א    🔗

קיימא לן: תעודתו של המבקר לעמוד על טיב יצירתו של הסופר הנדון ולצייר את קוי ייחוּדוֹ; להגדיר את פעלו ואת מדרגתו, ולשער את חלקו המקורי והעצמאי במסכת היצירה הכללית של הדור או הדורות. ואף על פי שתפקיד זה, הכלול במלים ספורות אלו, לא קל הוא, אין יהודה בורלא מביא את המבקר במבוכה. מעטים הסופרים שייחודם בולט ותרומתם המקורית לספרותנו ברורה, כייחודו של בורלא ותרומתו. מראשיתו ועד היום הוא נע במסילת יצירתו המיוחדת, אין לו בני־תחרות ואין איש מודד עצמו עמו. מאז הופיע סיפורו הראשון “לוּנה” בשנת תרע“ט, הוא מעניק לנו ספרים גדולים ונובלות קטנות, הנקראים בהנאה רבה על־ידי כל שכבות העם, וביצר לו מעמד איתן בספרותנו. במה ייחוּדו של בורלא? יש סופרים, המזכירים לנו מה שאנו מרגישים ביחס לחזיונות או לענינים שונים. בקראֵנו את יצירתם זכרוננו כאילו מתנער ואנו יודעים: אמנם כן, כך הרגשנו כשראינו ענין זה או כשנתנסינו בנסיון זה. אם גדולה יצירתם הריהי מחוללת בנו מעין משנה־חיים. אולם יש סופרים המביאים אותנו בפעם הראשונה לידי הרגשת הוויה מסוימת או לידי חווית נפשות מסוימת, הפועלות באותה הוויה, ולידי הכרת חזיונות חברה וטבע, שלא ידענום עד כה. הללו הם בחינת מעוררים ראשונים, מגלי עולמות; ולגבי גילויים חדשים, עולמות קטנים חשובים כגדולים. אנחנו האשכנזים, כשאמרנו ספרות עברית או כשתבענו מסופרינו לצייר את כנסת ישראל שבגולה, לא אנו ראינו ולא הם ראו את היהדות הספרדית או התימנית. אלה היו בשבילנו חומר לחקירה, נושא לאגדות ולמעשיות, אך לא אבר חי מן האומה. ודאי, לא רק אנחנו היינו אשמים בכך, גם הם גרמו לזרוּת־גומלין זו. מפני שלא קמו מתוכם סופרים שהיה בכוחם להודיע את טיבם ולחברם ולקשרם אלינו. הם היו שרויים באֵלם גמור וקיבלו בהכנעה את גורלם. בורלא זכה לגילוי ספרד. הוא גילה לנו את השבט הספרדי בארץ ובסביבותיה. עד שהוא בא היו לנו התחלות קטנות של סיפור מחיי היהדות הספרדית, זכרונות, רשמים, אבל לא ספרות הראויה לשמה. משבא בורלא הורחבו תחומי העולם היהודי, נצטרפו אליו סניפים חדשים, ונתוֹספו לנו נוף־ארץ ונוף־הווי, נוף־מחשבה ונוף־יצר, נוף־אשה ונוף־גבר. היהדות הספרדית, שנתנה לנו את תור־הזהב בספרותנו, ירדה, כידוע, מגדוּלתה במאות השנים האחרונות, ונחשבה בעינינו כענף יבש באילן היצירה של האומה. יהדות ספרדית זו, ששלוחותיה היו בארצות ערב, בתורכיה ובארצות הבאלקאן, עמדה שמיטות רבות ביתמותה ובאלמוניותה והמתינה ליד־קסמים, אשר במגעה תפיח בה רוח חיים ותביא אותה לידי הכרת עצמה ובדרך זו גם לידי התחברותה מחדש עם האומה כולה. והנה הופיע בורלא וזיכה אותנו ב”קוסמוס" שלם, ביקום יהודי־ספרדי מלא, שחשׂפוֹ לפנינו בכל שיעור קומתו, על הרריו ועמקיו, על שבעת רקיעיו וחליפות־אקלימו. יהדות זו, ששׂמחה לבוא בנה הדגול, יליד ירושלים, מסרה לו את מפתחותיה לחדרים פנימיים והגידה לו את סוד לבבה. והוא טייל בהם, והסיר את האבק שבתוכם, ודלה את המסתורין של הנפשות הדרות בהם, נפשות של תלמידי חכמים, אלימים ופורקי־עול, חסידים ואנשי מעשה, אצילים ובעלי־יצרים, נשים כנועות ונשים מַרדניות, וַלדניות ועקרות, צדיקים ונבלים. בכשרון רב חָרש בורלא בקרקע־בתולה זו, חרש וזרע, קצר ועמַר עמרים, והביא לספרותנו גדישי־הווי ונכסי־חיים חדשים, שהרהיבו את לבנו בחידושם ובמלאוּתם. על ידי כך החזיר לנו בורלא שבט שלם. היהדות הספרדית פסקה להיות קיבוץ שמנינוּ כך וכך, מיספר, שדמוגראפים צירפוהו לסך־הכל של היהודים בעולם; אלא היא נעשתה קרובה לנו. התחלנו לראות בה את הצד השווה ליד הצד הנבדל. התחלנו מבחינים מורשת־אבות בהם, שהיא אםֵ הקירבה ותנאי קודם למיזוג שבטים.

ב    🔗

ודאי, לא כל סיפורי בורלא שווים במעלתם ובחין־ערכם; ולא כל הדמויות והנפשות נכתבו ונחטבו באותה מידת שלמוּת. בורלא ראה הרבה בימי חלדו וצייר הרבה, ומטבע הדברים שלא תמיד משיג היוצר את המדרגה הנכספת. פעמים שידו יד־חרוצים והוא כולו מרוכז בתכלית הריכוז ביצירתו וממצה את יכלתו עד תום; אך פעמים שידו כהה וכנפיו מתרופפות כלשהו. אין דומים הסיפורים “בלי כוכב”, “אשתו השנואה”, נפתולי אדם" ל“המרננת” ול“בת ציון”, ואין דומה “עלילות עקביא” ו“כיסופים” ל“תום ומרי” או ל“קסמי מולדת”. יש ביניהם הבדלים באיכות האמנותית, בעומק וברוחב. וזאת לדעת: הבדלים אלה אינם נעוצים דווקא בגיל ובהתפתחות. ואין עליהם חותם של מוקדם ומאוחר. מצויים אצל בורלא סיפורים ראשונים שהם שלמים יותר מכמה אחרונים, ולהיפך. בגרותו טבועה בסיפוריו מתחילת הופעתו, וחולשתו ניכרת גם באחרונים. אבל ה“לוז” של בורלא המסַפּר קיים ועומד תמיד. לעולם אין הוא מועל בשליחות לבבו. מטבעותיו יצוקים בבית יציקה שלו וסימני אמת חתומים בהם. וקודם כל ראוי לציין, שהקורא נסחף בזרם התשוקה של המסַפּר לסַפּר. תשוקה זו פעמים שהיא קודמת לאמנות העיצוב. דמויות ונופים, גורלות ועלילות מדריכים את מנוחתו, מפעימים אותו תמיד והוא מרגיש כעין כורח קדוש לתארם, להגידם, לדובבם. דווקא משום שהוא ראש וראשון למסַפּרים מקרב היהדות הספרדית – פרט ליצחק שמי שכתב עליה סיפורים מעטים, ופרט לעזרא המנחם, שהוא כבר בן לדור שני – חש בשפעי שפעים של נושאים חיים. שלא כסופר עברי אשכנזי, המוצא לפניו את סופרי ההשכלה, את מנדלי ואת שלום־עליכם ורבים אחרים, והוא חייב לבדוק שבע בדיקות אם לא קדמוהו בבחירת הנושא או בצורת התיאור, היה בורלא בן־חורין לבחור לו מה שראו עיניו והרגיש לבו. ריבוי זה של נפשות, גיווּן זה של תימאטיקה, פינות עשירות אלו של סבל ואושר, הסתערו עליו בכוח רב, וכביכול התחננו לפניו: תן לנו תיקון. ובורלא החנון והרחום, היה חונן ונותן. מכאן שפעתו הגדולה. כי מי שיש לו הרבה, נותן הרבה, ונתינתו היא פוּרקנו. הבאים אחרי בורלא שוב לא יוכלו לעשות כן. זה מזלו של ראשון. אך יש גם קשיים חמוּרים לראשון. בורלא צריך היה לסלול לו דרך בסיפור על היהדות הספרדית. הוא לא מצא בתחום זה מופת לא בסגנון המקראי המשכילי של מאפו וסמולנסקין, לא בסטירה של מנדלי ולא בהוּמוֹר של שלום־עליכם. הללו נבלעו בדמם של סופרים אשכנזים ושימשו להם דוגמה. בורלא חצב לו דרך משלו, צורות סיפור משלו, שהיו מתאימות לדפוסי החיים ולטיפוסי האדם הספרדיים, הן של אלה שהיו בארץ ישראל זה כמה דורות, והן לאלה שהיו באנאטוֹליה או בגדד ועלו אחר־כך ארצה.

ג    🔗

מצויות בימינו צורות סיפוריות שונות ודרכי תיאור שונים, ויש מהם מתמיהים. ריבוי זה של צורות איננו מעשה קאפריזה של הסופר, אלא פרי חוויות הדור, בּבוּאת התקופה בנפש המסַפּר, כלומר, הכרח יצירתי ולא בחירה חפשית, שרירותית. אף על פי כן אין להתעלם מסיבה אחרת, המחוללת לפרקים רצון לנקוט סגנון סיפורי מסוים; הלא הוא הצורך הפנימי לסטות מן המקובל ולהגיש את ההוויה המתוארת בכלים חדשים, רעננים או מזעזעים. רוצה המסַפּר להוציא את הקורא מאדישותו ומאטימותו, שצורות נדושות מטילות עליו, וּלנערוֹ מקפאונו. בורלא, הבקיא בספרות העברית ובספרות אירופה על נוסחאותיהן וצורותיהן, אינו נזקק לאָפנות חדשות ולגינוני טכניקה סיפורית. הוא מסַפּר בנוסח ותיק ומתאר לפי הגירסה הישנה. הוא לא חשש מפני אדישות או קהוּת; ולא היה לו צורך לדגדג את הקורא. החומר ההיולי ונושאיו שיכרוהו כל כך ומילאו את כל ישותו במידה כזאת, שלא הרגיש צורך לתור אחרי אָרחות־סיפור זרים ומפליאים. ואף אנו הקוראים פוטרים אותו מכל אלה. אנו ננהים אחריו ומתמזגים עם הנפשות שבסיפוריו, נהנים מן החידוש שבעולם זה, שנגלה לפנינו, ומסתפקים בכך סיפוק גמור. ההתעלסות בצורות ובאָפנות יפות אולי להוויה, שיסודותיה כבר תוארו על ידי רבים. בשעה שקיימת ספרות־שיתין, מדור תחתון, אפשר לבנות עליו גם מדור עליון של צביונות וצורות ממולחים. אולם בורלא בנה בסיס איתן להווי היהודי־הספרדי ולא שת לבו לפולחן טכניקה החדישה. שלושה יסודות מובלעים בסיפורי בורלא: היסוד העברי, האירופי והמזרחי. השפעתם של אריות הספרות העברית הישנה והחדשה ניכרת בכל דיבור ודיבור. בורלא “בלע” את משוררי ימי הביניים, את מנדלי ואת ביאליק ואת כל הפמליה שלו. מהם למד תורת הכתיבה המודרנית. אך הוא נתחנך גם על הספרות הגרמנית והצרפתית, ובוודאי שקד על קריאת שאר גדולי הסופרים בעולם, והללו הטביעו עליו את רישומם הן מבחינת מבנה הרומאן והנובילה והן מבחינת הקצב וחיתוך הדמויות. כדרך שגם הספרות הערבית בארץ ישראל ובסביבתה, דרכי תיאורה, תבליניה ובשׂמיה חתומים בבשרה ודמה של יצירתו. ואף בזה ייחוּדו. שלוש באֵרות אלו, שמתוכן היתה בת־יצירתו דולה ומשקה, כל אחת מהן עמוקה ומפכּה את מימיה הצלולים. רק מעטים בספרות העברית, חותמן של שלוש השפעות אלו טבוע בהם לטובתם ולברכתם, בלי שהביאום לידי חיקוי. לפיכך אתה מוצא אצלו סיפורים, שאֶלמנטים תנ“כיים ושימושי לשון ותחביר תנ”כיים שולטים בהם, כשם שאתה מוצא בהם את תבניתו של הרומאן המודרני או הנובילה האירופית, וכן משופעים סיפוריו בתי־שיר ופרוזה מחורזת, מקאמות ומכתמים, חידות ומהתלות, מימרות ופתגמים, שמקורם בספרות העברית של ימי הביניים, או הספרות הערבית, שזו הושפעה הימנה. מכאן שאין סיפורי בורלא חסרים צורות נעלסות, ציצים ופרחים, פרפראות פולקלור, וכן רב בהם היסוד המישחקי. הללו משווים להם את האופי הבורלאי המיוחד, שאין לו ריע בספרותנו. אך לא הצורות בלבד ראויות להדגשה, אלא אף פנימיותם של סיפוריו, חכמת ההפרדה וההרכבה, אמנות התיאור והגילום, עירוב האור והצללים, מזג הצבעים ותרבות הביטוי. גיבורי בורלא הם אֶלמנטאריים. שונים הם ביסודם מיהודי העיירה בפולין או בגליציה. והמדובר איננו בטיפוסים מובהקים, כגון נוח פנדרי של שניאור, אלא באיש או באשה בינוניים, ביהודי ספרדי רגיל. משהו היולי בהם. ובורלא נותנם לפנינו כמות שהם לפי מראיתם והופעתם. הנפש של היהודי הספרדי מתוארת בכוח איתנים, בנפתוליה, באהבתה הסוערת, בקנאתה ובתחרותה. רוב סיפורי בורלא שרויים במזל חמסין. בשרב כזה לא תמיד יכול התיאור להיות איטי, כמי השילוח, ולדקדק דקדוקי אמנות. הסופר נסחף בעצמו בנחשולי גיבוריו. הזדהות זו היא גבוּרתו של בורלא והיא גם חולשתו. יש נפשות האהודות עליו ויש נפשות שאינן אהודות עליו. רק ברומאניו ההיסטוריים, וביחוד ב“כיסופים”, הוא מגיע לידי שלווה אֶפּית ולידי אובייקטיביזאציה שלמה. המרחק ההיסטורי השרה עליו רוגע מסויים. מה שאין כן בסיפוריו מחיי העבר הקרוב או ההווה. אף על פי כן, אתה מוצא גם בסיפורים אלה חטיבות נפלאות של תיאורי טבע וניתוחי נפש צלולים בלבוש אמנותי משוכלל. בהם השתחרר המסַפּר מן החיבור והדבקוּת בנפשות גיבוריו, בחינת סערה מכאן וסערה מכאן – ובורלא המסַפּר באמצע. אופן תיאור זה מצוי גם בספרו האחרון “אלה מסעות יהודה הלוי”. שכן ראוי לציין, שהחומר ההיסטורי ההיולי לרקעו של ספר זה הוא מועט שבמועט, ויש בו רק רמזי אחיזה; והנה נטל בורלא חוטים דקים ואווריריים אלה ורקם מהם הוויה אישית גדולה והוויה עממית שלמה. יריעה רחבה של אנשים דגולים ובני־לוויה סתם נפרסת לפנינו, הפועלים על רקע של תנאים ומאורעות מתוחים ובלתי רגילים. ר' יהודה הלוי, שחייו הם תשבץ של שירה ופילוסופיה, הגות וכיסופים, אך תולדותיו עשויות חוליות של אגדה ופלאים, לובש בספר זה דמות מלאה דם ורוח. דמיונו היוצר של בורלא ממלא כל חלל בחיי הלוי ומַשלים כל פירצה. הוא מפקיע אותו מתחום האגדה ומקרבוֹ אלינו, לתקופתנו ולהבנתנו. הלוי מתואר, כמובן, כמורה־הדור וכמאור הגולה, ועם זה כבשר־ודם שאהבה אנושית ותאווה אנושית אינן זרות לו, אלא מתנסה במאבק יצרים כביר, בחינת “הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו”. סיפור זה יש בו משום השבת־אבדה לאומה, שלא ידעה אפילו מה אירע לו לבחיר־בניה בדרך ובארץ־ישראל.

ד    🔗

השעה הקצרה והמצע הקצר מונעים ממני ניתוח מפורט של הנפשות והסיטואציות שבסיפורי בורלא. אפשר לכתוב ספר – וראוי שייכתב – בשם “ספר הטיפוסים”, שבו יתוארו שלל הדמויות הראשיות והצדדיות, הפועלות בסיפורי בורלא. שכן אוכלוסיה גדולה ומגוּונת שיכּן בתוכם, נפשות רבות וחסרונן ברא, צירופי־הווי מופלאים עולים מהם, וגלגולי מוטיבים רבי־ענין מצויים בהם. ומפני שאין סיפק בידי לעמוד על פרטים, אוֹמַר דרך הכללה: בורלא בּיצר לעצמו מקום כבוד בספרות העברית ובלב הקורא העברי. הוא הסופר היחיד – פרט להזז – שיש לו חלקת תימאטיקה חדשה, עצמית; הוא חשוב לא רק ב“איך”, אלא גם ב“מה”, אף על פי שגם “איך” מיוחד לו. השיחה הבורלאית, הדיאלוג והמונולוג, גם כשהם נראים ארכּניים, הם מלאי חיוּת. לשונם טבעית, מולדת־בית. מרטטת בהם התנועה והעוויה של המדבּר רכות או קשות, או אף גסוֹת. הם מתובלים בזקי (ב' חרוקה) הוּמור ושנינה. ההוויה המנומרת של היהדות הספרדית לארצותיה ניתנה לנו במעמד בורלא. היא היתה עלומה ואילמת לעצמה. בורלא שׂם לה פה, ולנו כּרה אוזן. הוא הרחיב את אָפקה של היהדות והעמיק את אחדותם של שבטי האומה. ועשה זאת בשאר־רוח, בבינה יתרה ובאמנות גדולה. אנו מוקירים את הסופר בורלא ואת האדם בורלא, שאין ביניהם כל מחיצה, וחיבתנו נתונה לו כל הימים. ספרו האחרון מעיד עליו, כי הוא שרוי בנעורי זקנתו, וכי עוד נכונו ממנו נצורות.

הרצאה שהושמעה בבית הנשיא, אב תש"ך.