רקע
ישראל כהן
גוסטאב לנדאואר בספירת התיאטרון

מלאו 65 שנה לרציחת גוסטאב לנדאואר, זה האיש המופלא, אוהב האדם, הסופר, האמן, המשורר, הוגה־הדעות, שכל חייו, מחשבתו הפוריה ועיסוקו המדיני היו קודש לחינוך היחיד והכלל וליצירת חברה חדשה ובת־חורין מקליפותיו ונזקיו של המשטר הקאפיטאליסטי. הוא נרצח בשנת 1919 באכזריות שאין למעלה הימנה על ידי סגן־שר־המשמר של חיילי ממשלת־המועצות של באוואריה. על אישיותו היוצרת ועל משנתו כבר ייחדתי את הדיבור במקומות אחרים, אף תרגמתי שניים מספריו (“הקריאה לסוציאליזם” ו“המהפכה”). אולם כאן ברצוני להבליט צד מיוחד שבו, שאינו ידוע לרבים – הלא היא דרכו של לנדאואר בספירת התיאטרון, שגם בה ביקש לחדש מבחינה חינוכית ואסתטית בתחום המחזות, בתוכנם ובצורת העלאתם על הבמה.


 

א    🔗

אמנות־הדמות היתה עבודת־קודש ללנדאואר כיוצר ונהנה. משחר נעוריו ועד תקופת־חייו האחרונה, בתוך כל תלאות הוויתו ויצירתו המגוונת, היתה נפשו פונה להיכל האמנות הזאת. הוא טיפח אותה להלכה ולמעשה מתוך דבקות גדולה ומתוך הרגשת יעוד. חש היה בקרבו רחש של דמויות מאירות ועמומות, עליזות וזועפות, והן תבעו ממנו גילום ותיקון. דרכים הרבה היו לפניו ולהיענות לקול תחינתן של הדמויות ההומות הללו והוא הלך בהן. הוא כתב נובילות רבות־ענין, שבהן קרם עור ועצמות על נשמות ופרפוריהן כפי שנחזו בדמיונו בימים ההם, ונתן ניב למכאובי הדור הצעיר בשלהי המאה שעברה. הוא הסתפח על אגודת “הבמה לעם” וסייע להבהרת בעיות התיאטרון, שהיה בה גם משום הבהרת עצמותו לעצמו. הוא הרצה הרצאות על מחזות ומחבריהם – וביחוד על שקספיר – בדרך פלסטית כזאת, שבהרצאה בלבד כבר היה כלול גישום בימתי בשיעור רב. הוא היה מיעץ ומדריך בעניני במה, ובדברי הדרכתו והוראתו הביא לידי גילוי את מיטב יכלתו לעצב צורות. גם משנתו הרעיונית ופעולתו הצבורית – לרבות השתתפותו בממשלת באוואריה – אינם, לאמיתו של דבר, אלא מאמץ נפשי כביר להשתלט על צורות־התוהו של החברה ולברוא אותה בריאה חדשה לפי אותו דיוקן־אב, שנחקק בנפשו וכיוון את חייו.

אולם אעפ“י שמרובים היו הדפוסים, שבהם יצק את חומר־חוויותיו וגלמי־דימוייו ואעפ”י שמרובים היו המקצועות שהפריש להם חלב ומעשר מרוחו ומכוחו ומבקיאותו – נפטר מן העולם ואפילו חצי תאותו לא היתה בידו. תמיד נערמו מכשולים בדרך למטרתו, להיות דרמטורג, יועץ אמנותי־חינוכי. רק בסוף ימיו הציע לו בית־ההצגה הדיסלדורפי משרה כזאת, אלא שלא הספיק לכהן בה עד שפרצה המהפכה ושמה קץ לו ולכל חלומותיו.


 

ב    🔗

בדברים הבאים ייעשה הנסיון לתאר את לנדאואר בספירת היצירה הבימתית, הן כפרק ביוגרפי והן כחלק מעולמו הרוחני. אלא שיש צורך לספר תחילה, ואם גם על דרך הקיצור, את מהותה של “הבמה החפשית החדשה לעם”, שלנדאואר היה בין חבריה ומכווניה הראשונים.

בשנת 1890 עדיין היה יפה כוחו של “חוק הסוציאליסטים” שהוצא ע“י ביסמארק והטיל איסור חמור על פעולה ארגונית ומקצועית מצד תנועת הפועלים. הסוציאליסטים היו נרדפים וכבולים במעשיהם ועל כן היו עוקפים את החוק בצורות שונות. אחת מהן ראויה לשימת לב מיוחדת: כדי להפטר מעיני המשטרה ועונשה קראו למועדון־הפועלים בשם “דודה זקנה” (Alte Tante). שם היו מתאספים ומתווכחים בשאלות השעה וביחוד בשאלות התיאטרון וביציאותיהם של צעירי הסופרים והדרמטורגים. אז עלה הרצון להתפתח ל”במה חפשית לעם“, שכבר יצאו לה מוניטין בסיסמתה “להציג מחזות בלא התחשבות בבקורת התיאטרון מטעם הממשלה ובשיעור ההכנסה הכספית”. שני פועלים צעירים, פּסל וכורך־ספרים, נבחרו כדי לבוא בדברים עם ד”ר ברונו ווילה, שהיה קרוב ל“במה החפשית”, שאף הוא היה סוציאליסט, אם כי לא השתייך רשמית לשום מפלגה. לאחר משא ומתן ניגשו ליצור אגודה בשם “במה חפשית לעם”, שהיתה עשויה במתכונת “הבמה החפשית”. וקול־קורא נתחבר ע"י וילה במרץ 1890, שפנה אל הציבור והסביר את הצורך בהקמת המוסד הזה. ראוי הוא קול־קורא זה שנביאו כאן בקיצורו, כי חשיבותו לא פגה עד היום:

"התיאטרון צריך להיות מקור להנאה אמנותית נעלה, עליה מוסרית ודחיפה רבת־כוח למחשבה על שאלות הזמן הגדולות. אולם הוא מושפל בחלקו הגדול למעמד של עיסוק רוחני סאלוני וספרות שעשועים, של רומן־רוכלים, של קירקוס ושל עתון היתולי.

אך חלק מן העם, השרוי בהשפעתם של המשוררים, ז’ורנליסטים ונואמים ישרים, השתחרר מקלקלה זו. הן יוצרים כטולסטוי ודוסטוייבסקי, זולא, איבסן וקילאנד, וכן “ריאליסטים” גרמנים רבים, מצאו הד בקרב העם העובד בברלין.

בשביל חלק־עם זה, שהוחזר למוטב מבחינת הטעם, צורך הוא לו לא רק לקרוא מחזות לפי בחירתו, אלא גם לראותם מוצגים. אולם הצגות פומביות, שבהן פועמת רוח מהפכנית, נכשלות כרגיל במשטר־הקפיטליזם, שאינן נראות לו כממלאות קופות, או שהצנזורה של המשטרה מכשילתן.

מכשולים אלה אינם קיימים בשביל חברה סגורה. כך עלתה בידי האגודה “בימה חפשית” להציג מחזות מהסוג הנ“ל, אך הואיל ומטעמים חמריים אין הפרולטריון יכול ליהנות מן החברוּת באגודה זו, נראה, שייסודה של “בימה חפשית לעם” הוא דבר בעתו”.

שנתיים התקיימה הבמה הזאת, שגיבשה לעצמה דרך רעיונית ואמנותית. ואעפ"י שחבריה לא היו מעור אחד מבחינת התפיסה והטעם האמנותיים, היתה דוגלת בדגל הנאַטורליזם. המאורעות שאירעו בעולם ובגרמניה, שעמדה אז בסימן של התפתחות התעשיה והמיכון וכל התוצאות שהיו כרוכות בה, כגון התחדדות הניגודים החברתיים, ניצול, עוני ומצוקה ואבטלה – השפיעו על אנשי הרוח הצעירים והטו אותם לצד הנטורליזם. הם נלחמו באותן השיטות באמנות, שנראו להם כאי־יושר, כהתיפיפוֹת, כהתנכרות לחיים כהווייתם וכמסכת של עקרונות־סרק. הם השמיעו את דעתם כי תעודתה של כל אמנות גדולה היא להראות את החיים בעירומם, לחשוף גם את המעוכר והמגונה, לעקוב אחרי כל פרכוסי הנפש ולגלות את זיקתו של היחיד לסביבתו החברתית. בתורה זו נתבטאה ההזדעזעות העמוקה למראה גזל־הזכויות והמדוכאים, ולאורה של תורה זו יצרו סופרים כגרהארט האופטמן, שמחזותיו הוצגו על במה זו. הנטורליזם בספירת האמנות היה יצור המהפכות הכלכליות והחברתיות בקפיטליזם, ואלה שהגיבו עליהן נאחזו בו. אולם למעשה לא היו מנהיגי הבמה הזאת עקביים בהגשמת השיטה הזאת, וכשמצאו מחזה טוב, החורג ממסגרתה, אימצוהו לרפרטואר שלהם בלי שהיות. על במה זו הוצגו איבסן, דהמל, גוגול, זולא, האופטמן ורבים רבים אחרים. מלבד הצגות תיאטרוניות נערכו נשפים, חגיגות־מאי גדולות, נשפים לקריאה מוטעמת וכו'. המשטרה התאנתה אל האגודה בכל מיני תואנות. ואמנם היה לה יסוד מספיק לחשוד בה, שהיא משפיעה השפעה שלא היתה רצויה לטפסרי המשטר ההוא.


ג    🔗

בשלהי שנת 1892 נתגלעו חילוקי־דעות קשים בתוך האגודה “במה חפשית לעם”. חילוקי הדעות היו בעלי אופי ארגוני, אישי ופוליטי. במחלוקת הפוליטית יש ענין גם בימינו. טירק, אחד מראשי האגודה, רצה להטביע עליה חותם סוציאלדימוקרטי מובהק. הוא היה איש־המפלגה וביקש לעשותה כלי־שרת מלגתי. רצונו זה היה בא לידי גילוי בברירת המחזות, בנוסח הבימוי, בסגנון המודעות, בזיקה לעתון המפלגה הסוציאליסטית ואפילו במסירת עבודות־דפוס. בעוד שוילה, שאף הוא היה סוציאליסט, לא גרס זיקה מפלגתית מצד התיאטרון, אלא ראה את האמנות כמלכות בפני עצמה עם שהיא נוגעת נגיעה מאוד ממשית במציאות החברתית. כך התהווה פילוג גמור. וילה כינס אספה של חברים וייסד אגודה אחרת חדשה בשם “הבמה החפשית החדשה לעם”. אליו נצטרפו רבים מחברי האגודה הקודמים וגם חברים חדשים. בין החדשים הללו היה גם גוסטב לנדאואר.

גוסטב לנדאואר היה אז בן 23 שנה. דרכו כסופר וכמבקר היתה אותה שעה בראשיתה. עדיין לא יצאו לו מוניטין, אם כי עבודות ספרותיות אחדות כבר נתפרסמו ממנו. אולם כבר אז היה בעל חלומות גדולים, הרואה את החיים כמות שהם ומבקש לתקנם ולשפרם. שאיפות כבירות פעמו בנפשו והן שהביאוהו לאגודת “הבמה החפשית החדשה לעם”. מעשה הצטרפותו של לאנדאואר ככל מעשיו היה בו משום מאורע. הוא נהפך לו כנקודת־מוצא להשגת כמה ממאווייו ולהימקת תוכן חייו. לנדאואר ריצה בימים ההם את עונשו בבית הסובר בגלל פעולתו המדינית ומשם שלח חוברת קטנה לאשתו הצעירה בשם: “תולדות אהבתנו”, שעליה התנוסס המוטו היפה:

"Der Rythmus der Herzens ist entzückender als der Fluss der Sprache, zwei Lippenpaare reimen sich besser als zwei Worte, und das Leben ist schooner als alle Gedichte".

(ריתמוס הלב מרנין יותר משטף הלשון, שני זוגות שפתיים נחרזים חריזה נאה יותר משתי מלים, והחיים יפים מכל השירים).

מן הראוי לתת כאן קטע מן החוברת הזאת, המתארת לאשתו את הרגשתו האינטימית של לנדאואר בימים, שבהם התרגשה המלחמה בפנים האגודה לפני פילוגה. נפשו הסערנית חבויה בין השטין הללו:

“הגורל לא אמר נואש וזימן אותנו יחד בפעם השלישית בהיסח הדעת. היתה זאת האספה הכללית הראשונה של “הבמה החפשית לעם”, שבה הוכרע הפולמוס וילה־טירק. כמעט שלא ניתן לנו לשוחח יחד; אך יודעני, ששמחתי היתה שלא כרגיל, ולפי שחשתי דחיפה בקרבי, הדחף נדחפתי אליך, כדי לברר אתך דברים של מה בכך… האספה היתה נרגשת מאוד, ומשהו מאות בולמוס עדיין נשתייר ועמד אח”כ גם בדמנו.

אולם בינתים שומה היתה להרוס תחילה את הבמה הישנה קודם שיכולה היתה להיווסד החדשה, ולשם כך נועדה אספה שניה. זה היה היום הגדול שלנו, שבו היינו יחד כמעט בלי הפסק למעלה מעשרים וארבעה שעות, לילה שלם ויום שלם שלאחריו; ואותו יום גדול כבר הביא הכל לכלל הכרעה; כמובן שלא ידענו דבר על כך או שלא גילינו אותו מלבנו לפינו. הפעם לא המקרה זימן אותנו יחדיו; שנינו ידענו, כי כאן ניפגש. משהו מן המחוצף היה בכך, שישבתי לשולחנכם בלא שהיות רבות, ארחתי לחברה שהיתה לי זרה ברובה, אך מה לא יעשה אדם אוהב!…

סבורני, שיכול אני לקבוע איזהו הרגע, שבו בצבצה ועלתה בשביל שנינו מתוך אהדת־הידידות זו האהבה שלא הודינו בה. זה היה בלילה, כבין השעה הרביעית או הששית לפנות־בוקר. עוד קודם לכן ישבנו טן־דו בבית היין כמעט מבלי שבא אל פינו כל משקה, בעוד שכל המסובין על ידנו הלכו הלוך והתבסם. אח“כ עברנו לבית־הקפה, ורנר ישן ביחידות, וילדברגר היה כבר במאידך גיסא, הגברת X ישבה לשולחן אחר והיתה היסטרית, הגברת היתה מטורפת. אותה שעה נתפתחה בין קווֹאַרדר ובינת שיחה בעלת גירוי כלשהו על טולסטוי, על צניעות, חושניות וכדומה. בעצם לא התערבתי בשיחה הזאת, כי מה שדברתי אתך אח”כ על הענינים האלה לא היה אלא בשבילך, אם כי גם אחרים היו באותו מעמד. ודוקא בכך היה היפה והמיוחד: עינינו טבעו אלו באלו, העולם במסביבנו נשתקע, ואני מנחש, שאותה שעה שעת־לידתה של אהבתנו היתה.

ולבסוף כשקמנו ללכת, הרגשנו כמובן צינה, ושמחה היתה בלבי על שיכולתי לתת לך את מעילי, שלבשת אותו לאחר סירוב ממושך. מראך היה מבדח, ואני קפאתי ככלב; אך מאושר הייתי מאוד…

זכורני כששבתי באחרונה, אחרי לכתך מעמי, אל החברה האחרת, שאל אחד דרך לגלוג וקינטור: “אם כן, הנך איפוא, לבדך, מר לנדאואר?” על כך העיר וילדברגר: “כשהוא הולך עם גרטה, הריהו תמיד לבדו”. הוא אמר זאת מנקודת־השקפה רגילה ופשוטה של גבר, אך אני העמקתי להבין את הדבר ושתקתי ושמחתני בחשאי על עצמאותך".

*

בשנת 1893 שינה לנדאואר, תוך לבטים, את כיוון פעילותו. הוא השתתף בשם אחת מקבוצת “הצעירים” בועידה הבינלאומית השניה של האינטרנציונאל הסוציאליסטי, שהתכנס בציריך. ועידה זו גיבשה דעה, כי שביתה כללית ומאבקים כלכליים המוניים הם דרך בלתי־אלימה ורבך סיכויים לפועלים. לנדאואר וצירים אחרים (וביניהם גם רוזה לוקסמבורג), לא גרסו דעה זאת. בשובו לברלין נאסר כעורך “הסוציאליסט”. חוויותיו במאסר ועיון שקוד בהשקפותיו, כתב ובעל פה, הבשילו בו את ההכרה שתיקון החברה והתחדשות האדם לא יושגו בדרך האלימות אלא באמצעות החינוך המעמיק והשאיפה לבריתות ולעזרה הדדית. דרך זו תחולל מהפכה בחיי הפרט וביחסים שבין אדם לחברי. מגמה זו של סוציאליזם הומאני היא שהיתה לו לעינים מאז ועד יומו האחרון, להלכה ולמעשה. כשיצא ממאסרו חזר להיות עורך “הסוציאליסט” ומכאן ואילך הקדיש את כל עצמו לנסח את תורתו השלמה ורבת ההשפעה.

אילולא סופו הטראגי של לנדאואר היה בלי ספק מתקרב לציונות ונעשה אחד ממנהיגיה. מ. בובר סיפר בדברי ההספד שלו בועידה העולמית של “הפועל הצעיר” בפראג בשנת 1920, שבשנת 1919 קראו שניהם, הוא ולנדאואר, לועידה של נוער יהודי סוציאליסטי. בועידה זו – אמר בובר – “רצה גוסטאוו לנדאואר להרצות ולהציע את תכניתו על בנינה החברתי של ארץ ישראל. גוסטאוו לנדאואר היה מנהיג מיועד של היהדות החדשה. ואין זה אלא אות לטראגיות של גורלנו, כי בחיי המציאות לא היה למנהיגנו ונרצח בארץ זרה, בארץ האויב”.

1984



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35518 יצירות מאת 1810 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!