¹

כארבעים שנה חלפו משנת 4542 שעסקנו בה², מבלי הזכר במקור הנאמן, אגרש“ג, שֵׁם או מעשה מראשי הגולה כאשר נראה במשך דברינו. לעומת זה נזכרו במקום אחר כמה שמות של יהודים שבמשפחה זו, ביחוס חוזר מסופו לראשו, בימי רב צדוק גאון (4583־4581). הנה בענין שאלה על דברי ירושה מצאנו בתשובת הגאונים לאמר: “כך עשה אדוננו באלמנתו של איסקוי ראש הגולה, שהיתה כתובתה מרובה ובא חכליה בנו וצוח בישיבה ואמר איני יכל לעמוד בכתובתה ובהוצאה ונתנו לה כתובה וכו'” (תה“ג זכל”ר 205). “ושם אדוננו” הנזכר סתם, מתפרש שם מעבר לדף: “רב צדוק גאון [מתא] מחסיה נ”ע דן לחכליה ברי' דאיסקוי נשיא למיהב לה כתובתה וכו'” (206). ושם איסקוי הזר לנו מתפרש בפסקת “אילן ראשי גלותא” פעמַים על שני נשיאים “ויצחק הוא איסקוי” (סדר החכמים ח“א 196 ותקונים לתה”ג זכל"ר 378). וכיום מצאנו עוד מקור נאמן, אשר המעט ממנו אשר יקיים שם זה, כי אמנם איסקוי זה הוא יצחק, מודיע הוא לנו מי הוא יצחק זה, וגם את שם שני בניו וקרוביו הוא מודיע.

הנה תשובת גאון מספרת לצורך הלכתה לאמר: “כך היה מעשה באחד מן בני נשיאה, ושמו נתן בר שהריאר, והיו לו עבד ושפחה, וצוה ואמר: פלוני עבדי ופלונית שפחתי לא ימליכהום אחר מן בעדי³, ולא קנין הוה, ולא גט חרות הוה, ואתא חקמי אדוננו מאר עינינו מר רב צדוק, ניחא נפשי' בגן עדן, ופסק להו דינא דיצאו לחרות, וכפיי' ליורש דנתן שמעיה ברי' דיצחק ראש גלותא וכתב להון גיטא דחרותא” (שו"ת הגאונים מן הגניזה גאוניקא 83). הצד השוה שבשתי תשובות אלה, שבטיב עניָנן הן שונות: זכרון שם רב צדוק גאון וזכר שם הנשיא האחד הנקרא בשני שמות, בשם יצחק בתשובה זו ובשם איסקוי בתשובה שם זכל“ר. והנה שם רב צדוק קובע את זמן שני המאורעות האלה כי לא קדמו לשנת 4581 ולא אחרו משנת 4583, כי רק שתי שנים נמשכו ימי שררת גאון זה. ואם בשנים אלה ידובר על יצחק־איסקוי זה כעל מת, יש לנו לקבוע את שמנו בדור שלפני שררת רב צדוק ז”ל. אך לידיעה חשובה עוד מזו זכינו, כי נודע לנו כי נשיא זה היה משלשלת שהריאדא, כי בימיו מת איש “מן בני נשיאה, ושמו נתן בר שהריאר”. והנה “נתן” הוא שם מצוי בבית הנשיאים מעולם, אך שהריאר אינו אלא שהריאדא – כי חלופי קריאה אלה הנמצאו גם בסעדיינא שהבאנו – ובכן המעט מבני שהריאדא כי קמו מהם לנשיאים גם בדורות ההם, עוד אנחנו רואים כי בן יצחק ראש הגולה היה יורש לנתן, ובכן הלא היו כלם ממשפחת שהריאדא. ולא עוד, כי אם עוד גם זאת אנו רואים, שבני המשפחה ההיא נקראו “בני נשיאה”, כלומר המשפחה שממנה יקימו לנשיאים. ולפי דרכנו נודעו לנו ארבעה אנשים משלשלת שהריאדא בדור רב צדוק ובדור שלפניו הלא הוא נתן מבני נשיאה. ובכן אפשר להחזיק כי גם בדור שלפני נתן, שהוא לפני פניו של דור רב צדוק "ישבו מצאצאי שהריאדא לכסא הנשיאים, והנשיא יצחק־איסקוי שמשל בדור שלפני רב צדוק הרי שנים, ושני בני הנשיא הלא הם שמעיה (שו"ת הגאונים מן הגניזה) וחכליה (תה“ג זכל”ר 205): יצחק ונתן בדור שלפני דור שרָרת רב צדוק, ושמעיה וחכליה בדור שררת רב צדוק.

אחרי מות הנשיא יצחק מזרע שהריאדא, בראשית ימי רָאשוּתו של רב צדוק, או לפני היות עוד רב צדוק לראש המתיבה, התרגשה מחלוקת על דבר הנשיאות בין שני אנשים ממשפחת ראשי הגולה. את דבר המחלוקת יזכיר הרב שרירא, לא לשמה, כך לפי דרכו בספרו לאמר: “וקם – – מ”ר אברהם בר רב שרירא [לגאון בפומבד‘] בשנת קכ“ז־ לשטרות: 4576 – ומלך י”ב שנים, והוה מר רב יוסף בר מר חייא אב בית דין ובפלוגתא דדניאל ודוד בן יהודה נשיאים, אקרי מר רב יוסף בגאונות ולבסוף נתפייסו עם מר אברהם וכו’" (אגרש"ג 110). ובכן יודעים אנחנו, כי בשנות מר רב אברהם (4588־4576) התעורר ריב, שנקרא בזכרונותיו “פלוגתא דדניאל ודוד בן יהודה נשיאים”. במקור זה לא נזכר בלתי אם דבר עצם הריב ופעלו שנראה במתיבת פומבדיתא. אך מחוץ לספרותנו, נמצא מקור שבו נתפרש מאורע סתום זה ונתפשטו קפליו. אבולפַרֵג בר עִבְרָאָה, הסופר הנוצרי בלשון סורית, בדברו על הקטטה שנפלה בדור ההוא בין בישופי הנוצרים שבבבל, מוסיף הוא על ספורו זה לאמר: “גם היהודים היו נדונים בעת ההיא על דבר הנשיאות: בני טבריא (?) הקימו לראש איש אחד ושמו דוד; ובני בבל הקימו לראש את דניאל מן העננים” (מובא גד"י של גרץ V נאטע 12). והנה “טבריא” האמורה פה היא לפי הגהת גרץ הנכונה “אנבראי”, כי בשם “אנבר” נקראה פומבדיתא, גם בפי סופרי הקראים גם בס' “מסעות בנימין” (ע' הערה שם) ו“בבל” היה בימי הגאונים כנוי מיוחד לבגדד. ובכן בחרו אנשי פומבדיתא וסביבותיה בדוד לנשיא ואנשי בגדד בחרו בדניאל. על דניא מודיע בר עבראה כי היה מכת העננים, לאמר: מן הקראים, ודבר זה כפשוטו שבוש גמור הוא. כי הקראים, שהם קראים ממש, יצאו מכלל ישראל יציאה גמורה זה יותר מחמשים שנה מבלי היות להם שום זכות ויכולת לבחר באחד משלם להיות לראש לקהל הרבנים שנואי נפשם. רק דבר זה מתקבל ומסתבר, כי נטה דניאל בחשאי אחר הקראים, ככל אשר נטו אחריהם עוד אנשים ממשפחת ראשי הגולה מבית חסדאי. ואפשר הדבר כי דניאל היה משלשלת חסדאי, שממנה יצא ענן, וכי דוד היה משלשלת שהריאדא, שהדעת נותנת כי היה מנוקה מדעות הקראים. כי מדברי רב שרירא כבר אנו שומעים כי בני אב אחד ודאי לא היו שניהם. כי לדניאל הוא קורא דניאל סתם ולדוד הוא קורא בן יהודה. ובכן היה דניאל בן אב אחר. ומי יודע, אם לא בזדון דניאל ואנשיו התעוררה עוד הפעם דבת הפסול על בית שהריאדא, על כן בחרו אנשי בגדד להקים להם נשיא מבני חסדאי⁴.

מאיזו שלשלת יצא דוד בן יהודה אין בידנו להגיד נכונה. מן המעשה האחד הכתוב על דבר מחלוקת הנשיאים שהניחה שבטה על גורל מתיבת פומבדיתא, אף כי נקלטו שמות שני הנשיאים יחדו, מבלי להודיע מי מהם היה המתחזק עם רב אברהם גאון ומי היה קורא את רב יוסף אב בית דינו להיות לגאון תחתיו, בכל זאת נותנת הדעת להחזיק כי יד דוד, שהוא עצמו היה נבחר בידי אנשי פומבדיתא ושאלו היה בעצמו איש פומבדיתא היה המתחזק עם רב אברהם, המוקם בידי זקני המתיבה עצמם, הקמה כדרכה וכמנהגה מאז, כעדות המליצה “ומלך – רב אברהם – י”ב שנים וכו'“. הנה “מלך” היא מליצה שגורה בפי רש”ג לגאון עומד תחת גאון עמידה כדרכה. לעומת זה נראה, כי הקורא בגאונות את אב בית דינו של רב אברהם להדוף את גאון זה, המשמש ובא זה כמה, ממעמדו, לפי האומד המתקבל על הדעת, היה דניאל הבגדדי, אשר בחרות אפו בגאון המתיבה שבחרה בדוד, ולא בחרה בו, אמר להורידו מגדולתו – כמעשה שלמה בן חסדאי זקנו, אשר משנאתו את החסיד רב אחא משבחא הקים את רב נטרוי תלמידו ומשמשו לגאון במקום רבו זה – אך לא הרבה להצליח דניאל במעשהו, כי קל מהרה פִיֵס רב יוסף אב בית דין את רב אברהם הגאון וַיָשָׁב לשבת לפניו כתלמיד לפני רבו: “מתני מר רב אברהם ויתב מר רב יוסף קמי” (אגרש"ג 111). ובכן תחת אשר קרא דניאל לרב יוסף להשפיל את רב אברהם, הרים את כבודו אף הוא לעיני כל הקהל בכל עת: “כד הוו מכנפין תרוייהו בחדא דוכתא” (שם), עד כי לבסוף “קם – ר”י – על רגלוהי ואמר: סלקית נפשאי מגאונות ואהדירת לאבות ב“ד” (שם).S ובכן שבה מזמת דניאל ריקם. ולא רחוקה היא, כי גם במתיבת סורא נגעה “פלוגתא דנשיאים” וכי על זה חוזרים דברי רב שרירא: כי בימי רב קימוי גאון, שהתחילו 4586, “הויין פלוגתא דליכא למיסמך עליהון” (שם 115), לאמר: השמועה מספרת כי גם שם היו מחלוקות אך אין יודע נכונה את טיבן. וקרוב הדבר, כי לרגלי המעשים האחרים של דניאל, שיצא עליו קול כי מכת העננים הוא וכי דבריו ומעשיו מטין לצג מינות, התרגשו מחלוקות. כי כשם שלפי ידיעתנו אין אנו מוצאים בין ראשי גליות איש ששמו דניאל זולתי דניאל זה, כך אין שם זה נמצא אף בשלשלת הנשיאים (?) הקראים שיצאו מענן (לק"ד, נספחים 53). ובכל זאת שומעים אנחנו את רב נטרונאי גאון בר מר רב הילאי, שהיה סמוך לדור זה, מקנא קנאה גדולה וקורא: “– – תלמידי ענן, ירקב שמו, אבי אביו של דניאל, חוט המשולש ברשע ובמינות” (סדר רב עמרם, ד' ווארשא ל"ח.). ואם אינו ענין לבן בנו ממש של ענן, כי נכד מפורסם לענן ששמו דניאל אין אנו מוצאים, תנהו ענין לדניאל זה בעל מחלקתו של גוג, שעליו נתפרסם אפילו בין הגוים כי אין לבו שלם עם תורת רבותינו. ויען כי הוא מצאצאי חסדאי שממנו יצא ענן, ולפי הנראה עוד כמה אנשים שלא נאמנה רוחם עם תורתנו שבע"פ, שם רב נטרונאי את ענן לאבי דניאל לענין זה. והנה גם פינסקר מתקשה על דניאל זה שלא מצא אותו לא בצאצאי ענן ולא בתוך שאר הקראים שהיו בדורותיו של רב נטרונאי בר הילאי (לק"ד נספרחים 189). וגם צונץ כתב “שלדעתו מלות “אבי אביו של דניאל” צריכות שיובנו רק בדרך העברה, כלומר שדניאל היה מתלמידי תלמידי ענן – – ולא שהיה מיוצאי חלציו” (שם). ובכן גם לפי דעת שני חוקרים אלה, המובהקים ביותר במקצוע זה, אין לדברי רב נטרונאי מקום לחזור אלא על דניאל זה, שאמנם היה בסתר לבו מתלמידי תלמידיו של ענן.

אך ביד מי קמה הנשיאות ברבות הימים? לפי דברי רש"ג התקימה ביד דוד בן יהודה, כי עוד נמצאהו סומך גאון בפומבדיתא בשנת 4593: “בשנת תקמ”ד (אגרש"נ 112). גם לדורות נתפרסמה נשיאותו של דוד ולא נשיאות דניאל, עד כי רב שרירא בדברו על המאורע הגדול של השפלת הנשיאות בימי דניאל ודוד יחד איננו קורא על הדור ההוא שם דניאל כי אם את שם דוד, באמרו: “ובאמצע ימי ישמעאלים בימי דוד בן יהודה וכו'” (שם 93). הא למדת, כי דוד הי' העיקר המתקים ודניאל לא הי' אלא הטפל העובר.

בימי רב כהן צדק בר איכומא, שהיה ר"מ בסוסרא 4613־4602, היה נשיא ושמו עוקבא, שאמר להסב אל כיסו את רָשות כרסאן לאמר, את התרומות הבאות מיושבי המקום ההוא אל קופת המתיבה, ויתיצב הגאון בפניו. ויהי הדבר הזה לראשית מדון לעוקבא. באחרונה כבדה עליו יד האדירים הנדיבים בני נטירא ויד כל העם מקצה לעזוב את בבל, וילך אל קירואן (ע' דבר זה בפרורוט בגוף הספר ובמ"ד מעשה עוקבא ורב כהן צדק). ימי נשיאותו נמשכו עד אחרי השנים הראשונות לתחלת ימי גאונותו של רב עמרם, שהיתה בשנת 4631. אך אימתי היתה תחלת נשיאות עוקבא אין יודע עוד. בימי רב שר שלום, שחלו להיות בשנות 4623־4613, שהן אמצע שנותיו של שררת עוקבא, נקרא איש אחד בשם “נסי ברי' דריש גלותא” (תשובת רב האי מכ“י פאריז, שראשית דבריה מובאה באגרש”ג הוצאת לעווין 115 הערה א'), אך אנחנו לא נדע ליחסו ולהגיד את שם אביו.

אחרי צאת עוקבא למערב “נשארה השררה כמו ארבע או חמש שנים בלא ראש” (קונטרס אלה המעלות). דבר זה בחזקתו הוא עומד ואין לנו עִלה להרהר אחריו. אך הדבר האמור אחרי כן, כי אחרי מעט השנים האלה כבר היה דוד בן זכאי לנשיא, אין לו רגלים. כי גם בן זכאי וגם בנו כבר מתו לפני 4702, כאשר יתבאר לקמן. ולמן העת ההיא לא קם עוד ראש גולה – – אם לא נחשוב את חזקיהו, שנהג נשיאותו אחרי 4797, כחמש ותשעים שנה אחרי כן – ואם נתכוף את דור בן זכאי אל עוקבא הלא אין עוד מקום פנוי בין שניהם, ובין דור בן זכאי ובן בנו ודאי אין עוד רֶוַח להכניס עוד נשיא. ובאמת הלא עוד אנחנו מוצאים באמתחת ספרותנו נשיא, או שני נשיאים נקובים בשמותיהם דוקא בזמן הזה. נקרא נא ראשית תשובה זאת: “זה טופס התשובה שהשיב רב צמח, ריש דייני דבבא, שמרותא חסדאי ריש גלותא ברי' דמרותא נטרונאי ריש גלותא, לרבנא ברי' דרבנא חנני‘, לכל תלמידים חכמים וזקנים ושאר אחיהם הדרים בקירואן במדינת אפריקה, אהובים וחנונים. שאו שלום ממני ומן האלופים ומן רבנן קשישי דדרא רבא, שעומדים במקום סנהדרי גדולה ומן רבנן [שעומדים במקום סנהדרי קטנה] ומכל תלמידים וחכמים שבבבל, שתמיד ששים בשלומכם ומתפללים עליכם וכו’” (מובא בהערות ותקונים זכל"ר 389). ובכן זכינו למצוא, כי בימי רב צמח ריש דייני דבבא נקראו בשם שני ראשי גולה, בן ואביו: חסדאי ריש גלותא בן נטרונאי ריש גלותא. אך מי הוא רב צמח זה ומי דורו? – “ריש דייני דבבא” הוא שם לאב בית דין. והנה אנחנו מוצאים את רב עמרם גאון בראש סדורו כותב: “שלום רב, ורחמנות מן השמים יהי' עליך ועל זרעך, ועל כל החכמים והתלמידים ואחינו ישראל השרוים שם. שאו שלום ממני ומן רב צמח אב בית דין ישראל ומן אלופים וחכמי ישיבה שלנו ושל עיר מחסיא, שכלם בשלום, חכמים ותלמידים ואחינו ישראל השרוים כאן, שתמיד אנו שואלים בשלומכם וכו'” (סרע"ג ד' ווארשא א'). ואם מעט לנו סגנון מכתב זה הדומה כמעט במרבית פרטיו אל תשובת רב צמח, נשים לפני הקורא עוד סגנון תשובה אחת: “עמרם בר ששנא ר”מ דמתא מחסיא לכל רבנן ותלמידיהון ולשאר אחינו בית ישראל הדרים במדינת ברגלונא, יקרים ונכבדים ואהובים לפנינו, שלומם ירבה לעד ויגדל. קבלו שלום ממני וממר רב צמח דיינא דבבא, ומן רישי כלה ומכל חכמים הסמוכים, שהם במקום סנהדרי גדולה ומן בני קיומי, שהם במקום סנהדרי קטנה ומשאר חכמים ותנאים ות“ח שבישיבה כֻלה, שתמיד בשלומכם אנו שואלים ומבקשים רחמים עליכם וכו'” (תה“ג ד' ליק סי' נ”ו). ובכן יש לפנינו שלש אגרות חתוכות הדומות בכל פרטיהן, אפילו במערכת סדרי כִתֵּי החכמים שבמתיבה, ושתים מהן גם בכוון כתי חכמיהם אל הנסנהדראות הגדולה והקטנה, ובשתים האחרונות אנו מוצאים עדות חתומה מאליה מיד רב עמרם גאון בכבודו ובעצמו, כי רב צמח ריש דייני דבבא ששלח את דברו לקירואן (הערות ותקונים לתה“ג זכל”ר שם), הוא אב"ד שלו, שכן הוא פורס בשמו ותוכף במכתביו את שם דיינא דבבא זה לשם עצמו. ומעתה יוצא לנו כנֹגה, כי רב צמח זה, אב בית דינו של רב עמרם, בשם חסדאי בן נטרונאי. ובכן חצצו בין עוקבא, שסוף ימי היותו נשיא בבבל חל גם הוא בימי רב עמרם ובין דוד בן זכאי, שני נשיאים נטרונאי האב וחסדאי הבן, – כי גם נטרונאי נקרא בפי רב צמח ריש גלותא – או לכל הפחות, אם גם נאמר כי רק משום כבוד הבן נקרא “ראש גלותא” גם האב, שלכל הפנים הי' גם הוא ממשפחת ראשי הגולה, הלא יהיה מכל מקום "הנשיא חסדאי לבדו חוצץ בין עוקבא ובין זכאי. וקרוב הוא בעינינו לדבר הברור, כי חסדאי הרשום אחרי דוד בן יהודה בפסקת “אלין ראשי גלותא” (סדה“ח ח”א 196), שהפרוץ מרובה בה על העומד ושבו היא חותמת את שמות הנשיאים הידועים לה, הוא חסדאי בן נטרונאי, שבין עוקבא ובין דוד בן זכאי, הנודע לנו מפי רב צמח דיינא דבבא.

דוד בן זכאי נראה לעינינו בפעם הראשונה בשנת 4677, אחרי מות יהודה גאון אבי אביו ושל רב שרירא “הוות פלוגתא בין רבנן דמתיבתא ודוד הנשיא” (אגרש"ג 119). חכמי פומבדיתא בחרו ברב מבשר לגאון ודוד בן זכאי בחר ברב כהן צדק בר יוסף ובשנת 4683 השלימו. ובמתיבת סורא הסמיך נשיא זה לגאון בשנת 4684 את רב יום טוב כהנא (אגרש"ג 118). ובשנת 4688 הסמיך את רבנו סעדי' (119) ומקץ שנתים התגלע הריב המפורסם בינו ובין רב סעדי‘, אשר ישרת לבו עמדה לשטן בפני הנשיא, "וקריי’ רבנא סעדי' לאחוהי דדוד הנשיא, דמתקי יאשיה, להיות ריש גלותא, ולא עלה בידו ואדחי יאשיהו לכרסאן" (שם). “ונחבא מר רס”ג כמה שנים וכו‘, ולבסוף אפסייס רב סעדי’ עם דוד הנשיא" (שם 120). “דנפטר ראש גלות ובקשו להנהיג בנו [יהודה] במקומו, ולא עמד אחריו אביו אלא ז' חדשים בלבד ונפטר גם הוא, והיה לו בן קטן כמו בן י”ב שנה, ואספו רב סעדי' אל ביתו ונתן אותו בבית הספר עד שנפטר רב סעדי‘" (קונטרס אלה המעלות)? פטירת רב סעדי’ היתה בשנת 4702. ולמן העת ההיא לא עמד עוד ראש גולה עד אחרי מות רב האי כתשעים ושש שנה אחרי כן בשנת 4798. אז לקחו “בני ישיבת רב האי והקימו את חזקיהו ראש גלות, בן בנו של דוד בן זכאי, והושיבוהו על כסא רב האי ז”ל ועמד שנתים, והלשינו בו אל המלך מלשינים, ואסרו אותו בברזל וכו‘, וברחו שני בניו לספרד לרב יהוסף הלוי הנגיד וכו’, שהיה אוהב לחזקיה ר“ג וראש ישיבה וכו', ונהרג ר”י הנגיד, וברח האחד מבני חזקי' לארץ סרקסטא וכו‘, ואח"כ נכנסו בני בניו לארץ אדום, ומהם ר’ חייא בן אלדאודי, ונפטר בארץ קשטיליא – – בשנת ד“א תתקי”ד (4914). ואחריו לא נשאר בארץ ספרד איש מפורסם שהוא מבני דוד" (סה"ק ס' גאונים דור ז').

בפרשה קטנה זו מסר ראב“ד הלוי ז”ל הסתוריא מקוצרת מאד, אך גם מפורטת מאד של מאתים ושתי שנים של צאצאי משפחת הנשיאים למיום מות יהודה בןדוד בן זכאי עד מות האיש האחרון לבית דוד, שזכה עוד להשתמר בשמו עד היום, בספר הקבלה. הדברים האלה הם בעינינו להכריע את המאורע האחד שתכף בעל קונטרס “אלה המעלות” למיתת רס“ג. אלה הם דברי הקונטרס: " – – עד שנפטר רב סעדי‘, ולא נמצא באותן הימים מי שהי’ ראוי להיות ראש גלות אלא איש אחד שהי' מבני הימן (?) שהיה בנציבין, ולא הספיקו למנותו עד שאירע לו דבר שנתקוטט עם גוי אחד בשוק, והעידו עליו שקלל את אלהיו ונהרג” (קונטרס אלה המעלות). היחס “מבני הימן” נעלם ממנו. אף מתמיה בדבר, כי אחד ראשי הגולה, שנהגו כבוד וגדולה בעצמם בכל הליכותיהם, יתקוטט עם גוי אחד בשוק. אך אולי אפשר למצוא בדברי העדות שקלל את אלהי הערבים כלומר, את מחמד נביא הערבים, מעין פירוש לדברי הראב"ד “והלשינו בו אל המלך מלשינים”, כי עלילות דברים כאלה היו מצויות מעולם בקרב המושלמנים, אך לא “שנתקוטט עם גוי בשוק” כי לא אנשי השוק היו הנשיאים.

כנגד זה יש להתבונן, כי מליצת “חזקיה ראש גלות בן בנו של דוד בן זכאי” לאו דוקא היא, כי לא “בן בנו” היה, אלא לכל הפחות בן בנו של בן בנו. כי אפילו אם נאמר, שמעשה “והי' לו – ליהודה בן דוד בן זכאי – בן קטן כמו י”ב שנים ואספו אליו רב סעדי‘" (קונטרס אלה המעלות) אירע בשנה האחרונה לחיי רב סעדי’, או סמוך למיתתו ממש, לא תאחר משנת 4702. ואם כן, נולד בן זה בשנת 4690. ובכן היה בשנת מות רב האי (4798) בן מאה ושמונה שנים, ואז הקימו אותו לראש ישיבה. ודבר זה זר ומשונה מאד. אלא על כרחנו כך היה דבר זה: בנו של יהודה בן דוד בן זכאי זה, שאספו רס“ג אל ביתו, כבר הלך לעולמו לפני שנת 4748, שבה כתב רב שרירא: “והשתא לא אשתייר מכלהון דבית נשיאה אלא חד יניק” (אגרש"ג 93). כי על איש בן חמשים ושמונה שנים לא יאָמר “יניק”, אלא על כרחנו אנו אומרים כי בן בנו של ד”ב זכאי זה שנאסף אל בית רס“ג היה אביו של זה או אבי אביו, כי אם אתה חולק חמשים ושמונה לשנים הלא תהיה המחצית האחת קרוב לשלושים, ושלשים הם סתם דור שלם לדברי הכל. ולפי זה יש להחזיק, כי חזקי‘, שהגיע לנשיאות סמוך לשנת 4800, היה בן הילד הזה, שהיה בשנת 4748 כבן שמונה. ואם כן, היה חזקי’ בשנת מנויו כבן שלשים או כבן ארבעים. ובמותו, בעוד שתי שנים ביד שונאיו הערבים, כבר היו לו שני בנים נערים, שהיה בהם כח ודעת לברוח לאוהב אביהם, והם היו, לפי המתקבל על דעתנו, דור ששי לבן זכאי: דוד, יהודה, הבן שנאסף אל רב סעדי', בנו אבוהי דחד יניק, חד יניק וחזקיה. אך ברשימה שהעתיק ידידי החוקר רב”מ לעווין בקאירא במצרים נמצא יחס זה: “זכאי [אבי דוד], דוד [בן זכאי], יהודה בנו, חזקיה בנו, דוד בנו, חזקיה בנו ראש גלות” (נוספות אגרש"ג 136). ובכן נפרטו פה חמשה דורות. ושני דורות ושמותיהם הרוַחנו ברשימה זו בין יהודה בן דב“ז ובין חזקיה הנשיא האחרון, הלא הם חזקיה, שאולי נוכל לקרוא בשם זה על הבן הנאסף לרס”ג, ודוד, שאפשר והוא חד יניק. אך לרַוחא דמילתא אפשר לשער, כי נשמט פה דור אחד, כדרך הרשימות ההן שהפרוץ מרובה בהן. עוד שלשלת אחת קטנה השתמרה ברשימת קאירא זו מזכאי אבי דוד, וזאת היא: “יאשיהו בן זכאי שלמה בנו”. יאשיהו בן זכאי זה הוא אחי דוד בן זכאי, שרס“ג קרא אותו בשעת המחלוקת להיות נשיא, ולו היה בן ושמו שלמה. ושלמה זה היה נכבד מאד בישראל ודבריו נשמעים וכחו רב להכביד ידו על תקיפים ולהוציא גזלתם מידם, ומרוב כבודו קראוהו גם בחירי העם “נשיאנו שלנה ראש הגולה, יחי לעד” (לקוטים לאגרש"ג XXIV ). ומחזקיה המומת בידי הערבים יצאו עוד בנים ובני בנים אנשי שם עד כבות הגחלת במות ר' חייא אלדאדי, שבודאי נקרא כך על שם בית דוד בשנת תתקי”ד.

על יד המציאות שנמצאו בשנים האחרונות, בדבר בת המלך אשת בוסתנאי ובניה, שמן המקורות החשובים לענין זה תתפרשנה לנו סתומות הרבה בדורות ראשי הגולה – על יד המציאות הטובות האלה נמצא עוד גליון או גליונות בשפת ערב, אשר אלה הם דבריהם המקֻטעים: – – “אח”כ נתן לה שפחת הקסר [כי עמר] בן אלכטאב לכד עיר ה‘“. – – “אח”כ נתן לו עלמה שפחת הקסר [כי עמר] בן אלכטאב לכד כיר הקיסר וקטלו. ויאחז בשתנסי הדָוִידי את העלמה וירם אותו אליה, – – בן אלכטאב ויבקש להוליד ממנה בנים, ולא שלח אותה חפשית, [והיה] זה ממנה אִוֶלת וגאוה, ויצאו בני בסתנאי מן העלמה ולא נשא אחרת, ולא הוליד מן רעותה, ויצא מן דרעה ענן ושאר בֹּעז ובי זכיי ראשי גלליות בגדד והמון רב באנדלוס. כלם הגיעו ליחוסם לבוסתנאי ויאמרו כי בדורות (?) מפרס הדויידית אנשים נודעו בבני מרות[ה], אשר אינם מזרע בסתנאי ואף כי – – – מ[זרע] דוד אחד מן – –”. “בני מרותה לנקיון יחוסם וסור זרעם מן המום הזה – – ר”ל, שהם שרים מתיחסים אל דוד, והם אצל אנשי (הדירות?) [הדורות] נאהבים כנגד שנאת אנשי בדאד בזרע(?) – – בסתנאי למה שנכנס בהם מה שנכנס אשר השחת הזרע. והאל ישלח את המחוכה לאמתה הנקיה מהמום הזה אשר לא בלול בצואה, כי היה נמצא לפני חרבן בית שני, כאשר אמרו קדמונינו ז“ל, כי הקב”ה לא יחריב מקדשו עד אשר [יברא את הרפואה] קודמת למכה, כמו שנא’ כפאי לישראל" (הודפס בגוף לשון הערבית J.O.R. כרך 120 ותורגם לצורך ספרנו ביד החכם הנכבד דר הירשפעלד מורה בימ"ד הרבנים בעיר לונדון).

אם נתבונן בקונטרס ערבי זה, נמצא אותו כלו מלא שבושים, דברי בורות ורכילות. תחת “כרסרו”, שהוא שם מיוחד למלך פרס, השתבש לכתוב “הקסר”, שהוא שֵם כולל בשפת יון ורומי למלכי רומי וביזנתי וגרמניא שבאירופא. מלבד השבוש הזה, שאינו מביא לא לידי זכות ולא לידי חובה ושנִתן להמחל ללבלר הדיוט, שאינו בקי בשמותיהם של מלכי אומות העולם, משבש הוא בזדון את יחס ראש הגולה, בכתבו “ויצא מן דרעה [בת המלך] ענן ושאר (?) בעז ובני זכיי ראשי גליות”. והנה “בעז” זה לא ידענו מי הוא. – אך להחזיק את יחס ענן לבת מלך פרס בחזקת שגיאה אי אפשר, כי הכל יודעים, כי ענן היה בן דוד בן חסדאי, ואין חולק על זה גם בתוך הרבנים וגם בתוך הקראים. כי אם למען הטל פסוּל במשפחת אזדאדואר בעיני הרבנים, שִקֵר לעיני השמש במדה מרובה ומגונה כזו. אך לא את זרע אזדאדואר אשר ילדה לבוסתנאי בלבד אמר הכותב הנעלם לתן לשמצה, כ“א הטיל שמץ פסול בכל משפחת בית בוסתנאי גם בשלשלת שהריאדא בן אזדאדואר גם במשפחת חסדאי, בהוציאו לעז כי בוסתנאי “לא נשא אשה אחרת ולא הוליד מן רעותה”, ובכן היו כל בני בוסתנאי פסולים לדעתו, ומעתה היו כל ראשי הגולה פסולי משפחה, יען כי “כלם הגיעו ליחוסם לבוסתנאי”. ואם כן אין קונטרס זה כתב פלסתר רק על בית אב של שהרידא בלבד, כי אם גם על בית אב של חסדאי, וא”כ אי אפשר לחשוב אותו למעשה ידם של נשיאי בית חסדאי או שולחיהם. ובכן מי הוא הכותב שקרים כאלה?

על השאלה הזאת אמר החוקר עפפענשטיין להשיב כזאת: “לפי הנראה, אין לנו עסק בזה בלתי עם איש אחד הקרובים לבית [רב] שרירא, בהיות גם הגאון הזה מרחיק מעליו כל יחס שהוא למשפחת בוסתנאי”⁵.

לא אשאל הפעם איך יעלה על לב חוקר הגון להחזיק כי יעוז איש להרבות כזבים מגונים ותהפוכות נלעגות כאלה בשמו ובטעמו וברצונו של הסופר המובהק והנאמן ואיש האמת רב שרירא גאון, ולנבל את לשונו בליצות כאלה “הזרע הטהור – – הבלול בצואה” וכיו“ב. אך זאת תקשה בעינינו: הלא זמנו של הכותב מתברר ועולה מתוך דברי “ראשי גלות בגדד והמון רב באנדלוס”, ואנחנו הלא ידענו, כי לאנדלוס לא קדמו לבא מבני ראשי הגולה, כי אם בני חזקיה האחרון לראשי הגולה, כדבר האמור: “וברחו שני בניו לספרד אל רב יוסף הלוי הנגיד” (סה“ק: סדה”ח 67), וזה לא היה קודם לשנת 4815, שנאמר בה: “ובשנת דתתט”ו וכו' ועמד על כנו רב יהוסף הלוי נגיד” (שם, שם 73).S ובכן היתה ראשית בוא בני הנשיאים לאנדלוס שבע וחמשים שנה אחרי מות רש"ג בשנת 4758, ואיך יכתוב איש בשם רב שרירא, בטעמו וברצונו, קרוב לששים שנה אחרי לכתו בדרך כל הארץ וקרוב לשלשים שנה אחרי לכת השריד האחד למשפחתו, הלא הוא בנו היחיד, אשר לא היה לו עוד בן, הלא הוא רב האי בדרך כל הארץ?

הסבר האחד אשר נִתַּן לשער, כי היתה בדִבה הנתעבה הזאת יד משפחת אביתר ואנשיו שבירושלם, שהחזיקו בדרכי בן מאיר, שקנאו קנאה גדולה במשפחת ראשי הגולה גם אחרי שכבר עברה ובטלה שׂרָרָתָהּ מן העולם, ושכל מְגַמָתָם ומזמָתָם היתה לטול עטרה זו לעצמם, ושלא יראו בזמנם אלא מפני שרידי בית דוד שבאנדלוס, כלומר שבספרד, הם ראוים להוציא את הלעז המגונה הזה על שני בתי בוסתנאי, גם על בית חסדאי וגם על בית שהרידא, שֶשִקרו וזיופו נראה מתוכו.