אין זה עדיין בגדר האפשר להעריך את ישראל זמורה מתוך מרחק מסויים, כמי שהיה ואיננו עוד. הן רק תמול שלשום נפגשנו כרעים וידידים, הממשיכים שיחה, שהתחילה לפני למעלה מארבעים שנה, ותמיד בנעימה אינטימית ובהתעניינות בפרטי חיים ומעשים אישיים. בשעת כתיבה עכשיו עולה לפני שמורה החבר והסופר, שהפליאני לא פעם בעושר תכניותיו ובגיוון כתיבתו. עד שעותיו האחרונות היה עמל בעבודות ספרותיות, וכסמל לכך ישמש מאמרו האחרון שנתפרסם ב“ידיעות אחרונות”, יום לפני יצירת נשמתו בטהרה. כך מתייצבת לפנינו דמותו של זמורה בכל קומתה. תמיד מלא רעיונות ותכניות כרימון, מרבה לקרוא, לכתוב ולפרסם, מתגבר על מכאוביו, צלול עד יומו האחרון ונאמן ליעוּדוֹ כסופר.

*

מגילת יצירתו גדולה ונאה. ראשיתה נעוצה בבחרותו ככותב שירים ב“הפרחים” של לבנר. ובשנים האחרונות אף פירסם ספר קטן עם שלושים סוניטות, שתוכנן “דברי הערכה של סופרים וספרים”. אחריותו נעוצה, איפוא, בראשיתו.

אולם כל מי שקרא את זמורה, וכל מי שהיה נפגש עמו לשיחה על הספרות העברית, התרשם קודם כל מן התכונה היסודית שלו כקורא וכסופר הלא היא אהבת הספרות, פשוטה כמשמעה. הוא הוקיר וחיבב והשתעשע עם כל סופר הנערץ עליו ועל כל ספר שנזדמן לידו וקראוֹ. סימן־היכר זה צץ לקראתי בכל גיל שהכרתי אותו. עוד קודם שניגש לכתוב על סופרים, היה מעתיר עליהם דברי התפעלות, שנראו לפעמים כמופלגים, אך הם שיקפו נאמנה את התרשמותו מהם ואת רחשי התודה בלבו למי שהצליח להביא לעולם יצירה יפה.

לענין זה אסתייע בקטע מן ה“אני מאמין” שלו, שפירסם ב“דבר” בשנת 1974:

“מראשית הופעתי בספרות, עד כמה שאני זוכר, היתה בי אהבה לספרות, באופן אינסטינקטיווי, אולי באופן אטוויסטי יהודי, בטרם ידעתי־כמו מה זאת ספרות, ואהבתי אותה, אהבה שבהכרה, ואף שבתת־הכרה: אהבה זאת היא שהיתה בידי קנה־המידה והמשקולת להבנתה, לאהחנתה. ־ ־ ־ איני זוכר אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת, לעת שמחה ולעת יגון – שידי תמוש מן הספרות. כל מקום שבו נמצאתי – בבית, ברחוב, ברכבת או באווירון, תמיד היה בידי ספר מן הספרים. פעמיים שברתי את משקפי, משום שנתקלתי בעמוד חשמל או בעמוד טלפון בלכתי ברחוב תוך קריאת ספר. משום כך סבור אני שאהבתי זאת לא היתה אהבה חד־סיטרית, אלא דו־סיטרית, שכן גם הספרות נענתה לי באהבתה, היא ניחמה אותו, היא ריפאה אותי מצער, היא סללה לפני דרכים, היא גילתה לי חמוּדיה”.

בהשראה זו עסק זמורה בספרות. ועיסוקו היה רב־פנים כריבוי פניה של היצירה הספרותית. אבל הוא ייחד לעצמו, לדעתי, שני תחומים ראשיים ביצירה זו: הביקורת והתרגום. וביקורת משמע כאן גם פרשנות. הוא טיפל ביוצר וחשף בו צדדים וייחודים שונים כדרך שטיפל בספריהם וחשף בהם את סודם ואת המתנה שהעניקו לעולם אם באמצעות מתן ראשון, מקורי, ואם דרך מתן שני על ידי עיצוב חדש. הביקורת היא, לפי תפיסתו, אמנות והמבקר הוא אמן, ולא אמנות שימושית בלבד, אלא אמנות כשורש נשמתו של המבקר. ולכן צריך להחמיר עם המבקר ועם כלי־שימושו ולתבוע ממנו דין וחשבון על מעשיו.

זמורה היה נאמן לעצמו עד הסוף. הוא שאל קודם כל את עצמו מה נותן לו היוצר שבבדיקתו. כלומר, ראה בהתרשמותו האישית אמת־מידה לאמת הסובייקטיבית, הנעשית בזכות זו לאמת אובייקטיבית. שהרי בעצמו של דבר ספק הוא אם יש אמת אובייקטיבית בהערכת יצירה ספרותית ואמנותית. מתוך בחינה זו נתן לנו זמורה דברי הערכה וביקורת על סופרים עברים חשובים, שהם תשתיתה של הספרות העברית, וגם על סופרים כלליים, שהם תשתיתה של ספרות־העולם. ודבריו משמשים לא פעם כעין מפתח בידי הקורא להבין סוגי ספרות שונים כהלכה וליהנות מהם וללמוד מהם. “אני אינני מלמד. – כתב זמורה ־ אלא מספר איך התרשמתי מיצירה זו או אחרת: מדוע התפעלתי משיר זה או מסיפור זה ואילו מעלות ותכונות מצאתי בהם. רצוני לעמוד על הלך־מחשבותיו, על השקפת עולמו ועל הרגשת עולמו”. עד כאן לשונו.

*

גלגולים שונים עברו על זמורה עד שהגיע לדרכו המתוארת. עם עלייתו ארצה הצטרף לקבוצת הסופרים המורדים, שבראשם התייצבו א. שטיינמן, א. שלונסקי, יעקב הורוביץ ואחרים והתרכזו סביב “כתובים” ו“טורים” מתוך רצון לשינוי ערכים ספרותי וחברתי ולחילופי משמרות, שאליעזר שטיינמן איפיין אותו בלשון זו: “אנחנו הטרדנים והמרדנים והממרנים!”. כל הזעם והמרד של קבוצת צעירים ונועזים אלה היו מופנים כנגד המהלך הספרותי של דור ביאליק. בתוך חבורה זו פעל זמורה, התפלמס והתחשל. כצעיר מתחיל בארץ לא הלמה אותו המסגרת הקיימת, חיפש אחרי כת־חסידים קטנה, שיש בה אווירה חמה של אישור הדדי וכל אחד מתחמם בשמשו של חברו ויש מקום ואפשרות לומר ולכתוב גם מה שאיננו לפי רוחם וסגנונם של הותיקים. זמורה נתן את חלקו למאבק זה עם הותיקים ומתח עליהם בקורת רותחת ולפעמים גם בלשון חריפה ביותר. כדי לעמוד על טיבו של זמורה כאיש החבורה וכמרדן במימסד, מן הנכון להביא מדבריו, שנכתבו באבטוביוגראפיה במלאת לו שמונים שנה, וזו לשונם:

“ואף שבאופן פורמאלי נמניתי עם ה”אופוזיציה" – לא עשיתי מה שעשיתי מתוך חשבון של “שלנו” ושל “שלהם”. שוב גרם אופיי ושוב דבקתי באהבה ובהתפעלות במעשה “כתובים”. את אשר אהבתי ואת אשר החשבתי, לפי טעמי והבנתי, שיבחתי, ולהיפך – שללתי. ב“שדה הקרב” לא קיבלתי עלי עול של מפקדים, הייתי בחינת אני החייל ואני המפקד" (“ידיעות אחרונות” 26.10.79).

בראיון עמו אמר זמורה על יחסו באותה תקופה לביאליק ולסופרי דורו של ביאליק, משפט זה: “היום אני יודע שהיה בכל משהו מסנוור ולא תמיד ראינו נכוחה”. לאחר שהכיר בטעותו, הוחזרה לו אמונתו בספרות העברית השלמה, המכבדת אבות, ורואה כל דור של יוצרים כתולדת קודמיו וגם את הדור שלו ראה כחוליה בשלשלת יוחסין. מאותה שעה ואילך חלה מהפכה בקרבו. הוא הוקיר את הישן והחדש, את המורשה עם המודרני. קנה המידה שבידו נשתנה ונשתכלל והתחיל קובע את ערכה של יצירה לא לפי סימני האסכולה שלה, אלא לפי מדרגתה וחשיבותה האמנותית. ממילא חזר לבדוק גם את יחסו לביאליק ולבני דורו החשובים, כגון יעקב שטיינברג, פיכמן, שניאור, ברקוביץ ועוד. ביטוי מובהק לכך ניתן גם בזה, שנעשה עורך של כתב־העת “מחברות לספרות”. אז פרש מן הבמות הכתתיות, שבטלו בינתיים, ונעשה אדון לעצמו, אף על פי ששמר תמיד על דרכו המיוחדת.

נמצא, שמבותיו בתחום הביקורת, שנכללו בשלושת הכרכים “ספרות על פרדת דורות”, בצירוף מונוגראפיות שלו על גנסין, ועל שלונסקי, על רילקה ועל הזז ויעקב הורוביץ, וכן המסות הרבות המפוזרות, שעדיין לא כונסו – מהוות סך־הכל יצירתי גדול ורב ערך, וקובעות לעצמן מדור נכבד בכותל ספרותנו. ועוד ידובר על חלקו של זמורה כסופר וישובחו טיבו וחשיבותו.

הוא הדין בתחום התרגום. זמורה שח לי פעם, שמעולם לא תירגם מטעמים חמריים, כדי להשלים את פרנסתו הדחוקה (אף על פי שהיה תמיד ניצרך גדול), אלא מתוך בחירה ואהבת היצירה המתורגמת. הוא שלט בכמה לשונות ותרגם מספריהם של שקספיר, רולאן, טולסטוי, איסטראטי, רילקה, צ’כוב, גוגול, לרושפוקו, קלייסט, פול ואלרי ועוד. תרגומיו מצטרפים לספריה נבחרת של הספרות העולמית, הבולטת בכמותה ובאיכותה. לשם כך עקב אחרי פרסומן של מהדורות חדשות של כתבי סופרים גדולים והיה רוכשן לספרייתו הפרטית. ענין רכישת ספרים בכל הלשונות שידע תפס בחייו מקום מרכזי. כשנזדמנו לפניו ספרים ישנים או חדשים, שנראו לו חשובים, לא היה יכול להינתק מהם עד שקנה אותם. וכך סיפר לי, שלא פעם, ביחוד בשנות שהייתו הראשונות בארץ, היה שב הביתה בלא פרוטה בכיסו לקנות דברי אוכל לביתו.

נפש הסופר שבו ומניעי יצירתו ינקו איפוא ממסכת של תכונות, שכל אחת הוסיפה נופך לדמותו הרוחנית ולהגשמת כוחו היוצר.

*

כל הנאמר לעיל, מסביר לנו, כיצד נעשה ישראל זמורה מו“ל, כלומר, מדפיס ומפרסם ספריהם של סופרים אחרים, בני דורות רחוקים ובני דורו שלו. בית־הוצאה זה שייסד בביתו לא היה בשבילו מעשה טכני א מסחרי, אלא השתלב בהשקפת עולמו ובהרגשת יעודו. הוא ביקש לחדש מזהו גם בתחום זה, כלומר, לתת כיוון חדש למו”לות, המשמשת את הספרות וקובעת מגמה מציאותית לספרות. ואמנם המדורים השונים של הוצאת “מחברות לספרות”, מעידים על תכנית מופלאה, פרי מחשבה מעמיקה, הבאה לתת תיקון למצב הפגום. וראוי לשים לב למדורים אלה: ראש וראשון להם שירה ופילוסופיה ומשל עברי של ימי הביניים. לפי דעתי הוא חולל תחיה באוצר המחשבה היהודי הזה. כששאלתי אותו מה הניע אותו לעסוק בהוצאת סוג זה דווקא, השיב לי, כי לאחר שפרש מן ההסגר הכתתי וחזר אל הספרות העברית השלמה לדורותיה, נתקל בעובדה חמורה, שרבים מן הספרים הקלאסיים האלה מודפסים ועומדים בצורה כזאת, שהקורא בן זמננו אינו יכול כלל לקוראם. הם מודפסים באותיות זעירות שנעשו דהויות, ומקצתן אף נדפסו בכתב רש“י, והשירה ללא ניקוד, או בניקוד משובש. לפיכך החליט לשנות את מזלם של ספרים, לרעננם ולתת להם ברק מודרני. על דרך זו קיבל המונח הטכני, מו”ל, משמעות רוחנית ואמנותית חדשה. זמורה נטל את הטקסטים הרדומים בדפים אפלים, שאותיותיהם לקו בנכות, והוציא אותם לאור עולם, פשוטו כמשמעו, התקין להם אות חדשה, שלמה ומנוקדת דכת וכדין. וכל ספר מלא חיוּת חדשה ומושך ברוב חן. אז אורו עיניו של הקורא, וכשנטל ספר מספרי הוצאת זמורה חיבב אותו ונשק אותו וקרא אותו בחיבה ונהנה ממנו הנאה אסתטית ועיונית מן המבואות ומגופי הספר. זמורה השיב את הדור אל ארון הספרים הישנים שהיו מכובדים עליו, אבל זנוחים בקרן זוית אפלה.

וכך עשה גם לספר רמח"ל ולכמה מספרי ההשכלה. מפעלו זה של זמורה הוא יחיד במינו ויחיד בדורנו. והוא נשא אותו לבדו ובגאון, אך כבירות היו תוצאותיו. המהדורות החדשות חדרו לתוך הספריות ומהן נכנסו למחזור הקריאה והמחישו מחדש את דבקותן של כל החוליות בשלשלת היצירה היהודית ואת אחדות היוצרים.

זמורה טיפח, כאמור, גם מדורים חשובים אחרים בהוצאתו. הוציא לאור ספריהם של משוררים ומבקרים עבריים, כגון יהודה קרני, יעקב הורוביץ, הזז, שטיינמן, אלתרמן, רטוש ואחרים. אבל ראוי לציון המדור להוצאת שירה צעירה, חדשה. בתחום זה מילא תפקיד סגולי ותרם רבות לספרות ההווה. הוא היה שושבינם של סופרים מתחילים, הוציא להם את בכור־ספריהם ולא עברו ימים מרובים ונעשו בעצמם בעלי מוניטין כמשוררים מובהקים. ביחוד הקדיש תשומת לב לטיפוח ספרות־ילדים מקורית ומתורגמת, שראה בה תשתית לחינוך הדור הצעיר או בלשונו: עוגן הצלה.

זמורה לא ראה בכך עסקנות ספרותית רגילה, אלא מעשה רב למען הספרות מתוך “אהבת הספרות וכוח־החיים בה”.

*

נמצאנו למדים, שאני־מאמין הספרותי והביקורתי של זמורה הנתגבש בו תוך מאבקים וחיבוטים, תוך פולמסאות ומחלוקת כיתות, תוך אפיקורסות וחזרה־בתשובה. ובכל שלב משלבי חייו למד וקרא והרחיב את אופקו, כתב דברים מקוריים. צלל לתוך מעמקי היצירה הפיוטית וההגותית ומילא את נפשו שירה וחכמת־חיים. ותוך כדי עיון הישווה יצירה ליצירה, אישיות לאישיות, ייחוד לייחוד, מקור למקור, עיצוב לעיצוב והשחיז בקרבו את חוש הטעם וההבחנה, שהוא סודו של המבקר ויסודו. הוא היה אחד הבונים בספרותנו, אם כמתחיל נלהב, הבונה בנין־בן, ואם כבונה בנין־אב לדוגמה ולמופת לדור הצעיר בבקיאותו, באחריותו ובנאמנותו לאמת הפנימית שלו. ומעולם לא הכריז על רצונו לאלף, להדריך ולחנך, אף על פי שידענותו בספרות העולם ובחדרי היצירה של ספרותנו היתה צצה מכל מה שכתב וכבשה את הקורא וממילא שימשה דוגמה לו. הוא היה אמן הכלים והאביזרים, הדרושים להשלמת מלאכת בקורת טובה ואחראית או לכתיבת מבוא לספר עתיק או חדש. כל ימי חייו שקד על שכלול כליו הלשוניים והעיצוביים, וכל ספר שהיה בו כדי ללמדו בינה בנושא שביקש לרדת לעומקו, היה רוכשו מיד ולא התחשב במחירו היקר. על דרך זו בנה לו ספריה נבחרת, סגולית, ששוּקע בה דמיון יוצר, וגרמה עונג לכל רואיה. היא היתה אחד מכלי־אומנותו. בת־לווייתו בדרך יצירתו, עזר כנגדו ומקור למשאבי אמונות ודעות, מושכלות ומורגשות.

ולבסוף צורך הוא להדגיש, שבת־קולה של מרידת זמורה במעמד דורו של ביאליק הידהדה זמן רב גם לאחר שחזר בתשובה והודה בטעותו, ייתכן שאף מנעה במידת־מה מסופרים שונים להכיר בשיעור קומתו האמיתי של זמורה.

אכן, בשנים האחרונות נתעלתה דמותו כיוצר עצמי, ויש בי ודאות, שלאחר שתסוכם מסכת יצירתו, שתיכלול גם כתבים חשובים מעזבונו, עוד יאיר נרו של ישראל זמורה בספרות העברית באור עצמו כראוי לו.

ג' בטבת תשמ"ד, 9.12.1983