, כי ה' נטע בכל אדם לב מבין להשתמש בו עד מקום שידו מגעת, ואם אינו עושה כן, עליו נאמר בתוכחה, ישראל לא ידע עמי לא התבונן (ישעיה א' ג'), ועל דרך זה קמו רבים ישרי לב גם בגלותנו זה, ובארו סתומות התורה כפי כחם, וכלם ישאו ברכה מאת ה‘, כי על כל פנים מאהבת התורה עשו זאת, וכמוהם כמוני עדי בשחק כי כל מה שכתבתי עד היום הזה, מאהבתי את דבר ה’ עשיתיו, ולהיות להועיל לבנינו ולבני גילנו, כאשר באמת מצאו הדברים חן בעיני הישרים בלבותם ויברכוני. ואולם הפעם עורר לבי ללכת בדרך אבותינו הראשונים, לפרש אמרות אלהינו בארח שיר, מטעמים שיתבארו לפנינו:

האחד הוא עצמו הענין שאמרנו, כי ראיתי כי לא רבים ישימו לב להתבונן בדברי התורה בדרך האמת, לעמוד על פשט הדברים, כי נעו מעגלותיה של תורה, ומליצותיה סתומות וקצרות, תגלה טפח ותכסה טפחים רבים, הלא תראה כי כל הקורות הרעות שקרו לאבותינו בגלות מצרים בימי השעבוד שהיו יותר ממאה שנה, כללה התורה בפרשה אחת קטנה, מתחלת מן ויקם מלך חדש וגו' עד וכל הבת תחיון. והספורים הקצרים שנזכרו בה, גם הם קשים על דעת האדם ליישר הענין על מכונו, כמו ספור מאמר מלך מצרים למילדות ותשובת המילדות למלך, וספור השלכת הבנים ליאור, ומפרשי התורה כבר התעוררו עליהן וכתבו מה שכתבו. גם אם נאמר כי שפתם ברור מללו, מעטים הם ההוגים בספריהם, וגם בלב ההוגים בה לא ירשמו דברי הספר בלבם רושם גמור מכמה טעמים יאריכו להזכירם הנה. רק זאת נאמר כי המפרש, או ירבה דברים שאינן צריכין לקורא משכיל, וילאה לב הקורא, ולקורא דל התבונה דבריו קצרי יד להבינו כונתו. אבל דרך השיר הישר והשקול, סלול לכל דורך עליו, יגיד במליצותיו ובמשליו הקצרים יותר מאשר יגיד המפרש ברוב דברים, ולא ילאה הקורא בו, כי נועם המליצה תנעם לנפשו, וכשהמליצה עקומה מדעתו, יתן לבו להתבונן בה, כי יודע שאם יביננה ישמח בה, ועל ידי כן יכנסו דברי התורה בלבו ויתחקו בו, ומחביבות השיר, כל עוד יקראנו, יותר יחמוד לבו לקרוא אותו, וכשיקראנו פעמים רבות, לבסוף יהיה שגור על לשונו:

השני לא כדרך המפרש דרך המשורר. כי המפרש כל חפצו רק לפרש המלות על מכונן, ולבאר מאמר הכתוב על מכונו, והמשורר מלבד כי יעשה את זאת, עוד שוקל בדעתו מצב כל לב ולב מן האנשים הטובים והרעים הדוברים בענין ההוא, ומצייר בלבו ציור לב איש הרשע, ואיך כפי טבעו עורך דבריו בענין כזה, וכן מצייר תכונת שומע דבריו, מה ראוי לו לענות כפי הענין וכפי השעה, ונותן הדברים בפיהם, וכן יעשה לכל מדבר ולכל עונה, ובתוך הדברים יבלול למודים יקרים דברי דעת ומשלי חכמה, המלמדים להועיל, כי זאת נותן בפי איש הרוח או בפי הצדיק המדבר, וכן נותן דברי קלון ודברי גאוה ובוז בפי הרשע, ומהם יראה הקורא מה פרי הצדיק ומה פרי הרשע, וילמוד למאוס ברע ולבחור בטוב. וכן עשינו בשירים הללו המלאים אמרים ששמנו בפי הנזכרים בענין, כמו שתראה בשיר הראשון, מה ששמנו בפי פרעה כשדבר אל עמו, וכשדבר למילדות, וכשצוה להשליך הבנים ליאור. ובשיר השני מה ששמנו בפי עמרם, ובפי יוכבד, ובפי מרים, והמאמר שיחסנו לאלהים, ומה ששמנו בפי בת פרעה, ועוד מאמרים למרים, ליוכבד, ולעמרם. וכן יהיה מנהגנו בכל שירי המחברות האלה בעז“ה. כי כל בעל דעת יבין מדעתו, כי עם המעשים שזכר הכתוב, היו אמרי פה, בקצתן נזכר מאמר מה בכתוב, אבל רק ריש מלין, ובמקצתן אין אומר ואין דברים בכתוב, ואם בלי ספק נלוה עמהם, או הגיון לב, או דבר שפתים. ולא נאריך להוכיח זאת מכל המקומות, רק נעיר, שכשחזר עמרם לקחת את יוכבד, בלי ספק דבר אליה דברי טעם, וכשראתה מרים הפלא הגדול כי בת פרעה מצלת את אחיה, התחשוב כי לבה לא הודה לאל? וכן כשמוע יוכבד חסד עליון זה, האם החרישה ולא דברה מאומה? וכן בכלם, החושב כן לסכלות תחשב לו, כי יותר ממה ששמנו בפיהם דברו, אלא שהתורה קצרה בספוריה, תורת ה' היא ודרכיה נשגבים מדעתנו. ולברר הענין עוד, אשאלך, כשהשליכו האחים את יוסף אל הבור, לא זכרה תורה שדבר אליהן דבר, התחשוב כי החריש יוסף ולא זכר להתחנן אל אחיו שירחמו עליו? ופן תשיב כי באמת החריש, והרי בפירוש כתוב ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו (בראשית מ"ב), מפורש שכן היה, ומזה נקיש על הכל. והמשורר שהביע חידות מני קדם, כשזכר ענין המתאוננים שהיא פרשה סתומה בתורה, כי לא זכרה מה דברו האנשים האלה, שם הוא בפיהם, וידברו באלהים אמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר, הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו (תהלים ע"ח), ומכל זה לא נזכר בתורה דבר, אבל הוא יביע החידה כדרך המשורר. ואם הוא דבר ברוח קדשו דברי קבלת אבות אזובי קיר כמונו נלך בדרכיו, כפי דרכי הבינה אשר חנן אלהים לבני אדם, וכמו שבארנו דברי המשורר ע”ה בספרנו רוח חן על חכמת שלמה (פרשה י"ז א'). ואם יהיו דברי המשורר שקולים בפלס ישר, עד שכל הוגה שירו יאמר בלי ספק שכן דבר זה וכן ענה השני, מכניס ספורי התורה בלב הקורא בנעימות רב, ומה שהיה מלפנים סגור בפניו, יפתח לו בשירו הדלתות, ויבין איך קרו הדברים, ויציירם בדעתו. וזהו עצמו כח המשורר, כי צריך להלוך נגד כל רוח ורוח, ולהבין בלבות בני אדם, לדעת דרכי מחשבותיהם, מן לב המושל היושב על כסאו עד לב העבד אשר אחר הרחים, מן לב החכם איש אשר רוח בו, עד לב הפושע הגדול איש האון, וכפי ציורו בהן יעריך דברי השואל ודברי העונה, והכל כדמות ביאור או פירוש, אלא שהמפרש יאמר לפי דעתי כך אמר זה וכך אמר זה וכיוצא בזה, והמשורר ישים הדברים שהן הגיון לבו בפי המדבר או העונה. ולכן הקורא במחברות אלה אמרות רבות לא נזכרו מפורש בתורה, או תוספת דברים על דברי התורה, ידע כי ביאורי המשורר הן, והרוצה לחלוק ולהסביר הענין ההוא בדרך יותר מתקבל לדעת האדם תבוא עליו ברכה, כי כוונת שנינו להמתיק ספורי תורה, ולהראות כי בדרך ישר ילכו, להוציא מלב הטוענים האומרים איך אפשר שקרה כן או כן והלא גם בימים ההם היו ממלכות מיוסדות, מונהגות ממלכים ושרים בעלי המנהגים האנושיים, ובקיאים בחכמות טבעיות, ואיך יצוו דתות ולמודיות כאלה כאותן שצוה פרעה למילדות, והדת שנתן לכל עמו, וכל זה וכיוצא בזה יברר המפרש והמשורר:

השלישי לפרש בארח שיר המליצות הסתומות שבתורה, כמו שתמצא בחוברת הזאת, פירוש רב ועצום ממנו, פירוש הבה נתחכמה לו, פירוש ויעש להם בתים, פירוש ויקח את בת לוי, פירוש ותקרא שמו משה, פירוש אכן נודע הדבר, פירוש גר הייתי בארץ נכריה, פירוש וירא אלהים את בני ישראל, פירוש וידע אלהים, וכן בכל שש המחברות יתבארו בשירים אלה פירושים חדשים, שמלבד שהן על אדני היושר, נותנים גם קשור הענינים במרוצת הספור. כי כבר אמרנו שאם נעשה זאת בארח שיר, יבואו הדברים בדרך נעים אל לב הקורא:

הרביעי לדרוש בספורי התורה ולהתבונן בהם, ולהוציא מהן תוכחת מוסר לנלוזים ולפועלי און, כי מספורי הכתוב תצאנה כאלה, כמו שתראה בשיר הראשון, (צד 8) מתחלת מאמר מה נואלו וכו' עד ותמימים יותרו, שהיא תוכחה לכת החכמים בעיניהם. ובשיר השני (צד 29) מתחלת מאמר אל הקורא שמות וכו' עד מי מרה מתקו, שהיא תוכחה לאנשי דמים, כי חרבם תבוא בלבם. ובשיר השלישי (צד 40) במאמר ויברח איש האלהים וכו' עד מרשע ומכפל, היא תפארת החכם והחכמה, נגד התאוה והכסל, ועוד בו (צד 42) מתחלת מאמר בארץ אין אפיקים וכו', עד רב טוב מצאנו, תוכחת לעוזבי ה' כי יבושו, ורק טוב אלהים לברי לב, ששון ושמחה ועזר אלהים ימצאו. ובשיר הרביעי (צד 58) מן כי לא לעד וכו', עד לא שכחתי, תוכחה לרשעים בראותם צדיק ורע לו ורשע וטוב לו יאמינו כי אין ה' רואה כל מעשיהם. ועוד רבות כאלה שבאו בין הפרקים לא אעיר עליהן הנה. וכן עשינו בכל השירים השמונה עשר, לא חדלנו להשמיע תוכחות מוסר היוצא מדברי הספור ההוא, ואם נודיעם כאלה בספרי מוסר, יבוזו להן, מה שאין כן ההודעה בשירים, כי בנעימת השיר האהוב להם, יקחו מוסריו שלא מדעתם, ואולי יבואו אל קרבם, וייטיבו להם:

החמישי להודיע כפי כחנו דברי בינות באמונות ודעות שעליהן נוסדו ספורי התורה. כי זאת התורה מדרכה לכתוב מעשה איש מבלי הגד לנו אם ישר מעשהו אם אין, או מה הניע לב העושה לעשות כזאת, וכפי הנראה פעמים פעולת חימה היא לא במשפט, או בחפזון ולא בדעת, או כמעשה סכלות בלי טעם, ונודיע בשירנו מה היה בלב העושים האלה, ועל מה יסדו מעשיהם, הכל כפי מעט השגתנו בתעלומות כאלה, ע“ד משל בשיר השני בחוברת הזאת, שרנו על לקיחת עמרם את יוכבד, ואיך בצרת לבה שמה את הילד בסוף, ושהתיצבה אחותו מרחוק, לראות מה יעשה לו, ולולי שנלוה עם העושים האלה ענין אלהי, שבו התחזק לבבם לעשות מה שעשו, ולבטוח שיצליחו במעשיהם, היה הכל כמו מעשה סכלות, כי הילד ימות שם בצמא, או ימצאנו איש מצרי וכפי חק המלך ישליכנו ליאור, ובמה בטחה מרים כי יעשה לו דבר יוצא מן הנהוג? גם לקיחת עמרם האשה בעת צרה, איננו מדמיון כוזב, אבל באמת עמרם גדול הדור היה, ונצנצה בו רוח אלהים, והיא עוררתו ואמצה אותו לעשות מה שעשה, כי איש חכם היה, ובראותו הסכנה לא היה עושה זאת, לולי כי הרגיש שמחת לב ואומץ רוח לעשותו, גם יוכבד טובת שכל אשה יראת ה' זכתה לשמחה עליונה כזאת, גם מרים הרגישה כן, גם שמעה הגיון לב אביה ואמה, ואין זו נבואה המגדת לאיש ההוא עשה זאת או זאת ותצליח, אלא רוח טוב המלבשת יראי ה‘, ונותנת בהם עוז, שהוא הכח־האלהי, לחשוב מחשבות גבורה וכיוצא, הרגש פנימי שאין בכח האדם להבינו לזולתו, ובעל ההרגש אין בכחו לטעון עליו ולעמוד כנגדו, לא תעמודנה כנגדו מחשבות הלב הדנים להפך, והמלובש בו אי אפשר לו להסתפק כי מיד ה’ זאת לו, וכמו שאמר עליו דוד, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני (תהלים נ"א), וכזאת היתה לו במלחמותיו, כאמרו כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור (שם י"ח), וכדמות זה קרה לעמרם וליוכבד ומרים במעשיהם אלו, לכל אחד מהן כפי זכותו וכח נפשו, ועל זה יסדנו דברי השיר השני. וכך קרה למשה כשראה איש מצרי מכה אחד מאחיו, כי לולי זאת יהיה מעשהו שלא במשפט, כי איך בעבור הכותו איש עברי יהרגנו, ושפיכת דם הוזהרו עליהן בני האדם קודם מ”ת, ומה לי שופך דם עברי או דם מצרי, גם ידע כי הענוי והשעבוד יסבבו כהנה וכהנה, ומה יועיל לעמו אם יהרוג זה האחד בסתר, אין זה כי אם נקם וחימה בלי משפט, אבל יסוד המעשה הזה נשען על העזר האלהי שמצא בנפשו לעשותו, גם אחרי עשוהו לא נחם על מעשהו, כי עוז לאלהים הוא, והשם חפץ המיתו, וכמו שאמרו ז“ל על ויפן כה וכה וגו‘. וקרוב לדבריהם חשבנו גם בדרך הפשט, כאשר תבין מדברי השיר השלישי, והכל הולך אל מקום אחד. גם היתה זאת מאת ה’, כדי שיברח משה מארץ מצרים, ולא ישוב שם עד יום הישועה. וכמו שגם על זה עוררנו בשירנו, ולכן לחזק הענין הנכבד הזה שהרבה מדברי תורה הסתומים תלויים בו, הוספנו בשיר להביא דוגמות כאלה מאברהם שרדף בשי”ח חניכיו ארבעה מלכים, ומיהונתן ונערו שנלחמו לבדם עם מחנה הפלשתים, ומדוד שהכה הארי להציל שה מפיו, וכל אלה הדברים ברורים לצחי הרעיון וזכי הראות, וכן זה שהתיצב משה לעמת הרועים הרבים, והסתכן בעבור דבר נקל, כי תכלית התשועה הזאת היה שמהרו הבנות יום זה לבוא העירה, ועוד איך מלאו לבו לעמוד נגד זדים רבים כאלה? לולי כי מצא בנפשו עוז לעשות כן, וכמו שאמרנו בשירנו, ומאת ה' היתה לו כמבואר שם, דוגמא למה שקרה ליעקב שמצא בנפשו עוז לגול את האבן מעל פי הבאר, לא יכלו לעשות כן הרועים הרבים. וכמו שלא יסופק על אדם, כי מבלעדי עוז אלהים לא היה ביכלת יעקב להתגבר על מלאך שנלחם עמו, ואע“פ כן לא פירשה התורה, שהרהיב השם בנפשו עוז לעשותו, וכן הוא בכל דבר הדומה לו. וככה עוררנו בשיר הרביעי על תפלת ישראל בארץ מצרים, וששם קבלו עליהם עול מלכות השם ולעבדו בתורותיו ומצותיו, המקבילים עם האותות שיעשה למענם להצילם מיד מצרים ומיד כל אויביהם, וכמו שבארנו ברחבה בביאורנו רוח חן על ספר חכמת שלמה (פרשה ט"ו), וכמו שצייננו תחת השיר, וכן עוררנו על מליצת זכירה הסמוכה אל השם מה עניינה שהרי אין שכחה לפני כסא כבודו. וככה תמצא בכל שירי החוברות הבאות בעז”ה, לא נחדל מעשות כן כפי כחנו, ואם מעט הוא, לרב יחשב בנשגבות כאלה:

הששי נתאמץ בשירים האלה לפרש המשפטים האלהיים, כמו אלה שהכה בהם את פרעה ומצרים, ואשר עשה עם ישראל, כי יש בם תעלומות חכמה סדר ישר וערך נכון, ישמח לב המבין בם בראותו צדקת ה' ותבונה אין חקר במעשיו אשר עשה, ושהנפלאות כלם גם הם מסודרים בתבונה רבה, כמו המציאות הכללית שעינינו רואות. ובאמת החדלתי כח לדבר על הנפלאות האלה מה שדברתי, לולי כי בחמלת ה' עלי, בינותי בנעורי בספר חכמת שלמה שהעתקתי, ומראשי דבריו וממליצותיו הסתומות למדתי חדשות, כי אחר שנפתח לי הדלת, הוספתי הבין חדשות בענינים האלה, ככל הכתוב בביאורנו הנ“ל, אלא שכבר אמרנו, כי מעטים הוגים בספרי המחברים, ובפרט מי שבו משפט מעוקל שאין ספר נחשב לו כי אם בהיות מחברו איש חי מספר שנים לפניו, וגם ההוגים בם ילאו, ואין דברי הספר רושמים בלבם, וכמו שאמרנו, ולא נשיג התכלית שכוונו לו, שיהיה להועיל לרבים, אבל אם יציע המחבר דבריו בארח שיר, אז ישמח לב הקורא, ויכנסו הדברים אל לבו, וכמו שאמרנו. מלבד זה חדשנו דברים רבים בפשוטי המקראות לא עוררו עליהם זולתנו גם לא בארנום בספרנו הנ”ל והכל כללנו בשירנו אלה, כמו שיראה הקורא במחברות הבאות בעז"ה:

השביעי כווננו עוד להועיל למקצת בנינו המגודלים ביראת ה' וחכמה, ואשר חנן אותם אלהים כח לחשוב מחשבות צחות ולדבר בשיר, ללמדם דרכי השיר ובמה ינעם אל לב הקורא, וירגילו עצמם לעשות כמתכונתו, ואם גם שירי אלה שירי הדיוט הם, אין להתפאר בהם, מכל מקום טובים למתחילים ללמוד מהם צחות הלשון, ומליצות ערבות, וסדור הענינים, ולחשוב מחשבות פשוטות בענינים שקרו, ואם יהיו בטבעיהם מוכנים לחכמת השיר, יהיו דברינו להם להועיל בכל פרט ופרט הצריך לזה, כי שורש דבר השיר אי אפשר ללמדו לא מפי סופר ולא מתוך הספר, כי שרשו הוא מה שכתבנו, שיערוך המשורר דברים נגד כל רוח ורוח, ויחדש אמרי דעת בכל דבר ודבר, וימשל משלים וידמה דבר לדבר בארח שכל, וכל כיוצא בזה, שהם דברים התלויים בבינת לב ובהרגש הדעת, שלא תוכל הנפש לחלק מהן דבר לנפש זולתה, וכן שמירת הסדר שלא ירבה דבר בדבר אחד, ולא יקצר דבר, ולפעמים מלה אחת או אות אחת מותר או שלא במקומו, תקח מן השיר כל הדרו. וכן לענין הקצור, לפעמים יכפול המשורר מלה אחת פעמים ושלש, ופאר הוא לו, ולפעמים רק כפל מלה אחת תשחית יפיו. ועוד ענינים רבים כאלה, שמאפס הזמן לא אוכל לדבר כל הצורך, ולברר כל דבר מהן על ידי משלים, וכל אלה ודומיהן תלוים בהרגש דעת המשורר, שאם דעתו צחה ירגיש מעצמו מה הוא יופי השיר ומה הוא חסרונו.

השמיני מגמתנו גם להודיע נפלאות השם ומעשה עוזו בין העמים כלם, כי אם על העמים אשר היו בימי קדם שעבדו לפסילים ולצלמים, ובחרו בשקוצים ובעבודות מתועבות, כל אשר שנא ה' עשו לאלהיהם, אמר דוד ע"ה הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו (תהלים ק"ה), ואמר ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו (שם צ"ו), אף כי העמים אשר בדורנו, היודעים את ה' ודבר קדשו, ושאבו דרכי השלום והמוסר מדרכי התורה, שחובה עלינו מאהבת בני אדם להודיע איש לרעהו המעט שמצאה נפשו בביאורי התורה ובחכמת משפטי השם ובארחותיו, שעל ידי כן תקח נפש הקורא מוסר השכל לטוב לה, וידעתי כי כשנודיע להם דברים אלו בארח שיר ובמליצות לשון הכתובים, ייקר בעיניהם, כי גדוליהם וחכמיהם מבעלי המלאכה הזאת הם. גם עוד מעט יעתקו השירים העבריים האלה ללשון אשכנז בארח שיר, כמו שהבטיח לי אחד מגדולי חכמיהם, כי יקח מועד להעתיקם, ומלבד כי יהנו מהם אז יושבי אשכנז, אבל גם ילמדו בו בנותינו אשר לא יבינו לשון עברית, גם רבים מיחידינו שאינם מורגלים בלשון עברית, ויהיו השירים האלה טובה כוללת לכל, ויביאו אל לבם הלמודים היקרים הכלולים בהם:

אלה הם הדברים אשר הרהיבו את נפשי, לנסות ולראות אם אוכל לעשות מאומה במלאכה המפוארה הזאת, לא נסו ללכת בדרך זה גדולים ממני אשר קדמוני, רק ראיתי מחברת מחכם אחד כבוד שמו הרב הכולל מוהר“ר אברהם הכהן נר”ו בספר שקרא כהנת אברהם, אשר נשאו לבו לעשות כדמות מעשה הזה על שירי דוד ע“ה, שהרבה עליהן דברים בארח שיר כמבאר דבריו, אך דומה לשירנו אלה לא מצאתי. הא לכם בית ישראל מעט הדבש הזה, אקוה כי ימתק אל חך טועמיו, כי על כל פנים כוונתי רצויה, ובוחן לבבות יודע זאת. והנה נסיתי הדבר, וה' חפצי בידי הצליח להשלים השירים על מקצת ספורי התורה שתחלתם מן גלות מצרים המתחיל בפסוק וימת יוסף וכל אחיו וגו', כנראה מחוברת הזאת, וסובבת על כל פרשיות שמות וארא בא בשלח יתרו, עד אחר ספור מתן תורה, ובין הכל שש חוברות הנה, כוללות שמונה עשר שירים, להב השיר הולך וגובר מענין לענין, מגיד בכל מקום חדשות, ישמחו לב הקורא, ובנועם השיר יעברו הדברים משכיות לבו. והנה מעשה השיר השקול וחרוז, כאותן שהצגנו בתחלת כל שיר, וגם השיר השקול ואינו חרוז, כמו שהם השירים הספוריים האלה, ממשוררים ערביים למדוהו, לא נהגו בהם אבותינו המשוררים הקדושים בספרי הקדש. ואם אמנם גם בשיריהם נמצא ערך וסדר יקר מאד, אין אתי הזמן לדבר עליו, בחרתי לבנות השירים על דרך הנהוג בין משוררי דורנו, ובכל זאת תמונת השירים הספוריים האלה כתמונת שירי אבותינו, כל שורה ענין בפני עצמה, לא תצטרך למלה הכתובה בשורה שלאחריה, ובכל זאת חוברות הנה, ומבין כלם תצא כוונת המאמר. וכל שורה בת שתים עשרה תנועות וחצי, כי כל תיבה שבסוף כל שורה ושורה טעמה מלעיל, ודרך זה שקלו כל הקדמונים בפלס ישר, ובחרו בו משוררי הדורות, לא ארוך ולא קצר, ונעים לאזן השומע. וכל שורה תחצה הכוונה לשנים מאמרים קטנים, על הרוב האחד בעל שש תנועות, והשני שש ומחצה. ופעמים האחד חמש והשני שבע וחצי, וזהו ארחות השיר גם בכתבי הקדש. השירים האלה כלם פשוטים, לא תמצא בה תיבה המתחלת בנקודת שו”א, זולת מעטים שהכריחני הענין, וראיתי כי טוב להניח השו"א משחת את המליצה. שלשת החטפים כשבאים בראש התיבה מניחים בין התנועות, כי שאונן אז כשעון התנועה, אבל באמצע התיבה אינן בתוך המנין. אלה הן ארחות חומר השיר, לא צורתו, כי צורת השיר שהוא עיקר הכל, בארנוהו בקצרה למעלה, ובכל זאת גליתי גם את זה לבעלי החכמה הזאת, להודיעם מה דרכי בשירים האלה, והם יודעים כי גם חומר השיר, שהוא שמירת המשקל ולהפסיק במקום שראוי להפסיק, הוא מלאכה קשה מאד ולכן אם באחד המקומות ימצאו איזו שגיאה ידינוני לזכות, ושגיאות מי יבין:

זהו המעט שראינו להקדים פה על ענין השיר וסגולתו, והדברים עתיקים, כי רב מזה יש לדבר על הענין הנכבד הזה, אלא לא אהיה למשא על הקורא, גם רוב עמלי, גם הזמן עצמו אינם מספיקים בידי להאריך כעת עוד, ואחשבה כי אוסיף דבר על זה בעז"ה בדברים שנקדים לפני חמש החוברות הנשארות, אם אזכה שתצאנה לאור:

וקראתי השירים הלאה בשם שירי תפארת, כי לבד שם תפארת כולל הגדולות שנוסדו עליהם השירים הללו, כי בספרנו מגדל הלבנון בארנו ברחבה מכלל יופי השם הזה, הכולל כל קרן ישראל, ופה ארמוז רמיזה קטנה: בית מקדשנו נקרא בית תפארת, כאמרו ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס'), בית מקדשנו ותפארתנו וגו' (שם ס"ד), הנבואה ובכלל זה האותות והמופתים נקראים תפארת, כאמרו כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (שם ס"ג), התורה נקראת תפארת, כי חוקותיה קדש, נשגבים מדעת האדם, על כן אמר ר' עקיבא (ברכות נ"ח), לך ה' וגו' והתפארת זו מתן תורה, והמקונן זכר בשם זה אבדן שלשתם כאמרו השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב' א'), והחל מן המקדש ולא זכר הדום רגליו ביום אפו (שם שם), ואחרי כן השנים, מלכה ושריה בגוים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה' (שם שם ד'). ולפי שהשירים הללו כוללים נבואת משה והאותות והמופתים וכיוצא, ושכינת השם בתוך עמו, ומתן תורה, נאה ויאה להם שם כבוד זה. וה' יאר פניו אתנו סלה, ובו נעשה חיל. תמו דברי ההקדמה.


נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה

פניך האר בעבדך ולמדני את חקיך

תבענה שפתי תהלה כי תלמדני חקיך

לבל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד

יראיך יראוני וישמחו כי לדברך יחלתי



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות